אילת השחר/בבא מציעא/לה/ב
והאי דאגבי' מדעתי' ולא אתא לדינא מחמת כיסופא. צ"ע למה צריך לומר משום כיסופא דהא ודאי הוא מחויב לשלם החוב ואם אין לו מטלטלין הוא מחויב ליתן קרקעו, וכיון שכן שייך כבר ועשית הישר והטוב, דהא מאי דקאמר מחמת כיסופא אין הביאור דלכן לא הוי מכירה, דהא אם א' מוכר קרקעו משום איזה סיבה כגון כיסופא וכדומה מ"מ המכירה היא מכירה, אלא עיקר הטעם כיון דהמלוה תביעתו רק על מעות לכך יש ועשית הישר להחזיר כשיהי' להלוה מעות, אלא דאם הי' נותן לו קרקעו מחמת דרוצה באמת לתת קרקעו ואפי' אם הי' לו מעות ג"כ הי' נותן קרקעו אז לא הי' חוזר, וצריך רק טעם לומר דמה דנתן לו הקרקע אינו מחמת שזה רצונו ממש אלא מחמת דלא הי' לו מעות נתן לו קרקע דמשו"ה שייך ועשית הישר והטוב, א"כ למה לא סגי בטעם דהא הי' מחויב לתת לו זה עפ"י דין.
ומאימת אכיל פירי. מבואר דאע"ג דעדיין אין שטר חלטאתא כבר אוכל פירות, מכאן הוכיח בחזו"א ב"ק סי' י"ח סק"ו דבקרקע זוכה בגביית ב"ד בלי שיצטרך לעשות עוד קנין, והוסיף דנראה לו דגם במטלטלין ביד הלוה ג"כ מהני גביית ב"ד ולא צריך שום קנין.
ונראה להוכיח כן מהא דב"ק דף פ"ט באשה שחבלה לא גובין ע"י שתמכור כתובתה משום דבידה למחול לבעלה, והקשה הרשב"א דנגבה השטר כתובה להנחבל ואז כיון דגביית ב"ד מהני מדין תורה לא יועיל מחילתה לבעלה, דהא הא דמהני מחילה אחרי מכר שט"ח משום דמכירת שטרות אינו קונה אלא מדרבנן, אבל גביית חוב דקונה מן התורה לא יועיל מחילה, ואם נימא דפסק דין דגבייה צריך עדיין קנין, הא כיון דלא מצינו מכירת שטר מה"ת הא שום קנין לא מצינו בו מן התורה ואיך יקנה מן התורה את החוב, וע"כ דגביית ב"ד קונה בלי שום מעשה קנין לכן הי' שייך שיקנה הנחבל מה"ת [וע"ע להלן בסמוך על דברי החזו"א].
מכי מטיא אדרכתא לידי'. פירש"י שטר פסק דין אנכסי לוה שבכל מקום שימצאם משלו יקחם. וכבר תמה בריטב"א דכיון דלא ידע איזה קרקע דגבי איך הוא שייך בפירות, ולרש"י צריך לדחוק דכשימצא קרקע יזכה למפרע בהפירות.
והנה יש לתמוה בין לרש"י ובין להריטב"א דמיירי מאדרכתא דחליטה דהיינו על השדה שכבר מצא ורוצה לגבות, והא כיון שאח"כ יש אכרזתא ויכול להיות שאיש אחר יקנה את הקרקע והוא יקבל רק כסף שמגיע לו, וע"כ דעדיין לא קנה לגמרי הקרקע, דאם כבר קנה הקרקע איך יכריזו למכור קרקע שכבר שייך להמלוה, וא"כ כשיכריזו ואיש אחר יקנה את הקרקע והוא יקבל חובו מהכסף שהלוקח יתן ומשמע שלא ינכו מהחוב מחמת הפירות שאכל, נמצא דהפירות שאכל הם ריבית, ואפילו אם הוא אח"כ יקנה עכ"פ נמצא דבינתיים לא הי' ממש שלו והפירות שאכל חוץ ממה שגבה אח"כ הרי הוא ריבית, וצ"ע איך רבנן יתנו לו יותר מהקרן.
עוד יש לעיין דהנה בחזו"א ב"ק סי' י"ח סק"ו הוכיח מכאן דפסק ב"ד עושה קנין ואין צריך קנין אחר, [ובעצם יש להוכיח מהא דגובין חוב שלא בפניו, ואיך יוכל לקנות המלוה בלי הסכמת הלוה, וע"כ דב"ד פוסקין ששייך להמלוה ובזה קנוי]. והא דס"ל לאביי עדיו בחתומיו זכין לו משמע דיש קנין שטר, י"ל דכיון דבעלמא מהני משעת חתימה ה"נ חשיב כמטי אדרכתא לידו, ובריטב"א בשטמ"ק מבואר דלישנא בעלמא נקיט דודאי לא שייך עדיו בחתומיו זכין דהכא מעשה ב"ד הוא, והשאלה היא רק ממתי זיכו לו את הפירות, ומשמע גם מהריטב"א כהחזו"א.
ויש לעיין אם כל זה הוא רק מדין הפקר ב"ד הפקר [ולהסוברים בהפקר ב"ד דמהני להפקיע ולא שיקנה הדבר ע"כ אינו מדין הפקר ב"ד], א"כ למה לא יליף בגיטין דף ל"ו ע"ב מזה דב"ד גובין חוב הרי דיש דין הפקר ב"ד, גם לפי"ז יהי' חידוש דלהסוברים דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, אז אחרי שגבו אינו לגמרי של המלוה לדינים שנוגע לדאורייתא, וע"כ דלב"ד יש כח גוביינא מן התורה ולכן אין צריך קנין מן התורה.
והנה הא דיש כח כפיה לב"ד מבואר בתוס' סנהדרין דף ב' ע"ב דילפינן בסנהדרין דף ז' ע"ב אשר תשים אלו כלי הדיינים דזה לימוד על כלי הדיינים והיינו דכופין. והנה יש שני סוגי כפי' א' כופין עד שיאמר רוצה אני, ומבואר בתוס' בב"ב דף מ"ח ע"א דזה מהני מחמת דהוי כתליוהו וזבין דמחמת דמחוייב לעשות הוי כתליוהו ומכר, ועוד כפיה יש דיורדין לנכסיו.
וע"כ דבגבית חוב מנכסיו אינו מדין כופין עד שיאמר רוצה אני, דאין לומר דגם דין גביה מנכסיו הוא רק כשאומר רוצה אני, דהא למאן דס"ל תליוהו וזבין לאו זביני' זביני ע"כ א"א לפרש דיועיל מדין כפי' לומר רוצה אני, וע"כ דגם זה נכלל באשר תשים דיש לב"ד כח כפי' ע"י שיורדין לנכסיו, ואע"ג דלפי הדרש דכלי הדיינים משמע דזהו שיאמר רוצה אני דלירד לנכסים לא שייך בלי דיינים, מ"מ גם זה נכלל באשר תשים, וזה כלול במה שכתב הרמב"ן דעד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו.
והנה בב"ב דף מ"ח וכן בקידושין דף נ' אמרינן יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, ת"ל לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, מבואר דבלי זה דכתיב לרצונו הי' מועיל בלי שיכופו אותו ויאמר רוצה אני והי' חל הקדש בלי שבעל הממון יקדיש, משמע דשייך שיהי' כח כפי' ליקח נכסיו וליתנם להקדש, ומזה ג"כ ראיה דפסק ב"ד עושה קנין, דהא בהקדש אם הפסק דין אינו עושה עדיין שיהי' שייך להקדש לא יועיל שום מעשה קנין של הגזבר שקנה ההקדש.
ועדיין צ"ע למ"ד שיעבודא דאורייתא דמבואר דהיורש חייב להקריב קרבן מהירושה וכמבואר בקידושין דף י"ג ע"ב ובעוד כמה דוכתי, ואיך יקויים לרצונו, ולא עוד אלא דמשמע דאפילו אם לא רצה להביא קרבן ומת יצטרכו היורשין להביא ואיך בזה יקויים נדרו.
ועדיין צ"ע במה דמשמע דהי' שייך שיקנה הקדש ויהי' קדוש קדושת קרבן בלי שיאמר רוצה אני, דהא הוכיחו האחרונים דשייך ממון הקדש בלי שיהי' ע"ז דין קדושה ומעילה, וכמש"כ הרמב"ן בב"ב דף ע"ט דהקדש קונה דבר הפקר שנפל בתוך חצר הקדש אך לא ימעלו בזה, דזה יהי' רק ממון הקדש בלי קדושה, וכן אמרינן לקמן דף נ"ז ע"ב בונין בחול ואח"כ מקדישין דעדיין אינו קדוש ורק הוי ממון הקדש כמו שביארו האחרונים [עמשנ"ת שם], א"כ נהי שנתחדש דב"ד יש להם כח לפסוק שיהי' זה שייך להקדש מצד כחם על הממון לגבותו, אבל איך זה יהי' קדוש, והא צריך שיחול קדושת קרבן וזה הא לא כלול בכח ב"ד שהפסק דין שלהם עושה קדושה על הבהמה.
ואולי יש לדחוק דכל שזה נוגע לפרוע החוב יש כח בהפסק דין לעשות כדי שיפרע, וכיון שחייב להקדיש קרבן אז כלול בזה שהפסק ב"ד עושה קדושה כדי שבזה יהי' קיום חובתו להקדש וזה ע"י שיחול קדושת קרבן על הדבר, ומ"מ צ"ע דהא ענין שיעבוד שנתחדש בתורה הוא ענין חיוב ממוני ובזה נוכל לומר דגם להקדש יש חיוב ממוני, אבל מנ"ל לחדש דיהי' חיוב קדושה להקדש להקדיש שלכן יהי' כח שעי"ז יחול קדושה ע"י הגוביינא שב"ד יגבו, ובשלמא אם אין ממון הקדש בלי קדושה שפיר חל הקדש על הממון, אבל אם יש ממון להקדש בלי קדושה, מנ"ל שיש כח לב"ד לעשות שיחול קדושה ע"י הפס"ד שלהם וצ"ע.
ויש לעיין בכל מלוה שגובה החוב דאוכל הפירות כעת לפני ההכרזה ואחרי שיכריזו יתכן שיקנה אחר, נמצא דאכילת הפירות לא הי' משום גביית החוב ולמה יש לב"ד כח לעשות זה, דהא זה לא יורד מהחוב, וע"כ צ"ל דזהו רק מדין הפקר ב"ד ולא מדין כמו כל גביית חוב.
ומ"מ קשה מה שהקשינו לעיל דנמצא דהפירות הם ריבית כיון דאין לאחר לקחתם רק למלוה הרי נותן לו ריבית.
והשואל ישלם לשוכר. בחו"מ סו"ס רמ"א בהג"ה הביא דאם א' קנה קרקע באחריות ונתנה במתנה לאחר, ובא בע"ח דמוכר וגבה הקרקע מהמקבל מתנה, צריך המוכר לשלם להלוקח עבור הקרקע שנגבה מהמקבל, והמקבל מתנה אינו חוזר על הנותן לו מתנה, וציין שם הגר"א דמקורו מהגמ' דילן ואף ר' יוסי לא פליג בכה"ג. והנה אם חיוב אחריות הוא רק על הפסד הא מה הפסיד הלוקח, וע"כ צ"ל כמש"כ הסמ"ע כיון דיש להלוקח הנאה במה שזה אצל המקבל מתנה ובזה שהוציאו ממנו הפסידו לו ההנאה, וכן משמע הטעם בירושלמי פ"ה דגיטין שנביא להלן, ולפי"ז צ"ל דההנאה הזאת שוה כל דמי הקרקע שהוציאו דאל"ה ישלמו לו רק שיווי הנאתו, וצ"ל דאע"ג דמזיק כה"ג אינו חייב על הפסד הנאה מ"מ באחריות חייב על זה, וא"כ צ"ע מה זה דומה להא דמשנתינו דמשלמין להשוכר עבור הפרה שאין לו שום הפסד רק הבעה"ב מפסיד משא"כ כאן דיש הפסד להקונה.
ועל מש"כ הסמ"ע דהי' לו הנאה ממה שהמקבל יש לו המתנה, ציין הגרעק"א לדברי הרשב"א בקידושין דף כ"ז דהביא מהירושלמי פ"ה דגיטין הל' ג' דאם ראובן גזל משמעון ומכרה ללוי, ולוי נתנה במתנה ליהודה, ובא שמעון והוציאה מיהודה, אז יהודה אינו יכול לתבוע ללוי כי הוא קיבל במתנה, אבל לוי תובע את ראובן, ופריך והא נתן את זה כבר, ותירץ בירושלמי דחשב שעבור זה יעשה לו יהודה טובה וכעת הפסיד זה, והרשב"א שם מיירי באם גבה הבע"ח, אבל הירושלמי דמיירי מגזלן צ"ע מה צריך לזה הא כיון דהיא גזולה זה מקח טעות וחוזר מעותיו, ואפילו אם בשעה שנתן המתנה היתה שוה פחות מבזמן שקנה מראובן, מ"מ יקבל מעותיו בחזרה, כיון דלא היתה מכירה כלל, וכמבואר בתוס' בב"ק דף ט' דאפילו אם הוזלו מקבל מה שנתן אז, ולמה צריך לטעמא דמשום דחשב שיהי' לו מזה טובה מיהודה. ויש לעיין בגזל חפץ ששוה זוז והוקר ומכרו בד' זוז ואח"כ נשבר ממילא, דהנגזל אינו יכול לתבוע כלום את הקונה, אם אז הגזלן פטור מלשלם להקונה כיון דלא גובין ממנו כלום, דלכאורה כיון דהי' מקח טעות דהיתה גזולה א"כ חוזר לו מעותיו.
והנה הרשב"א דמדמה מכירה שלא באחריות להא דהירושלמי דמבואר דמשלמין להקונה אחריות אע"פ שהקרקע כבר ביד אחר, צ"ע דהנה בהא דאם ראובן מכר שדה לשמעון ובא בע"ח דראובן לגבות משמעון איכא פלוגתא לעיל דף י"ד בשלא באחריות אם יכול ראובן לאשתעויי דינא בהדי בע"ח משום דלא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומת עלי, או דהבע"ח מצי למימר לי' לאו בעל דברים דידי את, ולפי הירושלמי דמקרי הפסד, אם נימא דגם במכר שלא באחריות מקרי דהפסיד, א"כ למה לא יוכל לאשתעויי דינא, הא בזה שמוציאין משמעון הרי יש בזה הפסד לראובן המוכר לשמעון, דלכן יכול המוכר לתבוע לשלם עבור הפסדו, ואפי' למאן דסבר בגמ' דילן דמצי לאשתעויי דינא בהדי', הא אמרינן בגמ' הטעם משום דלא ניחא לי דליהוי תרעומת עלי, ותיפו"ל דיש לו הפסד ממון ממש, דלכן חייבים לו באחריות לשלם על הפסדו. משמע מהגמ' דילן דבמכירה שלא באחריות לא מקרי דמפסיד המוכר במה שגובין ממנו, וא"כ מנ"ל להרשב"א לחדש דגם במכירה שלא באחריות יוכל הלוקח לגבות מהמוכר על מה שגבה ממנו, כיון דהוא לא הפסיד כלום, ע"י שגבו מהקונה שלו שלא באחריות, וצ"ע.
מכדי שוכר במאי קני להאי פרה. מקשים למה יקנה הבהמה של חבירו דהא לא מצינו גזה"כ מיוחד לזה, וביארו בדרכים שונים. ובקהלות יעקב סי' ל"ג ביאר דאין הכונה דקונה ממש אלא דכשהעמיד שומר אז לגבי חיובים שהי' חייב להבעלים כגון בשוכר דהי' חייב בגניבה ואבידה זה חייב גם השומר השני להבעלים, רק מה ששואל חייב יותר מאשר הי' חייב השוכר דהיינו באונסין, לגבי זה חייב לגבי השוכר, וגם זה רק אחרי שהשוכר מיפטר מהבעלים, ולכן הוקשה להגמ' דנימא דל אנת ודל שבועתך וכ"ז שלא נשבע עדיין השוכר חייב להבעלים וממילא דגם השואל חייב להבעלים, וע"ז משני דבשעת מיתה כבר מיפטר.
ואינו מבואר עדיין איך יהי' השואל חייב להשוכר כיון דאין השוכר בעלים ולא מצינו חיוב תשלומין על חפץ למי שאינו בעליו [וכ"כ בעצמו באות ה']. ואפילו אם שייך חיוב למי שאינו בעל החפץ, מ"מ איך פשיטא להגמ' דלרבנן אם השוכר במלאכת השואל פטור השואל מחמת בעליו עמו, דהא בפשוטו בעליו היינו בעל החפץ ולא למי שיש איזה התחייבות, ועוד הא הוא חייב חיובים גם להבעלים דהיינו בפשיעה ובגניבה ואבידה דבזה הוא חייב להבעלים, וצריך לומר דרק לגבי חיוב דאונסין יפטור אותו אם השוכר במלאכתו, ולגבי שאר חיובים לא יפטרנו רק אם הבעלים האמיתיים יהי' עמו, מ"מ צ"ע דהא בדף צ"ו ע"א מיבעיא לן בשאל מן השותפין ואחד מהן הי' במלאכתו אם יש בזה דין בעליו עמו, וכאן השוכר כיון דאינו בעליו שלם, דהא יש חלק דהבעלים האמיתיים הם בעליו רק קצת חיובים דהיינו אונסין חייבים להשוכר, ויש לעיין אם עדיף מאם אחד מן השותפין הי' עמו במלאכתו, [ולהיפך לא הי' קשה אם בעליו עמו הי' תלוי בבעלים ממש אפשר דאע"ג דיש זכות להשוכר מ"מ בעיקר הם הבעלים].
ובפנ"י וכן ברעק"א מבואר דנקטו כפשוטו, וצ"ע דהא לא מצינו דאם א' יזיק בהמה ביד השומר באופן דלא פשע השומר שיזכה השומר בדמי הנזק אחרי שישבע שלא פשע ולמה יזכה בדמים שהשואל מחויב באונסין. עוד יש לעיין כיון דאינו קונה למפרע את הגיזה וולדות אלא משעת מיתה, למה מבואר לקמן דף צ"ו דלרבנן אם השוכר במלאכת השואל מקרי שאלה בבעלים הא אינו עדיין בעלים, וברעק"א ריש פירקין העיר למה לא ישלם הגנב להשומר את הכפל בנשבע כיון דקנה להפרה בשבועה, וכן הקשה כאן בפנ"י. וברעק"א הוסיף דגם לר' יוסי דס"ל דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו הא מבואר בתוס' דהיינו משום דמצי אמר לי' לשוכר דל אנת ודל שבועתך, דנמצא לפי"ז דהיכא שתבעו ונשבע יודה גם ר' יוסי דהשומר קונה בשבועה א"כ יהי' שייך הכפל להשומר. ולפי קושייתו יקשה גם בכל מזיק שישלם לשומר אחר שהשומר ישבע שלא פשע במה שהוזק, ועי"ש דרוצה לומר דמ"מ כיון דע"י הגניבה הוציא מהבעלים שתהי' שייכת להשומר ע"ז גופא הוא חייב להבעלים במה שמפסידים ע"י גניבתו שתהי' הפרה שייכת להשומר, ולפי"ז עצם הפרה באמת תהי' שייכת להשומר אלא דלא יצוייר במציאות שתהי' שייכת להשומר, דאם נמצא הגנב והבהמה אצלו הא חייב להחזירה כשהיא בעין להבעלים, אלא דכשאנו דנין לפני שהחזירה אמרינן דפרה כל זמן שאיננה היא קנוי' להשומר, וע"ז חזר והקשה דמ"מ בטביחה ומכירה הוא כבר טובח של השומר, וע"ז תירץ כיון דכשישנה בעין חייב להחזירה נמצא דטובח של הבעלים, וזה מה שנוגע להגנב דהחיוב על שטובח בהמה של בעלים, משא"כ בשומר חנם שמסר לשו"ש ונגנבה שאנו רוצים לחייב להשומר שכר על שאיננה וע"ז חייב להשומר הראשון, משא"כ הגנב דחיובו לא על שאיננה אלא על שהזיק והוא הזיק דבר של הבעלים, וממילא מתורץ גם במזיק, דכל מזיק כשהוא מזיק הרי הוא מזיק דבר של הבעלים ולא של השומר, משא"כ שומר דחיובו על שאין החפץ. ועדיין דבריו צ"ב דלכאורה גם השומר שכר חיובו על שעשה שלא תהי' הפרה, משמע דמפרש דחיובו של שומר על שנאבד ולא על שעשה שתיאבד דבר של הבעלים, וצ"ע. ועיין עוד מה שהערנו עליו בהתחלת הפרק.
והנה בקושיא הנ"ל דלפי הבנת הגרעק"א למה זוכה השוכר ואיזה קנין הוא זה, אין לומר משום דלשוכר יש קצת קנין ליומו, דהא כתבו התוס' בב"ק דף י"א ע"ב דגם בשומר חנם שמסר לשומר שכר ונגנבה אצל השני דלרבנן דר' יוסי יזכה השומר חנם בדמי החפץ ואיזה בעלים הוא השומר חנם.
ונראה כעין מה שנקטו הפנ"י והגרעק"א, אלא דהביאור הוא דבזה שהתורה פטרה את השוכר מאונסין, וכן השומר חנם מגניבה ואבידה, יש להסתפק אם זה פטור על דבר של חבירו, או דלגבי אם יארע אונסין דאין להבעלים תביעה עליו אז הוא הבעלים לגבי זה, נמצא דעל החלק של הפרה לגבי חוסר שמירה מאונסין אינו שייך להבעלים, וכן שומר חנם אינו מחויב לשומרה מגניבה ואבידה שלא בפשיעה, נמצא דלגבי חלק זה אין להבעלים זכות בהבהמה אלא דהוא בעלים לגבי זה, וזהו מה דאמרינן בגמ' דלרבנן על החלק של יותר מחיובו לשמור יש להשומר דין בעלים ולא דסתם הוא פטור, אלא כיון דאין להבעלים זכות בזה נמצא דהתורה מסרה ענין הבעלות מהעדר שמירת הבהמה לגבי גניבה ואבידה או אונסין להשומר הראשון, והא ע"כ יש להשומר קצת בעלות אפילו לר' יוסי, דהא מבואר בכמה ראשונים דרק שומר יכול למנות שומר אחר ויהי' חייב כלפי הבעלים יותר מחיובו של הראשון, הרי דמה שנוגע לשמירה יש לו כח קצת כבעלים, וה"נ יש לו זכות לרבנן במה שלא מחויבין לשמור שיהי' שלו לגבי זה.
ולפי"ז מובן דשייך רק שיזכה בחיוב שעל מה שהוזק מחמת חיובו של השומר דע"ז הוא בעלים, דהיינו חיוב על חוסר שמירה דע"ז השומר חנם פטור ממה שלא שמר מגניבה, דאז השומר השני דחייב על חוסר שמירה מגניבה זה הוא חייב להשומר חנם וכן השואל להשוכר, אבל לא שייך שיזכה בנזקין או על עצם חיוב הגניבה, דע"ז הא לא מסרה לו התורה כח דהא אין לו רשות להזיקה או לגונבה, דיש לו רשות שלא לשומרה מאונס כעין גניבה ואבידה או מאונסין גמורין ובזה הוא דנעשה בעלים דפרה לגבי היזיקות שיהי' ע"י שלא שמר מגניבה ואבידה או אונסין, ופליגי ממתי הוא כבר נפטר מהבעלים דאז חוזר זכות זה כבר אליו או משעת שבועה או גם בלי שבועה, דאם באמת הי' אונס כגון בשומר חנם כשהי' גניבה ואבידה או בשוכר כשמתה כדרכה דאז אליבא דאמת הוא כבר פטור ואין השבועה מחדשת הפטור, דאף אם כלפי שמיא גליא דנאנס מ"מ כ"ז שלא נשבע אינו פטור לכן יכולים הבעלים לומר דאינו תובעו עדיין, וכל זמן שלא נפטר ממנו במציאות יש לו עדיין הפרה לגמרי.
ולהנתבאר הא דאמרינן לקמן דף צ"ו דלרבנן אם השוכר במלאכת השואל פטור השואל מחמת בעליו עמו, אע"פ דרק אם יארע אונסין זה שייך להשוכר, מ"מ כיון דלענין אם יארע אונסין קנוי הבהמה להשוכר הו"ל בעלים שלם לענין זה, [ואין דומה כלל לשאל מן השותפין, כיון דלגבי העדר שמירה מאונסין הוי רק השוכר הבעלים דהפרה שלו לגמרי בכה"ג], ולר' יוסי יש חילוק דלשאר הראשונים דלר' יוסי אין כלל זכות להשוכר בשום פעם אף אם הבעלים יראו שמתה כדרכה, הרי דלר' יוסי אין כלל דין בעלות להשוכר ובפשיטות רק להבעלים האמיתיים דין בעלים לכל דבר, וממילא גם לענין בעליו עמו, ולהתוס' דס"ל דאם יראו שמתה כדרכה יזכה השוכר דאז ר' יוסי מודה לרבנן, צ"ל דמה דקאמר התם דלרבנן ליכא לספוקי ה"נ לר' יוסי ליכא להסתפק היכא דראו הבעלים הפרה שמתה כדרכה אצל הבעל של האשה ששכרה ממנו, דאז הא דינו כמו לרבנן, וזה כלול במה דקאמר דאין להסתפק לרבנן כיון דבאופן שהבעלים ראו אז ס"ל לר' יוסי כמו רבנן.
והנה הגרעק"א מתקשה לשיטת הנימוק"י דמשמע דבשומר שאומר איני יודע אם אני חייב אז אם הי' קודם פשיעה הו"ל א"י אם נתחייבתי ובאופן שלא פשע הו"ל איני יודע אם נתחייבתי, דע"כ ס"ל דאין בזה משום מחויב שבועה ואינו יכול להשבע משלם, דלפי"ז למה זוכה השוכר רק אחרי שנשבע שמתה כדרכה, דמשמע דאם השוכר יאמר איני יודע אם מתה כדרכה אצל השואל או שאולי פשע בה השואל ישלם השואל לבעלים, ואמאי, הא כיון דמוקמינן בגמ' דמיירי שנתנו לו הבעלים רשות להשאיל דלא פשע בזה שמסרו להשואל, א"כ אף אם יטעון איני יודע אם מתה כדרכה או ע"י פשיעה מ"מ הוא פטור, ותירץ דמ"מ התורה לא הקנתה היכא דספק אם פשע השואל דאז גם השוכר חייב, ואע"ג דא"א לחייב את השוכר מספק שמא פשע השואל מ"מ אינו קונה מספק. ולהנתבאר דכל מה דזוכה השומר הראשון הוא על מה שאינו מוטל על השומר הראשון לא שייך כלל שיזכה באם אינו ברור שהשומר השני לא פשע, דכל קושייתו היא רק אם נימא דכיון שהשומר הראשון מיפטר מהבעלים דאז זוכה לגמרי את החפץ והי' שייך להקשות דגם כשנפטר בספק הוא זוכה בהחפץ, אך להנתבאר דכל זכייתו של השוכר הוא לגבי אונסין, א"כ כשאינו ברור שהי' אונסין איך שייך שיזכה דהא אין זוכה השוכר אלא לגבי מה שנאנסה ומי יימר שנאנסה שנאמר שזכה בה.
ולפי"ז יש מקום לומר דבאמת היכא שאין השוכר יודע כיון דביאר הגרעק"א דלשיטת הנימוק"י דלא אמרינן בכה"ג מתוך שאיל"מ וכל חיובו דוקא אם לפני זה פשע דאז הו"ל איני יודע אם פרעתיך, נמצא דבכה"ג השואל לא יהי' מחויב לשלם להשוכר לבד, דרק לסברת הגרעק"א דע"י שנפטר השוכר נתחדש קנין להשומר הראשון דהתורה אז מקנה לו והי' מקום לומר דגם אם נפטר מכח ספק זוכה בהפרה, וע"ז חידש דזוכה רק בודאי היינו ע"י שבועה שבירר שזה כן, אבל בספק לא נתחדש הקנין, אבל לפי"מ שנתבאר דלכתחילה יש בידו דין זכות מיתה של אונס אז כשנתעורר ספק הוי ספק למי שייך התשלומין, ובספק כה"ג מסתבר יותר דיהי' חולקין כיון דאין מר"ק, דהא לכ"א הי' זכות ודאי וספק מה הי' וחולקין, או דגם לגבי זה יועיל קצת המר"ק, ועכ"פ לא יזכה השוכר ולא נצטרך לחדש עוד גזה"כ דרק בודאי הקנתה לו התורה ולא בספק, וממילא ל"ק מה שהקשה דספק שמא שלח בה יד, דכיון דהי' ודאי זכות להשוכר על מיתת אונס וספק אם שלח בו יד דהפסיד זכותו ע"י מיתת אונס, אז אמרינן דנשאר כדינו וזוכה במיתת אונס.
והנה איכא פלוגתת הראשונים אי שומר חייב רק משעת משיכה או דסגי באמירה דהנח לפני גרידא אפי' עומדת ברה"ר, ולהני דסברי דסגי בלי משיכה מ"מ באם שומר חנם קיבל לשמור ומסר לשומר שכר ולא עשו משיכה ונאנס, יזכה השומר חנם אע"ג דלא משך את החפץ, דכיון דנתחייב בשמירה בלי משיכה אז בדיני שמירה שקיבל השומר חנם כלול דפטרתו תורה מגניבה ואבידה, וזה משום שהוא בעלים לגבי זה ממילא השומר שכר משלם להשומר חנם, ומ"מ צע"ק דאפשר כיון דצריך לזכות בגוף הפרה לגבי זה איך יקנה בגוף הפרה בלי שיעשה מעשה לקנותה.
ולהאמור יש לדון באם הבעלים מסרו לשומר שכר והתנה שיהי' חייב רק כשומר חנם והשומר הראשון מסר לשומר שכר ונגנב, ומבואר בתוס' בב"ק דף י"א ע"ב דשו"ח שמסר לש"ש ונגנב אז לרבנן משלם השומר השני להשומר הראשון, דאפשר דבפטר להראשון מגניבה ואבידה לא יזכה השומר חנם הראשון, דבשלמא אם פטורו מדין תורה אמרינן דבמה דפטרתו תורה הוא מחמת דהוי כבעלים לענין זה, אבל היכא דפטורו מצד דהתנה אז אפשר דהו"ל כמו אם בא אחרי שנגנב ומוחל להשומר הראשון, דמ"מ אינו זוכה השומר השני בהתשלומין, דהא חיובו של השני הוא להבעלים והשומר הראשון לא זיכתה לו תורה זכות לגבי חוסר השמירה מגניבה וישאר חייב להבעלים, וה"נ כיון דאינו עושה פטור בעיקר חיובו שיהי' כאילו פטרתו תורה וזיכתה לו ענין חסרון שמירה מגניבה ואבידה אלא הוי כמחילה בעלמא, ואפי' לשיטה חדא בתוס' בכתובות דף נ"ו ע"ב דכל חיובא דשומרים מצד דירדה תורה לדעתם שהם רוצים להתחייב בזה, דאז כשמתנה ומגלה דעתו דאינו מסכים להתחייב נמצא דלא התחייב כלל ופטור מצד דין התורה, מ"מ כיון דאין זה מדין תורה של שומרים לא נכלל בהחידוש דהתורה עשאתו כאילו הוי שלו לענין זה.
אמר ר' זירא פעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר. והיינו ב' פעמים עבור שתי השאלות. צ"ב דהא זה לא מצינו אם יזיק דבר אחד פעמיים שישלם פעמיים, ואע"ג דבהיזק לא יצוייר וא"כ אפשר דאילו יצוייר הי' חייב ב' פעמים, מ"מ זה אינו דהא בב"ק בר"פ הגוזל ומאכיל אמרינן דבגנב ולא התייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה רצה מזה גובה, ולמה לא יגבה פעמיים, הרי דלא שייך כלל להתחייב תשלומין עבור החפץ פעמיים ולמה כאן ישלם שתי פרות, [ושו"ר שכבר עומד בזה הקובץ שיעורים כתובות אות רי"ח]. ועי' במחנ"א הל' שאלה ופקדון סי' א' שנסתפק אם החיוב דשואל הוא מחמת דכל הנאה שלו או מחמת דקיבל עליו להתחייב באחריות להבעלים, והביא ראיות לכאן ולכאן, ומסנהדרין דף ע"ב הביא דמשמע דמה דכל הנאה שלו הוא הגורם שיהי' חייב באונסין דלכן גם גזלן חייב באונסין, ואם משום הכי הוא מה שייך שיתחייב שתי פרות עבור שתי שאלות ומה שייך דיש לו כעת פעמיים כל הנאה שלו, ובשלמא אם זה בשביל קבלת האחריות שייך לומר דהי' פעמיים דין קבלת אחריות, וכ"ז שלא בטל דין שאלה יש לו פעמיים דין קבלת אחריות, אבל אם החיוב מחמת דכל הנאה שלו מה שייך להתחייב פעמיים. ואולי אפשר דמחמת דכל הנאה שלו חייבתו תורה שיהי' כקיבל אחריות דלאו כל דמיני' לקחת דבר של חבירו בלי קבלת אחריות, וכל זמן שלא ויתרו הבעלים חייבתו תורה שיהי' כקיבל אחריות, ולכן שייך שיש לו שני חיובים מחמת שתי פעמים קבלת אחריות, אע"ג דהסיבה היא אחת היינו מה שזוכה להיות כל ההנאה שלו, אלא דמ"מ מנ"ל לר' זירא כל כך בפשיטות דחיוב שואל הוא דהתורה אמרה שיהי' כקיבל אחריות ושלכן יתחייב פעמיים.
והי' אפשר לומר משום דאפי' פעם א' למה ישלם השואל להשוכר כגון במשנתינו, דהא לא הפסיד פרה להשוכר דבין כך לא הי' להשוכר שום אפשרות לעשות מזה ממון, וע"כ דהתורה חייבתו כקיבל אחריות, ועדיין יקשה דהתם גופי' מנלן דחייב, וגם אם נימא כן ע"כ דגם שומר שכר חיובו מדין אחריות, דהא בתוס' בב"ק דף י"א ע"ב מבואר דשו"ח שמסר לשו"ש ונגנב או אבד משלם השומר שכר לשו"ח לרבנן דר' יוסי, ויקשה ג"כ דמה הפסידו, ונצטרך לומר דגם שומר שכר חיובו בעד האחריות, וקשה לומר כן דמשמע בכמה דוכתי דחיובו כדין מזיק, גם יש להוסיף דהנה בתחילתו בפשיעה וסופו באונס אמרינן לקמן דף מ"ב דחייב השומר והיינו דהוי כהכל בפשיעה, ובשלמא אם החיוב בעד ההיזק שייך לומר דגם האונס שהוזק הוי הוא הגורם ע"י פשיעתו ולכן חייב, אבל אם החיוב בעד קבלת אחריות למה אם קיבל אחריות מזה הוי בזה קבלת אחריות על אונס, ואת"ל דגם בזה שייך סברא דמונח בזה קבלת אחריות על אונס, א"כ אינו דומה לגמרי להא דאמרינן בב"ק דף כ"ב ודף נ"ו לגבי מזיק תחילתו בפשיעה וסופו באונס, וכיון דזה ב' סוגי דינים איך ידעינן שם דאיכא גם במזיק מחלוקת, דהא אפשר דאפי' אם בשומר פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס דלא הוי כקבלת אחריות על האונס מ"מ מזיק מקרי שפיר פושע גם על האונס.
אלא דלפי"מ דצידדנו באילת השחר ב"ק דף ע"ח ע"ב דהיכא דיש לו דין בעלים על הדבר חייבין לשלם לו כפי שיווי הדבר אע"פ דבמציאות לא הי' לו הפסד, ממילא אין ראי', דכיון דלגבי היזק שיארע עם החפץ ע"י העדר שמירה מאונסין הוי השוכר הבעלים, אפשר להתחייב אליו אפי' לא הי' לו במציאות הפסד.
ולכאורה יש להוכיח מהא דשייך לקנות פרה לכפילא, ולמה ישלם לו הכפל דהא לא הפסידו לו כלום ועל מה ישלמו לו כפל, וע"כ כהנ"ל דכיון דהוא בעלים הוא מקבל כפל, אלא דהתם היו יכולים לדחות דבצירוף דין הפסד שהי' לבעל הפרה דמוסר לו כחו לענין שיהי' לו הכפל, אמנם ג"ז דחוק דלא שייך להקנות הפסד, ולהאמור א"ש בפשיטות דכיון דדין בעלים עליו והדבר נפסד אז זוכה בזה הבעלים כפי מה שנפסד.
אמנם ר' זירא דחידש דישלם פעמיים, אפשר דהנה הא הביא במחנ"א דמהגמ' בסנהדרין משמע דטעם החיוב הוא משום דכל ההנאה שלו ומ"מ הא הבעלים מסכימים ליתן לו כל ההנאה ולמה חייב, וע"כ דגילתה תורה דאין לקחת מהשני בלי קבלת אחריות, וכ"ז שלא ויתר דינו כקיבל חיוב אחריות אונסין, דהיינו דשאלה הוא כמו קצת מכירת החפץ ולכן כשאינו מחזיר לו החפץ מאיזה סיבה שיהי' מחויב לשלם תמורתו חוץ מבמתה מחמת מלאכה, הרי דמה דכל הנאה שלו הוא טעם לחייבו באונסין, ה"נ היכא דחוטף מעצמו להיות כל הנאה שלו יתחייב בזה באונסין ולא משום דהוי כקיבל דהא לא הרשו לו לקחת.
ונראה דגם אידך מ"ד ס"ל הכי, דהא מודה דאפי' אם הי' רק שכירות ושאלה ושכירות ישלם מיהא חדא פרה עבור שאלה שהי' באמצע אע"ג דכעת אין כבר כל הנאה שלו, וכן חזינן לקמן דף פ' ע"ב דחידש רפרם בר פפא משום ר' חסדא דבהחזירה אחרי ימי שאלתה ומתה פטור ובגמ' פריך עליו, ולכאורה פשיטא דאז הא אין כל הנאה שלו ואיך יתחייב, אלא ע"כ דאע"ג דטעם החיוב הוא מחמת כל הנאה שלו, מ"מ עכשיו הוא חייב כקיבל אחריות ויש מקום לחייבו גם אחרי ימי שאלה, וכיון דחיובו מדין קבלת אחריות ס"ל לכולהו דגם אחרי שהשכיר כל שלא פקע שם שואל ממנו חייב עדיין, וכיון דגם על הימים שהוא שכר ממנו כל שלא ביטל השאלה נשאר דין שואל עליו, דהיינו דין כקיבל אחריות עליו גם אז, לא קשה מהא דב"ק דף קי"א ע"ב דבגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכל דאינם חייבין פעמיים, דחיוב גזלן דנהנה בלי הסכמת הבעלים חייב באונסין לא מחמת קבלת אחריות, ובלי קבלת אחריות לא שייך חיוב פעמיים, ומ"מ צ"ע.
ואפשר דגזלן דחיובו מחמת שהפסיד להבעלים, כל שכבר שולם הרי כבר כאילו לא נפסד ולא שייך לשלם ב' פעמים, משא"כ שואל דחיובו כאילו קנה החפץ מבעליו דחייב באונסין שייך שיהי' נחשב כאילו קנה והחזיר ושוב קנה וחייב על כל פעם שקנה החפץ, ועיין קהלו"י סי' ל"ח אות ג' דהוכיח דחיוב שואל באונסין אינו מדין מזיק.
ולהאמור יש להסתפק בהא דכתבו התוס' בב"ק דף י"א ע"ב דש"ח שמסר לשו"ש דלרבנן דר' יוסי ישבע השומר חנם והשו"ש ישלם להשומר חנם, דאפשר דמ"מ לא יצוייר אצלו שישלם שתי פרות, כגון בלקח לשמור חנם ק' יום ושכר את הבעלים שישמור בשכר צ' יום ואח"כ שוב חזר ומסר לו השומר לשמור בחנם פ' יום והלה שוב שכר את הבעלים שישמור בשכר ע' יום ובתוך זמן זה נגנבה, דיודה ר' זירא דלא ישלם עבור שתי פרות דלא שייך תשלומין בתור מזיק פעמיים עבור פרה אחת, דכיון דשומר שכר חיובו כדין מזיק לא שייך להתחייב פעמיים, ומ"מ פעם א' ישלם דשייך לשלם לבעלים אפי' כשאין לו הפסד כל שיש הפסד בהחפץ. אלא דלפ"מ שיתבאר לקמן דף מ"ב ע"ב דגם בשאר שומרים יש דין חיוב קבלת אחריות ויתחייבו אפילו באופן דלא יכולין לחייבו מחמת שלא שמר, ולכן שומר שכר שמסר לשומר חנם יתחייב בגניבה ואבידה דאינו יכול להפטר מחיוב גניבה ואבידה שנתחייב, א"כ גם בשומר יתחייב לר' זירא עבור שתי פרות.
תוד"ה תחזור. ויאמר לו אני פוטרך מהבאת עדים. הנה מאן דס"ל דשוכר קני לה רק בשבועה מבארים דס"ל דכ"ז שלא בירר השוכר ע"י שבועה או עדים הוא באמת חייב עפ"י דין אפילו אם כלפי שמיא גליא דמתה כדרכה, ויש לעיין אם בלבו מאמין לגמרי להשוכר אע"פ שאין השוכר רוצה להשבע, אם מותר לו לקחת הכסף מן השוכר, דאפשר דהוי כמבורר לו ואסור לו לגזול את השומר, ונהי דיכול לרמות את הדיינים לומר דאינו מאמינו מ"מ אסור אליבא דאמת.
ולכאורה נראה דאסור, דהנה היכא דהאיש נאמן לו כתרי, מבואר בקידושין דף ס"ו דאע"ג דלומר דאשתו זינתה אינו נאמן ע"א דהוי דבר שבערוה, מ"מ היכא דנאמן לו כתרי אסור מן הדין, הרי דהיכא דבלבו מאמין הוי כהתברר לו, ועי' בתוס' שם דף ס"ה ע"ב.
וצ"ע לפי"ז מה שייך לומר אני פוטרך מהבאת עדים, דכיון דהוא מוכן להביא עדים ובודאי בלבו מאמין להעדים מה שייך לומר אני פוטרך דמ"מ כבר אסור לו לגבות מהשוכר, ונהי דיכול לעשות עצמו דאינו יודע, אבל זה יהי' רק רמאות דבאמת הוא יודע שאין השוכר חייב לו כלום, ובשלמא שבועה דאין זה הוכחה אלא שהתורה אמרה שבזה נפטר ממנו יכול להיות דאינו מאמין בלבו השבועה ויכול לקחת תשלומי פרתו כ"ז שלא נשבע, אבל עדים דודאי מאמין להם מה שייך לומר אני פוטרך מהבאת עדים.
בא"ד. ואפילו אם יש עדים שמתה כדרכה וכו' ויאמר לו אני פוטרך מהבאת עדים. לכאורה גם בנשבע הא יקפוץ וישבע, ואפילו את"ל דכה"ג לא פוטר אותו מ"מ הא יביא עדים להעיד אף אם לא רוצה, ונראה מזה דאין דין קבלת עדים לגביו כשזה שמעידין לטובתו אינו רוצה שיעידו שמתה כדרכה ולפוטרו, ואע"פ שא"כ מה החידוש דהודאת בע"ד מהני נגד עדים, הא פשוט דעדותן לא מהני כשאינו רוצה עדותן לטובתו, יש לומר א' דג"ז דאינו מועיל עדות לפוטרו כשאינו רוצה הוא מגדר מה שנתחדש הודאת בע"ד כמאה עדים, והב' נפק"מ דאם אח"כ יתחרט באמת תועיל עדותן, משא"כ בהודאת בע"ד דהוי כמאה עדים אז אפילו אם מתחרט ואומר שלא נכון מה שהודיתי רק העדים צדקו, מ"מ אין עדותן מועיל לפוטרו כיון שחייב עצמו ממש.
בא"ד. דסבר דשוכר לא קני אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת ודל שבועתך וכו' אני פוטרך מהבאת עדים. לכאורה כשפוטר אותו משבועה או מהבאת עדים אז הרי הוא פטור כאילו נשבע וכאילו הביא עדים, א"כ הא הוא כבר נפטר ממנו לגמרי. אלא דביאור הדברים הא אם התורה לא היתה מחייבת את השומר לישבע ולברר שמתה באונס מ"מ לא הי' ברור שפטור אלא דאינו יכול לתובעו, וכמו כל כופר הכל וכל מיני טענות דנאמן וכי זה ברור שזה כדבריו, אלא דאע"פ שאינו ברור מ"מ אין יכולין לתובעו וע"ז אמרינן דכשפוטרו מלהשבע אין יכולין לחייבו, אבל בירור אין, ולכן שייך לומר דאין אני מבקש ממך בירור אבל אולי אתה חייב, אלא דלפי"ז עדיין יקשה דאיך יוכל לתבוע את השואל דהא אם אליבא דאמת מתה, השוכר פטור ולא מגיע לו, דהא מה דהבאנו שמבארים דכ"ז שלא נשבע הוא באמת חייב אפילו אם כלפי שמיא גליא דנאנס, לא שייך כאן כיון דכעת פטר אותו מזה, ונמצא דרק אם באמת לא נאנס אז חייב השוכר וזה הא לא התברר, ואיך יוכל המשכיר לתבוע את השואל, הא אדרבה השואל יטעון כיון דאני יודע שנאנסה א"כ איני חייב לך אלא להשוכר.
בא"ד. ויאמר לו אני פוטרך מהבאת עדים. לכאורה להני דסברי דעד המסייע פוטר משבועה א"כ בזה שתובע להשואל והשואל אומר שמתה כדרכה הא הוא מעיד שהשוכר פטור והו"ל כמביא עדים, דמה לי אם השוכר מביא עד או שהבעלים עצמם מביאים עד, דבזה שהשואל אומר הרי הוא מעיד לפטור השוכר משבועה ולמה יגבו הבעלים מהשואל, דהא אז זוכה השוכר כיון דהשוכר נפטר משבועה ע"י עדותו של השואל.
ואף כי הרא"ש בפ"ק ועוד ראשונים כתבו דהאי דין דישבע השוכר ולא מהני עדותו של השואל משום דאיכא גווני דלא מהני עדותו, מ"מ הא ודאי דהאי דינא דהשואל משלם להשוכר מיירי אף בגווני דהשואל הוא עד כשר דאז אינו מחייב לישבע השוכר ומהני עדותו לפטור את השוכר, וא"כ איך אז יזכו הבעלים לר' יוסי בתשלומין.
ועי' בכו"ח דרעק"א סי' ג' דנסתפק אם עד המסייע עושה שלא יהי' חיוב או דהו"ל כנשבע דהיינו דיש חיוב שבועה אלא דפטר בעדותו, ונפק"מ לענין אם יוכלו לגלגל מזה שבועה על טענה אחרת, ואפשר דאם עושה שאין חיוב שבועה דאז השואל פוטרו בעדותו דלא יתחייב שבועה, א"כ יקשה הא יש כאן הבאת עדים ומה שייך לומר אני פוטרך מהבאת עדים דהא הוא עצמו גרם שיש עדים, אבל אי עד המסייע פוטר מחיוב שחל עליו חיוב שבועה אלא דפוטרו, אפשר דכ"ז שלא תבע שבועה ולא התחייב לא שייך לומר שהעד פטר את השבועה, דנהי דאם יתבע שבועה אז נוכל לקחת דברי העד לפטור, מ"מ עדיין לא תבע שבועה וכ"ז שלא תבע שבועה עדיין לא נפטר ממנו.
והנה הגרעק"א כתב דהנפק"מ הוא לענין אם נתחייב שבועה אם יוכל לגלגל מזה ולחייב שבועה על טענה אחרת, ויש לעיין באופן דיבוא עד המסייע ויעיד לפני שחייבוהו ב"ד שבועה ואח"כ נעשה העד קרובו של זה שכעת אנו מחייבים אותו שבועה, דלהצד דגורם דלא יתחייב שבועה אפשר דניקח עדותו שהעיד אז ולא יוכל להתחייב כבר שבועה, אבל אי עד המסייע פוטר מחיוב שחל נמצא דנצטרך שיחול קודם חיוב שבועה וכעת עדותו תפטרנו וזה לא יוכל כיון דכעת הוא קרוב, וצ"ע בזה.
תוד"ה אגרה פ' יום. הוי כאילו נתן לו מעות לבטל השאלה כיון שאינה חוזרת לו לאחר השכירות להשלים ימי השאלה וכו' וכן י"ל ברישא דאי שיילי' ק' יום בימי השכירות כאילו ביקש שיתבטל השכירות. יש לעיין איך שייך לבטל השאלה או השכירות, הא כמו דאם מכר לו חפץ וקנה בקנין גמור לא שייך שהמוכר יתן כסף לבטל את המכירה ושייך רק לחזור ולקנות, ה"נ שכירות ושאלה כיון דקנה איך שייך לבטלם. ואם שאלה ושכירות אינו קנין רק על החפץ אלא בצירוף דין זכות על המשכיר והמשאיל שיתן לו, שייך שיוותר על זכות הזה. אלא דאם נימא כן צ"ע אם מת המשכיר למה יוכל השוכר להמשיך ימי השכירות, דבשלמא אם אינו זקוק לזכותו על המשכיר רק עצם החפץ הוא שלו, אז אפי' אם המשכיר מת לא נפקע זכות השוכר בהדבר, אבל אם הוא זקוק לזכות על המשכיר א"כ כשמת המשכיר יפקע, וצ"ל דהזכות יש לו על כל מי שהוא בעל החפץ ולכן גם היורש מחויב לתת לו להשתמש ימי השכירות. ואע"ג דאיך יוכל המשכיר לעשות שכירות שזה יחייב איש אחר, דבשלמא את החפץ הוא יכול להשכיר, אבל לחייב את בעל החפץ היינו אפי' כשזה יעבור לאנשים אחרים איך יכול. אפשר דזה דין השכירות דזכותו בהחפץ מחייב דכל מי שיהי' בעל החפץ מוכרח לתת לו להשתמש בו, ולכן שייך לבקש לבטל זכות הזה וממילא אין לו כלל הזכות הקודמת דשאלה או דשכירות, וצ"ע בכל זה.
ומבואר בתוס' דאם שאל כל ימי השכירות או שכר כל ימי השאלה, אז כונתו לבקש לבטל לגמרי זכותו הקודמת דשאלה או שכירות, אבל אם שאל או שכר על קצת זמן שנשאר עדיין להשלים השכירות או השאלה הקודמת אז לא אמרינן דכונתו לבטל את זכותו הקודמת על הימים שכעת שכר או שאל.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |