אור שמח/מכירה/א

אור שמח ‏ מכירה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

אבל במקום שדרכן לכתוב שטר מכר לא קנה עד שיכתוב [את] השטר, התנה הלוקח ואמר אם רציתי אקנה בכסף או אקנה בשטר וכו'.

כך הוא לשון הגמרא, ולכאורה או אקנה בשטר מיותר, דסגי באמרו אי בעינא אקנה בכספא. ונראה דהקדמונים כתבו, דאם חזר הוא במי שפרע עיין לקמן פרק י"ט אות ב' בהגהות מיימוני, דשמעתתא דדייש אמצרי פירש ר"ת במקום שכותבין השטר, ואף מי שפרע ליכא כיון שאינו מסיבת יוקרא וזולא, ודבר זה גם בתוספות פרק מי שהיה נשוי, א"כ לכן התנה אי בעינא בשטרא איקני הוא שלא יהא מי שפרע אם יחזור בו וראב"א לא הוי בר קבולי מי שפרע וברור:

והנה המשל"מ הביא בשם הר"י אבן לב דהיכא דאיכא שבועה הוי כפריש, דאם נאמר דלא נתכוין בכסף הרי קא עביד איסורא יעו"ש שהאריך בזה, [ועיין דברי רבינו נסים בנדרים (דף מז:) ד"ה מ"ט בעלי חוב נפרעין הכא אנן סהדי כו' כי היכי דלא תעביד היא איסורא ע"י יעו"ש והבן] ונראה נא בשמועה דהפועל (דף עא) דפריך דאמאי אמר רב להנהו סבוייתא דלישקלו זוזי מנייהו מעיקרא, אף אם כייל ורמי במנא דעו"ג וקאי על גבי ארעא, מ"מ מכי מטא לאוירא דמנא קניא ויין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא דהא קני ליה כליו ללוקח עו"ג דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה וש"מ דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ע"כ, וצ"ע, דהא אף אם כליו של לוקח לא קנה ברשות מוכר מ"מ אם אמר המוכר לך וקנה בכלי זה קנה כליו ללוקח דגלי דעתיה דאינו מקפיד על מקום הנחת הכלי והוי רשות מוכר בשעת קנייה למקום הכלי כסימטא, א"כ הכא הרי אם נאמר דאינו כמפקיר לפניו רשותו הרי יאסר היין בשעת הגיעו לכלי ויעשה איסור בקבלתו המעות ובמכירתו לעו"ג, הרי חזינא דלא אמרינן אומדנא דא, אמנם יש לחלק דהתם הרי מן הדין לא קנהו כליו ללוקח ברשות מוכר רק שנאמר מחמת אומדנא דא דהוי כא"ל זיל קני זה לא אמרינן, אולם כאן הרי כסף קונה מן הדין בקרקע רק מתורת אומדנא אמרינן דלא סמכא דעתיה דלוקח עד דמגיע השטר לידו, בזה כיון דאם יחזור בו יהיה עובר על השבועה ודאי הוה כמאן דפירש ואמר דיקנה בכסף:

איברא לפ"ז גם על הראיה שהביא המשל"מ יש לדון, דכאן אם מטי שטרא לידיה הלא נתקיים קנין הכסף למפרע וקנה אותה הלוקח מעת שקנה בכסף דהא דלא סמכא דעתיה דלוקח אינו ר"ל שיקנה בשטר, דאף בשטר ראיה דהוא שטר הודאה ג"כ לא קנה עד שיכתוב לו השטר ועיין כס"מ, וע"כ דמכוון לקנות בכסף רק באופן שיגיע ענין המכירה לידו בכתב, אבל כאן הלא האומדנא דאינו רוצה לקנות רק בגמר ביאתו, דאם נאמר דאינו רק תנאי שרוצה לקנות בתחלת ביאתו רק באופן שיוגמר ביאתו, הלא הוי מצי לקדש אותה בביאה כה"ג כמו כל קדושין על תנאי, וע"כ דהאומדנא הוא לענין שאינו רוצה לקנות בזה, הלא מה נקל לחלק בין הנך אומדנות הללו, דתמן דהוי גלוי דעתא בכל אדם שאינו רוצה לקנות רק בגמר ביאה לכן משום זה דלא עביד איסורא לא אמרינן דהאי גברא כהן גדול רוצה לקנות בתחלת ביאה, אבל כאן הלא האומדנא דאין רצונו לקנות רק בשטר שיגיע לידו ע"ז אמרינן כיון דנשבע לקיים המקח תו לא נחית לתנאים וגמר ומקני בכספא בכל גווני, [ועיין ביבמות (דף קי) תוס' ד"ה קסבר שמואל ועוד אור"י דהתם כיון דיבמתו ואשתו כו' והו"ל לפרש דבודאי לא עביד איסורא משום דהשניה זקוקה ואכמ"ל]:

אולם בלא זה הוא פלא גדול לומר דלא אמרינן באופן דאם לא יפקיר לו מקום הכלי היינו שלא יקפיד על מקום הכלי יהיה יינו של ישראל יין נסך ויופסד לגמרי ולא יהיה לו מעות ולא יין, שע"ז נאמר דלא הוי כאילו פריש זיל קני בכלי זה, הלא בשבעלה מוכר קלתות ולפירוש רבינו הוא אף במכר לו הכלי שהלוקח קונה בה ג"כ אינו מקפיד על מקומה, וכאן הוא סברא לומר שמקפיד על מקום הכלי ואינו רוצה שיקנה בהכלי ויפסיד יינו לגמרי, זה מוזר דהלא אין לך אומדנא מוכחת מזו ונהוי כאילו פריש וא"ל זיל קני בכלי זה, ורבוותא בתוספות הקשו כזה בפרק חזקת (דף נד) ד"ה וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה דהוי לן לומר דהוי כאילו פירש אי בעינא בכספא איקני דאיך ס"ד דלא סמכא דעתא ויהיו נכסיו הפקר, ותירצו דאנן סהדי שלא היה רגיל בדעתו לקנות מן העו"ג רק כמו שהוא קונה מהישראל מדלא פירש, התם דוקא משום דאפשר לומר דהוי ס"ד דהוא יקנה אותה בשטר או הוא יחזיק בה. ועוד דמעותיו שנתן להעו"ג לא הפסיד דמצי לתבעו כמו שפסקו רבנן בתוס' שם, וא"כ הוי כמו בכל מקום שקונה מן הישראל שחושב בדעתו שאם יחזור מוכר יתבע מעותיו, אבל כאן שיופסד יינו לגמרי ודאי דפליאה גדולה הוא לומר דבזה לא הוי כאילו פירש זיל קני בכלי זה וצ"ע:

וברור לדעתי הא דלא זכר רבינו שכהן גדול אסור לקדש בביאה אם לא שיפרש את דעתו לקנות בתחלת ביאתו או שלא יגמור ביאתו שכבר עמד ע"ז במשל"מ פרק י"ז מהלכות איסורי ביאה, משום דסבר רבינו דאם פירש שרצונו לקנות בתחלת ביאתו מהני, מלשון רבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה, מלשון דעתו מוכח דאם פירש מהני, אבל הבעיא היה אם תחלת ביאה אינה קונה אף ע"ג שפירש שרוצה לקנות בתחלת הביאה ג"כ לא קני, דהא דילפינן בהבע"י קיחה קיחה הוא על ביאה שאחרי האירוסין כמש"פ פרק י' כדברי הרי"ף, ורבא פשיט להו גוונא מציעא דמסתמא דעתו ע"ג ביאה, אבל אם פירש שרצונו לקנותה תיכף בתחלת ביאה קני, ולפ"ז א"ש דכה"ג שרי לקדש בביאה, דאנן סהדי דאין רצונו לעשות איסור ולעבור על עשה דבתולה ולא בעולה, והוי כאילו פירש ואמר שרוצה לקנות בתחלת ביאה, אבל בגברא אחרינא ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ודאי דמקודשת לשני דמסתמא דעתו על גמר ביאה, ועיין בלחם משנה שם בהלכות אישות פרק ג' שהרגיש קצת דרבינו סבר כתרווייהו כהבה"ג ורי"ף יעו"ש, ומכל מקום אין להביא ראיה מזה להריב"ל דהוי כאילו פירש, דשאני בכה"ג דמפסיד המקח שאם לאו אומדנא דרצונו לקנות בתחלת ביאה נמצאת בעולת עצמו, ואם נשא מוציא בגט ואסורה עליו ואינה ראויה לקיימה, וזה אומדנא דמוכחא טובא דמקדשה שתהיה אשתו, לא שעל ידי ביאה זו תיאסר עליו לעולם, וזה ברור בכוונת רבינו ז"ל, וא"כ יפלא טובא הך שמועה דהפועל כמו שנתבאר וצ"ע:

ונראה ליישב בהקדם דדא מוכחא בפ"ק דב"מ (דף ט) דקנין כלים מטו ביה מתורת חצר וכמו שמצאנו שם דפריך אלא מעתה היתה מהלכת ברה"ר וזרק לתוך חיקה או לתוך קלתה כו' אמאי הא הוי חצר מהלכת ולא קנה יעו"ש דמפורש דמתורת חצר הוי וכן כתבו כולהו רבנן קדמאי וא"כ קשה טובא דהא כמו דאין חצר לקטן מטעם דאין שליחות לקטן כדמפורש שם (בדף יא), א"כ אין חצר לעו"ג נמי מטעם דאין שליחות לעו"ג, ואמאי פריך בהפועל ולקני ליה כליו הא קנין כלים הוא מתורת חצר, ורבינו פסק דלא כהשמועה דהפועל מטעם דסבר ניצוק חיבור לאסור כל התערובות יעו"ש, אבל הפוסקים הטור והרמ"א הביאוה להלכה וזה פלא:

אולם בהתבונני בינה בדברי רבינו פרק ד' הלכה א' אשר זה לשונו, כליו של אדם כ"מ שיש לו רשות להניחו קנה לו כו' וה"ז כמי שהגביהן או כמי שהונחו בתוך ביתו, וכבר נודע כמה תקיף חילא דמרן לכלול בלשונו דברים עמוקים. ונראה ברור דכוון בזה, דבקנין כליו יש תרי טעמי אחד משום דהוי כאילו הגביה הלוקח ואחד משום חצר, והוא דהגבהה אף אם לא הוגבה על ידו רק מסיבתו, כמו דאמר בשילהי חולין זיל טרוף אקן דליגבינהו וליקנינהו והכי קאמר ליה זיל טרוף אקן הקש בידך על הקן דליגבינהו אפרוחים מיראתך ותקנה אותם בהגבהה, רש"י, הרי דמה דנגבהים מחמת יראתו שהקיש בקן מיקרי הגבהה, והוי כמו שקורא לה והיא באה מקרי משיכה, כן זה מיקרי הגבהה, וכן כתבו רבנן בתוספות בהגוזל עצים, א"כ לא מוזר הוא לומר דמה דבאו ע"י הלוקח לתוך כליו הוי ממש הגבהה, וכמו תמן משום שדרך בע"ח להיות נגבהים, כן דרך המטלטלין להיות מונחים בתוך כלים, ולזה קני עו"ג אם כי לאו בר שליחות הוא אכן אית ליה קנין בכליו משום הגבהה. ודוקא במקום שיש לו רשות להניחו, הא ברשות מוכר או ברה"ר לאו הגבהה הוי אף דהגבהה קונה בכל מקום זה דוקא במגביה בידו, אבל כאן שאינו אוחז בידו רק שמונח בכלי כיון שהכלי גופיה אין מקומה חשיב הנחה כיון שמונחת ברה"ר וכל אדם יכול לסלקה אין זה חשיבא הנחה כלל ולאו הגבהה הוי, ופוק חזי, דרבנן בתוספות בהגוזל כתבו דהא דאדייה אדויי אף שהוגבה מכחו לא קני במידי דלאו בע"ח משום דאין דרכן בכך, ואע"ג דהגבהה קונה אף בדברים שאין דרכן להגביה וכמו שכתבו רבנן בתוס' פרק הספינה (דף פו) ד"ה לצדדין כו', וע"כ דהגבהה שאוחז בידו שאני דקני אפילו בדבר שאין דרכו להגביה, משא"כ היכי שבא הגבהה מסיבתו, ומכש"כ לנידון זה כיון דאין לו רשות להניח כליו תו הדברים המונחים תוך הכלי אינם מוגבהים כלל, וברשות מוכר מבע"ל אם מקפיד המוכר או לא והוי כמונח בסמטא במקום שיש לו רשות להניחו שם ודוק. נמצא דמהך דהפועל דפריך דליתהני קנין כליו בעו"ג, הוכיח רבינו דהוי כאילו הגביהן, אמנם מצד הגבהה לא יתכן רק באופן דבאים ע"י הלוקח ובסיבתו וברצונו דאז יחשב כאילו הגביהן, אבל שלא מדעתו ודאי דלא שייך ע"ז קנין הגבהה כלל, דאיך מצאנו שלא מדעתו בפעולת קנין שמצד הלוקח כמו הגבהה או משיכה או חזקה וכמו דאמרו העודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה, דהא לא פעל פעולה זו לשם קנין, ובפרט במקום שהונחו שלא ברצונו בע"כ דלא מצאנו פעולה ממנו שיהא קונה בע"כ רק ידו ורשותו קונה שלא מדעתו ובגט בעל כרחו, וכן כתב המהרי"ט סימן מ"א בחו"מ, ז"ל דהתם שאני דהוי מעשה קנין ולא קני אלא מדעת ובכוונה אבל רשותו של אדם קונה לו אפילו בלא כוונה קונה עכ"ל, ולכן כתב רבינו דהוי כאילו הונחו בתוך ביתו דמתורת חצר קני, וא"כ א"ש דהיה מהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה שלא ע"י סיבתו ורצונו באו לספינה לא שייך רק חצר, לכן פריך שם דליהוי חצר מהלך. וכן היתה מהלכת בר"ה וזרק לתוך חיקה גט, דהוא שלא מדעתה ושלא בסיבתה ובגט אף אם נתן מרצונה ובדעתה לתוך חיקה ג"כ מסתפקא טובא אם מועיל קנינים דלאו ידה, וכמו דמבע"ל בירושלמי פרק ב' דגיטין לר"ז מסר לה פרה במסירה מדת הדין את אמר נקנה מקח והכא את אומר הכין או שנייא הכא דכתיב ונתן בידה, והוא מחלוקת גדולה בין הקדמונים בריש הזורק עיין ר"ן ורשב"א, ורק מתורת חצר דהוי כידה פריך, ומשוך בהמה זו וקני כלים שעליה, התם הכלים הלא הם מונחים על הבהמה מקודם, ובלא זה אפשר דגבי בהמה שאני דלא חשיב כאילו הגביהן לכן פריך דיהיה מתורת חצר והוי חצר מהלך ולא קנה. נמצא דשני הטעמים שכתב רבינו תרווייהו צריכי וכמו שנתבאר, וגבי עו"ג לא הוי רק מתורת הגבהה, ובשו"ע השמיט מלשון רבינו וה"ז כאילו הגביהן, ולדעתי דלה לנו רבינו מרגניתא בזה ודוק:

