Editing אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/ד

== יום רביעי ז חשוון תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף ד ==
=== 'ובחנוני נא בזאת' - במעשר ובצדקה  ===
;קושיית התוספות מ"ש בשביל שיחיה בני מעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס
בברייתא המובאת בכמה מקומות בש"ס {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/ד/א|ר"ה ד. ועוד]]}} שנינו: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא, הרי זה צדיק גמור.

והקשו התוספות {{ממ|[[תוספות/ראש השנה/ד/א|ד"ה בשביל]]}} מדברי המשנה במסכת אבות {{ממ|[[משנה/אבות/א#ג|פ"א מ"ג]]}}, "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס". ויישבו התוספות: היינו באומות העולם שתוהין על הראשונות. וכוונתם כמו שמבואר בגמרא שם שיש חילוק בענין זה בין ישראל לעובדי כוכבים, וכמו שפירש רש"י {{ממ|[[רש"י/ראש השנה/ג/א|ד"ה כאן]]}}: כאן בישראל, שלבו לשמים, ואם מריעין לו בחייו, אינו קורא תיגר, אלא תולה היסורין בעוונו. אבל עובד כוכבים, אם אין מטיפין לו כגמולו - קורא תיגר. 

וכבר העיר ה[[מהרש"א - חידושי הלכות/ראש השנה/ד/א|מהרש"א]] שאין כוונת התוספות שהמשנה עוסקת בעובדי כוכבים, שהרי צדוק ובייתוס ישראלים היו וטעו בדבריו. וכתב שיש לגרוס בדבריהם כפי שנמצא בנוסח ישן 'היינו כאומות העולם שתוהין על הראשונות'. וכך העתיק ב[[פסקי תוספות/ראש השנה|פסקי תוספות]]: אל תהיו כעבדים כו' היינו בתוהא על הראשונות. ולא הזכיר כלל 'אומות העולם'. וכן מבואר בדברי התוספות בפסחים {{ממ|[[תוספות/פסחים/ח/ב|ח: ד"ה שיזכה]]}} שהקשו כן ויישבו: היינו בכה"ג שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה, תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה, אבל מי שאינו תוהא ומתחרט הרי זה צדיק גמור, עכ"ל. הרי שיישבו כיישובם כאן אך לא העמידו בעובד כוכבים אלא בישראל הנוהג מנהג עובד כוכבים ותוהא על הראשונות.


;חילוק הר"ן בין 'מילי דחסידות' ל'צדיק גמור'
וב[[פני יהושע/ראש השנה/ד/א|פני יהושע]] הביא יישוב אחר לעיקר קושיית התוספות בשם דרשות הר"ן, דידוע שיש הפרש והבדל בין צדיק גמור ובין חסיד. וממילא לא קשה מידי, שבסוגיית הגמרא בראש השנה לא נתבאר אלא שאף כשאומר כן הרי זה 'צדיק גמור', ואילו מסכת אבות היא 'משנת חסידים', וכמו שאמרו {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/ל/א|ב"ק ל.]]}}: מאן דבעי למיהוי חסידא... לקיים מילי דאבות. ואכן, הרוצה לאחוז במידת חסידות, צריך לעבוד את בוראו שלא על מנת לקבל פרס.


;האם יש גריעותא בנותן צדקה בשביל שיחיה בנו
והנה לפי דברי הר"ן נמצא שבודאי מידת חסידות שלא לומר כן, אלא שאף אם אומר כן הרי זה צדיק גמור, כי עכ"פ ממעלת צדיק לא נפל, אף שעושה כן על מנת לקבל פרס. ואילו לדעת התוספות מבואר שאין כל חשש באמירת 'בשביל שיחיה בני'. אמנם גם לדעת הר"ן מבואר שיוצא הוא ידי חובתו לכתחילה, והרי זה צדיק גמור, אלא שאינו חסיד.

אמנם בבאר שבע {{ממ|[[באר שבע/סוטה/יד/א|סוטה יד.]] הו"ד ב[[אסיפת זקנים/ראש השנה/ד/א|אסיפת זקנים]]}} כתב לדקדק מלשון הברייתא 'האומר סלע זו לצדקה', שלכתחילה אין ראוי לעשות כן. וכמו שמדייקת הגמרא במסכת ביצה מלשון המשנה {{ממ|[[בבלי/ביצה/ב/א|ב.]]}} השוחט חיה ועוף, דמשמע שאינו אלא בדיעבד. ולדבריו, נראה שלא זו בלבד שאינו חסיד בכך, אלא שאף אין ראוי לעשות כן. ויש להעיר לפי זה על לשון הברייתא 'הרי זה צדיק גמור', וכיצד נחשיבו לצדיק גמור אם מנהגו מנהג דיעבד. ואמנם הערוך {{ממ|[[ערוך/צדק א|ע' צדק א']]}} הביא בשם רבי משה הדרשן, שפירש או גרס 'צדק גמור' פירוש, צדקה חשובה היא. וכן כתב [[רבינו חננאל/ראש השנה/ד/א|רבינו חננאל]]: ויש שמפרשין, הרי זו צדקה גמורה. ולפי זה יתכן שמצד מעשהו באמת אינו צדיק גמור וראוי היה לו שלא לעשות כן, אך מכל מקום אין חיסרון בגוף הצדקה - והרי זו צדקה גמורה וחשובה.


;תשובת הרדב"ז אם ראוי להימנע מלקבל על עצמו לתת צדקה
ובשו"ת רדב"ז {{ממ|[[שו"ת רדב"ז/תתפב|ח"א סימן תתפב]]}} נשאל, מהו הלשון הראוי ביותר להתחייב בו לצדקה. האם לומר 'הרי עלי כך לצדקה' או 'הרי זה צדקה', או שמא עדיף שלא לקבל על עצמו כלל אלא לתת אותה בלא קבלה.

בתשובתו מקדים הרדב"ז ומבאר מה היתה דעתו של השואל, ומפני מה עלה על דעתו שראוי לתת צדקה בלא קבלה. ומבאר הרדב"ז, ששאל כן על פי המבואר בגמרא בנדרים {{ממ|[[בבלי/נדרים/ט/א|ט.]]}} "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, טוב מזה ומזה נודר ומשלם. ובלישנא בתרא דגמרא שם, מבואר שאף רבי יהודה לא אמר כן אלא בנדבה, אבל לנדור לכולי עלמא אינו ראוי. וטעם הדבר שיש לחוש שמא יבוא לידי תקלה ויעבור על נדרו. ומשום כך הקשה השואל מה הדין לגבי צדקה, שמא ראוי לתת צדקה בלי לקבלה עליו בנדר, מאותו חשש שמא יבוא לידי תקלה.

אלא שמחלק הרדב"ז, שלא נאמר בגמרא שם שאין לנדור אלא בדבר שאינו מחוייב בו, כמו קרבנות, שאינו מחוייב להביאם, ואם מתחייב ויש לחוש שיבוא לידי תקלה - טוב לו שלא ידור. משא"כ צדקה שהוא מצווה בה בלאו הכי, הרי כבר אמרו חז"ל מנין שנשבעין לקיים את המצוה לזרוזי נפשיה, דכתיב "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". ולכן גם לענין צדקה, אם רואה שהוא מתרשל במצוה זו, יאמר 'הרי עלי כך וכך לצדקה'  או שיאמר 'הרי זו לצדקה', כדי לזרז עצמו וכדי שלא יוכל לחזור בו.


;דימוי הרדב"ז בין דין 'בשביל שיחיה בני' להיתר 'ובחנוני נא בזאת'
ומוסיף הרדב"ז דברים נוספים ומחלק בין מצות צדקה לשאר המצוות, וז"ל: תו איכא טעמא אחרינא בצדקה, שהרי לא הותר הנסיון במצוה מן המצוות אלא במצות צדקה, דכתיב "ובחנוני נא בזאת", והמעשר היינו הצדקה, וטעמא דמילתא משום תקנת העניים. ואם הנסיון שהוא אסור מן התורה דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ו#טז|דברים ו טז]]}} "לא תנסו את ה' אלקיכם", התירו הכתוב מפני תקנת העניים, הנדר - שאינו אסור אלא משום דילמא אתי לידי תקלה - אינו דין שיהא מותר מפני תקנת העניים.

דהיינו, שהרדב"ז מבאר שלגבי מצוות צדקה מצאנו קולא מיוחדת, שמותר לנסות בה את הקב"ה אף שבשאר המצות אסור לעשות כן, ככתוב "לא תנסו". וכיון שאף איסור גמור זה התירו, לתקנת העניים, כל שכן שיתרו לנדור ולא יחששו שמא יבוא לידי תקלה.

