אילת השחר/שבת/קכב/א
כאותן של בית אביך. ופירש"י דקטנות היו, אבל גדולות אדם קובע להם מקום. מבואר דדבר שאדם קובע לו מקום הוי מוקצה, והנה לעיל (דף מ"ה ב' מ"ו א') מסקינן דדבר שקובע לו מקום אינו מוקצה. ועיין חזו"א (סי' מ"ג ס"ק י"ז) שמסיק דיש דבר שקובע לו מקום גמור שגם למסקנא הוי מוקצה. ויל"ע לפי זה במקרר (פריג'ידר) אם אכן אסור לטלטלו מדין קובע לו מקום, וצ"ב מהו גדר מקום קביעות גמור.
נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל. וזה ההיתר בחו"ל להשתמש בשבת בעלקטר"י שהגוים מייצרים שאינם עושים עבור ישראל אלא עבור הרוב שהם גוים, אבל אין זה ברור, דלכאורה יש לדון דהרי יש שכונות שלימות של ישראל, ומפעילים עוד מכונה (גנרטור שמייצר עלקטרי) עבור אלו שדרים שם, והם ישראלים ועושים עבורם. ובאמת שדבר זה קשה גם במתני' דמכשירין (פ"ב מ"ה) שאם רוב העיר גויים וגוי חימם מרחץ בשבת אמרי' דלדעת הגויים חממו ולא עבור הישראל, ולכאו' הרי הגוי רוצה כסף, ובלי ספק שדעתו בחימום על כל מי שירחץ שם וישלם לו, ונמצא שחיממו גם עבור הישראל, וצ"ל דכך היתה התקנה מעיקרא שאם עושה עבור רוב גוים לא אסרוהו חכמים, והכל הוא תקנ"ח. וצ"ע לדינא.
מעשה דר"ג וזקנים קמ"ל. ופירש הר"ן דמעשה רב, ולא נתפרש מה החידוש בזה, וכשאין מחלוקת מה צריך לאשמועינן מעשה. ורצו לומר דקמ"ל שאין ענין להחמיר, ואינו נכון, דדבר שכתוב שמותר אם לא הזכירו שיש מקום להחמיר מהיכי תיתי להחמיר, ובכולה מסכתא דשבת מה שנפסק להיתר לא מצינו שיש ענין להחמיר, ואפשר דאדם חשוב שאני שצריך להחמיר על עצמו, כמש"כ התוס' לקמן (דף קמ"ג א'), והכא קמ"ל דאף אדם חשוב אי"צ להחמיר.
דלמא אתי לאפושי בשביל ישראל. יל"ע אמאי בנר לא שייך החשש שיוסיף עוד נר עבור ישראל כשרואה שהישראל משתמש בזה. ומצוי מאד אנשים שלא רואים טוב בנר אחד, ויתכן שהישראל לא רואה טוב והגוי ידליק עבור הישראל נר מיוחד.
והנה מצינו באיסור הנאה ממעשה גוי בשבת דאם יש אפשרות להשתמש בשעת הדחק, שוב אין איסור הנאה ממעשיו של הגוי (עיין משנ"ב סי' ש"ז ס"ק ע"ו), ולפי"ז י"ל דגם אם הגוי יוסיף אין איסור הנאה. ויל"ע אם דבר זה מהני גם להתיר שימוש בעלקטר"י המיוצר בשבת ע"י יהודים כשיש לו תאורה קטנה שאינה עשויה ע"י חילול שבת, שיכול להשתמש לאורה, דאפשר שלפמש"כ החזו"א (סי' ל"ח סק"ד) שיש בזה גם איסור דחילול ה' א"כ לא מהני הא דיכול להשתמש גם בלא"ה, אבל אפשר דכל שאין לו צורך בתאורה זו אין כאן חילול ה'.
נכרי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל. נראה דאפי' אם מתה בהמתו של הגוי, שרי לישראל להאכיל בהמתו, לפי שהליקוט לא היה לצורך ישראל.
מעמיד אדם בהמתו כו'. החזו"א (סי' ל"ו סק"א) הקשה דהא בדיני נזקין דעת הרשב"א שמעמיד בהמתו ע"ג תבואתו של חבירו הוי אדם המזיק דחייב משום אש, וא"כ למה לענין שבת אין בו איסור. ומתרץ דבשבת שנאוי לפני המקום הטורח והמלאכה, וע"י בהמתו אין טורח ומלאכה, משא"כ בנזק דשנאוי לפני המקום הנזק לחבירו, ואף ע"י בהמה יש כאן נזק. ואחד שלח לחזו"א מכתב דאיך יתכן ששנאוי לפני המקום דבר שאינו שנאוי, והיינו דלכאו' הנידון הוא יסודי האם כה"ג חשיב מעשה אדם או לא, ומאחר שלענין שבת אינו נחשב מעשה אדם, למה בנזיקין הוא מעשה אדם. והחזו"א כתב תשובה עמוקה על השגתו (נדפס בספר דרך אמונה ח"ה סי' י"ט עיי"ש). והנה השואל הוקשה בעיניו לשון "שנאוי" שכתב החזו"א, אבל אפשר להמתיק קצת הדברים, ולומר שבנזיקין החמירה תורה טפי להחשיב גם מעשה רחוק כאילו הוא מעשה אדם משא"כ בשבת שלא הקפידה בו תורה כ"כ.
