אילת השחר/גיטין/נב/א

אילת השחר גיטין נב א

דף נ"ב ע"א

יתומים שסמכו. יש לעיין אי דין אפוטרופוס של יתומים שסמכו הוא מן התורה אם תמצי לומר דדין אפוטרופוס של ב"ד הוא מן התורה, עי' ברשב"א כאן. כן יש לעיין במינהו אבי יתומים למה מהני על אחרי מותו הא אז אין הממון שלו, והרשב"א הקשה באבי יתומים פשיטא שיכול למנות אפילו נשים ועבדים וקטנים, וצ"ע וכי הוא יכול לקלקל על אחרי מותו שאז אינו שלו, ומדברי המגיד משנה (פ"י מנחלות ה"ו) משמע דזה מדין מצוה לקיים דברי המת לכן מהני אע"פ שיתכן שיהי' קלקול.

וברשב"א בפי' א' מבואר דמהני לתרום מן התורה דיד יתומים הוא, והיינו דענין יד יתומים אינו בגדר שליחות, אלא דהוא כבעלים ממש, וכן יד עניים אנן, וצ"ע מנ"ל האי דינא ובפרט ביתומים שסמכו מנ"ל דיש לו דין מעצמו כאילו הוא יד יתומים וכן בגבאי צדקה. (מהדו"ק)

חייב לעשר. צ"ל דמאכילין את הקטן בידים, דאל"כ אמאי צריכים לעשר למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו, או דכיון דהכל תחת רשות האפוטרופוס אז כשמניח לו לאכול ג"כ הוי כמאכיל, ולא דמי להא דלקמן דף נ"ה דנותן לאשתו מעות ואם היא אוכלת בתרומה אינו מצווה להפרישה. ולשון הרמב"ם (פי"א מנחלות ה"ט) שאין מאכילין את היתומים דבר האסור, והעירוני למש"כ בתוס' הרא"ש (דף מ' ע"ב) דהפקירו התבואה כדי שאפוטרופוס יתרום ויעשר ולא יאכל הכהן טבלים, משמע דהעיקר צריך משום הכהן. (מהדו"ק)

שם. חייב לעשר. בריטב"א כתב דהיינו משום הפקר ב"ד הפקר, דבתרומה שליח ממש בעינן, אע"ג דלגבי מכירה ושאר דברים יכול למכור בלי הדין דהפקר ב"ד הפקר, דילפינן מקראי, היינו משום דבתרומה יש דין מיוחד דלא סגי מה דהוא שולט על הנכסים, דבעי בעלים או שלוחם, וברשב"א הביא עוד סברא דיכול לתרום מן התורה דהוי כיד יתומים, והיינו דלשיטה הראשונה התורה נתנה לו כח לעשות עם הנכסים, אבל אין לו דין בעלים, ומצינו דשייך שליטה בלי דין בעלות, שהרי ב"ד כחם להפקיר ולעשות עם הנכסים של כל א' ומ"מ אין יכולים לעשר רק אם יתנו לו והוא יעשר. וצע"ק דלכאורה אם יש לו רשות להקנות תבואתם לאחרים ולהוציא נכסים, למה לא יוכל לקרוא ע"ז שם תרומה ומעשר, ומשמע מזה דהא דצריך בעלים היינו לא משום דנוגע להפסידם, אלא דשום דינים אין אדם יכול לתת על החפץ של חבירו, וגם בתמורה דף ט' מבואר דאין אדם יכול להתפיס תמורה על של חבירו, ולכן א"א נמי שיחלל האפוטרופוס אם ירשו מעשר שני אלא ע"י הפקר ב"ד הפקר [ושייך הפקר ב"ד אע"ג דאינו ממונם אלא ממון גבוה, דמ"מ לענין דין זכות שיש להם לאכילה שייך הפקר ב"ד, ועי' בתוס' ב"ק דף ס"ט ע"ב ד"ה הוי אמינא], ויש לעיין אם גבי יתומים שסמכו ג"כ שייך לומר דיש לו דין אפוטרופוס מן התורה. ולהני דסברי דדין יתומים שסמכו הוא רק מבני ט' ולמעלה דכיון שהפעוטות מקחן מקח לכן מהני מה שסמכו, הרי דזה רק מדרבנן, דמן התורה הא אין חילוק בין פעוטות לפחות מזה. ובתוס' רי"ד ג"כ כתב דהוא משום הפקר ב"ד. וצ"ע דהתורי"ד לעיל דף מ' ביאר דמה דהקנה העבד לבנו הקטן כיון דקטן אינו קונה מן התורה. היינו דס"ל דאף בדעת אחרת מקנה אינו קונה אלא מדרבנן, לכן מן התורה צריך גט שחרור מאבי הקטן, אלא דגם הקטן צריך לשחררו כיון דמדרבנן הוא שלו, הרי דס"ל דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, ואיך מהני כאן תרומת האפוטרופוס מכח מה דמדרבנן מקנים לו, ואין לומר כמו שרצו קצת מחברים לחלק דלהפקיר מהני מן התורה, ורק שיקנה מן השני הוא דלא מהני מן התורה, דא"כ איך האפוטרופוס זוכה בלי שיתכוין, ולא משמע שצריך האפוטרופוס לכוין לזכות ובהפקר הא אין זוכין בלי כונה לזכות.