וכדוגמא להיתר זה של נסיון בצדקה, מביא הרדב"ז את סוגיית הגמרא בנותן צדקה על מנת שיחיה בנו. ולכאורה אם צדקו דברי הבאר שבע שכל דין הגמרא אינו אלא בדיעבד, כיצד מוציא הרדב"ז מכח שמותר אף לנדור לכתחילה. ומשמע שאכן דעת הרדב"ז כדמשמע מדברי הראשונים, שדין הנותן צדקה על מנת שיחיה בנו, כדין נותן צדקה מעולה ומותר לעשות כן לכתחילה. [אם כי יש לדחוק שראיית הרדב"ז היא שאם התירו איסור זה עכ"פ בדיעבד, כ"ש שיתירו לנדור אפילו לכתחילה. אך מלשון הרדב"ז משמע שהתירו לנסות ומשמע דהיינו אפילו לכתחילה].

וביותר משמע כן מעיקר דברי הרדב"ז, שהרי בפסוק נאמר בפירוש "ובחנוני נא בזאת", וכיון שלדעת הרדב"ז הדין המבואר בסוגייתנו באומר 'בשביל שיחיה בני', הוא קיום הדין של "ובחנוני נא בזאת" - ממילא מבואר להדיא שמותר לעשות כן לכתחילה.


;הוכחת הבאר שבע שאין הדברים תלויים מדימוי הגמרא בפסחים לדין בדיקת חמץ במקום סכנה
ואמנם הבאר שבע עצמו דקדק כעין זה, מדוע נקטה הברייתא בדבריה מצות צדקה דוקא, ולא אמרה סתם 'מצוה זו אעשה בשביל שיחיה בני'. ורצה לומר שאכן לא נאמר דין זה אלא במצות צדקה דוקא, החלוקה בכך משאר המצוות, כיון דגבי צדקה דוקא כתוב "ובחנוני נא בזאת", וכן אמרו "עשר בשביל שתתעשר". ואם כן השם יתברך אמר בפירוש שהוא רוצה וחפץ שתהיה מצות צדקה מכוונת לתועלתנו ולהנאתנו.

אלא שדחה זאת וכתב שלפי האמת אי אפשר לחלק כן, שהרי בברייתא המובאת בגמרא בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/ח/א|ח.]]}} איתא: תנא, אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה. והבינה הגמרא דהיינו סכנת עקרב. ומקשה הגמרא והא אמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין. ומשני רב אשי, שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה. ושוב מקשה הגמרא, וכהאי גונא לאו מצוה הוא?! והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור, יעו"ש המשך הסוגיא ואינו שייך לנידון דידן.

עכ"פ מבואר להדיא בגמרא שם שדין זה הוא דין כללי בכל המצוות, כי אם אכן הוא דין פרטי בצדקה דוקא מדכתיב 'ובחנוני נא בזאת', אם כן מה מקשה הגמרא מכך לדין בדיקת חמץ - שמא הבודק חמץ עבור שימצא מחט, גרע טפי. ויעויין בבאר שבע שם מפני מה נקטה באמת הברייתא לשון 'צדקה', מאחר ודין זה הוא דין כללי בכל המצוות.


;מחלוקת הפוסקים אם ההיתר לנסות את ה' נאמר בכל צדקה או רק במעשר
והנה אף שנחלקו הבאר שבע והרדב"ז אם דין הברייתא, דעל מנת שיחיה בני, הוא מדין נסיון המותר בצדקה, או שאינו תלוי בו והוא דין כללי בכל המצוות. מכל מקום מדבריהם שניהם אנו למדים שדין 'ובחנוני נא בזאת' האמור גבי מעשר, אמת ונכון וקיים גם לגבי צדקה. וכמו שביאר הרדב"ז בטעם הדבר, שהוא לתקנת העניים, וממילא אין חילוק לענין זה בין מעשר לצדקה.

וכך אכן פסק הטור {{ממ|[[טור/יורה דעה/רמז|יו"ד סימן רמז]]}}, וז"ל: הדבר בדוק ומנוסה כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו, אלא אדרבה תוסיף לו עושר וכבוד. כדכתיב "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי. ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבקות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". ואמרו חכמים, בכל דבר אסור לנסות את ה' חוץ מדבר זה, כדכתיב "ובחנוני נא בזאת", עכ"ל.

