אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/ב

יום שני ה חשוון תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף ב

אחד בתשרי ראש השנה לשמיטין ובדין תוספת שביעית

אחד בתשרי ראש השנה לשמיטין

במשנה הראשונה במסכת ראש השנה (ב.), שנינו: ארבעה ראשי שנים הם, באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה... באחד בתשרי - ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט - ראש השנה לאילנות, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים - בחמשה עשר בו, ע"כ.

בביאור ראש השנה החל באחד בתשרי, אותו מנתה המשנה בין היתר כראש השנה לשמיטין, כתב רש"י (ד"ה לשמיטין): משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה, עכ"ל. תוספת התיבות 'מן התורה' מלמדתנו שרש"י בא להוציא בדבריו איסור חרישה וזריעה שאינו מן התורה, ואותו איסור - כך משמעות דברי רש"י - אינו מתחיל משנכנס תשרי. ואם כן זו כוונת רש"י, שבעוד וישנו איסור לחרוש ולזרוע גם קודם לחודש תשרי, מכל מקום מן התורה מתחיל האיסור לחרוש ולזרוע - מראש השנה, ומשום כך מגדירה המשנה את יום א' בתשרי כ'ראש השנה לשמיטין'.

תמיהת הטורי אבן שאף קודם ר"ה אסור משום תוספת שביעית

וכך אכן מציע הטורי אבן בביאור כוונת רש"י. וזאת על פי המבואר במשנה במסכת שביעית (פ"א מ"א): עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית, בית שמאי אומרים - כל זמן שהוא יפה לפרי. ובית הלל אומרים - עד העצרת. ועוד אמרו (שם פ"ב מ"א): עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית, עד שתכלה הליחה [- לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים], כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות. אמר רבי שמעון, נתת תורת כל אחד ואחד בידו. אלא, בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה האילן עד עצרת, ע"כ. הרי שנתבאר לנו שכבר בשנה השישית, ערב שביעית, אסור לחרוש בשדה האילן ובשדה הלבן מחג השבועות או מחג הפסח, אלא שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, וכמבואר בגמרא במועד קטן (ג:). ואם כן יש לומר שלכך נתכוון רש"י בדבריו, כי א' תשרי הינו ראש השנה לשמיטין, באשר שמשנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה.

אלא, שהטורי אבן דוחה הצעה זו בדברי רש"י, שכן הגמרא במועד קטן (שם) מעירה, שדין זה של תוספת שביעית - הלכה למשה מסיני הוא, וכדאמר רב אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן, עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. ודין זה של עשר נטיעות, הוא הוא דין תוספת שביעית, שהתירו בשדה שגודלה בית סאה וגדלים בה עשר נטיעות מפוזרות, לחרוש כל הבית סאה בשבילן עד ראש השנה. ומכך אנו למדים ששאר זריעה וחרישה שאינן לצורך גידול נטיעה אלא לצורך זקנה - יש איסור לחרוש עבורם גם קודם כניסת שנת השמיטה. ומבואר בגמרא שם, שאכן בדין תוספת שביעית נאמרו שני דינים: אמר רבי יצחק, כי גמירי הלכתא - שלשים יום לפני ראש השנה. ואתו הני תקון מפסח ומעצרת.

ובהמשך הסוגיא שם, מקשה הגמרא על הנחה זו שעיקר דין תוספת שביעית אינו אלא הלכה למשה מסיני, והלא ידועה דעת רבי עקיבא בביאור הכתוב (שמות לד כא) "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות". שלדעת רבי עקיבא, סוף הפסוק - 'בחריש ובקציר תשבות' - עוסק בחריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, דהיינו דין תוספת שביעית. ואם כן, כיצד זה אמרינן שכל דין תוספת שביעית אינו אלא הלכה למשה מסיני. ולמסקנה מיישבת הגמרא: אלא, הלכתא לרבי ישמעאל, קראי לרבי עקיבא. דהיינו, שאכן לדעת רבי עקיבא נלמד דין תוספת שביעית מהפסוק 'בחריש ובקציר תשבות', אך רבי ישמעאל נחלק עליו בביאור הפסוק והוא סובר שפסוק זה עוסק בשבת בראשית ולא בשבת הארץ, ובא ללמדנו שקציר העומר שהוא מצוה דוחה את השבת. וממילא לשיטתו אין מקור מפסוק זה לדין תוספת שביעית, ולדבריו יש לומר שאכן כל דין תוספת שביעית אינו אלא הלכה למשה מסיני.

מעתה, תמה הטורי אבן, אם אכן הוקשה לרש"י מדוע מכנה המשנה את יום א' בתשרי כ'ראש השנה לשמיטין', מאחר שכבר קודם לכן אסורה הארץ בחרישה וזריעה. אם כן, לא העלה ארוכה במה שהוסיף וכתב 'מן התורה' - שהרי גם מן התורה, ישנו זמן מסויים, מצומצם יותר, שבו אסורה עבודת הארץ כבר בשנה השישית. לדעת רבי עקיבא - מפסוק, ולדעת רבי ישמעאל - הלכה למשה מסיני. והדרא קושיא לדוכתא - מדוע יום א' בתשרי הוא החשוב ראש השנה לשמיטין, בעוד חרישה וזריעה נאסרו מהתורה כבר קודם לכן.

ביאור הפני יהושע שדעת תנא דמשנתנו שאין תוספת שביעית אלא מדרבנן

ובפני יהושע עמד אף הוא על דברי רש"י, וביאר שהוקשה לרש"י בתרתי; חדא, שאסור ליטע אילנות גם קודם שביעית, אלא אם כן יקלטו בשישית. ועל כך דקדק רש"י וכתב 'לחרוש ולזרוע' לאפוקי נטיעה, שאסורה אף קודם לכן. אלא שאכתי הוקשה לרש"י שאף חרישה וזריעה אסורה קודם השביעית, משום תוספת שביעית. ועל כך הוסיף רש"י וכתב 'מן התורה', וסבירא ליה לרש"י בדעת התנא במשנתנו שהוא סובר שכל דין תוספת שביעית אינו אלא מדרבנן, כפי שמצאנו בגמרא בריש מועד קטן (ד.) שיש מאן דאמר הסובר שכל דין תוספת שביעית אינו אלא מדרבנן.

אלא שהקשה הפני יהושע על ביאור זה, שהרי הגמרא לקמן (ז:) הקשתה סתירה בדברי משנתנו, כשמרישא וסיפא דמשנתנו משמע כדעת רבי שמעון [בנושא המדובר שם] ואילו במציעתא משמע כדעת רבי מאיר. ויישבה הגמרא: אמר רב יוסף, רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי [- הוא אמרה למתניתין, ונסיב מילתיה, חדא כחד תנא, וחדא כחד תנא. רש"י]. נמצא שרב יוסף מעמיד שהתנא דמשנתנו הוא רבי. ומאידך, בגמרא במנחות (עב:) מבואר שלדעת רבי קציר העומר אינו דוחה שבת, ואם כן על כרחך שהוא אינו מפרש את הפסוק 'בחריש ובקציר תשבות' על שבת בראשית כדעת רבי ישמעאל, אלא על שבת הארץ כדעת רבי עקיבא, ודורש את הפסוק על חריש של שישית הנכנס לשביעית. נמצא אם כן, שדעת רבי על כרחך כדעת הסובר שתוספת שביעית אסורה מדאורייתא. ואם כן חזרה הקושיה למקומה, כיצד זה פירש רש"י שבא' בתשרי ראש השנה לשמיטין, שמשנכנס תשרי נאסר לחרוש ולזרוע, והלא כבר קודם לכן אסורה החרישה והזריעה לדעת רבי, משום תוספת שביעית.

ביאור המצפה איתן שדעת רש"י כדעת הרמב"ם שהלל"מ מיקרי דברי סופרים

ואמנם מה שהציע הפני יהושע לפרש בדעת רש"י שהוא סובר - עכ"פ בדעת תנא דמתניתין - שדין תוספת שביעית אינו אלא מדרבנן, כך מבואר לכאורה מדברי רש"י בעבודה זרה (נ:). הגמרא שם מביאה את דברי המשנה בשביעית (פ"ב מ"ד): מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וקוטמין אותן ועושין להם בתים ומשקין אותם עד ראש השנה. ופירש רש"י (ד"ה עד): עד ראש השנה, של ערב שביעית. אע"פ שעבודת האילן אסור שלושים יום לפני ראש השנה, הכי שרי שלא ימותו הנטיעות. דהנך שלושים יום מדרבנן הן, והכא לא גזור.

והתוספות (ד"ה ומשקין) הביאו דברי רש"י, והקשו: כמאן, אי כרבי עקיבא, האמר תוספת שביעית דאורייתא מ'בחריש ובקציר תשבות'. ואי כרבי ישמעאל, הלכה למשה מסיני היא. ומכח זה פירשו התוספות שהמשנה שם כדעת רבי ששביעית בזמן הזה מדרבנן, עי"ש מה שיישבו עוד בדרך אחרת.

ובמצפה איתן (ר"ה ב.) כתב ליישב דעת רש"י, שהוא סובר כדעת הרמב"ם, שכל מה שאינו מפורש בפסוק אלא שנלמד באם אינו ענין או שהוא הלכה למשה מסיני - מיקרי דברי סופרים. ומדבריו נראה שבא ליישב הן את קושיית האחרונים על דברי רש"י בראש השנה והן את קושיית התוספות על דברי רש"י בעבודה זרה, ועל שני המקומות יש להעיר טובא. בדברי רש"י בעבודה זרה תמוה מאד לפרש כוונתו מדינא דהרמב"ם, שהרי כתב רש"י: דהנך שלושים יום מדרבנן הן, והכא לא גזור. והרי זה ודאי שגם לדעת הרמב"ם שדבר שאינו מפורש בפסוק חשוב דברי סופרים, כיון שמדרש חכמים הוא, אך ודאי שלא שייך לומר בו שבמקום זה גזרו ובמקום זה לא גזרו - כיון שאין זו גזירה אלא דרשה גמורה מן הפסוק. וגם בדברי רש"י בראש השנה הדבר קשה מאד, שהרי רש"י בא לבאר מה נתחדש בדברי המשנה שא' בתשרי הוא חשוב ראש השנה לשמיטין, ועל כך פירש רש"י שביום זה נעשה האיסור מדאורייתא, ולדברי המצפה איתן אין לכך כל משמעות הלכתית, כיון שלפי האמת גם קודם לכן אסור הדבר כדין דאורייתא, אלא שרק אינו מפורש בפסוק ומיקרי דברי סופרים. ומה בכך דמיקרי דברי סופרים, ומה נתווסף בא' בתשרי יותר על מה שהיה קודם לכן. ויעויין להלן.

מחלוקת רש"י ורבותיו אם קידושי כסף מדאורייתא או מדברי סופרים

ובעיקר מה שרצה המצפה איתן ללמוד בדעתו של רש"י שדעתו כדעת הרמב"ם. הנה ידועים דברי רש"י בכתובות (ג.) על המבואר בגמרא שם, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. ומקשה הגמרא: אמר ליה רבינא לרב אשי, תינח קדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר. ומיישבת הגמרא: שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. ובביאור קושיית הגמרא 'תינח קדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר', הביא רש"י (ד"ה שויוה) פירוש אותו שמע מ'כל רבותיו', וז"ל: שמעתי כל רבותי מפרשים, דקדיש בכספא דקידושי רבנן נינהו. ודוחה רש"י דבריהם: ואי אפשר לומר כן, חדא, דגזירה שוה היא 'קיחה - קיחה' משדה עפרון (קידושין ב.), וכל הנלמד במזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא לכל דבר. ועוד, אי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידן ומביאין חולין לעזרה על שגגתן, ע"כ. ומכח קושיות אלו נוטה רש"י מדעת רבותיו ומפרש סוגיית הגמרא באופן אחר.

וידוע לפרש דעת רבותיו של רש"י, כפי שכתב הרמב"ם (אישות פ"א ה"ב): וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה. בביאה ובשטר מן התורה, ובכסף מדברי סופרים. וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום. והכסף משנה על אתר תמה על דברי הרמב"ם: זה דבר קשה, היאך כתב שהכסף מדברי סופרים, שהרי למדו קידושי כסף 'קיחה - קיחה' משדה עפרון, וכל דבר הנלמד באחת מי"ג מידות הוי דבר תורה. ומצאתי כתוב שהרמ"ך בהגהותיו העיד שרבינו עצמו הגיה בספרו 'ושלשתן דבר תורה'. ומוסיף הכס"מ שאף הוא מצא כן בתשובות ה"ר אברהם בנו.

אמנם למסקנא כותב הכסף משנה שכוונת הרמב"ם כפי שביאר שם המגיד משנה, שהרמב"ם הלך בזה אחר דבריו בספר המצות (שורש ב) שכל דבר שלא נכתב מפורש בפסוק, אלא נלמד בזירה שוה או באחת מי"ג מידות, אינו קרוי דבר תורה אלא מדברי סופרים. ומעיד המגיד משנה שכן השיב הרמב"ם לאחד ששאלו מה טעם אמר שהכסף מדברי סופרים.

ומעתה אם אכן דעת רבותיו של רש"י באומרם שקידושי כסף מדברי סופרים הם, לדעת הרמב"ם, אם כן נפלה הצעת המצפה איתן לבירא. כי מאחר ורש"י חלק על דברי רבותיו ונטה מפירוש הגמרא אליבא דשיטתם, על כרחך שאין הוא מודה לרמב"ם בזה אלא דעתו כדעת הרמב"ן בספה"מ שם, הסובר שאף הדברים הנלמדים באחת מי"ג מידות של תורה - מיקרו דבר תורה. אמנם, אפשר שהטעם שנטה רש"י מפירוש רבותיו אינו משום שהוא חולק על עיקר דעתם וסובר כדעת הרמב"ן. אלא שהוא סובר שאם אכן כוונתם באומרם שקידושי כסף דברי סופרים לכך שאין הם כתובים להדיא בפסוק, אין די בכך לפרש סוגיית הגמרא שם ד'כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה', ואין כל חילוק לענין זה בין קידושי כסף לקידושי ביאה, אף שקידושי ביאה מפורשים בכתוב וקידושי כסף - לא. ומכח זה הוכרח רש"י לפרש שכוונת רבותיו כפשטות לשונם, שקידושי כסף דרבנן ממש, ועל כך תמה ונטה מפירושם. ואם כן, ניתן לומר כדברי המצפה איתן, שדעת רש"י מסכמת לדעת הרמב"ם.

ובערוך לנר ביאר דברי רש"י באופן אחר, וזאת על פי המבואר בגמרא בבכורות שאין לוקין על הלכה למשה מסיני, וממילא לזה נתכוון רש"י שבא' בתשרי ראש השנה לשמיטה שאסור בזריעה וחרישה, ואם עושה כן לוקה, משא"כ קודם לכן שאף שאסור משום תוספת שביעית אינו לוקה. ויעוי"ש בסוף דברי המצפה איתן.

ביאורי האחרונים בדברי המשנה לולי דברי רש"י

ובעיקר הקושיא מדין תוספת שביעית, כבר העיר הערוך לנר שלכאורה יש להקשות כן על גוף המשנה, כיצד מבואר בה שא' תשרי ראש השנה לשמיטין והלא כבר קודם לכן אסורה עבודת הקרקע משום תוספת שביעית. וביאר, שלולי דברי רש"י היה אפשר להעמיד דברי המשנה על שמיטת כספים או על זריעה וקצירה, שבדברים אלו לא נאמר דין תוספת שביעית, כי אם על חרישה. וכ"כ הקרן אורה, והוסיף נפק"מ נוספת לגבי קדושת פירות שביעית שאינה נוהגת אלא אחר ראש השנה ולא קודם לכן. והפני יהושע הציע דרך נוספת בביאור דברי המשנה לולי פירוש רש"י, שא' בתשרי ראש השנה לשמיטין לגבי דין דיעבד, שאם עבד עבודת קרקע אחר א' תשרי נאסרת תוצרת עבודתו, משא"כ בעבד בתוספת שביעית בדיעבד לא נאסר למפרע.