אילת השחר/שבת/קכד/ב

אילת השחר שבת קכד ב

דף קכ"ד ע"ב

וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא. צ"ע דהא אתי לשנויי הא דקתני אין משילין פירות והיינו משום טירחא ולא משום טלטול מוקצה, ומה ענין זה להוצאה.

והנה משמע דטעם איסור מוקצה שמא יבוא להוציא. ועי' רמב"ם וראב"ד (פכ"ד משבת הי"ד).

אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. יל"ע איך שייך להשתמש במרא צורך גופו המותר בשבת, ואפשר דמפצע בו אגוזים.

לאו למימרא דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא. יל"ע דלמא בא לאפוקי מחמה לצל, או שלא יגנב. ועוד יל"ע דלמא בא לומר שיכבדו את רב כהנא, ולאו דיוקא אתא לאשמועינן.

והנה רב כהנא היה תלמידו דרב כדאמרי' בב"ק (דף קי"ז א') ומ"מ כבדו לשבת. ועכ"פ למדנו כמה היו מדקדקים על כל מילה איך לישתמע מיניה.

לכו"ע שרי לדידך אסיר. צ"ב מ"ט אסור וכי משום דס"ל כרבה אסור, הרי באמת ס"ל דמצד הדין הוא מותר, והא לא שייך בזה שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. ועיין ראש השנה דף כ"ה דגזר ר"ג על ר' יהושע לבוא ביוהכ"פ של ר' יהושע במקלו ותרמילו.

רש"י ד"ה אין מוציאין. דלא אישתרי לכתחילה וכו'. צ"ב הלשון לכתחילה, דהא אסור [וכעי"ז הערנו לעיל ג' א' ברש"י].

רש"י ד"ה מחמה לצל. ולמקומה לא היה צריך. בפמ"ג (א"א סי' ש"ח סק"ח) הבין ברש"י דלמקומה לא הי' צריך היינו ג"כ בהערמה ומדייק דאילו הי' לו הערמה לזה היה מותר, ולכאורה שפיר יש לפרש כונת רש"י דלא הי' צריך למקומה ממש קאמר. הנה לפי הס"ד דהוצרך שותא כדי לישב ע"כ דהיתה ראוי' לשבת עליה א"כ כי משני דהוצרך מקומה כדי לישב במקומה למה לא הי' יכול לישב עליה ממש וכיון שכן משמע דאע"פ שיוכל לישב עליה מ"מ מותר לפנותה אם רוצה לישב על כסא ולמה זה שונה מצורך גופו דמבואר במשנ"ב דמותר רק אם אין לו דבר אחר לקחתו להשתמש לגופו, ואולי זה למקומו שאני דאם נוח לו בדבר אחר מותר לפנות המקום כדי לישב כאן על כסא אחר.

שבריהן ניטלין עמהן. תיבת עמהן אין לה משמעות לכאורה, ובמלאכת שלמה כתב דל"ג לה, ועי' שפת אמת.

שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית שברי זכוכית וכו'. פי' בחידושי הר"ן דעריבה שהיא כלי עץ בעינן שבר גדול שראוי לכסות בו פי חבית ובציר מהכי לא חשיב דעומד להסקה. וצ"ב דמבואר בסיפא דשברי עריבה הראויין לצוק לתוכן מקפה סגי, והרי לצוק לתוכן מקפה סגי בשבר קטן ומ"ט לא נימא דעומד להסקה. ואין לחלק דבסיפא מיירי דיש לה בית קיבול ולהכי סגי בקטן יותר, דהא לצוק מקפה אפשר גם לכלי בלי בית קיבול.

ויל"ע אם צריך שיהא לו חבית בביתו שיהא ראוי לכסותה בשברי העריבה, או דסגי מה שבעצמותה ראויה לכך. ואם צריך שיהא לו חבית א"כ בזמנינו דאין מצוי אצלנו חביות לא יהא היתר לזה כלל והוי מוקצה וצ"ע.

שברי עריבה לכסות בהן וכו'. הנה עריבה מלאכתה לאיסור וא"כ מאי דתנן שבריהן ניטלין משמע דומיא דהכלי עצמו ואין מותר אלא לצורך גופן ומקומן, והאחרונים דנו בזה [עי' פמ"ג משב"ז סי' ש"ח ס"ק ט"ז], מיהו קשה לרב יהודה לעיל קכ"ב ב' דכלי שמלאכתו לאיסור אינו ניטל כלל גם לצורך גופו, מה יענה למתני' דהכא דקתני להדיא דעריבה ושבריה ניטלין בשבת.

רבי יהודה אומר בלבד שיהו מעין מלאכתן. צ"ב מה החילוק בין ראויין למעין מלאכתן לראויין רק למעין מלאכה הא ממ"נ אי בעינן שישאר לשימוש כלי הראשון הרי גם כשעושין מעין מלאכתן אכתי אי"ז ככלי הראשון עצמו. ואם סגי מה דראוי למלאכה תסגי נמי במה שראוי למעין מלאכה בלחוד, ואם נדון משום דראויה לקבל טומאה ע"י ייחוד, כמ"ש תוס' קכ"ג א', הרי אין חילוק בזה בין מייחד לכיסוי או לצוק לתוכו מקפה, דלתרוייהו מהני ייחוד שיקבלו טומאה.

מעין מלאכה. הנה בזמנינו אין רגילים להשתמש בשברי כלים. ויל"ע אם ישתנה הדין. ועיין ריטב"א (דף קכ"ג א') שכתב דבעינן שימוש מקובל. וחזינן בגמ' לעיל (דף כ"ו ב') דמפלגינן בין עניים לעשירים בדין שיירי מטלניות, הרי שהמנהג קובע, ומ"מ שיעור ג' על ג' נשאר בזמנינו, שאין אנו יכולים לחדש שיעור חדש.

ויל"ע מה סברת המחלוקת אם צריך מעין מלאכתן או שדי שישמש מעין מלאכה. והרי ודאי אין זה משום דעתו של האדם בעל הכלי, דאטו הוא חשב שישתמש עם השברים [מיהו מצינו כעי"ז בעירובין (דף י"ג א') דאמרי' דהסופר הכותב ס"ת דעתו בשעת הכתיבה גם לצורך מגילת סוטה וגיטי נשים].

מחלוקת שנשברו מערב שבת וכו'. קשה מאי נפ"מ אם זה מעין מלאכה או מעין מלאכתן דבנשברו בשבת שייך לומר שזה חילוק בשם נולד דכשאין ראוי למעין מלאכתו חשיב טפי נולד. אבל מערב שבת מאי נפ"מ הרי מ"מ ראוי לשימוש הוא וליהוי עליה שם כלי, ואף שיש סברא דלאותה מלאכה חשיב עדיין שם כלי הראשון עליה, משא"כ למלאכה אחרת לא מקרי שם כלי לגבי זה, מ"מ לגבי מוקצה הרי אין שם "כלי" סברא בפני עצמה, רק שם כלי היינו דראוי לשימוש וא"כ מה לי מעין תשמיש הראשון, מה לי ראוי למלאכה אחרת.

אבל נשברו בשבת דברי הכל מותרין הואיל ומוכנין ע"ג אביהן. ע"כ סברא זו לא מהני אלא בשברים הראויים לאיזה שימוש דבנשברו לרסיסים לא שייך שיועיל מה דמוכנין ע"ג אביהן, דהא קאי אמתני' דמיירי בראויין למלאכה עכ"פ, ומ"מ צריך טעם מאי מהני מה דמוכנין ע"ג אביהן, הא אם אין שם כלי עליו מה יועיל מה דמוכן אגב אביו.

דנשברו אימת אילימא דנשברו מערב יו"ט עצים בעלמא נינהו. לכאורה הוי מצי לאוקמי בנשברו באופן שראוי לתקנם ולהחזירם להיות כלי שלם, ותו אינן עומדין להסקה ומשו"ה אסירי.

הואיל והוכנו למלאכה מבעוד יום, אפי' לא חשב על כך, דמצד עצמם הוכנו למלאכה, ואפי' שהיה זמן קצר לפני שבת.