אמנם הבית יוסף {{ממ|[[בית יוסף/יורה דעה/רמז|שם]]}} הביא מקור דברי הטור מדברי הגמרא בתענית {{ממ|[[בבלי/תענית/ט/א|ט.]]}}, והעיר: ומיהו משמע התם דבמעשר דוקא הוא דשרי לנסויי, אבל בשאר צדקה לא. ולא פירש לנו הב"י מהיכן משמע כן, ובספר תהלה ליונה {{ממ|[[תהלה ליונה/תענית/ט/א|תענית שם]]}} דקדק כן ממה שנו"נ רבי יוחנן וינוקא דריש לקיש אם מותר לעשר בשביל להתעשר, ואמר לו רבי יוחנן שאף שאסור לנסות "הכי אמר רבי הושעיא, חוץ מזו" הרי משמע שדוקא זו, היינו מעשר, הותר לנסות ולא שאר צדקות.


;ביאור הפרישה עפ"ד המהרש"ל בטעם החילוק בין מעשר לצדקה
ובביאור החילוק בין מעשר לצדקה כתב הפרישה {{ממ|[[פרישה/יורה דעה/רמז|סקי"ד]]}} בשם מהרש"ל, שאין כאן נסיון כיון שבודאי הקב"ה מעשיר אותו, כמו שאמרו {{ממ|[[בבלי/תענית/ט/א|תענית שם]]}} עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר. ובדרישה {{ממ|[[דרישה/יורה דעה/א|סק"א]]}} כתב לפי זה, שאין טעם זה שייך אלא במעשר דוקא ולא בכל צדקה. ולכאורה היה אפשר להוסיף יותר שאין טעם בנסיון אלא במעשר דוקא, שהרי במעשר דרשינן עשר בשביל שתתעשר, ואם כן יכול לבדוק ולנסות אם אכן יתעשר מחמת כן או לא. משא"כ בשאר צדקות מהיכי תיתי שהשכר על כך הוא בהתעשרות דוקא, כיון שלא מצאנו לכך רמז, וממילא אין כל טעם לנסיון, והמנסה עובר על 'לא תנסו את ה'".

ומקור דברי המהרש"ל בהגהותיו על הסמ"ג {{ממ|[[סמ"ג/לא תעשה/ד|ל"ת ד]]}}, שם הקשה על דברי הברייתא האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, כיצד מותר לעשות כן והלא כתיב לא תנסו. וכתב על כך המהרש"ל שאף דאיתא בתענית שמותר לנסות, מכל מקום צדקה לחוד ומעשר לחוד. הרי לנו שהסמ"ג והמהרש"ל למדו שדין זה הרי הוא כנסיון, אך ס"ל שאין שייך כן ההיתר הנלמד מהכתוב "ובחנוני נא בזאת", כיון שדין זה הוא במעשר דוקא ולא בצדקה.


;דעת המהרש"א כדעת הטור, הרדב"ז והבאר שבע שמותר לנסות בצדקה
אמנם כדברי הטור, הרדב"ז והבאר שבע, אנו למדים גם שכך ס"ל למהרש"א. דהנה כדרך שהקשו התוספות בראש השנה מאי שנא דין האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, מהא דתנן באבות אל תהיו כעבדים השמשמים את הרב על מנת לקבל פרס, כן הקשו התוספות בפסחים {{ממ|[[תופסות/פסחים/ח/ב|ח: ד"ה שיזכה]] הו"ד לעיל}}.

והקשה המהרש"א {{ממ|[[מהרש"א - חידושי אגדות/פסחים/ח/א|ח"א פסחים ח.]]}} שלכאורה יש ליישב עיקר קושיית התוספות, שדין זה הוא בצדקה דוקא שמותר לנסות בה את הקב"ה, משא"כ המשנה באבות איירי בשאר מצוות. ודחה המהרש"א שאי אפשר לומר כן, כי אם כן מה מקשה הגמרא בפסחים מדין זה על דין בדיקת חמץ במקום סכנה, הלא בצדקה דוקא מותר לנסות ולא בשאר מצוות, וכסברת הבאר שבע.

ומעיקר דברי המהרש"א מוכח שאף הוא מודה שדין נסיון שייך אף בצדקה ולא רק במעשר, אלא שמכל מקום סבירא ליה שאין זה הטעם בדין האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני.