אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/ג

יום שלישי ו חשוון תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף ג

ענני הכבוד ומילת בני ישראל במדבר

טעם שלא מלו ישראל כל ארבעים שנה שהיו במדבר

כתיב (במדבר כא א ; לג מ) "וישמע הכנעני מלך ערד". ובגמרא בראש השנה (ג.) דרשו: מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב (כ כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן", ואמר רב אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו [לשון גילוי]. דהיינו, שמאחר ומת אהרן נסתלקו ענני כבוד ונתגלו ישראל.

ובגמרא ביבמות (עא:-עב.) מבררת הגמרא, מפני מה לא מלו ישראל כשהיו במדבר: איבעית אימא משום חולשא דאורחא, ואיבעית אימא משום דלא נשיב להו רוח צפונית. דתניא, כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית. מאי טעמא, איבעית אימא משום דנזופים הוו [- ממעשה העגל, ולא היו ראויין לאור נוגה. רש"י], ואי בעית אימא דלא נבדור ענני כבוד.

תמיהת הערוך לנר מדוע לא מלו אחר שמת אהרן ונסתלקו העננים

ותמה הערוך לנר לדעת האומר משום דלא ניבדור ענני כבוד, שהרי לשון הברייתא שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, והרי מבואר בסוגייתנו שאחר שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ואהרן נפטר בא' אב ואילו כניסתם לארץ לא היתה אלא בניסן שנה לאחר מכן - ומדוע בפרק זמן זה לא מלו ישראל, כיון שנסתלקו ענני כבוד ושבה רוח צפונית לנשב.

והתוספות (שם ד"ה משום) הביאו מה שכתוב בספרי, שבגנותן של ישראל סיפר הכתוב שלא עשו אלא פסח אחד בארבעים שנה שהיו במדבר. ותמהו התוספות וכי במזיד היו נמנעים מלעשות פסח. והציעו התוספות לפרש, שלא היו יכולים לעשות פסח כיון שמילת זכרים מעכבת מעשיית פסח, והם לא יכולים היו למול כיון שלא נשבה להם רוח צפונית, ונחשב להם הדבר לגנות כיון שהם גרמו לכך שיהיו נזופים. אך דוחים התוספות שהרי הידון הוא שכל כמה שאי אפשר למול אין המילה מעכבת מפסח, ואם כן היו יכולים לעשות הפסח בעודם ערלים. ויישבו התוספות, שאה"נ עשו את הפסח באופן זה, וכוונת הספרי שלא עשו אלא פסח אחד כתיקונו, כיון שבשאר הפסחים היו ערלים.

והקשה הערוך לנר, שלא הועילו התוספות בדבריהם אלא למאן דאמר נזופים היו. שכיון שמחמת היותם נזופים לא נשבה להם רוח צפונית, ממילא יש להם גנות בדבר זה. משא"כ למאן דאמר שלא נשבה להם רוח צפונית כדי שלא יתפזרו ענני הכבוד, חזרה קושיית התוספות למקומה - מדוע נחשב הדבר כגנות לישראל, הרי לא בעוונם נעשתה זאת, אלא כדי שלא יתבדרו ענני כבוד.

יישוב הערוך לנר שלא נשבה רוח צפונית כדי שלא יתפזרו העננים ומשום שנזופים היו

כדי ליישב קושיה זו מוסיף הערוך לנר ומביא מחלוקת רש"י ותוספות בביאור דברי מאן דאמר משום דנזופים הוו. דעת רש"י שנזופים היו ממעשה העגל, והתוספות הקשו על כך שהרי כבר מחל להם הקב"ה ואמר להם סלחתי, ואח"כ נעשה משכן והשרה שכינתו ביניהם. ולכן הביאו התוספות פירוש רבינו יצחק, שנזופים היו ממעשה מרגלים. והמהרש"א במהדורא בתרא הקשה על פירוש התוספות, שאם כן כיצד מבואר בברייתא שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, והרי חטא המרגלים לא היה אלא בשנה השניה. וכתב המהדו"ב שאין הכי נמי, לא דק התנא בלשונו וכוונתו משנה שניה ואילך, מעת חטא המרגלים.

וביאר הערוך לנר, הפלא ופלא, שאכן ב' הטעמים המובאים בגמרא אינם סותרים זה לזה, כי אם צריכים זה לזה. שהרי כפי שנתבאר, לא סגי בטעם דנזופים היו שהרי לא היו נזופים אלא משנה שניה, ולכך בעינן לטעם דלא ניבדור ענני כבוד. ומאידך, בטעם זה של ענני כבוד לא סגי כפי שהתבאר מסוגייתנו, שאחרי שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ואם כן מא' אב בו מת אהרן ועד כניסתם לארץ בניסן שאחריו מדוע לא נשבה רוח צפונית, ולכן הוצרכה הגמרא להביא גם את הטעם דנזופים היו. וממילא אתי שפיר דברי הספרי שבגנותן של ישראל דיבר הכתוב, כיון שלכולי עלמא בעינן גם לטעם שנזופים היו - וכיון שהם גרמו לכך הרי זה גנותם.