מסיקין בכלים וכו'. במרדכי הוכיח מהא דמסיקין בכלים, דאין סתירה בכלים, ובאור שמח תמה דאין כאן סתירה אלא כילוי כל הכלי, וי"ל דראית המרדכי היא דכל מסיק כלי הרי ניסוק מעט מעט וכשהוסק חציו עדיין חציו השני קיים, והוי כמשבר כלי דמה לי חתך ממנו חציו מה לי שרף חציו, וכיון דשרי ע"כ דס"ל לרב דאין סתירה בכלים.

ולפי סברא זו ס"ל למרדכי דאע"פ שעומד כולו להתכלות מ"מ שייך לחייבו על מה שנעשה בינתיים, ולפי"ז גם בשדא סיכתא לאתונא לעיל ע"ד ב' יש לחייבו גם על בישול המים שבינתיים קודם שנשרף הסיכתא לגמרי.

הא ר' נחמיה. והנה ר' נחמיה אוסר רק שימוש בכלי, אבל כאן אף שברגע שמניח באש משתמש בכלי שלא לצורך המיועד לו, מ"מ הרי תיכף ומיד נעשה שבר כלי וא"כ לכאורה לא נחשב שההשתמשות בכלי, ושוב אין בו איסור זה, ומה שדולק מאליו אין בו איסור.

הא ר' נחמיה. העירו דהתינח כלים שלמים אבל שברי כלים הרי אינם מיוחדים לאיזה תשמיש. וברש"י ביצה ל"ב א' כתב דכיון דס"ל דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, כ"ש דנולד אסור.

הני ליבני דאישתיור מבניינא וכו'. משמע שהיה דרכן לישב ע"ג לבנים, ובזמנינו אין הדרך כן, ויש להסתפק אם נשאר הדין כן שאינם מוקצין.

חרס קטנה מותר לטלטל בחצר. ופרש"י דשכיחי בה כלים, והנה לא נזכר דצריך שיהיה לאדם זה כלים שיוכל לכסותן בחרס זו. וכן משמע דא"צ שיהיו לו כלים, דאם נימא דצריך שיהיו לו כלים ע"כ צריך כלים שצריך לכסותן והיכי מיירי וכי יש לו כלים בלי כיסויין, דהא אם יש להם כיסוי שלהם תו א"צ לחרס זו, וא"כ זה דבר רחוק מאוד שיהא צריך לחרס זו. ויל"ע איפכא בכרמלית שהיו בה כלים אי שרי לטלטל החרס לרבא, ובפשוטו משמע דאסור, דאם זה תלוי אם יש כלים הוי ליה למימר דבמקום שיש כלים מותר ומקום שאין כלים אסור.

וספק זה אינו תלוי בספק הראשון דאפי' אם בחצר תלוי בכלים מ"מ בכרמלית משמע דבכל גווני אסור.

אבל בכרמלית לא. הנה בדבר שהוא כלי גמור אין נפקותא בין רה"י לרה"ר, אבל בשברי כלים צריך שיעמוד לשימוש בפועל היום. [וכ"כ בחזו"א סי' מ"ג ס"ק ט"ז].

לקמן (דף קכ"ז ב') אמרי' דדמאי אינו מוקצה כיון שאילו בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה, ואמנם לענין בגד שהוא ג' אצבעות לא אמרי' דכיון שאילו היה עני לא היה מוקצה אף עתה אינו מוקצה, אלא לעשיר הוה מוקצה, והיינו משום דעניות ועשירות תלוי בידי שמים, ואין מתחשבים במה שיכול להפקיר, ובאמת שעיקר הדבר צ"ב בסברא מדוע נתחשב במה שיכול להפקיר, ומי יפקיר ממונו בשביל לאכול דמאי.[ועין מש"כ לקמן דף קכ"ז ב' ד"ה כיון דאי בעי מפקיר].

וא"כ באמת ודאי דנחשב עשיר כל זמן שלא הפקיר ממש, ורק קולא הוא שהקילו בדמאי וכמו שמצינו עוד הרבה קולות בדיני דמאי, כיון שמעיקר הדין רוב ע"ה מעשרין הן.

ור"נ דידיה אמר אפי' בכרמלית. ופרש"י דשכיחי דיתבי התם וחזי לכסות בו רוק. משמע דדוקא משום דיתבי התם שכיח רוק, ומה שמכסהו הוא שלא ימאסו בו שאר בני אדם, ובהכי סגי דליחשב שימוש שיהא מותר.

