Difference between revisions of "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/יג"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
 
(No difference)

Latest revision as of 10:07, 25 November 2021

יום חמישי כא כסלו תשפ"ב - מסכת תענית דף יג[edit]

'הכביד שערו מיקל בתער' באבל ונזיר[edit]

מחלוקת המפרשים בביאור 'מיקל בתער אבל לא במספרים'

בברייתא המובאת בגמרא במסכת תענית (יג.) שנינו: תכפוהו אבליו זה אחר זה, הכביד שערו מיקל בתער. ובגמרא: אמר רב חסדא, בתער אבל לא במספרים. ופירש רש"י: מיקל בתער, דשקיל פורתא מינייהו. ובתער, דרך שינוי.

והתוספות (ד"ה הכביד) כתבו: מיקל בתער, פירוש דרך חתיכה, אבל לא כדרכו דרך גילוח. מדקאמר מיקל ולא קאמר מגלח. וכ"כ הטור (יו"ד סימן שצ): ואדם אחר שתכפוהו אבליו זה אחר זה, מיקל שערו, פירוש, שמגלחו קצת, בתער אבל לא במספרים.

והבית יוסף הביא דברי רבינו ירוחם (נתיב כ"ח ח"ב רל:.) שפירש מיקל בתער, פירוש שיגלח מלמטה עיקרי השער, כדי להקל מעליו. אבל לא במספרים, פירוש שיחתוך מזנבות השער מפני שזה נראה לעינים, אבל תחת שערו אינו נראה, ע"כ. והיינו שהחילוק אינו בכלי הגילוח, אם הוא תער או מספרים, אלא באופן הגילוח שמגלח בשרשי השער אך לא מגלח את כל שערו.

והרמב"ן בתורת האדם (עמוד קצה) הביא בשם רב האי גאון שפירש שתער ומספרים משונים זה מזה, וכתב וזה לשונו: תער של תורה, הוא בלשון חכמים מספרים, והוא עשוי לגילוח והשחתה. ואשר אינו משחית לגמרי, קורין לו חכמים תער, ע"כ. דהיינו שמה שאמרו שמיקל בתער אך לא במספרים, הוא היפך מה שאנו קוראים היום תער ומספרים, ועליו לחתוך מעט במספרים אך לא לחתוך בתער שהוא גילוח ממש.

אמנם הערוך (ע' נגסטר) תמה עליו שבודאי תער בין בלשון תורה ובין בלשון חכמים, הוא המשחית לגמרי. ומספרים בין בלשון תורה ובין בלשון חכמים, יש בהם גילוח ולא השחתה. וכתב שם שסוגיית הגמרא דידן היא הטעתה את הגאון ז"ל, כי מאחר שמבואר בגמרא שמותר לו לגלח בתער ולא במספרים, ע"כ למד מכאן שהמספרים משחיתות יותר מהתער.

ומבאר הערוך כוונת הגמרא באופן אחר, שאין כוונת הגמרא לחלק בין שני סוגי תספורת, אלא שאת אותה תספורת שעושה - שמיקל מעט משערו ומספר ממנו קצת - יעשה זאת עם תער ולא עם מספרים. והיינו, שמלבד מה שלא יגלח את כל שערו אלא רק יקח ממנו מעט, עוד זאת ישנה שיחתוך מעט שערו בתער, "והדבר ידוע שהחותך מן השער קצתו, אין דרכו בתער, ואי אפשר לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים. ומשוה שהוא שלא כדרך המתגלחין ובשינוי - מותר". ולכאורה זו כוונת רש"י שכתב: מיקל בתער, דשקיל פורתא מינייהו. ובתער, דרך שינוי. היינו שצריך גם למעט ולהקל שערו אך לא לגלחו, וגם לשנות בכלי ולספר ראשו בתער ולא במספרים.

ובדרכי משה (ס"ב) הוכיח כביאור זה גם מדברי המרדכי, שכתב שהוא הדין לענין גילוח השפה [- שפם], מותר בתער אבל לא במספרים. וע"כ שאין החילוק בין גילוח בשרשי השער לחיתוך זנבות השער, שזה נראה וזה אינו נראה, שהרי בשפה ע"כ נראה כיון שצריך לקצר השערות כדי שלא יפריעו לו באכילתו. אלא על כרחך שהמרדכי פירש שהוא דרך שינוי בחיתוך השערות שחותכן בתער ולא במספרים.


מחלוקת התוספות והרמב"ם בדין נזיר עולם אם מגלח או רק מיקל

והנה דין זה ד'הכביד שערו מיקל בתער' מבואר גם במשנה בנזיר (ד.) כדינו של נזיר עולם. וכך שנינו במשנה: מה בין נזיר עולם [- קיבל עליו נזירות לעולם] לנזיר שמשון [- קיבל על עצמו להיות נזיר כשמשון]. נזיר עולם, הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות... נזיר שמשון, הכביד שערו אינו מיקל וכו'.

ופירשו התוספות (ד"ה נזיר עולם): נזיר עולם מיקל, ולא מגלח לגמרי. כאבשלום שלא גילח לגמרי שהרי נתלה בשערו. וברש"י (ד"ה הריני) כתב: דכי אמר הריני נזיר עולם, משמע דנזירות קיבל עליו עד עולם. לפיכך, כיון שהגיע לשלושים יום שיש לו כובד שיער מיקל בתער ומגלח כל שלושים ושלושים. ומפשטות לשונו של רש"י משמע שלא רק מיקל בתער אלא דינו להתגלח ממש. ובברכת ראש כתב שגם התוספות לכך נתכוונו, ואף לדעתם מגלח שערו עד שרשו, ומה שכתבו התוספות שאינו מגלח לגמרי, כוונתם שכיון שאינו עושה כן כי אם להקל שערו, ממילא אסור בהקפת הראש וצריך לשייר מעט שער.

והרמב"ם (פ"ג הי"ב) פסק: ומה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב. שהנזיר לזמן אסור לגלח עד סוף ימי נזירו... ונזיר עולם, אם הכביד שערו מיקל בתער משנים עשר חדש עד שנים עשר חדש, ומביא קרבנו שלש בהמות כשיגלח כו'.

ובמנחת חינוך (מצוה שסח אות יב) למד בדעת הרמב"ם שאף הוא דעתו כדעת רש"י שאינו מיקל בעלמא אלא מגלח ממש. והוסיף: ונראה דהוא חיוב עליו, כמו תגלחת טהרה בנזיר, כן זה גזרה עליו התורה דאם רוצה צריך לגלח לגמרי ולהביא קרבנותו, והניח בצ"ע. ויש לציין לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (נזיר פ"א מ"ב) שכתב: רוצה לומר, שמותר לו לגלח בתער. והיינו כשיטתו שיכול לגלח ממש ולא להקל, אך מאידך מלשונו 'שמותר' משמע שאינו חיוב ויל"ע.


ספק המנחת חינוך אם לדעת תוספות בעינן תער דוקא וראית ההון עשיר מאבל

ובדעת התוספות שאינו מגלח ממש אלא רק מיקל, הסתפק המנחת חינוך שם האם מה שנקט בתער הוא דוקא, דגזירת הכתוב שצריך תער כמו בתגלחת טהרה, או לאו דוקא, והניח בצ"ע. ושוב כתב, שמסתבר שיהיה גם בזה נפק"מ בין דעת התוספות לדעת הרמב"ם, שלדעת הרמב"ם שחייב לגלח כל שערו מגזירת הכתוב כתגלחת טהרה, אם כן מסתבר שעליו לגלח בתער דוקא, משא"כ לדעת התוספות שאינו מגלח ממש, אינו צריך תער. אמנם בסו"ד ציין לדברי השיטה מקובצת (נזיר שם) בשם הרא"ש שדעתו כדעת התוספות ונקט שצריך לגלח בתער דוקא.

ובפירוש הון עשיר על המשניות (נזיר פ"א מ"ב) ביאר בשני דרכים מה שאמרו גבי נזיר 'מיקל בתער': א' אפילו בתער, שאין חוששים שמא מחמת שנוטל תער לידו, שמא יבוא לגלח כל שערו כהרגל גילוח התער. ב' דוקא בתער, שיש בו שינוי במה שמקל השער בו ולא במספרים שדרכם בכך. וטעם השינוי, שמא יבוא לחתוך השער במספרים עד סמוך לעיקרו בשרשי השער, ולא התירו לו אלא להקל מעט אך לא לגלח השערות. ועל ידי שלוקח התער לידו יזכר שאין כוונתו להקל כדרכו ועל ידי כך לא יגלח אלא רק יקל מעט משערו.

וראיה לביאור השני הביא ההון עשיר מסוגיית הגמרא דידן לגבי מי שתכפוהו אבליו, שאף כאן אמרו 'הכביד שערו מקל בתער' ואמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים, ופירש רש"י: בתער דרך שינוי. הרי להדיא שנטילת התער לידו עניינה לשנות מדרכו, כדי שלא יבוא לספר שערו במספרים כדרכו עד סמוך לשרשי השערות.

ואמנם כתב שם שיש לדחות שאין כוונת רש"י שהשינוי הוא במה שמקל בתער ולא במספרים, אלא כמו שכתבו התוספות שהשינוי הוא במה שמקל - דהיינו בחתיכה בעלמא ולא כדרכו דרך גילוח. אך מכל מקום כתב ההון עשיר, שראיה לעיקר הדין עדיין אפשר ללמוד מדין אבל לדין נזיר, שכמו שבאבל כשאמרו תער היינו תער דוקא ולא מספרים, כפי שמפורש בדברי רב חסדא, הוא הדין לענין נזיר שאמרו שמיקל בתער - בתער דוקא ולא במספרים.


תמיהה על ספק המנ"ח ועל דעת הרמב"ם ורש"י מ"ש אבל מנזיר

ובאמת יש לתמוה מכך על ספקו של המנחת חינוך, שנסתפק לדעת התוספות שמא אין נזיר עולם צריך להקל בתער דוקא, והרי רב חסדא דקדק מדברי הברייתא - בתער אבל לא במספרים, ומדוע יהיה דין נזיר שונה מדין אבל, והרי בשניהם נקט התנא אותו לשון ממש 'הכביד שערו מיקל בתער'.

וגם לדעת הרמב"ם ורש"י בנזיר שנזיר עולם אינו רק מקל אלא צריך לגלח כל ראשו ממש דומיא דתגלחת טהרה, צ"ב שהרי גבי אבל שאמרו 'הכביד שערו מיקל בתער' על כרחך אין הכוונה לגילוח ממש - דבר שאינו שייך אלא לגבי נזיר ומגזירת הכתוב כתגלחת טהרה. ומאחר ובאבל פירשו 'מיקל' ולא 'מגלח', צ"ב מהיכי תיתי לומר שאותו לשון ממש יתפרש לענין אבל באופן אחד ולענין נזיר באופן אחר.


פשט נפלא מהנצי"ב שחלוק איסור גילוח באבל שהוא לניוול מנזיר

פשט נפלא בזה כתב הנצי"ב במרומי שדה (ד.). תחילה הוא מעיר שכדברי התוספות שכתבו שמקל דוקא אבל אל יגלח לגמרי, כן משמע בדברי הגמרא בתענית וכמו שאמר רב חסדא שמגלח בתער דוקא ולא במספרים, והיינו שכיון שאינו מגלח ממש אלא רק מקל לכן הצריכוהו שיעשה כן בשינוי בתער ולא במספרים כדרכו. אלא ששוב מסיק הנצי"ב שאדרבה מחשבון הסוגיות יש להוכיח להיפך.

דהנה חילוק מהותי ישנו בין הקלת השער באבל ובין הקלת השער בנזיר, אף לדעת התוספות שמקל ואינו מגלח, והוא - שבאבל הטעם שאסור בגילוח השער הוא משום שדינו להיות מנוול, וגילוחו הרי הוא סתירה למנוולותו. שונה מכך הנזיר, שטעם האיסור בגילוח שערו הוא מדיני הנזירות, אך אין עליו דין להיות מנוול רק שאסור לו לגלח שערו.

מעתה, מבאר הנצי"ב, הנה זה פשוט שלהקלת השער מספרים עדיפות על פני תער, שהרי תער דרכו להשחית השער מעיקרו ולא לגזוז חצי השער וכדומה. וכיון שכן, כשנבוא לבאר דין הברייתא לגבי אבל 'הכביד שערו מיקל בתער', שפיר יש לנו לומר שכוונת התנא להורותנו, שאף שהקלנו עליו מחמת כובד שערו להקל מעט מעליו - אך לא יעשה זאת כדרכו במספרים כי אם בתער - שעל ידי כך לא יקל בשוה כדרך המספרים ובאופן המייפה את השער, אלא בתער שחותך השער במקומות מקומות ושלא בסדר נכון, וכל זאת כדי לנוולו כדין אבל.

אבל כשנבוא לבאר כוונת התנא במשנה בנזיר, לגבי דין נזיר עולם, לא נוכל עוד לפרש ש'הכביד שערו מיקל בתער' פירושו שיעשה זאת בתער ולא במספרים כדי לנוולו - שהרי אין כלל דין ניוול בנזיר. ואם כן אין לנו עוד טעם לפרש מדוע הצריך התנא להקל 'בתער' דווקא, ועל כרחך שכוונת התנא להורות לנו ש'הקלה' זו אין פירושו חיתוך מועט של השערות, כי אם גילוח ממש ובתער. ומה שנקט התנא לשון 'מיקל', הוא כדי ללמדנו שאינו חייב לגלח שערו כל י"ב חודש או כל שלשים יום, אלא שהוא רשות להקל כשירצה [- וכשרוצה אפשר וחייב לגלח ממש וכדלעיל] אבל אם אינו רוצה בכך יכול להמשיך לגדל שערו.

ואמנם כל דברי הנצי"ב אינם אלא אם נבאר שטעם ההקלה בתער ולא במספרים הוא כדי לנוולו, אך לדברי ההון עשיר הנ"ל שהוא מטעם גזירה, כדי להזכיר לו שלא יבוא לגזוז השערות סמוך לשרשם, אם כן סברא זו שייכת גם לגבי נזיר - והדרא קושיא לדוכתה שמדברי הגמרא בתענית משמע שאינו מגלח ממש וכדעת התוספות בנזיר ודלא כדעת הרמב"ם.