ובדעת רש"י כתב הערוך לנר כעין זה, שאפשר שאף הוא מודה לתוספות שנזופים היו משום מעשה המרגלים, וכמו שהוכיחו התוספות שהרי אמר להם ה' סלחתי והשרה שכינתו בתוכם. אלא שהוקשה לרש"י קושיה זו, כיצד מנה התנא בכלל כל ארבעים שנה, והלא לא חטאו עד שנה שניה. ולכן הוסיף רש"י וכתב שנזופים היו ממעשה העגל, היינו שעכ"פ בשנה הראשונה היו נזופים מחטא העגל.

מקור האבודרהם למנהג נתינת יין על שפתי התינוק באמירת 'ואומר לך בדמייך חיי'

והנה כעין דברי הערוך לנר יש להביא ראיה נוספת מדרשת המדרש, על הפסוק (שמות לב כז) 'שימו איש חרבו תחת יריכו' - משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה. , כפי שמביא האבודרהם (עמ' שנב), וז"ל: מנהג כשאומר 'ואומר לך בדמייך חיי' נותן באצבעו מן היין על שפתי התינוק. והטעם, משום דאמרינן במדבר סיני רבה 'שימו איש חרבו על יריכו', משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה. פירוש, לפי שכל אותן ארבעים שנה לא היו מלים במדבר, מפני טורח הדרך ומפני שלא נשבה רוח צפונית. ועכשיו שהיו עומדים ליהרג, לא רצו משה ואהרן שיהרגו בלא מילה ובלא קבלת מצוה, ולכך היה משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה אותם עפר העגל שעשו כו'. ואותה השקאה היתה להם בשעת מילה ופריעה למות ולא לחיים, ואנו אומרים שההשקאה זו של שעת מילה ופריעה, תהיה לחיים ולא כאותה של יהושע, עכ"ל.

ויש להעיר על דבריו, מה הוצרך האבודרהם לבאר את טעם המילה לפי שהיו עומדים ליהרג ולא רצו משה ואהרן שיהרגו בלא מילה ובלא קבלת מצוה - דמשמע מזה ששאר כל העם עדיין לא היו ראויים למילה, וכל טעם המילה היה רק כלפי אותם שעמדו ליהרג, שלא רצו משה ואהרן שיהרגו בלא מילה. והרי בתרגום שיר השירים (ב יז) איתא: עבדו בני ישראל ית עגלא דדהבא, ואסתלקו ענני יקרא די מטללין עליהון ואשתארו מפרסמן וכו' [- עשו בני ישראל את עגל הזהב, והסתלקו ענני הכבוד שהיו מסוככים עליהם, ונשאר גלויים]. וכמו שכתב הגר"א בפירושו לשיר השירים (א ד) שהטעם שחג הסוכות נחגג זכר לענני כבוד בט"ו בתשרי, לפי שעיקר מצות סוכה כנגד חזרת הענני כבוד שנסתלקו בחטא העגל, וחזרו בט"ו בתשרי.

ומעתה, מאחר שמבואר בסוגיית הגמרא ביבמות שהטעם שלא מלו ישראל במדבר, הוא משום שלא נשבה להם רוח צפונית, והטעם שלא נשבה להם רוח צפונית הוא כדי שלא יתפזרו ענני הכבוד - ממילא, כשחטאו ישראל בעגל ונסתלקו ענני הכבוד ממילא נשבה להם רוח צפונית, וכיון שנשבה רוח צפונית הרי הם מחוייבים במילה, ואף כל ישראל מחוייבים במילה ואין צריך לטעם המבואר שלא רצו משה ואהרן שיהרגו בלא מילה.

אמנם לדברי הערוך לנר את שפיר, שאכן ב' הטעמים המבוארים בגמרא לא פליגי וצריכי זה לזה, ואה"נ שאחר שחטאו בעגל לא היה הטעם של ענני כבוד קיים, אך מכל מקום לא נשבה רוח צפונית כיון שהיו נזופים. וקודם שחטאו בעגל שלא היה טעם דנזיפה, הרי אז היו להם ענני כבוד ומשום כך אף באותה שעה לא נשבה רוח צפונית ולא יכולים היו למול.

מדרשים חלוקים אם נסתלקו ענני הכבוד בשעת חטא העגל

אלא שאת עיקר ההערה מהא דנסתלקו ענני הכבוד בשעת חטא העגל, יש לדחות, כיון שבאמת מצאנו בענין זה מדרשים חלוקים. כי כנגד דברי התרגום שיה"ש, מצאנו דברים ברורים במדרש (במדב"ר כ יט) על הפסוק 'מה אקב לא קבה אל': בשעה שהיו ראויין להתקלל לא נתקללו וכו', בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך חייב מיתה, ואלו כפרו בו ומרדו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל' (שמות לב ד) לא היה צריך לכלותן?! אלא אפילו באותה שעה לא זז מחיבתן. לוה להן ענני כבוד ולא פסוק מהן המן והבאר. והמדרש מביא שכך מפורש בפסוקים בנחמיה (ט יח-כ) "אף כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמיך הרבים לא עשיתם כלה במדבר, עמוד הענן לא סר מלעיהם יומם ומנך לא מנעת מפיהם ומים מסלע הוצאת להם".