ואפי' בדין אשו משום חציו יש מקום לומר דאינו חייב כי אם בנזיקין ורציחה וכה"ג ולא בשאר דיני התורה, מיהו הנימוק"י בב"ק (דף י' א' מדפי הרי"ף) דן על אשו משום חציו שיחשב מבעיר בשבת, הרי דפשיטא ליה שדין אשו משום חציו הוא דין כללי בכל הדברים. [והביאו שהגרשז"א זצ"ל כתב שדין אשו משום חציו אינו סיבה לקבוע שהמדליק סיגריה (ציגאר) ואח"כ האש בוערת במקום האותיות, שיהא זה נחשב למוחק, והיינו דס"ל שיש לחלק בדין אשו משום חציו בין נזיקין ל"מלאכות". אמנם שם אין ברור בכלל שנחשב מוחק, גם אם יעשה רוח בפיו ללבות האש כדי שתתפשט ותשרוף האותיות. שאין זה צורת מלאכת מוחק כשמכלה את כל הדבר גם הנייר וגם האותיות, ועי' מה שדן בזה באחיעזר (ח"ב סי' מ"ח) שהביא תשובת חותנו בענין לשרוף הגליונות הרבים של דברי תורה שהיו בבתי הדפוס שהוא טירחה והוצאה גדולה לגונזם אם אפשר לשורפם. (ועי' אור שמח פכ"ג משבת ה"ב)].
ועיין רא"ש ב"ק (פ"ו סי' י"א) שכתב שאין לדמות דין שבת לנזיקין, שבשבת מצינו שזורה הוא אב מלאכה, אף שרוח מסייעתו, ובדיני נזיקין אינו כן, ושם הוא להיפך, שבשבת חייב לפי שכן צורת המלאכה, משא"כ בנזיקין דבעינן מעשה אדם.
ת"ר גוי שליקט עשבים כו', מילא מים כו'. צ"ב למה מזכיר שתי אופנים, ולעיל במתני' עביד צריכותא אמאי תני לכל הנך אופנים.
אבל לא ע"ג מוקצה. ופירש"י שמא יטול בידו ויאכיל. חזינן דאע"ג דמוקצה הוא איסור דרבנן גזרו שמא יבא להאכיל, ומ"מ לא גזרו אלא במעמידה להדיא עליה, אבל בקאים באפה לא גזרו.
אבל מכרו אסור. ופירש"י קס"ד דעביד נמי אדעתא דידיה. והנה אין ספק שהגוי עושה לדעת עצמו לאיזה תועלת, דאין גוי עושה סתם, ומ"מ עצם הדבר שעושה לדעת הנאה מישראל זה סיבה לאסור.
שלא בפניו. צע"ק דאטו הגוי לא יודע שיש עוד אנשים בספינה שירדו עם הכבש שלו, ולמה לא חשיב שעושה על דעת ישראל. והנה בגט קיי"ל (גיטין כ"ג א') דגוי שכותב הגט פסול דאדעתא דנפשיה קעביד, ואע"פ שמסתמא כותב על דעת שיהיה לאשה והיא תשתמש בגט, ומ"מ לא מהני, לפי שצריך דעת "לשמה", וזה יותר מאשר שימוש גרידא, וגוי מופקע מלשמה, וכמש"כ הגר"ח הלוי (הל' תפלין פ"א הט"ו). [וביאור הדבר דגוי אינו מבין ענין אישות וגירושין, כל מה שנוגע להלכות תורה אינו מבין לאשורו, ורק דברים גסים הם מבינים, וסברא זו שייכת גם במחלל שבת בפרהסיא, אע"פ שעד היום היה שומר תומ"צ, עצם הדבר ששנה ופירש מורה שנתקלקל דעתו, ומעתה כבר אינו מבין ענין לשמה של אישות וגירושין וכדו']. אבל במלאכת שבת צ"ע דהא אין דין לשמה, ודי שעושה לשימוש הישראל שזה יאסור את השימוש.
אדעתא דרובא מחממי. כבר נתבאר דאף שהוא מחמם עבור כל מי שבא לרחוץ, חכמים לא גזרו כשהרוב גוים ועושה עבורם. ויל"ע אם גם כשבין המיעוט ישראל יש כמה יהודים שהגוי מכירם נמי נימא שעושה ע"ד הרוב, או דלמא כיון שבין המיעוט ישראל יש מהם שמכירים תלינן דאדעתא דידהו נמי עביד, ועיין ביה"ל (סי' רע"ו ס"ב) שדן בכעי"ז עיי"ש.
נר לאחד נר למאה. ופירש"י כבש לאחד כבש למאה. לכאו' יש לחלק ביניהם דבנר לעולם השימוש שוה לאחד ולמאה, אבל בכבש הרי ככל שיש יותר אנשים כן מתכלה יותר במהרה, וא"כ כשיש ישראלים צריך לעשות יותר חזק, והוי לצורך ישראל. ועוד יש חילוק, דבנר אין אדם יכול למנוע מחבירו להשתמש בנר שהוא הדליק, דממילא נהנה, ועל כן אין נחשב שום מעשה עבור ישראל, משא"כ בכבש שיכול למנוע מלעבור על כבש דידיה, א"כ כשמרשה לישראל לעבור זה גופא נחשב כעושה עבור ישראל.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |