אילת השחר/שבת/קכג/ב

אילת השחר שבת קכג ב

דף קכ"ג ע"ב

דתנן אין עושין אפיקטויזין וכו'. ופרש"י אסור משום דמתקן גברא. ולכאורה היינו משום מכה בפטיש דלא שייך בזה בונה, ומה דמדמי לאסובי ינוקא אפי' נימא דאסור משום מכה בפטיש, מ"מ צ"ב איך מדמי תיקוני גברא זה לזה.

הכא אורחיה. פרש"י והרי הוא כמי שמאכילו ומשקהו. צ"ב הדמיון לשם, דבאכילה ושתיה אין שום תיקון ניכר להדיא בגברא, אבל אסובי ינוקא הרי נראה מתקן איבריו. וצ"ל שרש"י בא לומר שכל צרכי אדם הוי כאכילה ושתיה [דלא חשיב תיקון רק צורך].

דתנן מחט וכו'. ק"ק מאי ראי' מייתי מזה, דהא נטילת קוץ אין שייך בזה שם תיקון ורק שולל ומסלק את מה שמזיק לגופו, משא"כ אסובי ינוקא דמתקן הוא באופן חיובי.

רש"י ד"ה אפיקטויזין. דלא גזור משום שחיקת סממנין וכו'. ואע"ג דלקמן אמרי' דאין מתעמלין גזירה משום רפואה, ומ"ש הכא, מבואר בפוסקים החילוק משום דהתם כשמתעמל כונתו להזיע והדרך לעשותו לפעמים ע"י סממנין וחיישינן להו גם כשמתעמל משא"כ אפיקטויזין, כ"כ המ"ב (שכ"ח סמ"ב) ונמצא דאין מתעמלין הוי גזירה אטו שיעשה ע"י סממנין וסממנין עצמן אסור גזירה משום שחיקת סממנין והוי גזירה לגזירה.

בין כך ובין כך ניטל בשבת. ופירש"י דהא כלי הוא להפוך בו זיתים. לכאו' הו"ל כלי שמלאכתו לאיסור. ומה שאמר ניטל בשבת היינו לצורך גופו ומקומו, ועיין ביה"ל (סי' שי"ג ס"א ד"ה שיהא).

והנה הך מתני' היה לה לישנות במסכת כלים,אלא נכתבה כאן כדי לאשמעינן את דין הסיפא דבין כך ובין כך ניטל בשבת, ולא היה שייך לכתוב הסיפא בלי הרישא.

בשעה שמהפך זתים הופכו ורואה בו. נראה דזה מה שנתחדש בתירוץ הגמ' דמה שהופכו ובודק בו הוא נחשב כלי קיבול שמחיל עליו שם כלי. והנה יש לדון על כלי שכל יעודו הוא רק לבדיקה ומדידה, (כגון מד חום וסרגל), אם יש לו דין כלי לענין שבת, ולא כל שימוש מחיל שם כלי, כדחזינן במטבעות שאין עליהם שם כלי אף שמשלמים עמהם. ומסתברא דחשיב כלי ,ולא דמי למטבעות דאין השימוש בהם עצמם

כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. ופרש"י דהנך קפיד עלייהו ומייחד להו מקום, וצ"ב למה צריך להוסיף דמייחד להו מקום, הרי העיקר הוא דמייחד לי' לשימוש מסויים ומקפיד שלא להשתמש בהן לדברים אחרים. ובע"א פרש"י דע"י שמייחד להם מקום, מקצה אותן בידים, ולכאורה בלא זה איכא נמי הקצאה.

חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. ובגמ' מוסיף אוכלא דקצרי ועוד כמה כלים שהם דומים לאלו, והתנא לא מנאם דא"א לו למנות כל הכלים שבעולם. וצ"ע מאי קמ"ל בכל הכלים האלו, והרי כיון שבמציאות קפדי עלייהו כדפירש"י פשיטא דהוו מוקצים מחמת חסרון כיס, ולכאורה הו"ל לתנא לומר כללא דכלי שמקפיד עליו מחמת חסרון כיס אסור לטלטל.

אוכלא דקצרי. עי' פי' קמא דרש"י, והוא מה שנקרא היום מגהץ. ולכאורה נראה דגם מגהץ שבזמנינו הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, לפי שמקפידים עליו שלא יסרט ולא יתלכלך ולא יתקלקל.

סכינא דאשכבתא. פירש"י שהקצבין מקצבין בו בשר. ותוס' פירשו דהיינו סכין של שחיטה. ונראה אליבא דרש"י דק"ו הוא שסכין של שחיטה הוי מוקצה מחמת חסרון כיס ולא הוצרך להזכירו. והנה צ"ע למה לא חשיב סכין של מילה. [ואולי גם זה ק"ו].

ועדיין בידו אחת אין בשתי ידיו לא. פי' דבר שצריך שתי ידים, וכדמשמע ברש"י ד"ה עד שאמרו, שזהו החילוק בין אדם אחד לב' בני אדם, דהיינו דברים גדולים, וי"ל דה"ה שתי ידיו היינו דצריך ב' ידים, ואינו מוכרח.

ואפילו בשתי ידים. ולקמן קאמר רבא שני בני אדם.וברשב"א מפרש דבהא ג"כ פליגי אביי ורבא, ומייתי מהירושלמי דפליגי בניטל בד' וה' בני אדם אי שרי, אך הר"ן הביא בשם הרא"ה דאביי נמי מודה לרבא דשרי בדבר הניטל בב' בני אדם, וק"ק דכיון דבירושלמי פליגי בד' וה' בני אדם, מ"ט פשיטא ליה להרא"ה דב' בני אדם שרי לאביי.

בידו אחת אין. משמע דאין נ"מ בין יד ימין ליד שמאל. יש להסתפק בהא דקיי"ל דמוקצה כל זמן שעודה בידו מותר לטלטלה, האם גם מותר להעביר מיד ליד, ודעת הא"ר (הביאו המשנ"ב סי' ש"י ס"ק ט"ו) דרשאי אפי' להעבירו לאחר, וכ"ש מיד ליד וה"ה מראשו לידו וכן בשאר אברי הגוף. ומ"מ מהכיס ליד אסור (עיין משנ"ב סי' ש"י ס"ק כ"ט) דהכיס הוא דבר אחר לגמרי, [ובדין קנין יד מה שנכנס לכיס אינו קונה בקנין יד. ובתשו' הגר"ש איגר אהע"ז סי' כ"א דן בשאלה על מי שהכניס גט לאשתו בין הגוף לבגד אם מתגרשת מדין קנין יד. אמנם אמרו דברמב"ן כתובות ל"א ב' משמע דהא דאיתא בגיטין דף ע"ח א' דבנתן לתוך קלתה קונה היינו מדין קנין יד עיי"ש].

א"ל רבא מכדי התירו קתני. הלשון צ"ב, דמשמע דקשיא ליה לישנא ד"התירו", אבל רש"י מפרש דלאו מלישנא קמדייק אלא מסברא, דאין מקום לחלק בין צורך גופו לצורך מקומו. ועיין ריטב"א מש"כ בזה. והנה אביי סובר שבסברא יש מקום לחלק בין לצורך גופו לצורך מקומו, דצורך גופו הוי בגוף החפץ, וכן פירש שם הריטב"א, ולכאו' אליבא דרבא אין מקום לחלק בין צורך גופו לצורך מקומו. וברש"י לעיל (דף קכ"ב ב') מבאר הגמ' דצורך גופו עדיף מצורך מקומו, ש"מ דאף אליבא דרבא יש חילוק, אלא דלא ס"ל לחלק ביניהם מחמת זה.

מחמה לצל. ופירש"י שמא יתבקע בחמה. הנה יש דברים האסורים מדרבנן שהותרו במקום הפסד, אבל מוקצה לא התירו. [ועי' משנ"ב סי' ש"ה סק"ע שגם משום צעב"ח לא היתירו מוקצה, והראו דבחזו"א סי' נ"ב ס"ק ט"ז מיקל באיסור מוקצה בשביל צעב"ח והפסד].

איתיביה וכו'. הקשה הרשב"א מאי פריך ליה לרבא מהא, דהא לישנא דאין מטלטלין משמע דאין מטלטלין אותה כלל. וא"כ גם לדידי' קשה וע"כ לדידי' צריך לתרץ דאסור רק כשצריך למקומה ה"נ לרבא מחמה לצל, ע"ש כמה תירוצים. ואפשר דאביי פריך ליה דלא משמע ליה דמאי דנקט אין מטלטלין מיירי בדבר רחוק כדי שלא יפסד המדוכה או יגנב, ואמר ליה רבא דאפשר לפרושי לברייתא דמיירי בהכי.

אם יש בה שום מטלטלין אותה. הרשב"א הביא שיש שלמדו מכאן דמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר. ואמנם הענין צ"ב מהו ההיתר של ככר שעל המת, הרי ודאי שעיקר הטלטול הוא המת והכלי שמל"א. ועיין תוס' לעיל (דף מ"ג ב') ד"ה דכו"ע שכתבו דכל מה דאפשר למעבד שיהא נראה שאינו טלטול למת עבדינן, עיי"ש. [ואפשר דעפ"ז מיושב קושיית הגרע"א (בגליון הש"ס לעיל מ"ג ב' ובשו"ע סי' שי"א ס"א) שיוכלו להוציא המת אגב המטה ששוכב בה, ולהאמור י"ל דאגב המטה נראה טפי שהוא לצורך המת, וע"ע משנ"ת לקמן דף קמ"ב ע"ב ד"ה דמנח כפא אכיפי].

בימי נחמי' בן חכליה נשנית משנה זו וכו'. יש לעי' אם כל פרטי וסוגי מוקצה הכל נכנס בתקנת נחמי', או דרק תיקן ענין מוקצה אבל לא כל הפרטים היו בתקנתו אלא דחז"ל שאחריו לפי סברתם אמרו מה דומה לאסור ומה לא. ונפק"מ דאם התכוין לכלול הכל בתקנתו, אז א"א להתיר, דאין ב"ד יכול לבטל דברי חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, אבל אם חכמים שאח"כ תיקנו את זה אז בדברים שהאמוראים אסרו יכול אמורא אחר לחלוק ולהתיר.

ובריטב"א גבי הא דהתירו וחזרו והתירו מבאר דמעיקרא כשתקנו גזירת מוקצה, היה זה עד שיקום בי"ד ויתיר, דאל"ה אין בי"ד שני יכול לבטל דברי הבי"ד הראשון, דקיי"ל אין בי"ד מבטל דברי בי"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין. [בעיקר דין זה יל"ע אם די שהראש ב"ד יהי' חכם יותר מהבי"ד הראשון, או שכל הדיינים צריכים להיות יותר חכמים. ובפיה"מ להר"מ (פ"א מעדיות מ"ה) כתב להדיא שהעיקר שראש הבי"ד יהא יותר חכם מראש הבי"ד הראשון].

והנה התירו וחזרו והתירו וכו' פליגי בגמ' במאי מיירי. ויל"ע אם קיבלו מרבותיהם כן או שאומרים הכל מסברא. אמנם לא נזכר בגמ' שאביי או רבא קיבלו שכך הי' סדר הדברים ומשמע שכך מסתבר להו מסברא שזה יש יותר להתיר מזה.

[והנה בתחילה אסרו ואח"ז התירו, ומבואר דבזמן שבנ"א מזלזלים באיסור צריך להוסיף ולהחמיר עליהם יותר, ולא למצוא צדדים להקל כדי שישמרו לכל הפחות את עיקר הדין, וכן מבואר בביצה (דף ב' ב') דיו"ט כיון שהוא קל יש להחמיר במוקצה. וכעי"ז הורה החזו"א בשנות השמיטה שבתחילה [שנת תרח"ץ] החמיר לאסור בשמור ונעבד, ואח"כ [שנת תש"ה] כשהתחזקו בשמירת השמיטה הקיל בזה.כהשיטות שמותר. וכ"כ התוס' בב"ק דף צ"ט ב' דלעם הארץ יש להחמיר וע"ע מש"כ לקמן דף קמ"ב ע"ב ד"ה אי לאו דאדם חשוב אנא].

תוד"ה ה"נ. לאשמעינן דאפי' בהא פליגי ב"ש דלא שרי משום שמחת יו"ט. בעלמא אמרי' איפכא דכח דהתירא עדיף לאשמעינן כדאיתא בריש ביצה, ומ"ש הכא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א