אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/ה: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(חובת כהן גדול בלינה בירושלים)
 
אין תקציר עריכה
שורה 18: שורה 18:
הרי לנו שביאר המנחת חינוך טעם הדין שהזקיק הרמב"ם את הכהן הגדול שתהיה דירתו בירושלים, כדי שיקיים בכך דין לינה בכל יום, אחר שהקריב באותו היום ובכל יום מנחת חביתין. ודין לינה ממנו נגזר דינו של הכהן הגדול, הוא הדין לינה המוזכר בתוספות בסוגייתנו, כדרשת הספרי, שכל המקריב קרבן ואפילו מביא מנחה - טעון לינה באותו היום.
הרי לנו שביאר המנחת חינוך טעם הדין שהזקיק הרמב"ם את הכהן הגדול שתהיה דירתו בירושלים, כדי שיקיים בכך דין לינה בכל יום, אחר שהקריב באותו היום ובכל יום מנחת חביתין. ודין לינה ממנו נגזר דינו של הכהן הגדול, הוא הדין לינה המוזכר בתוספות בסוגייתנו, כדרשת הספרי, שכל המקריב קרבן ואפילו מביא מנחה - טעון לינה באותו היום.


ובספר דגל ראובן {{ממ|ח"ב סימן טו אות ג]]}} הקשה רבי ראובן כ"ץ על דברי המנחת חינוך, שמאחר ובבוקרו של יום היה מקריב תחילה קרבן התמיד ורק לאחר מכן הקריב את המנחה, נמצא שלעולם יכול היה הכהן לצאת עכ"פ קודם שהקריב מנחת חביתין מירושלים, כיון שעדיין לא היה מחוייב לינה מחמת הקרבת הקרבן - ואילו מדברי הרמב"ם משמע שאינו זז משם כל היום תמיד.
ובספר דגל ראובן {{ממ|ח"ב סימן טו אות ג}} הקשה רבי ראובן כ"ץ על דברי המנחת חינוך, שמאחר ובבוקרו של יום היה מקריב תחילה קרבן התמיד ורק לאחר מכן הקריב את המנחה, נמצא שלעולם יכול היה הכהן לצאת עכ"פ קודם שהקריב מנחת חביתין מירושלים, כיון שעדיין לא היה מחוייב לינה מחמת הקרבת הקרבן - ואילו מדברי הרמב"ם משמע שאינו זז משם כל היום תמיד.





גרסה מ־19:15, 14 באוקטובר 2021

יום חמישי ח חשוון תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף ה

חובת כהן גדול בלינה בירושלים

שני דיני לינה - בהבאת קרבן וברגלים

הגמרא במסכת ראש השנה (ד:-ה.) מבררת לשם מה הוזכר חג הסוכות בפסוק העוסק בדין עליה לרגל, "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" וגו' (דברים טז טז). ומבארת הגמרא: אלא, למאי הלכתא כתביה רחמנא לחג הסוכות, לאקושיה לחג המצות. מה חג המצות טעון לינה, אף חג הסוכות טעון לינה. והתם מנלן, דכתיב (שם ז) "ופנית בבוקר והלכת לאהליך" [- ביום טוב לא קאמר קרא, שהרי הוא יום שחיוב ליראות בעזרה. רש"י. והיינו דע"כ כוונת הפסוק לבוקרו של חול המועד וחייב בלינה בצאת יום טוב].

בביאור דין לינה זה המוזכר בסוגייתנו, נחלקו הראשונים. רש"י (ה. ד"ה טעון), כפי שנבתאר, מפרש שכוונת התורה לחייב לינה בליל מוצאי יום טוב ראשון. והתוספות (שם ד"ה מה) הקשו על פירוש רש"י שבליל מוצאי יום טוב הראשון, הרי הוא מחוייב בלינה גם לולי פסוק זה המרבה את חג הסוכות לענין חיוב לינה. שהרי כיון שהקריב שלמי שמחה ביום טוב, הרי דין כללי הוא בכל הקרבנות, שהמקריב קרבן חייב ללון בלילה שאחר יום הקרבת הקרבן. ודין זה הוא דין כללי בכל ימות השנה ולא רק ברגלים. וכדרשת הספרי (ראה פא): 'ופנית בבוקר והלכת לאהליך' - מלמד שטעונין לינה. כלומר, כל הזבחים דומיא דפסח. אין לי אלא אלו בלבד, מנין לרבות עופות ומנחה, יין ולבונה ועצים. תלמוד לומר, 'ופנית' - כל פניות שאתה פונה מן הבקר ואילך. ומכח זה פירשו התוספות, שדין חדש נאמר בסוגייתנו, לפיו יש חיוב בכל חג הסוכות ללון בירושלים, אף בשאר לילות חול המועד.