וצריך ע"כ לחלק דקטן דאין לו זכי' מן התורה אז הקנין דרבנן לא מהני שיקנה קנין גמור שיועיל לגבי לשחרר, וצריך ע"ז שחרור מהבעלים שהוא מן התורה דכאן הקנין דרבנן לא יספיק, משא"כ למי שבר זכי' שפיר יכולין להקנותו ומהני גם לדאורייתא. ואע"ג דצידדנו בב"ב דף קל"א דב"ד יכולין ליתן ולהפקיר אף באופנים דאצל סתם אדם לא שייך לקנות כה"ג, מ"מ אפשר דלגבי קנין דרבנן דמהני לדאורייתא עשו זה רק באופן דהי' שייך קנין כזה אבל בקטן דמן התורה לא שייך לקנות לא מהני תקנתם לדאוריי' או שלא תיקנו עד כדי כך, וצע"ק. (מהדו"ק)

שם. חייב לעשר. וכן תניא בגמ' דהאפוטרופין תורמין ומעשרין. וכתבו התוס' לעיל דף מ' ע"ב דהפקר ב"ד הפקר ונתנוהו לאפוטרופוס כדי שיוכל לעשר. וצ"ל דאע"ג דאצל האפוטרופוס הא זה לקוח ופטור מתרומות ומעשרות מן התורה להסוברין דלקוח אחר מירוח פטור וכשיעשרו ויחזרו ויאכלו היתומים, הא כתב הר"ש דלגבי אלו שגדל אצלם שליש זה יהי' שוב חייב מן התורה, מ"מ מהני מה שעישר האפוטרופוס בהיותו אצלו לענין שהיתומים מותרין לאכול ולא הוי טבל, והיינו כמש"כ במנחת חינוך דכיון דכשחוזר לזה שגדל ברשותו חייב מן התורה, הרי דאין הפירות נפטרים מלהפריש תרומות ומעשרות דאם נפטרו איך יחזרו להתחייב, וכיון שכן גם בהיותם אצל הלוקח נהי דהוא מותר לאוכלן בלי הפרשת תרומות ומעשרות מ"מ חל ההפרשה ומתוקן הפירות מן התורה.

ולהרשב"א דס"ל בב"מ דף פ"ח דאורח האוכל אצל הבעה"ב אם לא מעושר עובר מן התורה באיסור טבל דלא נקרא אצלו לקוח, א"כ ה"נ אם זה שגדל ברשותו הפירות אוכל אצל הלוקח הרי אוכל מה שפטור מן התורה, ולדבריו אפשר דאפילו אם לא חוזרין ומקנים הפירות להיתומים, והיתומים אוכלים כל הזמן פירות של האפוטרופוס שאינו חייב מדאורייתא, ולגבי הדרבנן הא חל הפרשתו של האפוטרופוס שפיר והוי פירות מתוקנים.

אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע. יש לעיין בכל הסוגיא היכא דמחויב האפוטרופוס לישבע מה דינו כשאינו רוצה לישבע, ולכאורה רק מנדינן לי' וכהא דב"מ דף ל"ד ע"ב דמשביעין אותו שאינו ברשותו כשמשלם ואומר שנאבד, דהא לא מסתבר דחייב לשלם, אבל בסוף הסוגיא בתוס' ד"ה הלכה דס"ל דהיכא דנאבד משביעין את האפוטרופוס שלא פשע, התם ודאי אם לא ירצה לישבע מחייבינן לי' לשלם כמבואר בשו"ע (סי' ר"ד סעיף ט"ז) דחייב לישבע מדין שבועת השומרים, ובשבועת השומרים הא אם אינו רוצה לישבע חייב לשלם, והנה רש"י במתני' כתב דישבע שלא נהנה מהם, ובסוף הסוגיא בד"ה מלתא בעלמא הוא דעבוד להדדי, כתב רש"י דברי אהבה וריעות הי' ביניהם ולא הנאת ממון כל כך. והיינו דאם הי' לו הנאת ממון ממנו הי' מסכים לקבל אפוטרופסות אע"פ שאם לא ישבע יצטרך לשלם ממון, משא"כ כשלא הי' לו הנאת ממון דאז ימנע מלקבל על עצמו אפוטרופסות. משמע מרש"י דאם נחייבו שבועה ולא ישבע שלא לקח מנכסיהם חייב לשלם.

וכל דבר שיש לו קצבה. האי קצבה אינו בסכום הכסף, דא"כ אמאי צדקה אין לה קצבה, הא דינה עד חומש ולא יותר, אלא דאין קיצבה היינו שכל רגע יכול להזדמן המצוה. (מהדו"ק)

ולא כל דבר שאין לו קצבה לאתויי תנחומי אבלים. משמע דצריך להוציא כסף כדי לקיים תנחומי אבלים וע"ז קאמר דליתומים אין מוציאין, ולכאורה אם זה מצוה דלחבירו אז הא אין חייב להוציא כסף משלו, דדרשינן אפס כי לא יהי' בך אביון כמבואר בב"מ דף ל"ב, וא"כ יש להסתפק דאולי זה לא מקרי מצוה דלחבירו, או כיון דאמרינן שם דכל המקיים בעצמו כן סוף בא לידי כך, לכן גם ביתומים הי' שייך לחייב מנכסיהם לולא דזה דבר שאין לו קצבה.

ובכלל צ"ע דמה שייך להוציא כסף על צדקה או תנחומי אבלים או לולב וכדומה, דהא קטן פטור, וע"כ דמדין חינוך חייבים לחנכו ואפילו להוציא כסף ממנו ללולב וכדומה אלא דבדבר שאין לו קצבה אין מוציאין. וצריך לומר דאע"ג דכשאוכלין דבר איסור יתכן שאין ב"ד מצווין להפרישו, אבל לחנך במצות צריך ואפילו להוציא מכספם עבור זה.

שוב הראוני בהגהות הריעב"ץ דתנחומי אבלים היינו מה שהיו מביאים לבית האבל להרבות בסעודה, וזה בודאי אין חיוב אלא כיון דאנשים עושים זה הי' שייך גם שהאפוטרופוס יביא זה בשביל הקטנים, ורק משום דאין קצבה לכן אין מביאין זה, ומדבריו שמענו חידוש, דלא רק לדבר שחייבין על פי דין מותר להוציא מנכסיהם, אלא אף למה שדרך העולם להוציא מוציאין מנכסיהם, אבל במהר"ם שיף לכאורה משמע יותר דמיירי מסתם תנחומין.

אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות. ופירש"י דאותן האחרים שרוצים לתת להעבד כסף לפדות עצמו הם יקנו אותם ויוציאום לחירות, וצ"ל דלא קתני אלא דבאופן זה ישתחררו, אבל יש חילוק גדול, דאם היו נותנים להם שהם יפדו עצמן אין עושים שום עבירה, משא"כ אם יקנום ואח"כ ישחררום הא יעברו באיסור דלעולם בהם תעבודו.

ואין אפוטרופוסין רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות. וכתב רש"י דאין גופן קנוי להם. וברשב"א ובריטב"א הקשו דא"כ איך יכולים למכור והקונים יכולים להוציא לחירות, על כן כתבו בשם ר"ת כמו שהובא בתוס' לעיל דף ל"ח ע"ב דזה מדרבנן דמיחזי כמזלזל בנכסיהם, ויש ליישב שיטת רש"י דהנה תמיד במכירה הא לא שייך מכירה על הקנין איסור ומ"מ כשמוכר הממון עובר ממילא להקונה גם קנין האיסור, אמנם בשחרור אינו כן אלא עיקר השחרור הוא על האיסור והממון, וכיון דאינם בעלים ממש והקנין איסור אינו שלהם לכך אינם יכולים לשחרר אף בקנין כסף, ורבי סובר דשחרור בכסף הוי כמכירה לעצמו וממילא משתחרר. (מהדו"ק)

[תוספת ביאור להנ"ל מתוך מכתב, דכמו שמוכר העבד לאחרים דקונה את הממון והאיסור, כן שחרור בכסף לדבריו הוא ע"י שכאילו מוכר את העבד לעצמו, היינו דמוכר הממון והאיסור להעבד והוא קונה עצמו כאילו עבד לעצמו, וזה ממילא שחרור דהא לא שייך שעבד יהא עבד לעצמו].

ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו. והקשה הרשב"א פשיטא, ותירץ דס"ד דהוי כידוע דמפסידין וקמ"ל דכיון דידע בהפסד זה והסכים לזה, לא מסלקינן. וצ"ע בהסברא, דהא אין בידו להפסידם לאחר מותו, [אמנם במגיד משנה פ"י מנחלות הל' ו' משמע דזה מדין מצוה לקיים דברי המת]. גם הא חזינן דגם בסמכו אצל סבתא מהני, הרי דגם בסמכו לא מסלקינן אע"ג דלא הסכים אביהם, וע"כ משום דכיון דאינו הפסד ממש אלא דאנן לא מוקמינן, וא"כ בשל אביהם נמי אי"צ לטעם דהסכים על אותו הפסד.

ועיין באילת השחר בב"ב (דף קל"א ע"ב) דנתקשינו איך יכול למנות אפוטרופוס על נכסי בניו הגדולים כיון דזה אז שלהם, ואמרו לי לעיין בחלקת מחוקק וב"ש אהע"ז סי' ק"ז ס"ק ב'. (מהדו"ק)

דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. משמע אם הי' גילוי אמת מן השמים הי' מניח להאפוטרופוס למכור שדה ולקנות עבדים. וצ"ע דהא מ"מ אסור להפסיד ליתומים אפילו אם מן השמים רוצים להפסיד כל שלא אמרו לו ציווי מיוחד הוראת שעה להפסיד ודאי אסור להפסיד ממון היתומים, ולא משמע שבזה שאמרו בחלום אנו להרוס יהי' בזה ציווי שיניח לאפוטרופוס להרוס, ואפי' אם הי' בזה ציווי, יש לעיין דלפי"ז אם ע"י בת קול יהי' ציווי יהא צריך לתת לאפוטרופוס להפסיד ממון היתומים, ולכאורה הדין לעבור על דברי תורה בהוראת שעה נאמרה רק ע"י נביא בנבואה ממש ולא בגילוי אחר, וצ"ע.

משוך פירי מיתמי וכו' זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. צע"ק דהא גבי הדיוט מה דלא הי' הלוקח יכול לחזור היינו משום שהי' קנוי לו החפץ במשיכה, אבל כאן דהקונה עדיין לא קנה דהא ביד המוכר לחזור בכל רגע, דהא כמו באייקור ה"ה מסתמא אם יהי' לו שום סיבה אחרת יוכלו לחזור, ובאופן זה הא לו יצוייר בהדיוט כה"ג ג"כ לא הי' מתחייב הלוקח, וצ"ל משום דמ"מ הא ביד הקונה לאכול הפירות ואז כבר לא היו יכולין היתומים לחזור, לכן מקרי ברשותם של הקונים, ושייך לומר שהקונה כבר התחייב לשלם אף אם הוזל. (מהדו"ק)

תוד"ה יהבי. הנה ביאור דבריהם אם אליבא דר"ל כמו שכתב במהר"ם שיף הא הוא פשוט דכיון דדינם כהדיוט אז הא יכולין לחזור, ואע"ג דהדיוט בעי מי שפרע, מ"מ היתומים יכולין לחזור בלי מי שפרע, משא"כ בהקדש דלתקן שיוכלו להיות כהדיוט באופן דגם בהדיוט אסור לחזור לא תיקנו, ואפילו לפי"מ שכ' רש"ל דמן התורה דינו דמעות קונות, הא מ"מ דינם כהדיוט, וכיון דהדיוט יכול לחזור גם הם חוזרים, אע"ג דהם לא מקבלים מי שפרע, ורק בהקדש דצריך ליתן להם דין כהדיוט ע"י תקנה אז לא תיקנו שיהי' להם דין כהדיוט היכא דגם בהדיוט הי' חייב מי שפרע. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א