וכיון שזכינו לזה א"ש מה דנפלאתי דאמאי לא הוי גילוי דעתא דרוצה שיקנה ע"י כלי זה ואינו מקפיד על המקום כדי שלא יופסד כל יינו, ולפ"ז א"ש, דהעו"ג ע"י מדידת ישראל לתוך כליו אינו מתכוין לקניה ומכש"כ באוירא דכלי, כיון שכלים של לוקח אינם קונים ברשות מוכר, ומה דאמרינן דהוי כא"ל זיל קני בכלי זה העו"ג אינו יודע מזה ועביד על דעת שבכל קניניו עם הישראל אם מונח בתוך כליו ברשות מוכר הישראל חוזר בו, ומה שאינו מקפיד על המקום הלא לא מתכוין לקנות, וא"כ מצד ההגבהה לא יתכן דהא מעשה קנין לא קני אלא מדעתו, ואי משום דכליו של אדם קונים לו שלא מדעתו דהוי כמו חצירו זה ליכא בעו"ג דאין שליחות לעו"ג, וכמו דאין חצר לקטן כן אין חצר לעו"ג, וא"כ א"ש דנאמר דמפקיר לו רשותו ויהיה כאילו מונח בסימטא ויקנה לו כליו כיון שהעו"ג אינו מתכוין לקנות ע"י כלי זה לא מקריא קנין הגבהה שלא לשם קנין, ועיין בתוס' ד"ה כגון שהיה בעלה מוכר קלתות, בינה זה:

ונחזור למה שחקר הר"י אבן לב, וראיתי למהרי"ט חלק חו"מ סי' ס"ה שכתב שאם נשבעו שניהם לקיים המקח ושלא לחזור בהם לא מועיל דעדיין לא סמכא דעתיה דלוקח שמא המוכר לא יכתוב לו את השטר דלכתוב לו שטר לא נשבע רק שלא יחזור בו, וא"כ לא סמכא דעתיה דלוקח שמא לא יכתוב לו שטר, רק בקנין סודר דלכתיבה הוא עומד דבזה הוי שבועת המוכר כמו שנשבע שלא יחזור בו מלכתוב שטר כיון דסתם קנין לכתיבה עומד ומצי עדים לכתוב בלא רשותו, וא"כ תו סמכא דעתא דלוקח דבודאי יגיע שטר לידו דהמוכר יכתוב לו שטר וגמר וקני מעכשיו כיון דנשבע כמאן דפריש דמי עכ"ד, והמה מתוקים מדבש לענין הדין דחזרת המוכר, אבל לדעתי עדיין אינו מתישב, דאע"ג דבכל מקום דנשבע הוי כפריש כדי שלא יעשה איסורא, בכ"ז מאי שייך כאן, כיון דלא סמכא דעתיה דלוקח כ"ז שהמוכר אינו נותן לו השטר, ואי משום דסמכא דעתיה דלוקח משום דברור לו דהמוכר יכתוב לו השטר משום דנשבע, ע"ז לא אדע אם סמכא דעתיה דחושד להמוכר שיעבור על השבועה ולא יכתוב לו השטר והוא לא שדי זוזי בכדי, דאם לא יבוא השטר לידו אינו רוצה במקח דמסתפי מבע"ח ומעוררין וכיו"ב, דאם נאמר סברא כזו א"כ יהיה לן דבר חדש בהתקדשי לי בשטר חוב שיש לי ביד אחרים דאינה מקודשת משום דלא סמכא דעתה שמא ימחול השטר חוב לבעל השטר, א"כ כי נשבע הבעל שלא ימחול לו נאמר דסמכא דעתה דאשה ותהא מקודשת, ואף לשיטת הפוסקים דיהא צריך לשלם לה כל המגיע בשטר מדינא דגרמי ואעפ"כ מפני שבושה לבוא לב"ד לא סמכא דעתא דאשה, כן כתבו רבנן קדמאי, ואטו אם נשבע הבעל תהא סמכא דעתה וזה לא שמענו, ואם תאמר משום דיורש מוחל לא סמכא דעתה דשמא ימות וימחול היורש, א"כ גם כאן שמא ימותו העדים שהקנה בפניהם, ולחלק חילוקים דקים בזה לא נהירא לי, הגם דמצאנו בפ"ק דמציעא ט"ז דסמכא דעתיה דלוקח דאיהו טרח ומייתי כי היכי דלא ליקרו ליה גזלנא, מי הוא זה שידמה אותן להדדי. סוף דבר אין לנו אלא סתימת תלמודא דדוקא פירש דאי בעי בכספא איקני, וכן במוכר שדהו וכתב לו שטר ולא נתן לו דמים אם נשבעו לא מהני דלא סמכא דעתיה דמוכר שמא לא יתן לו הלוקח דמים ויעבור על השבועה לכן לא גמר ואקני כל זמן שלא פירש, כן נ"ל ודוק:

ה

אבל במקום שדרכן לכתוב שטר מכר לא קנה עד שיכתוב [את] השטר, התנה הלוקח ואמר אם רציתי אקנה בכסף או אקנה בשטר וכו'.

כך הוא לשון הגמרא, ולכאורה או אקנה בשטר מיותר, דסגי באמרו אי בעינא אקנה בכספא. ונראה דהקדמונים כתבו, דאם חזר הוא במי שפרע עיין לקמן פרק י"ט אות ב' בהגהות מיימוני, דשמעתתא דדייש אמצרי פירש ר"ת במקום שכותבין השטר, ואף מי שפרע ליכא כיון שאינו מסיבת יוקרא וזולא, ודבר זה גם בתוספות פרק מי שהיה נשוי, א"כ לכן התנה אי בעינא בשטרא איקני הוא שלא יהא מי שפרע אם יחזור בו וראב"א לא הוי בר קבולי מי שפרע וברור:

והנה המשל"מ הביא בשם הר"י אבן לב דהיכא דאיכא שבועה הוי כפריש, דאם נאמר דלא נתכוין בכסף הרי קא עביד איסורא יעו"ש שהאריך בזה, [ועיין דברי רבינו נסים בנדרים (דף מז:) ד"ה מ"ט בעלי חוב נפרעין הכא אנן סהדי כו' כי היכי דלא תעביד היא איסורא ע"י יעו"ש והבן] ונראה נא בשמועה דהפועל (דף עא) דפריך דאמאי אמר רב להנהו סבוייתא דלישקלו זוזי מנייהו מעיקרא, אף אם כייל ורמי במנא דעו"ג וקאי על גבי ארעא, מ"מ מכי מטא לאוירא דמנא קניא ויין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא דהא קני ליה כליו ללוקח עו"ג דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה וש"מ דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ע"כ, וצ"ע, דהא אף אם כליו של לוקח לא קנה ברשות מוכר מ"מ אם אמר המוכר לך וקנה בכלי זה קנה כליו ללוקח דגלי דעתיה דאינו מקפיד על מקום הנחת הכלי והוי רשות מוכר בשעת קנייה למקום הכלי כסימטא, א"כ הכא הרי אם נאמר דאינו כמפקיר לפניו רשותו הרי יאסר היין בשעת הגיעו לכלי ויעשה איסור בקבלתו המעות ובמכירתו לעו"ג, הרי חזינא דלא אמרינן אומדנא דא, אמנם יש לחלק דהתם הרי מן הדין לא קנהו כליו ללוקח ברשות מוכר רק שנאמר מחמת אומדנא דא דהוי כא"ל זיל קני זה לא אמרינן, אולם כאן הרי כסף קונה מן הדין בקרקע רק מתורת אומדנא אמרינן דלא סמכא דעתיה דלוקח עד דמגיע השטר לידו, בזה כיון דאם יחזור בו יהיה עובר על השבועה ודאי הוה כמאן דפירש ואמר דיקנה בכסף:

איברא לפ"ז גם על הראיה שהביא המשל"מ יש לדון, דכאן אם מטי שטרא לידיה הלא נתקיים קנין הכסף למפרע וקנה אותה הלוקח מעת שקנה בכסף דהא דלא סמכא דעתיה דלוקח אינו ר"ל שיקנה בשטר, דאף בשטר ראיה דהוא שטר הודאה ג"כ לא קנה עד שיכתוב לו השטר ועיין כס"מ, וע"כ דמכוון לקנות בכסף רק באופן שיגיע ענין המכירה לידו בכתב, אבל כאן הלא האומדנא דאינו רוצה לקנות רק בגמר ביאתו, דאם נאמר דאינו רק תנאי שרוצה לקנות בתחלת ביאתו רק באופן שיוגמר ביאתו, הלא הוי מצי לקדש אותה בביאה כה"ג כמו כל קדושין על תנאי, וע"כ דהאומדנא הוא לענין שאינו רוצה לקנות בזה, הלא מה נקל לחלק בין הנך אומדנות הללו, דתמן דהוי גלוי דעתא בכל אדם שאינו רוצה לקנות רק בגמר ביאה לכן משום זה דלא עביד איסורא לא אמרינן דהאי גברא כהן גדול רוצה לקנות בתחלת ביאה, אבל כאן הלא האומדנא דאין רצונו לקנות רק בשטר שיגיע לידו ע"ז אמרינן כיון דנשבע לקיים המקח תו לא נחית לתנאים וגמר ומקני בכספא בכל גווני, [ועיין ביבמות (דף קי) תוס' ד"ה קסבר שמואל ועוד אור"י דהתם כיון דיבמתו ואשתו כו' והו"ל לפרש דבודאי לא עביד איסורא משום דהשניה זקוקה ואכמ"ל]:

אולם בלא זה הוא פלא גדול לומר דלא אמרינן באופן דאם לא יפקיר לו מקום הכלי היינו שלא יקפיד על מקום הכלי יהיה יינו של ישראל יין נסך ויופסד לגמרי ולא יהיה לו מעות ולא יין, שע"ז נאמר דלא הוי כאילו פריש זיל קני בכלי זה, הלא בשבעלה מוכר קלתות ולפירוש רבינו הוא אף במכר לו הכלי שהלוקח קונה בה ג"כ אינו מקפיד על מקומה, וכאן הוא סברא לומר שמקפיד על מקום הכלי ואינו רוצה שיקנה בהכלי ויפסיד יינו לגמרי, זה מוזר דהלא אין לך אומדנא מוכחת מזו ונהוי כאילו פריש וא"ל זיל קני בכלי זה, ורבוותא בתוספות הקשו כזה בפרק חזקת (דף נד) ד"ה וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה דהוי לן לומר דהוי כאילו פירש אי בעינא בכספא איקני דאיך ס"ד דלא סמכא דעתא ויהיו נכסיו הפקר, ותירצו דאנן סהדי שלא היה רגיל בדעתו לקנות מן העו"ג רק כמו שהוא קונה מהישראל מדלא פירש, התם דוקא משום דאפשר לומר דהוי ס"ד דהוא יקנה אותה בשטר או הוא יחזיק בה. ועוד דמעותיו שנתן להעו"ג לא הפסיד דמצי לתבעו כמו שפסקו רבנן בתוס' שם, וא"כ הוי כמו בכל מקום שקונה מן הישראל שחושב בדעתו שאם יחזור מוכר יתבע מעותיו, אבל כאן שיופסד יינו לגמרי ודאי דפליאה גדולה הוא לומר דבזה לא הוי כאילו פירש זיל קני בכלי זה וצ"ע:

וברור לדעתי הא דלא זכר רבינו שכהן גדול אסור לקדש בביאה אם לא שיפרש את דעתו לקנות בתחלת ביאתו או שלא יגמור ביאתו שכבר עמד ע"ז במשל"מ פרק י"ז מהלכות איסורי ביאה, משום דסבר רבינו דאם פירש שרצונו לקנות בתחלת ביאתו מהני, מלשון רבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה, מלשון דעתו מוכח דאם פירש מהני, אבל הבעיא היה אם תחלת ביאה אינה קונה אף ע"ג שפירש שרוצה לקנות בתחלת הביאה ג"כ לא קני, דהא דילפינן בהבע"י קיחה קיחה הוא על ביאה שאחרי האירוסין כמש"פ פרק י' כדברי הרי"ף, ורבא פשיט להו גוונא מציעא דמסתמא דעתו ע"ג ביאה, אבל אם פירש שרצונו לקנותה תיכף בתחלת ביאה קני, ולפ"ז א"ש דכה"ג שרי לקדש בביאה, דאנן סהדי דאין רצונו לעשות איסור ולעבור על עשה דבתולה ולא בעולה, והוי כאילו פירש ואמר שרוצה לקנות בתחלת ביאה, אבל בגברא אחרינא ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ודאי דמקודשת לשני דמסתמא דעתו על גמר ביאה, ועיין בלחם משנה שם בהלכות אישות פרק ג' שהרגיש קצת דרבינו סבר כתרווייהו כהבה"ג ורי"ף יעו"ש, ומכל מקום אין להביא ראיה מזה להריב"ל דהוי כאילו פירש, דשאני בכה"ג דמפסיד המקח שאם לאו אומדנא דרצונו לקנות בתחלת ביאה נמצאת בעולת עצמו, ואם נשא מוציא בגט ואסורה עליו ואינה ראויה לקיימה, וזה אומדנא דמוכחא טובא דמקדשה שתהיה אשתו, לא שעל ידי ביאה זו תיאסר עליו לעולם, וזה ברור בכוונת רבינו ז"ל, וא"כ יפלא טובא הך שמועה דהפועל כמו שנתבאר וצ"ע:

ונראה ליישב בהקדם דדא מוכחא בפ"ק דב"מ (דף ט) דקנין כלים מטו ביה מתורת חצר וכמו שמצאנו שם דפריך אלא מעתה היתה מהלכת ברה"ר וזרק לתוך חיקה או לתוך קלתה כו' אמאי הא הוי חצר מהלכת ולא קנה יעו"ש דמפורש דמתורת חצר הוי וכן כתבו כולהו רבנן קדמאי וא"כ קשה טובא דהא כמו דאין חצר לקטן מטעם דאין שליחות לקטן כדמפורש שם (בדף יא), א"כ אין חצר לעו"ג נמי מטעם דאין שליחות לעו"ג, ואמאי פריך בהפועל ולקני ליה כליו הא קנין כלים הוא מתורת חצר, ורבינו פסק דלא כהשמועה דהפועל מטעם דסבר ניצוק חיבור לאסור כל התערובות יעו"ש, אבל הפוסקים הטור והרמ"א הביאוה להלכה וזה פלא:

אולם בהתבונני בינה בדברי רבינו פרק ד' הלכה א' אשר זה לשונו, כליו של אדם כ"מ שיש לו רשות להניחו קנה לו כו' וה"ז כמי שהגביהן או כמי שהונחו בתוך ביתו, וכבר נודע כמה תקיף חילא דמרן לכלול בלשונו דברים עמוקים. ונראה ברור דכוון בזה, דבקנין כליו יש תרי טעמי אחד משום דהוי כאילו הגביה הלוקח ואחד משום חצר, והוא דהגבהה אף אם לא הוגבה על ידו רק מסיבתו, כמו דאמר בשילהי חולין זיל טרוף אקן דליגבינהו וליקנינהו והכי קאמר ליה זיל טרוף אקן הקש בידך על הקן דליגבינהו אפרוחים מיראתך ותקנה אותם בהגבהה, רש"י, הרי דמה דנגבהים מחמת יראתו שהקיש בקן מיקרי הגבהה, והוי כמו שקורא לה והיא באה מקרי משיכה, כן זה מיקרי הגבהה, וכן כתבו רבנן בתוספות בהגוזל עצים, א"כ לא מוזר הוא לומר דמה דבאו ע"י הלוקח לתוך כליו הוי ממש הגבהה, וכמו תמן משום שדרך בע"ח להיות נגבהים, כן דרך המטלטלין להיות מונחים בתוך כלים, ולזה קני עו"ג אם כי לאו בר שליחות הוא אכן אית ליה קנין בכליו משום הגבהה. ודוקא במקום שיש לו רשות להניחו, הא ברשות מוכר או ברה"ר לאו הגבהה הוי אף דהגבהה קונה בכל מקום זה דוקא במגביה בידו, אבל כאן שאינו אוחז בידו רק שמונח בכלי כיון שהכלי גופיה אין מקומה חשיב הנחה כיון שמונחת ברה"ר וכל אדם יכול לסלקה אין זה חשיבא הנחה כלל ולאו הגבהה הוי, ופוק חזי, דרבנן בתוספות בהגוזל כתבו דהא דאדייה אדויי אף שהוגבה מכחו לא קני במידי דלאו בע"ח משום דאין דרכן בכך, ואע"ג דהגבהה קונה אף בדברים שאין דרכן להגביה וכמו שכתבו רבנן בתוס' פרק הספינה (דף פו) ד"ה לצדדין כו', וע"כ דהגבהה שאוחז בידו שאני דקני אפילו בדבר שאין דרכו להגביה, משא"כ היכי שבא הגבהה מסיבתו, ומכש"כ לנידון זה כיון דאין לו רשות להניח כליו תו הדברים המונחים תוך הכלי אינם מוגבהים כלל, וברשות מוכר מבע"ל אם מקפיד המוכר או לא והוי כמונח בסמטא במקום שיש לו רשות להניחו שם ודוק. נמצא דמהך דהפועל דפריך דליתהני קנין כליו בעו"ג, הוכיח רבינו דהוי כאילו הגביהן, אמנם מצד הגבהה לא יתכן רק באופן דבאים ע"י הלוקח ובסיבתו וברצונו דאז יחשב כאילו הגביהן, אבל שלא מדעתו ודאי דלא שייך ע"ז קנין הגבהה כלל, דאיך מצאנו שלא מדעתו בפעולת קנין שמצד הלוקח כמו הגבהה או משיכה או חזקה וכמו דאמרו העודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה, דהא לא פעל פעולה זו לשם קנין, ובפרט במקום שהונחו שלא ברצונו בע"כ דלא מצאנו פעולה ממנו שיהא קונה בע"כ רק ידו ורשותו קונה שלא מדעתו ובגט בעל כרחו, וכן כתב המהרי"ט סימן מ"א בחו"מ, ז"ל דהתם שאני דהוי מעשה קנין ולא קני אלא מדעת ובכוונה אבל רשותו של אדם קונה לו אפילו בלא כוונה קונה עכ"ל, ולכן כתב רבינו דהוי כאילו הונחו בתוך ביתו דמתורת חצר קני, וא"כ א"ש דהיה מהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה שלא ע"י סיבתו ורצונו באו לספינה לא שייך רק חצר, לכן פריך שם דליהוי חצר מהלך. וכן היתה מהלכת בר"ה וזרק לתוך חיקה גט, דהוא שלא מדעתה ושלא בסיבתה ובגט אף אם נתן מרצונה ובדעתה לתוך חיקה ג"כ מסתפקא טובא אם מועיל קנינים דלאו ידה, וכמו דמבע"ל בירושלמי פרק ב' דגיטין לר"ז מסר לה פרה במסירה מדת הדין את אמר נקנה מקח והכא את אומר הכין או שנייא הכא דכתיב ונתן בידה, והוא מחלוקת גדולה בין הקדמונים בריש הזורק עיין ר"ן ורשב"א, ורק מתורת חצר דהוי כידה פריך, ומשוך בהמה זו וקני כלים שעליה, התם הכלים הלא הם מונחים על הבהמה מקודם, ובלא זה אפשר דגבי בהמה שאני דלא חשיב כאילו הגביהן לכן פריך דיהיה מתורת חצר והוי חצר מהלך ולא קנה. נמצא דשני הטעמים שכתב רבינו תרווייהו צריכי וכמו שנתבאר, וגבי עו"ג לא הוי רק מתורת הגבהה, ובשו"ע השמיט מלשון רבינו וה"ז כאילו הגביהן, ולדעתי דלה לנו רבינו מרגניתא בזה ודוק:

וכיון שזכינו לזה א"ש מה דנפלאתי דאמאי לא הוי גילוי דעתא דרוצה שיקנה ע"י כלי זה ואינו מקפיד על המקום כדי שלא יופסד כל יינו, ולפ"ז א"ש, דהעו"ג ע"י מדידת ישראל לתוך כליו אינו מתכוין לקניה ומכש"כ באוירא דכלי, כיון שכלים של לוקח אינם קונים ברשות מוכר, ומה דאמרינן דהוי כא"ל זיל קני בכלי זה העו"ג אינו יודע מזה ועביד על דעת שבכל קניניו עם הישראל אם מונח בתוך כליו ברשות מוכר הישראל חוזר בו, ומה שאינו מקפיד על המקום הלא לא מתכוין לקנות, וא"כ מצד ההגבהה לא יתכן דהא מעשה קנין לא קני אלא מדעתו, ואי משום דכליו של אדם קונים לו שלא מדעתו דהוי כמו חצירו זה ליכא בעו"ג דאין שליחות לעו"ג, וכמו דאין חצר לקטן כן אין חצר לעו"ג, וא"כ א"ש דנאמר דמפקיר לו רשותו ויהיה כאילו מונח בסימטא ויקנה לו כליו כיון שהעו"ג אינו מתכוין לקנות ע"י כלי זה לא מקריא קנין הגבהה שלא לשם קנין, ועיין בתוס' ד"ה כגון שהיה בעלה מוכר קלתות, בינה זה:

ונחזור למה שחקר הר"י אבן לב, וראיתי למהרי"ט חלק חו"מ סי' ס"ה שכתב שאם נשבעו שניהם לקיים המקח ושלא לחזור בהם לא מועיל דעדיין לא סמכא דעתיה דלוקח שמא המוכר לא יכתוב לו את השטר דלכתוב לו שטר לא נשבע רק שלא יחזור בו, וא"כ לא סמכא דעתיה דלוקח שמא לא יכתוב לו שטר, רק בקנין סודר דלכתיבה הוא עומד דבזה הוי שבועת המוכר כמו שנשבע שלא יחזור בו מלכתוב שטר כיון דסתם קנין לכתיבה עומד ומצי עדים לכתוב בלא רשותו, וא"כ תו סמכא דעתא דלוקח דבודאי יגיע שטר לידו דהמוכר יכתוב לו שטר וגמר וקני מעכשיו כיון דנשבע כמאן דפריש דמי עכ"ד, והמה מתוקים מדבש לענין הדין דחזרת המוכר, אבל לדעתי עדיין אינו מתישב, דאע"ג דבכל מקום דנשבע הוי כפריש כדי שלא יעשה איסורא, בכ"ז מאי שייך כאן, כיון דלא סמכא דעתיה דלוקח כ"ז שהמוכר אינו נותן לו השטר, ואי משום דסמכא דעתיה דלוקח משום דברור לו דהמוכר יכתוב לו השטר משום דנשבע, ע"ז לא אדע אם סמכא דעתיה דחושד להמוכר שיעבור על השבועה ולא יכתוב לו השטר והוא לא שדי זוזי בכדי, דאם לא יבוא השטר לידו אינו רוצה במקח דמסתפי מבע"ח ומעוררין וכיו"ב, דאם נאמר סברא כזו א"כ יהיה לן דבר חדש בהתקדשי לי בשטר חוב שיש לי ביד אחרים דאינה מקודשת משום דלא סמכא דעתה שמא ימחול השטר חוב לבעל השטר, א"כ כי נשבע הבעל שלא ימחול לו נאמר דסמכא דעתה דאשה ותהא מקודשת, ואף לשיטת הפוסקים דיהא צריך לשלם לה כל המגיע בשטר מדינא דגרמי ואעפ"כ מפני שבושה לבוא לב"ד לא סמכא דעתא דאשה, כן כתבו רבנן קדמאי, ואטו אם נשבע הבעל תהא סמכא דעתה וזה לא שמענו, ואם תאמר משום דיורש מוחל לא סמכא דעתה דשמא ימות וימחול היורש, א"כ גם כאן שמא ימותו העדים שהקנה בפניהם, ולחלק חילוקים דקים בזה לא נהירא לי, הגם דמצאנו בפ"ק דמציעא ט"ז דסמכא דעתיה דלוקח דאיהו טרח ומייתי כי היכי דלא ליקרו ליה גזלנא, מי הוא זה שידמה אותן להדדי. סוף דבר אין לנו אלא סתימת תלמודא דדוקא פירש דאי בעי בכספא איקני, וכן במוכר שדהו וכתב לו שטר ולא נתן לו דמים אם נשבעו לא מהני דלא סמכא דעתיה דמוכר שמא לא יתן לו הלוקח דמים ויעבור על השבועה לכן לא גמר ואקני כל זמן שלא פירש, כן נ"ל ודוק:

ו

האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כו':

גמרא ערוכה בפרק השוכר את הפועל מפורש כלשון רבינו, אבל לשאר הלכות עבד כנעני והתולדה הנולדת משניהם תן מנה לפלוני ויקנה בית לפלוני, זה לא גמרינן לענין ממונא. והנה מסוגיית הגמ' פ"ק דקדושין (דף כז) דאיבעיא להו שדה לאחד ומטלטלין לאחר מהו ת"ש עשור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו מאי מושכר מושכר למעשר. והנה תנן בסיפא דמתניתין ונתקבלו שכר זה מזה, ולומר דהיה לו לר"ע בספינה מעות מעשר בהדיה דוחק גדול, וע"כ דרבן גמליאל זכה הכסף מרע"ק עבור שכירת המקום למעשר עניים, הרי דר"ע זיכה לעניים בתורת עבד כנעני שהוא נותן הכסף שיהא שכור לעניים המקום ובכ"ז מהני אף גבי שכירות דלכמה פוסקים קדמאי אין מועיל בהם קנין חליפין דחליפין אינו קנין חשוב, ואפ"ה מהני בתורת עבד כנעני כש"כ שיועיל גבי שכר, ואולי לזה ידע דמהני דרע"ק גזבר של עניים הוי ודחוק:

וצ"ע לשיטת כמה פוסקים קדמאי שהביא הרב במחנ"א דבצדקה לעניים אף שאינם ידועים הוי אמירה כמסירה להדיוט וכמו קנין דמי וכמו בהקדש וזכו בהן עניים, א"כ קשה לפום שינויא דמקומו מושכר למעשר למה לי להשכירו והיה צריך לקבל שכר זה מזה, היה לו לומר ומקומו למעשר עניים דזכו בו העניים מטעם אמירה דיליה, ותו קני במעשר עצמו או מתורת חצר או מתורת אגב קרקע. ומזה מוכח דלא דמי להקדש ורק מתורת נדר קא זכו, וא"כ אין עדיין המקום שלהם לקנות במעשר. ואולי כאן משום דהוי רק לזמן ולתשמיש מיוחד גרע ובעי קנין ובכה"ג לא זכו באמירה לחוד דכי האי גוונא לא מצאנו בהקדש, ואף למ"ד דקדושת דמים פקע בכדי ומצאנו הקדש לזמן באמירה בלבד, אבל שיהא לתשמיש מיוחד לא מצאנו הקדש בכה"ג, ובכה"ג הוי רק מתורת נדר ואין המקום קנוי להם ולא מצי זכי במעשר דיתקיים נתינה טפי מההפרשה, וכאן שנת הביעור היה והוי צריך לקיים בהו נתינה והיה רק ע"י שכירות ובקבלת כסף ודוק:

ח

כיצד בחזקה מכר לו בית כו':

המשל"מ כתב, ושמעתי שחכמי הדור שלפני נסתפקו במשכיר בית לזמן קצוב ואח"כ רצה להשכירה או למוכרה [לאחר] לאחר שיכלה הזמן הראשון אי מהני לשני קנין חזקה דנעל גדר ופרץ כיון שזו הבית קנויה לראשון לכל תשמישיה, וגם נסתפקו אי מהני נתינת רשות דשוכר ראשון כדי שיקנה הב' כו' ושמעתי שנחלקו בזה גדולי הדור עכ"ל, ומי אנכי להכריע בדבר שגדולי עולם נסתפקו בה, אך אמינא ראיה מוכרחת לדעתי מירושלמי ערוך פרק מי שאחזו הלכה ג' דמביא פלוגתא דרבי ורבנן אם הוי גט גמור במהיום ולאחר מיתה יעו"ש דחקר מפני מה מהיום ולאחר מיתה במכירת קרקע מהני שפיר ובגט לא מהני, ומשני דכאן במכירה אמרינן גופא מהיום ופרי לאחר מיתה אבל בגט איך אפשר, ואי משום דיאמר גופך מגורשת מהיום ומעשי ידיך לאחר מיתה, לא מצאנו אשה נשואה לזה ומעש"י לאחר, ואמר אח"כ אף בגט שחרור מחלוקת דפליגי רבי ורבנן דלמר תנאה ולמר ספק חזרה אף בקדושין כן יעו"ש, אף בהפקר כן שדי מופקרת מהיום ולאחר שלשים ע"ד דרבי מופקרת ע"ד דרבנן אינה מופקרת, וכל הרואה ישתומם, דבהפקר דמי ממש למכירה ונימא מהיום גוף הקרקע ופירי לאחר שלשים, והמשל"מ פ"ה מעבדים עמד בזה, ועיין שו"ת רעק"א מה שהאריך בירושלמי זה ונשאר בקושיא, אך כמה מחוורן שמעתא דסבי, דלפי מה שאמרו הנך גדולי הדור דקנין חזקה לא שייך בשכירה לאחר, כש"כ במשייר פירות לעצמו דבעין יפה משייר וכל השדה כל התשמישים שלו וכל ההנאות שלו עד שלשים א"כ לא מהני קנין חזקה בזו השדה להרוצה לזכותה מן ההפקר, ואיזו קנין יש בהפקר חוץ קנין החזקה, לכן כיון דלא מצי שום אינש לזכותה מן ההפקר מה זה הפקר הלא פטומי מילי בעלמא נינהו, ומש"ה נקט הירושלמי שדי מופקרת מה דלא נקיט בהקדש, משום דבשאר מילי כמו בע"ח וכיו"ב איכא למימר פרי לאחר שלשים וגוף מהיום דאיכא קניה בהו ע"י הגבהה, משיכה, חצר, משא"כ בשדה ליכא רק חזקה, וחזקה לא מהני שכל מה שהוא עושה ברשות הבעלים שהפירות שלו קא מתקן ואין זה חזקה לקניה דכל מידי התועלת של בעל הפירות, וזה נכון, וזה הסברא דהיכי דאין אדם יכול לזכות תו לא הוי הפקר, מתקבלת אל הלב ומוכרחת היא לפי מה שביאר מרן הכס"מ פ"ב מנדרים בשיטת רבינו, דמן התורה בעינן שיהא הפקר בפני אחד, מתוך דיכול הוא לזכות הוי הפקר גמור, אבל בינו לבין עצמו כיון דלא מצי שום אדם לזכות בשדה שהפקיר לא הוי הפקר, כש"כ כאן דאין במה לזכות לשום אדם כש"כ דלא הוי הפקר. [ובתוספות גיטין (דף כא) כתבו שיכולה להפקיר חצירה אע"ג דקנוי לבעלה קנין פירות ובמאי יזכה אחר, וצ"ל דבעלה הא מצי לזכות והוי כמפקיר עבדו דלא מצי זכי רק העבד] וכן מוכח מהא דקשה מאלו מציאות בעובדא דר' ישמעאל בר"י, דהוי ליה להפקיר בלחש דכיון דמה"ת הפקר אפילו בינו לבין עצמו, ולומר דהיה רוצה שיהיה הפקר אפי' מדרבנן זה ניחא אם היו שם שלשה, אבל פשטא דגמרא מוכח דלא היה שם זולתם ועיין תוספות שם, וע"כ דבינו לבין עצמו לא הוי הפקר כלל אף מן התורה ואכ"מ. ועיין בשו"ת מהרי"ט בראשונות סימן פ"ה מש"כ בזה עיי"ש. ולדעתי מה שפרשתי בכוונת הירושלמי אמת:

יז

העו"ג אינו קונה בחזקה אלא בשטר כו':

הנה רבוותא בתוספות פירשו דעו"ג לאו בני שטרא נינהו ולא קני בשטרא משום דישראל גופיה לא קני בשטרא אלא מספר המקנה דירמיה והתם ישראל הוי [תוספות ב"ב נ"ד ד"ה עו"ג מכי מטא זוזי] וכן כתבו בשם ר"ת בקדושין י"ד ממשמעות הגמרא מכי מטא זוזי לידיה איסתלק כו' ורבינו מפרש דבר שטרא הוי ואדרבא דאינו קונה אלא בשטר לא בחזקה ולא סמכא דעתו על הכסף, רק כיון דמטא זוזי לידיה אסתלק ליה ותו לא איכפת ליה, והישראל אינו סומך רק על השטר שנותן לו, וכן כתב רב האי גאון בספר המקח [ועיין באורי הגר"א סימן קצ"ד אות י"א בסוף הדבור] ומפרש שמועה דישראל הבא מן העו"ג בקנין ג"כ, ושם אמרו מה עו"ג אין לו חזקה אלא בשטר, הרי דבר שטרא הוי, ובריש פרק ב' דבכורות ישראל שנתן מעות לעו"ג כו' אי נימא בדינא דגופיה דאתי בקו"ח אם גופו קני כו' דכתיב לרשת אחוזה כו' א"כ אפילו בשטר וחזקה נמי, הרי דישראל הקונה מן העו"ג קני בשטרא ובחזקה, וכמו שהישראל קונה מהעו"ג בשטר, כן העו"ג קונה מהישראל בשטר, וזה ברור:

אמנם רבנן בתוספות שם כתבו, פירוש כשקונה מישראל אף עבד כנעני כן כשקונה מישראל, אבל בעו"ג לא מסתבר שיועיל שטר לפי שקנין שטר לא שייך בעו"ג כו'. והנה מדבריהם בסוף שכתבו לא שייך בעו"ג מוכח דדא פסיקא להו, ובכ"ז כתבו לא מסתבר שיועיל שטר, לא בהכרח, והנראה דלא פסיקא להו דאם קנה את העו"ג לעבד, תיכף כשנעשה עבד כנעני הרי הוא ישראל גמור לכל דבר ואז בר שטרא הוי ולכן מועיל בו קנין שטר וכמש"כ רבוותא בתוספות גבי גר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד אף דאין זכיה לעו"ג, כיון דבהך זכיה נעשה ישראל הוי ליה כישראל גמור לענין זכיה, כן הכא כיון דבזה השטר נעשה ישראל תו קנה ליה דשטר קנייתו ויהדותו באין כאחד, וזה תלוי בהך דפליגי רב יהודה ורב אחאי אם קונה את העו"ג לעבד בעי כספא וטבילה או קני ליה בכספא לחודא, דאם נאמר דקני ליה לגופא בלא טבילה, ובפרט לשיטת רש"י כמו שפירש הרא"ש פרק החולץ דמטבילו בע"כ לשם עבדות ואז הוי בדינו כישראל גמור דבר שטרא הוי, אבל לא נהירא לרבוותא דא, דשטר עיקרו מצד המוכר שהוא כותב השטר ובעי ספר המקנה שיהא של מקנה, וא"כ איך אנו דנין אותו אחרי דינו שאחר חלות השטר והגמר קנינו, ובפרט כי שטר הוא עיקרו שמעיד אם יבא המוכר להכחיש בהמכירה ואז הוא עו"ג גמור, משא"כ בזכיה שהוא עיקרו על הדבר שנעשה אחרי החלות אם הוא זכות ובר זכיה כשתפסוק הדין דישראל הוי, ובשו"ע סימן רס"ז סעיף כ"ג עבד כנעני בין קנאו בעודו עו"ג בין קנאו מעו"ג נקנה בכסף או בשטר כו', וזה כפסק רבינו דעו"ג בר שטרא הוי ודוק:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.