הרי מבואר להדיא שאף אחר שחטאו בעגל לא סרו ענני הכבוד מעליהם. ואם כן יש לומר שדעת הסובר משום ענני כבוד, יסבור כדעה זו במדרש שאכן גם אחר חטא העגל עדיין לא נשבה רוח צפונית כדי לא לפזר את ענני הכבוד, ורק אותם שנגזר דינם למיתה בחטא העגל נימולו כדי שלא ימותו בעודם ערלים.

אחר כמה זמן חזרו ענני הכבוד בזכות משה

ובעיקר דברי הערוך לנר שמשעה שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, היה להם למול כיון שנשבה רוח צפונית. כבר העיר הערוך לנר, שאין ליישב על פי המבואר בגמרא בתענית (ט.), שכשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, שוב חזרו העננים בזכות משה. שהרי מכל מקום משה מת בז' אדר וכשמת משה נסתלקו ענני הכבוד שוב, כמבואר בגמרא שם. ואם כן משעה שמת משה ועד שנכנסו לארץ יכולים היו למול ומדוע לא מלו עד שנכנסו לארץ. וראיתי שהגרמ"מ שולזינגר תר אחר מקור בדברי חז"ל כמה זמן נסתלקו ענני הכבוד אחר מיתת אהרן ועד שעשה שחזרו בזכות משה. והנה מחד מבואר בגמרא שעכ"פ היה שהות לעמלק לצאת למלחמה עם ישראל כיון שהיו סבורים שנסתלקה שכינה מהם. ומאידך, אם אכן זמן רב היה בינתיים, מדוע לא מלו באותה שעה בני ישראל כיון ששבה רוח מזרחית לנשב [עכ"פ לולי מסקנת הערוך לנר שב' הטעמים צריכים זה לזה, והערול"נ הוצרך למסקנה זו מחמת הזמן שאחר מיתת משה ולא מחמת הזמן שבין מיתת אהרן לחזרת העננים מחמת משה].

ויעויין באור החיים (במדבר כא יב) על הפסוק (שם): "משם נסעו ויחנו בנחל זרד". שהקשה: יש להעיר, למה שינה במסע זה ושלאחריו, לומר בדרך זה 'משם נסעו', ולא אמר כדרך שאמר במקרה שלפניו ושלפני פניו - 'ויסעו'. ויישב האור החיים: ואולי, כי ב' מסעות אלו של נחל זרד ושל נחל ארנון, נסעו מעצמן, ולא ע"פ העננים כסדר הרגיל, ולזה שינה כתוב ואמר 'משם נסעו' - פירוש, מעצמן. יעו"ש שהוכיח כן עוד ממה שאמר להם משה (דברים ב יג): עתה קומו ועברו לכם את נחל זרד". וכן הלשון לגבי נחל ארנון (שם פסוק כד). ואם היו נוסעים על פי הענן למה הוצרכו לדברי משה, וע"כ שנסעו ע"פ עצמן ולכך הוצרכו שיאמר להם משה כן. ובטעם הדבר כתב האור החיים: אפשר שב' המסעות הללו היו אחר שמת אהרן ונסתלקו ענני כבדו, והגם שאמרו שחזרו בזכותו של משה, אולי שהענן שהיו נוסעים וחונים על פיו נשאר מסולק בזמן שנסעו ב' מסעות הנזכרים, עכ"ל. הרי שדקדק לכתוב שהענן שנסעו וחנו על פיו נשאר מסולק, ומשמע ששאר העננים חזרו מיד.

ועוד יש להביא לדברי הזוהר (פרשת וילך ח"ג רפג:), שם מבואר שטעם הצלחת הכנעני לשבות שבי מישראל, הוא משום שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד. ואם כן מבואר שחזרת העננים לא היתה עכ"פ אלא רק אחר מלחמת הכנעני.

טעם סילוק ענני הכבוד במיתת משה אף שחזרו בזכות משה

ויעויין במהרש"א (תענית שם) שהקשה שאם היה גדול כוחו של משה להחזיר העננים, כיצד לא היה כוחו גדול למנוע שלא יסתלקו. וביאר, שלא הסתלקו אלא כדי להגיד שבחו של אהרן שהיו בזכותו. ובאהבת איתן העיר לפי זה, מדוע מתחילה באו העננים בזכות אהרן ולא בזכות משה, ולכן ביאר שאף שחזרו העננים לא חזרו לגמרי כמות שהיו. ולדברי המהרש"א שלא היה טעם באמת לסילוק העננים אלא כדי להגיד שבחו של אהרן, אם כן מסברא יש לומר שחזרו מיד, ויל"ד בזה.