שקל חספא וקא מכפר ליה. ומיירי בטיט לח דביבש איכא משום טוחן או משום ממחק, עיין בית יוסף. והטיט אינו מוקצה כל זמן שמדובק לבגד דנטפל אליו וכמו שנתבאר לעיל לענין טינוף שעל גופו, ובהליכתו עמו הוי נמי טלטול בגופו ושרי לדעת המ"ב. ומשום טלטול ברה"ר אפשר שלא הלך בו ד"א, או דמשום שאינו חשוב כלום אין בו משום טלטול.

לא מסתייא דלא גמירי. צ"ב מ"ט אמר דלא גמירי והא אמרו כשמואל ורב נחמן, וכי לזה קרי לא גמירי.

הכא נמי חזיא לדידי. פרש"י חזי לדידי לקינוח, ואע"ג דלא שכיח הרי שם כלי עליו בחצר. לכאורה כיון דשם כלי עליו מה צריך להוסיף דחזי לדידי, והיה משמע דמה דחזי בחצר לא משוי ליה לכלי גמור ולא הותר לטלטלו ברה"ר רק כשיש לו בו צורך, אך הפוסקים לא הזכירו את זה, וצ"ב א"כ למה הוסיף רבא דחזי לדידי.

ולא יספות ממנה שבר. פרש"י דע"י הסרת עוקציו עביד כלי והוי מכה בפטיש, וק"ק דהא גם קודם לכן היתה כלי רק שמתקנה יותר, ומ"ט חשיב דעביד כלי. ועוד דלשון הגמ' לא יספות, ולא כתוב אסור, משמע דאינו אסור מדאורייתא רק מדרבנן, ועוד יל"ע דהלשון ספיתה משמע חיתוך השבר מהכלי ולא תיקון שבריו.

אלא אמר ר"פ אם זרקה מבעו"י לאשפה אסורה. ובשבת כבר לא מהני הקצאתו. וצ"ב טעמא, ובתוס' כתבו דהשתא לא פריך מגלימא. וצ"ב מ"ש.

רש"י ד"ה מסיקין בכלים. שהרי ראויין לטלטל ויטלטלם ויתנם לתוך האור. צ"ב דמה שהותר טלטול הוא לצורך להשתמש בכלי, אבל לזורקו לאור לכלותו אי"ז שימוש בכלי ולמה יהא מותר לטלטלו לזה, וגרע מטלטול מחמה לצל דאי"ז שימוש בכלי כלל.

רש"י ד"ה אפי' בכרמלית. לכסות בו רוק. לכאורה סוגיא זו לא אתיא כר' יצחק דסבר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, דהא רוק מוקצה הוא, ואף דעיקר כונתו שהאדם לא ימאס ברוק, מ"מ זה נקרא לצורך דבר שאינו ניטל כיון שמטלטלו לכסות הרוק. העירו דקשיא ליה גם ממתני' דהיתה עליו לשלשת ומיהו התם י"ל דבטל לבגד, אך רוק העומד בפנ"ע דמיירי הכא בודאי מוקצה הוא.

רש"י ד"ה ואם זרק. מגופה זו. הנה קושית הגמ' מזרקו לגלימיה יל"פ דפריך דוקא על זורק מגופה דמיחשבא כלי, אבל שבר כלי אפשר דניחא ליה דמהני ביטול גם בשבת, אך בשו"ע נפסק להלכה דגם שבר כלי אי אפשר לבטל בשבת, ומשמע דאתרוייהו פריך.

תוד"ה ורבא. ובהני דנשברו בע"ש קאמר. ושמעיה דרבא הוי ידיע ליה דהני חרסין מע"ש נינהו. או שסמך על זה דאין דרך בנ"א לטלטל כלים ברה"ר בשבת דמיירי בעיר שרוב ישראלים, וע"כ דשבר כלי שהיה בע"ש הוא.

בבה"ל סי' ש"ח ס"ז וחזו"א סי' מ"ג סק"כ כתבו דזריקת שבר לרה"ר הוי כזרקו לאשפה, וצ"ב מ"ט הוי כאשפה הרי זה ראוי לאנשים אחרים שיכולים ליטלה משם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א