אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/פסחים/ק
יום שני יז אדר - מסכת פסחים דף ק[עריכה]
פורס מפה ומקדש[עריכה]
מעשה מובא בברייתא (ק.) ברשב"ג ורבי יהודה ורבי יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום. הבעיה אליה נקלעו התנאים היתה כיצד ינהגו כעת כשקדש עליהם היום באמצע סעודתם. דעתו של רבי יהודה שיש לעקור את השולחן ולסעוד מחדש את סעודת השבת ואילו דעתו של רבי יוסי שאינם צריכים כלל להפסיק בסעודתם אלא יכולים להמשיך ולסעוד ויברכו ברכת המזון ורק אחר כך יעשו קידוש. הגמרא מביאה שרשב"ג שאל את רבי יוסי אם רצונו להפסיק כדעת רבי יהודה, והוא השיב לו: בכל יום ויום אתה מחבב דבריי לפני רבי יהודה ועכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה בפני, הגם לכבוש את המלכה עמי בבית. ולבסוף נקבע הלכה כדעת רבי יוסי שאינם צריכים להפסיק.
למרות המובא בברייתא זו שהלכה נקבעה כרבי יוסי. דעת רב יהודה בשם שמואל שאין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, אלא דרך אמצעית יש וכך צריך לנהוג, פורס מפה ומקדש - כלומר, אינו צריך לעקור את השולחן מלפניו אך מאידך אינו יכול להמשיך ולסעוד בלא לקדש על היין ולכן עליו לפרוס מפה, לקדש, ואז רשאי הוא להמשיך בסעודתו.
דינו של שמואל מורכב למעשה מכמה נקודות. ראשית הוא אוסר על הסועד להמשיך בסעודתו כדעת רבי יהודה ויש להבין מדוע. שנית הוא אינו מצריך עקירת שולחן כדעת רבי יהודה אך מאידך הוא מצריך פריסת מפה, ויש להבין לשם מה ולמה מועילה פריסת מפה זו. ושלישית - אין בדברי שמואל התייחסות לדיני הברכות, האם על הסועד לחזור ולברך המוציא על הפת ששב ואוכל אחרי הקידוש וכן הגפן על היין כשמקדש במידה ושתה גם קודם לכן יין כהרגלם. להלן ניגע בנושאים אלו על קצה המזלג אף שניתן להרחיב בהם רבות.
- איסור אכילה קודם קידוש
רבותינו נזקקו ליתן טעם לדבר, מדוע משעה שקידש היום אינו יכול להמשיך בסעודתו ועליו לעצור הכל ולקדש, והלא הדין הוא בכל שאר המצוות שאם התחילו בהתר אינם צריכים להפסיק. ודוגמה לדבר, אם החל אדם לסעוד והגיע זמן קריאת שמע, הוא אינו צריך להפסיק את סעודתו ולקרוא קריאת שמע אלא הוא רשאי להמשיך בסעודתו עד שיסיימה ואז יפנה ויקיים את המצווה (אם יש עוד זמן עד סוף זמן קריאת שמע). מדוע אם כן לגבי קידוש אנו מזקיקים אותו להפסיק את סעודתו באמצע ולקדש מיד.
וכתב הר"ן (שבת ט:) שקידוש במקום סעודה נתקן ונתקן לעשותו קודם הסעודה משא"כ שאר מצוות. ובביאור דבריו נאמרו כמה אופנים, או שכוונתו שכיון שקידוש נקבע במקום סעודה ממילא בכל רגע ורגע בסעודה אף אם כבר החל בסעודה קודם לכן הרי הוא מחוייב לקדש קודם סעדותו, ולגבי חלק זה של הסעודה נחשב הדבר כאילו הוא מתחיל שלא ברשות. או שכוונתו שדין קידוש במקום סעודה אינו רק זמן הקידוש, שקבעו חכמים שזמנו של הקידוש יהיה קודם הסעודה, אלא שהוא דין בסעודת שבת שסעודת שבת תהיה באופן שתחילה יקדש ואחר כך יאכל, וכיון שכן הרי כשהגיע שבת ואוכל הוא סעודת שבת הרי הוא מחוייב שיקדם קידוש לסעודה זו ולכן חייב הוא להפסיק ולקדש, ואין הדבר דומה לשאר מצוות ששם אין קשר בין המצווה ובין הסעודה וכיון שהתחיל בהיתר לא הצריכוהו חכמים להפסיק מסעודתו לקיים את המצווה.
רבי עקיבא איגר (הגהות על השו"ע או"ח סימן רעא) תמה על קושיית הראשונים. לדבריו יש חילוק פשוט בין התחיל בסעודה קודם שאר מצוות ובין התחיל בסעודה קודם קידוש. כי בקריאת שמע ולולב, לדוגמה, אין האכילה איסור בעצמותו, שהרי לא נאמר איסור מיוחד על אכילה קודם קריאת שמע. וכל האיסור אינו אלא שמא ישכח מלעשות המצוה, ומטעם זה הותרה טעימה בעלמא. משא"כ קודם קידוש הרי אפילו טעימה נאסרה, והביאור הוא שהאכילה עצמה נאסרה קודם קידוש ואין זה רק חשש שמא ישכח מלקדש, וממילא פשוט הדבר שאף אם התחיל בהיתר יש לו להפסיק, לפרוס מפה ולקדש.
- פריסת המפה
הרשב"ם (ד"ה אלא) מבאר את הטעם שלדעת שמואל צריך לפרוס מפה קודם הקידוש, בשני אופנים: האופן הראשון - פריסת המפה היא מאחר שחייב לקדש וכשהביאו לחם לשולחן קודם קידוש הדיון הוא שיש לכסות את הלחם. האופן השני - פריסת המפה נועדה לחשוש למעשה לדעתו של רבי יהודה המצריך עקירת השולחן, אלא שדעת שמואל שאינו צריך לעקור ממש את השולחן ופריסת המפה מספקת כדי להחשיב את המשך הסעודה שאחרי הקידוש כסעודה נפרדת.
ובאמת כעין האופן השני כתב גם המגן אברהם (או"ח סימן רעא סק"ז) שעל ידי פריסת המפה והסרתה תבוא הסעודה לכבוד שבת. והמחצית השקל שם ביאר שהמגן אברהם לא רצה לפרש שהטעם הוא כי צריך לכסות את הלחם בשעת הקידוש שאם לא כן יהיה חייב לברך על הלחם קודם להקדים ברכת המוציא לברכת הגפן, שהרי כאן הוא באמצע הסעודה וכבר בירך על הלחם תחילה. ואפילו אם נאמר שאחרי הקידוש נחשב המשך הסעודה כסעודה נפרדת ועליו לחזור ולברך המוציא (ראה להלן) אבל כל זה רק אחרי שקידש, אבל קודם שקידש בודאי אסור לו לחזור ולברך על הפת וממילא טעם זה השייך תמיד אינו שייך כאן ולכן המגן אברהם הוצרך לתת טעם אחר. ודברי המחצית השקל הם קושיה על הרשב"ם שבטעמו הראשון כתב שפורס מפה כדין כל שבת אם הביאו לחם לשולחן קודם קידוש.
- ברכת הגפן וברכת המוציא
הרא"ש מביא דעת הרי"ף שכשפורס מפה ומקדש צריך לחזור ולברך המוציא, כיון שהקידוש הוא הפסק בין הסעודה הראשונה לשניה. אבל על היין בקידוש עצמו אינו צריך לברך הגפן שהרי קודם שקידש הוא עדיין באמצע הסעודה הראשונה וכבר נפטר בברכת הגפן שבירך על היין בסעודה זו. הבעל המאור תמה על דעת הרי"ף וחלק עליו שבודאי אינו צריך לחזור ולברך המוציא.
להלכה הביא השולחן ערוך (או"ח סימן רעא ס"ד) את שתי השיטות וכתב ואפילו אם התחיל מבעוד יום צריך להפסיק שפורס מפה ומקדש. ואם היו שותים יין תחילה אינו אומר אלא קידוש בלבד בלא ברכת היין. ואחר כך מברך המוציא כו' ויש אומרים שאף כו' אינו מברך המוציא. ובמשנה ברורה (סקי"ז) ביאר שהי"א סוברים שאין הקידוש חשוב הפסק. והסיק דכיון שספק ברכות להקל לכן יש לנהוג למעשה כדעת היש אומרים ולא לברך המוציא. בשולחן ערוך הגר"ז (סי"א) כתב: ומכל מקום כל בעל נפש יש לו ליזהר לכתחלה שלא לבא לידי כך ויפסיק סעודתו ויברך ברכת המזון קודם שיגיע זמן קידוש היום. וטעמו כדי שלא להיכנס לספק זה אם יחזור ויברך המוציא או לא.