השמטת הרמב"ם לדין לינה

והרמב"ם לא הזכיר דין זה של חובת לינה. לא בשאר קרבנות ואף לא בקרבן פסח שהוא מקור הדין. אמנם לגבי מצות ביכורים כתב הרמב"ם (ביכורים פ"ג הי"ד): הביכורים טעונים לינה. כיצד, הביא ביכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו, לא יצא באותו היום מירושלים לחזור למקומו, אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו. שנאמר 'ופנית בבקר והלכת לאהליך', כל פניו שאתה פונה מן המקדש לכשתבוא לו, לא יהיו אלא בבוקר. והדבר תמוה, מה ראה על ככה להשמיט דין זה ממקורו.


חידוש הרמב"ם שהכה"ג אינו זז מירושלים וביאור המנ"ח שהוא מדין לינה

אמנם במקום נוסף בדברי הרמב"ם אפשר ורימז לדין זה. דהנה בהלכות כלי המקדש (פ"ה ה"ז) כתב הרמב"ם כחלק מהלכות הכהן הגדול: ובית יהיה לו מוכן במקדש, והיא הנקראת לשכת כהן גדול. וכבודו ותפארתו שיהיה יושב במקדש כל היום, ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה, או שעה או שתים ביום. ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם. ובדבר חידושו של הרמב"ם שיהיה בית הכהן הגדול בירושלים דוקא ואינו זז משם, לא הראה הכסף משנה מקורו, והדברים צריכים עיון.

וכתב המנחת חינוך (מצוה קלו אות ז): עיין בסוכה מ"ז ע"א ובתוס' שם ד"ה לינה ובכמה מקומות, דמי שמביא קרבן, אפילו עצים, היה טעון לינה בירושלים ולא היה יוצא עד למחר. וכן הוא בר"מ פ"ג מביכורים הי"ד ובכסף משנה. אם כן, כיון דכהן גדול היה מקריב מנחה בכל יום, היה טעון לינה בירושלים. על כן היה צריך הכהן הגדול לדור בירושלים, כי היה צריך לינה. וכן הוא בר"מ פ"ה מכלי המקדש ה"ז שכתב, ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם, עי"ש. ועיין בכסף משנה שם שלא הראה מקום מוצא הדין, ומה טעם יש בו. אך באמת הטעם, דהיה טעון לינה בירושלים מפני הקרבן שמביא בכל יום, וזה אמת ברור. ושמעתי זה מתלמידי יחיה, וכתבתי כן על הגליון בר"מ שלי [שם מופיע גם שם התלמיד, מ' חיים משה ג"ב], עכ"ד המנ"ח.

הרי לנו שביאר המנחת חינוך טעם הדין שהזקיק הרמב"ם את הכהן הגדול שתהיה דירתו בירושלים, כדי שיקיים בכך דין לינה בכל יום, אחר שהקריב באותו היום ובכל יום מנחת חביתין. ודין לינה ממנו נגזר דינו של הכהן הגדול, הוא הדין לינה המוזכר בתוספות בסוגייתנו, כדרשת הספרי, שכל המקריב קרבן ואפילו מביא מנחה - טעון לינה באותו היום.

ובספר דגל ראובן (ח"ב סימן טו אות ג) הקשה רבי ראובן כ"ץ על דברי המנחת חינוך, שמאחר ובבוקרו של יום היה מקריב תחילה קרבן התמיד ורק לאחר מכן הקריב את המנחה, נמצא שלעולם יכול היה הכהן לצאת עכ"פ קודם שהקריב מנחת חביתין מירושלים, כיון שעדיין לא היה מחוייב לינה מחמת הקרבת הקרבן - ואילו מדברי הרמב"ם משמע שאינו זז משם כל היום תמיד.


יסוד המקדש דוד שדין לינה בהבאת קרבן הוא מלתא דרגל

ובמקדש דוד (קונטרס מענייני קדשים סימן ה), הלך אף הוא בדרך זו, שטעם הוראת הרמב"ם שצריכה דירת הכהן הגדול להיות בירושלים - היא מחמת שטעון לינה. אלא שלדבריו אין דין הלינה המבואר ברמב"ם, מדין לינה המבואר בדרשת הספרי, אלא דוקא מדין הלינה המבואר בסוגייתנו - מדין לינה ברגל.

ראשית, מחדש המקדש דוד, שני דיני הלינה המתבארים מתוך דרשת הספרי המובאת בתוספות וסוגיית הגמרא, אינם שני דינים שונים, כי אם דין אחד. לדבריו, עיקר הדין לינה הוא המבואר בסוגייתנו לגבי חג המצות דכתיב ביה 'ופנית בבוקר והלכת לאהליך', וחג הסוכות הנלמד מחג המצות. ולדעת התוספות דין זה הוא לכל אורך הרגל ואף בימי חול המועד. אלא שדין זה מלמדנו שבכל הרגלים חייב אדם ללון בירושלים, והדין המבואר בספרי הלומד מ'ופנית' שכל פינות שאתה פונה יהיו בבוקר, פירושו שכל המקריב קרבן, אותו היום הרי הוא לו כרגל. ולכן חייב הוא בלינה כדין רגל הטעון לינה.

וכעין זה אנו מוצאים בדברי הירושלמי (חגיגה פ"ב ה"ד הביאום התוספות בחגיגה יז: ד"ה אלא): כהדא דתנינן לה אמר איניש דליהוו עלוואי אעין וביכורים ואומר הרי עצים למזבח וגיזרין למערכה, אסור בהספד ובתענית ומלעשות מלאכה בו ביום, ע"כ. הרי שביום בו מקריב אדם קרבן, חשוב לגביו כרגל ואסור בהספד ותענית ומלאכה, וה"ה שנתחדש בפסוק לפי דרשת הספרי, שאף טעון לינה כרגל.

והמקדש דוד מוסיף ומביא ראיה, שאכן דין לינה ואיסור הספד תלויים ועומדים זה בזה. מדברי התוספתא בפסחים (פ"ח ה"ב) שם איתא: הראשון [- פסח ראשון] טעון לינה, והשני טעון לינה. ר"י אומר, אין השני טעון לינה, אלא כיצד הוא עושה נכנס ושוחט את פסחו ויוצא ומספיד את אביו בבית פגי, ע"כ. ולכאורה תמוה מדוע הוסיפה התוספתא 'ומספיד את אביו', ומה שייך דין הספד למחלוקת התנאים בא עוסקת התוספתא - דין לינה בפסח שני. הרי לנו, טוען המקדש דוד, שדין לינה ואיסור הספד תלויים זה בזה. ומעתה, אם נתבאר בדברי הירושלמי שיום שמקריב אדם קרבן הרי הוא כרגל לענין הספד, שפיר יש לומר שהוא מאותו הדין הנדרש בספרי - שיום שמקריב אדם קרבן טעון לינה, כרגל.


נוסח הרמב"ם שאיסור הספד ועשיית הרמב"ם ביום הבאת קרבן אינו אלא מנהג

על פי זה מוסיף המקדש דוד, נדבך על גבי נדבך, ופונה לבאר את טעם הדבר שהשמיט הרמב"ם דין לינה ביום שמביא בו קרבן. דהנה הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (פ"ו ה"ט-י) הביא את דין הירושלמי בשינוי מעט, וז"ל: ומה הוא קרבן העדים כו', והיה להם כמו יום טוב ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה. ודבר זה מנהג. אפילו יחיד שהתנדב עצים או גזרים למערכה, אסור באותו היום בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה. ודבר זה מנהג. וציין הכס"מ שמקור דברי הרמב"ם מהירושלמי הנ"ל.

ובמשנה למלך כתב להעיר על דברי הרמב"ם, וז"ל: ויש לדקדק בדברי רבינו הללו, דבכל החלוקות דהיינו זמן קרבן העצים שהיו מקריבים קרבן ובמקריב קרבן, כתב דמה שהיו אסורים בעשיית מלאכה הוא מנהג, משמע דאית ליה דאפילו איסורא דרבנן ליכא. והנה התוספות (ר"פ מקום שנהגו) כתבו, דמהירושלמי משמע דאיסור עשיית מלאכה הוא מדאורייתא. והר"ן (שם) כתב דאפשר דמדרבנן הוא אלא דאסמכו לה קראי, ע"ש. ומכל מקום לדברי הכל אינו מנהג לבד אלא איסורא נמי איכא.

אמנם, מיישב המקדש דוד את דברי הרמב"ם, הלא הרמב"ם השמיט לגמרי את עיקר הדין לינה בהבאת קרבן, וכפי שנתבאר דין הלינה ואיסור ההספד ועשיית המלאכה - שורש אחד להם. וא"כ הרמב"ם אזיל לשיטתו, שהוא השמיט לדין הלינה כיון דלא סבירא ליה כן, וממילא כתב שכל דברי הירושלמי אינם אלא מנהג בעלמא ואף לא איסור דרבנן.

אלא שלפי חשבון זה, לא ניתן עוד לבאר את דברי הרמב"ם המחייב את הכהן הגדול לדור בירושלים, שהוא מדין לינה דמקריב קרבן מחמת מנחת החביתין שמביא הכהן הגדול - שהרי לדעת הרמב"ם כלל אין דין לינה כזה. ואם כן, שוב חזרה הקושיה הראשונה למקומה - מנין לרמב"ם שעל הכהן הגדול לגור בירושלים דוקא ולא לזוז ממנה.


דין כהן גדול בכל ימות השנה כברגל

כדי ליישב זאת, מחדש המקדש דוד שכהן גדול בכל ימיו הרי הוא כברגל, והוא מביא לכך מקור מדברי הגמרא במועד קטן (יד:) הלומדת שמצורע נוהג ברגל, מכך ש'והצרוע' בא לרבות כהן גדול לענין צרעת, וכיון שכהן גדול כל השנה דינו כרגל, הרי מוכח שמצורע נוהג ברגל. הרי לנו גמרא מפורשת בא מבואר שכהן גדול נידון בכל ימיו כבימות הרגל.

ומעתה, גם לגבי דין לינה, אף שלדעת הרמב"ם אין פסוקים להלכה כדרשת הספרי שכל המקריב קרבן טעון לינה. אך מכל מקום עיקר הדין המבואר בקרא ד'ופנית בבוקר והלכת לאהליך', והנלמד בהיקש מחג המצות לחג הסוכות - שרגל טעון לינה. לדין זה גם הרמב"ם מודה, ומטעם זה מחייב הרמב"ם את הכהן גדול ללון בכל יום בירושלים, כיון שרגל הוא לו וברגל מחוייב כל אדם ללון בירושלים.

ועכ"פ לפי נוסח המקדש דוד, סרה קושיית רבי ראובן כ"ץ שיכול הכה"ג לצאת מירושלים קודם הקרבת המנחה. שהרי לדברי המקדש דוד חיוב הלינה אינו מחמת הקרבת קרבן אלא מחמת דין רגל, ואף קודם שהקריב קרבן - לעולם כהן גדול אף בימות החול כברגל.


קושיית הגליוני הש"ס מכך שכה"ג יכול להיות חלק מהסנהדרין ויישוב הגריש"א

ובגליוני הש"ס למהר"י ענגיל (ר"ה שם) הקשה על דברי המנחת חינוך, שהרי מבואר בגמרא בסנהדרין (יח:) שהכהן הגדול יכול להיות מהסנהדרין. ואם צריך הכהן הגדול שלא לצאת מירושלים, כיצד יוכל להיות חלק מהסנהדרין, הצריכים פעמים לצאת מירושלים לצצורך מדידת עגלה ערופה או להוסיף על העיר כמבואר בסנהדרין (יד:).

ויישב הגליוני הש"ס שאפשר שלצורך מצוה שרי, כי רק אם יוצא לצורך עצמו הוי זה נגד חיוב הלינה, משא"כ לצורך מצוה נחשב עדיין שפיר דירתו ולינתו בירושלים, כיון דלמצוה הוא שיצא ובגמרו מצותו יחזור.

והנה סברת חילוקו דלצורך מצוה שרי לצאת, יש להעיר על כך מדברי המנחת חינוך במקום אחר (מצוה קעב אות ח), שם חזר והביא ביאור זה ברמב"ם בשם תלמידו. והעיר על כך שלפי זה כהן גדול שנצטרע כיצד יצא מירושלים, והלא יבוא עשה ד'לינה' וידחה לא תשא ד'ולא יטמאו', עי"ש מה שדחה שבאמת הוא עשה ולא תעשה ואינו נדחה. ולכאורה לדברי מהר"י ענגיל כשיוצא לצורך מצוה אינו סותר לדין הלינה, ומדוע לא יצא כמצורע מחוץ למחנה. אך באמת שאין בדימוי זה ולא כלום, כי לא נתכוון מהר"י ענגיל אלא שאם יוצא באיזה שעה מן היום מחוץ לירושלים, אין בכך סתירה לדין הלינה ולדין הדיורים בירושלים. אך ודאי שאם יקיים כל דין שילוח מחנות של מצורע - הרי פשיטא שאי אפשר להחשיבו כ'לן' בירושלים.

ובאמת כעין זה העיר הגרי"ש אלישיב (הערות ר"ה שם) על עיקר הערת המהר"י ענגיל מדברי הגמרא בסנהדרין לגבי מדידת עגלה והוספה על העיר. שהרי לכאורה מה שצריך לינה בירושלים אין גדרו שיש איסור יציאה מן העיר, אלא שדינו הוא שמקום קביעותו בלילה זה צריך שיהיה בירושלים. אבל פשיטא שיציאה עראית תהיה מותרת לו, וממילא אם יקרה מקרה ויהיה הכה"ג צריך לצאת למדידת עגלה כחלק מהסנהדרין, ודאי שיוכל לצאת, כיון שאין זו יציאת קבע.