Difference between revisions of "אילת השחר/שבת/קכא/א"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
(לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי)
 
(No difference)

Latest revision as of 00:53, 13 January 2020

אילת השחר TriangleArrow-Left.svg שבת TriangleArrow-Left.svg קכא TriangleArrow-Left.svg א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רב נסים גאון
רבינו חננאל
רשב"א
תוספות רי"ד
חי' הלכות מהרש"א
חי' אגדות מהרש"א
אילת השחר

מראי מקומות
מבחן אמריקאי



עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

דף קכ"א ע"א

טבילה בזמנה מצוה. היינו תיכף כשיכול לטבול. וגם ביוהכ"פ טובלין. ולכאו' נראה דיש לו לטבול מיד בבקר, כדי שיהא כל היום בטהרה, ואף שעדיין נשאר טבול יום, מ"מ קצת טהור נעשה מיד בטבילה. והעירו ממש"כ הביה"ל (סי' שד"מ ס"א) דמי שיודע בודאות שיצטרך לחלל שבת מפני פקו"נ, מ"מ כל זמן שלא הגיע אותה שעה אין לו לחלל שבת, וא"כ לכאורה ה"נ נימא דבשביל המצוה אי"צ לטבול שחרית ויכול לטבול סמוך לסוף היום, אך יש לומר כנ"ל דמה שנטהר במקצת הוי נמי מצוה שמתיר טבילה.

ואמנם יל"ע איך מותר לטבול ביוהכ"פ הרי רחיצה היא מחמשה עינויים, ואדם זה רוחץ ונהנה. ועיין ר"ן (ריש פרק יוהכ"פ) שכתב דהכתוב מסר לחכמים את גדרי העינויים, והם אמרו שאם אינו עושה זה בשביל תענוג מותר. וה"נ אינו לתענוג. והעירו, דא"כ למה רק למאן דס"ל טבילה בזמנה מצוה שרי, [כמש"כ בשו"ע או"ח סי' תקנ"ד ס"ח] והא בפשוטו לכו"ע יש מצוה בטבילה, וכל המחלוקת אם המצוה היא דוקא בזמנה, וא"כ אינה טבילה לתענוג. [וזה כנראה הטעם של הראשונים הסוברים דגם אי טבילה בזמנה לאו מצוה מ"מ מותר לטבול ביוהכ"פ והיא שיטת התוס' לעיל דף קי"א א', ובביצה דף י"ח ב' הביאו התוס' בזה כמה דיעות].

ויל"ע היכא דמתכוין גם להנאה האם ג"כ מותר לו, ולכאו' הוא תלוי בהא דאמרו בר"ה (דף כ"ח א') דהמודר הנאה ממעין אסור לטבול בו בימות החמה, משום שיש לו הנאה צדדית עם הטבילה.

רש"י מפרש שהמצוה היא מה שנאמר והיה לפנות ערב ירחץ במים, והך קרא נאמר בבעל קרי, ומינה ילפי' לכל שאר החייבי טבילות. ואפשר דהיינו מ"ע גמורה, ודחי לל"ת של איסור רחיצה ביוהכ"פ. ומשמע דלמ"ד טבילה בזמנה אינה מצוה אין שום מצוה בטבילה אלא דאם רוצה ליטהר צריך לטבול, וכיון דאין בטבילה מצוה אינו דוחה יוהכ"פ. [ושוב הראו דבקהלו"י יומא סי' כ"א כתב כמה הוכחות דאף למ"ד לאו מצוה היינו דאין מצוה בזמנה דוקא אבל יש מצוה לטבול. עיי"ש]. ועין מש"כ באילת השחר קידושין ל"ז ב' פלוגתת אחרונים אי עשה שאינו מפורש (כגון הלל"מ) דוחה ל"ת.


מן המנחה ולמעלה. מבואר דקודם תפלת מנחה לכו"ע מותר, והיינו משום שאסור להתפלל קודם טבילה כמו שתיקן עזרא, ויל"ע דהרי דין זה הוא דרבנן, ואיך בשביל דין דרבנן נתיר איסור דאוריי' של רחיצה, ורצו לומר דאינו רחיצה של תענוג. [ועי' משנ"ת לעיל בסמוך ד"ה טבילה בזמנה מצוה].


דייה טבילה באחרונה. רש"י הביא סוגיא בנדה דלמ"ד טבילה בזמנה מצוה צריכה לטבול כל יום וכל לילה, והנה בטבילות ראשונות לא תטהר, ומ"מ טובלת משום המצוה, דטבילה בזמנה מצוה אינו נוגע ל"טהרה". ושאלו, דלכאו' על כל טבילה יש ס"ס שאין לה חיוב בו, דשמא היא יולדת זכר, ושמא נקיבה, ושמא יולדת בזוב, ואפשר דאי נימא ס"ס על יום ראשון, שוב יש לדון בהך ס"ס על כל יום ויום, וכל פעם יורה לנו הס"ס דין אחר, ובכה"ג לא אמרי' ס"ס, כמש"כ תוס' בב"ק (דף י"א א') ונדה (דף כ"ז א').


אין אומרים לו וכו' ואל תכבה. ופירש"י אי"צ למחות בידו אלא יניחנו ויכבה. יל"ע מה הסד"א שימחה בו כשבא מעצמו לכבות הרי הגוי אינו מצווה על שבת, אדרבא לגוי אסור לשבות ממלאכה בשבת.

ביו"ד (סי' קנ"ז ס"א) כתב השו"ע שעל לאו צריך להוציא כל ממונו, והגר"א בביאורו כתב שהראיה היא מכאן, שאסור לומר לגוי לכבות אפי' שנשרף כל ממונו. ויל"ע מנלן שנשרף כל רכושו, שמא היה לו עוד רכוש במקומות אחרים. [ואולי דאם יש חילוק בזה הו"ל לגמ' לפרש].


לערב שיגר לכל אחד מהן. שלח להם משום הכרת הטוב, אע"פ שלבסוף לא עשו כלום. ועיין מהרש"א שכתב דאפשר שגם הוא ידע שאי"צ לומר לו אל תכבה רק שעשה כן משום כבוד השבת שלא יחשדוהו שאמר להם כבה. וצ"ב דכיון דתמיד אי"צ לומר אל תכבה הרי דמן הדין אי"צ לחשוש לחשד, ורצו לומר שכאן שהיה אפוטרופוס של מלך יש יותר ענין של חשד, עוד צ"ב דאם הוא מפני החשד אמאי קאמר שלא הניחן מפני כבוד השבת והא אין זה נוגע לכבוד השבת אלא מפני החשד. ועוד יל"ע דאם גם הוא ידע שא"צ לומר להם, מה אמרו שהרי שנינו כו', הלא גם הוא ידע מזה, אלא שהחמיר מפני החשד.


בקטן העושה לדעת אביו. עיין ב"י (סי' של"ד, ומובא במשנ"ב ס"ק ס"ו) דאפי' בדליקה שבבית אחרים צריך למחות בידו מדרבנן, ויסוד הענין דאע"פ שאין בי"ד מצווין להפרישו זהו בעושה סתמא, אבל בעושה לדעת גדול צריך למחות בידו, ועיי"ש בשעה"צ (שם ס"ק נ"ד) דכשעושה לדעת אביו מוטל על האבא להפרישו מדאוריי', ואחר צריך להפריש מדרבנן. והטעם שאצל האב הוא איסור תורה מקרא דאתה ובנך ובתך.

ויל"ע אם גם אמו מוזהרת בזה מדאוריי', ובדין "חינוך" [כשאינו עושה לדעת אביו] נחלקו הפוסקים אם גם על האם מוטל מצוה זו, או שרק על האב, (כמו שמובא במשנ"ב סי' שמ"ג סק"ב), אבל האיסור דאוריי' של אתה ובנך אפשר דהוא גם על האם, מיהו מצינו שכל חיובי הבן על האב הוא דוקא על האב ולא על האם (עיין קדושין כ"ט א'), וכן ברכת ברוך שפטרני רק האב מברך ולא אמו. שוב הראו במנ"ח (מצוה ל"ב) שמסתפק אם מצוה דאתה ובנך קאי גם על האם או לא [עי' אחיעזר ח"ג סי' פ"א].


שם. בקטן העושה לדעת אביו. [פי' אבל סתם קטן אין ב"ד מצווין להפרישו.] יל"ע בקטן שעושה לדעת אביו אם מחויבים גם שאר האנשים להפריש את בנו של זה שלא יעשה איסור.

יש להסתפק באב שקיבל שבת על עצמו לפני השקיעה אם מותר לו לומר לבנו הקטן שיעשה מלאכה עבורו, דאפשר שאפי' שעל הבנים לא חל שבת ובעלמא מותר למי שקיבל שבת לצוות למי שלא קיבל, מ"מ שאני דין שביתת בנו, דמצד האב עצמו יש לו איסור לומר להם, ואמנם נראה דאינו מוכרח, דהרי אם בנו נמצא במדינה אחרת שעדיין לא שבת שם כלל, וכי יהא אסור לאב לומר לבנו שיעשה עבורו מלאכה, הרי אצל הבן אין עוד מציאות שבת, וה"ה כשהאב מקבל שבת זמן רב לפני שבת, דאצל הבן אינו שבת. ומיהו בדין שביתת בהמתו מסתבר שהכל נקבע כפי הבעלים, ואפי' אם הבעלים בא"י ובהמתו בחו"ל במקום שעדיין לא שבת, דאסור שתעשה מלאכה, לפי שבהמה אין אצלה שבת והכל תלוי בבעלים, וכן שביתת כליו לב"ש, אבל בנו הוא נקבע לעצמו. [אמנם בפמ"ג משב"ז סו"ס רס"ו מסתפק דשמא אין בכלל דין שביתת בהמתו בתוספת שבת יעוי"ש טעמו].

נראה דקטן שקיבל שבת יותר מוקדם לא חל קבלתו, דקטן אין לו דעת לקבל שבת, ולא מבעיא להלבוש (סי' רס"ג סי"ז) שסובר שקבלת שבת מדין נדר, דודאי קטן אינו יכול לקבל שבת, [אם הוא עדיין לא מופלא הסמוך לאיש] אלא אפי' אם אינו נדר ג"כ קטן אינו יכול לקבל ע"ע שבת, דזה דבר שצריך דעת, והקטן אין לו דעת לזה, ובאמת נראה דגם להלבוש אינו נדר ממש, דהא ל"צ לשון נדר.

ונראה דהאב מחוייב רק על שביתת בנו ולא על בן בנו, ולא אמרי' בהא בני בנים כבנים, ורק לענין מצות לימוד תורה למדו מקרא בקדושין (דף ל' א') דאף את בן בנו מחוייב ללמד.


כופין קערה. ופירש"י של חרס. ובמשנ"ב (סי' רע"ז ס"ק כ"ב) כתב דדוקא של חרס ולא של מתכת, דיש בזה איסור בישול.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א