אילת השחר/בבא בתרא/מא/ב

אילת השחר בבא בתרא מא ב

דף מ"א ע"ב

אזל אייתי תרי סהדי חד אמר תרתי אוצייתא עאל וכו'. יש לעיין אי רב כהנא הי' מסופק לכאורה לא שייך לומר דרצה לזכות מספק דהממע"ה, דהא איך מותר לו שיתפוס ויעשה ספק ויאמר הממע"ה, וכמבואר להדיא בתוס' ב"מ שגיאה בתבנית:ממ: חסר מספר העמוד(דף ו' א' ד"ה ממון) דכה"ג אסור לתפוס להחזיק הממון אצלו, וע"כ דטען בודאי שזה שלו, ולפי"ז נפסל ר' כהנא לעדות כיון דשני עדים העידו שהחזיר לקרקע שאינה שלו, ולכמה פוסקים יש גם איסור גזילה בקרקע, אע"פ שאינה נגזלת לענין חיוב אונסין.

ובית הלל אומרים יש בכלל מאתים מנה. בנימוק"י הקשה דהא א' מהן פסול, ותירץ דעבידי דטעי. וצע"ק דהא גם בלי שהוא פסול ע"כ צ"ל דהא דמצטרפין משום דעבידי דטעי כמש"כ התוס' בד"ה אתא לקמיה, דלולא זאת הא גם בלי שנפסל לעדות א"א לצרף אם אינם שוים, וא"כ מה הי' קשה לו.

דתניא אמר רשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתיים שיש בכלל מאתיים מנה וכו'. והנה לעיל (דף ל"א ע"ב) נחלקו רב הונא ורב חסדא בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אם נאמנים לעדות אחרת, וקי"ל כרב הונא דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה דמוקמינן להו אחזקת כשרות, אבל בזה הכל מודים שאם בא א' מכת זו וא' מכת זו ומעידין יחד בעדות אחרת אינן נאמנים שהרי בודאי א' מהן שקרן, וכן פסק השו"ע בס' ל"א ס"א.

אמנם הביא שם הש"ך שנחלקו חכמי בריסק בשני עדים יחידים שמכחישין זה את זה, כגון זה אומר לוה וזה אומר לא לוה ואח"כ הם באים להעיד ביחד לגבי דבר אחר, אם הם נאמנים כיון שאין כל אחד מהם מוכחש משנים או דילמא כיון שממ"נ אחד מהם שקרן אינם נאמנים. ולכאורה פשוט שאינם נאמנים להעיד ביחד דהא אחד מהם בודאי שקרן, אך מדברי הש"ך רואים שיש מקום להסתפק בזה.

והש"ך הביא ראי' שאינם נאמנים מדברי הר"ן בכתובות (דף כ"ג ע"א) דאמרי' התם עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה הרי זו לא תינשא ואם נישאת תצא, ומפרש טעמא בגמ' דתרוייהו באשת איש קמסהדי והאי דקאמר נתגרשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. והקשה שם הר"ן וא"ת והיכי מתוקמא בחזקת אשת איש אפומייהו והא כיון שמכחישין זה את זה על כרחך חד מינייהו פסול הוא, ותירץ הר"ן דמתוקמא כגון דתרוייהו מודו בגירושין אלא דפליגי בקרוב לו ובקרוב לה ובהאי גוונא עבידי דטעו הילכך לא מיפסיל חד מינייהו, הרי להדיא מבואר בר"ן דגם עד אחד המכחיש את חבירו אי אפשר לצרפם לעדות אחרת, דהא מה שבאו להעיד זה רק על הגירושין ובזה הם מכחישין זה את זה, אבל לומר שהיתה אשת איש זה עדות אחרת ומ"מ כתב הר"ן דאם היו מכחישין זה את זה בעדות הגירושין היו נפסלין להעיד ג"כ שהיא אשת איש, דנפסלין להעיד יחד גם בעדות אחרת, ועוד הוכיחו האחרונים וביניהם הגר"א ז"ל משבועות דף מ"ח דבאחד אומר ג' מרדעות ואחד אומר ה' מבואר דאין מצטרפים לעדות ממון אחרת.

ובאמת הי' יכול הש"ך להביא ראי' גם מהנמוק"י בסוגיין, שהקשה באחד אומר מנה ואחד אומר מאתיים דלב"ה אמרי' יש בכלל מאתיים מנה, והרי חד מינייהו שקרא הוא וכמו בשני כתי עדים המכחישות דאין יכול אחד מכת זו ואחד מכת זו להעיד בעדות אחרת, וה"נ לגבי המנה לא נוכל לקבל עדותן יחד דממ"נ אחד מהם שקרן, וכבר ציין החת"ס שם בהגהותיו דמזה מוכח דנפסל ע"י הכחשת ע"א דאל"כ מה קושית הנמוק"י דא' משקר סוף סוף שניהם מעידים על מנה.

ותירץ הנימוק"י דהכא לאו שקרא הוא דעבידי אינשי למטעי בין תרתי לתלת [אוצאייתא] וכן בין מנה למאתיים והכי אמרי' בפ' כל הנשבעין א' אומר גבוה שתי מרדעות ואחד אומר ג' עדותן קיימת, דעבידי למטעי, אבל אחד אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטלה, דכל היכי דאיכא למטעי אינם נפסלין.

וצריך להבין את דברי הר"ן והנימוק"י, דהא אם יבואו עכשיו שני עדים ואפי' עוד אחד ויאמרו שלוה רק מנה בודאי נאמר שזה שהעיד על מאתיים פסול דודאי שקרן הוא ולא נימא דטעה ונשאר בחזקת כשרות, מאי שנא חד כנגד חד דתלינן בטעות וכנגד שנים לא אמרי' שטעה, וכן בשני עדים א' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה אם יבואו שני עדים ויאמרו נתגרשה שהי' קרוב לה יפסל העד אחד שאמר לא נתגרשה אע"פ שאנו תולין שטעה, ומ"ש חד כנגד חד או חד נגד תרי.

עוד יש לעיין למה מקבלים עדותם לגבי המנה הראשון, הרי אותו העד שהעיד מאתיים אין מקבלין עדותו לגבי המנה השני, ונימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דכיון שנתבטלה עדותו לגבי המאתיים בטלה כל עדותו ולא נשאר רק עד אחד.

אמנם יש לומר דדין בטלה מקצתה בטלה כולה זה רק כשנתבטלה לגמרי שנתברר שאינה אמת, אבל כאן אם יבוא עוד אחד ויעיד על מאתיים, נוכל לצרף גם את העד הראשון שאמר מאתיים, ונמצא שלא נתבטלה עדותו אלא שאינה מקויימת אצלנו כעת, ואולי בכהאי גוונא לא נאמר הכלל דבטלה מקצתה בטלה כולה, אך אם נאמר דגם כשלא נתקבלה העדות מקרי בטלה מקצתה, קשה היכן יש כאן שני עדים על מנה.

עוד יש לעיין להמבואר בפוסקים דדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוא אותו גדר ודין של נמצא א' מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה, א"כ למה הנימוק"י בקושיתו הוצרך לומר דא' מהן פסול, הא אפי' אם הי' דין דמי שמעיד שקר כשר לעדות אחרת, הא מיהת דמה שזה שקר אינו עדות, וכיון שא' מהם מעיד שקר הרי עדותו אינו מועילה ואיך יצטרף כיון דא' מהן עדותו לא מועילה.

יש לעיין באופן דלא שכיחי דטעי דאז עדותן לא מהני, אם נחייבו שבועה על המנה השני מדין ע"א, לפי"מ דפסקינן כר' הונא דזו באה בפנ"ע ומעידה נמצא דלגבי המנה השני הוא כעד כשר. וכן יש לעי' באופן דטעו כיון דמנה הראשונה חייב עפ"י עדים הרי נחייבו על המנה השני' מדין העדאת עדים, ועי' במאירי שתולה בזה דלהסוברים דעד המסייע אינו פוטר משבועה חייב שבועה מטעם זה, ועוד דתמוה קצת לחשבו כעד המסייע דהא מה שאנו מכשירין שניהם זה משום שתולים דאחד מהם טועה, וא"כ איך זה שמצד אחד אינו אומרים שיש לו עד המסייע ומצד שני אנו תולין שאחד מהם טועה במה שאומר, הא אם הוא טועה אין כאן עד המסייע, ואע"ג דע"א מסייע לו שאינו חייב יותר, מ"מ יקשה להני דסברי דעד המסייע אינו פוטר משבועה דאורייתא, וכמבואר בב"מ דף ג' דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, ועי' מש"כ באילה"ש כתובות דף פ"ח א' ד"ה היאך סמיך.

שם. וב"ה אומרים. מבואר דטעמא דב"ה דס"ל דאדם טועה בין מנה ומאתיים ואי לאו דיש לטעות בין מנה למאתים הי' פסול עדותן, וע"כ צ"ל משום דא' מהן פסול דמשקר, ומה שנוקט בקובץ שיעורים דעדי שקר אין נפסלין אלא אחרי שהעידו שקר, ולכן הוקשה לו למה לא מהני עדותן על המנה אפי' אם אין טועין. לא קשיא דבהדיא מבואר בתוס' בב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/#|דף ל' ע"ב) דעדים בשעה שמעידים באופן שזה אסור הם כבר פסולין, ואפילו להקצוה"ח (סי' נ"ב) דס"ל דנפסל רק אחרי שהעיד שקר, אבל הא חילק בין רשע דחמס דחשוד לשקר לשאר עבירות דפסולו מצד גזה"כ דבחשוד לשקר פסול בשעת עדות, א"כ כאן דפסולו משום משקר הרי הוא בשעת העדות כבר פסול גם להקצוה"ח. ומה שהק' דא"כ למה חייבין אם הוזמו, יעוי' באילה"ש ב"ק דף ע"ג דכתבנו דלענין הזמה ע"כ יש גזה"כ, וביארנו דזה רק משום דעדיין לא שייך שב"ד יפסלום, אבל בודאי הוא כבר פסול בשעה שהעיד, אם זה עבירה.

והנה מזה ע"כ צ"ל דע"א המעיד אפי' באופן דעדותו לא תועיל מ"מ עובר בלא תענה, ובאפיקי ים (ח"א סי' כ"ג) הביא שהסתפקו האחרונים אם בע"א באופן דלא מהני עדותו עובר בלא תענה כשמעיד שקר, דהא כאן העד המעיד ג' אוצייתא עדותו לא מועילה גם בלי הכחשה דהא אין נשבעין על הקרקעות, ולהרשב"ם אפי' שבועת היסת אינו מחייב, ואפי' להתוס' דנשבעין שבועת היסת, הרי גם בלי עדותו של הע"א יוכל השני להשביעו, ועדותו של הע"א האומר ג' אוצייתא לא מהני כלום, ואם איתא דאינו עובר בלא תענה א"כ הרי אינו פסול, וא"כ אין שום אפשרות שלא תועיל העדות לגבי תרי אוצייתא.

וגם יש להוכיח מכאן כהש"ך (סי' ל"א) דבע"א שסותר לעד א' אחר אינם יכולים להצטרף, דאל"ה למה אין כאן עדות על תרי אוצייתא, ובנימוק"י מבואר כן להדיא כמו שכבר הביא בהגהת חת"ס בשו"ע שם סי' ל"א מהנימוק"י. אמנם גם בלי הנימוק"י זה מוכרח מהגמ' דבלא זה אין שום צד שלא יצטרפו [הראוני שבתוס' רי"ד כאן מביא דיון בסברת חכמי בריסק שבש"ך הנ"ל].

תוד"ה נחלקה עדותן. הני מילי כי מסייעי אהדדי הוא דאמר נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אבל הכא דהא מכחשי אהדדי לא. נראה דזה רק כגון הכא דכת אחת אומרת מנה והכת השני' אומרת מאתים, אבל אם הכת השניה אומרת מאה לוה ומאה הפקיד והכת הראשונה אומרת רק מנה לוה, אמרינן לגבי עדות המנה שלוה דהוי נמצא א' מהן קרוב או פסול, ורק כאן דגוף העדות של ב' הכתות הם אחרת לא אמרינן נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה.

אי אית לך סהדי דדר בה איהו וכו' חד יומא. כתב הרשב"א דאין צריך בשדה חזקה שדר בה חד יומא בהכנסת פירות, דלענין חד יומא סגי גם בעשה שאר עבודות שבשדה, ונראה דאפי' לשיטת הרמב"ן דס"ל דיום שעשה ניר אינו מצטרף כלל לחשבון ג' שנים, מ"מ זה יועיל לענין דמקרי דר בה חד יומא, דודאי ניר הוי ראיה לבעלות דלענין חזקה של קנין הא מהני רפק בה פורתא, אלא דלהצטרף לחזקת ג' שנים לא מהני ניר, דאינו חושש למחות משום דכל שיבא דכרבא ליעול בה, אבל חזקת יום אחד אינו תלוי מדלא מיחה, כמו שיתבאר בס"ד לקמן דף מ"ז, אלא דמה דהיה בה כמו בעלים סגי, ואינו דומה למש"כ הרבינו יונה לקמן דף מ"ז דבבן אריס אין למורישו אפי' חזקת יום אחד, דבאריס אין חזקתו מוכיחה כלל דהחזיק בתור בעלים, משא"כ בניר דרק הראיה מדלא מיחה אין בניר, משום דלא איכפת לו, אבל חזקת יום אחד יש כאן שפיר, דזה סגי כל שהתנהג כבעלים. ובפרט לפי"מ שמוכח בריטב"א דמאי דלא הי' כאן שום זמן הוי ריעותא, ובאופן דעשה ניר הרי אין כאן ריעותא כבר לומר דמדלא הי' כאן הרי דלא הי' שלו, ומהריטב"א מבואר דלא כמש"כ בקצוה"ח סי' קמ"ו סק"ה וסק"ט. (מהדו"ק).

וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. בקצוה"ח (סי' קמ"ו סק"ה וסק"ט) ביאר דהא דמהני חד יומא דצריך קצת אומדנא שזה הי' של המוכר, דנהי דחד יומא אינה חזקה מ"מ קצת אומדנא יש. ולדבריו צ"ע במאי דקאמר דוכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, דנהי דזה יכול להיות אבל הא חסר האומדנא. וברשב"א מבואר דכשאין ידיעה שהי' חד יומא הוי ריעותא דמסתמא לא הי' של המוכר, אולם הוא כתב זה לפי"מ דס"ל דגם כשטוען הלוקח המחזיק דהמוכר הי' בו חד יומא מ"מ לא נאמן כיון דאין עדים דדר בה חד יומא, אבל עי' בריטב"א דמשמע דזה ג"כ טעם לומר דמסתמא לא הי' של זה שמכרו כיון דלא דר בהבית שום זמן, וע"ז פריך דלמה זה ריעותא דהא יכול להיות דקנה ומכר בלילה, ומאן דפליג לא חש לקושיתו וס"ל דאינו מצוי שלא הי' דר חד יומא ומסתמא אינו שלו. וע"ע במש"כ לקמן דף מ"ז ע"א ד"ה היכי דמי, בסוף הענין שם.

רשב"ם ד"ה שטר אית לי' קלא. שמתאספין לכותבו ולחותמו. צ"ל אף דלהכתיבה של שטר אין שום דין שיצטרך להיות נוכח בשעת הכתיבה דהא אפי' מצאו באשפה כשר לחתום עליו, מ"מ אורחא דמילתא דגם בשעת כתיבה מתאספין כבר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א