אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/פסחים/צד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
< אוצר:מיזמים‏ | חדש על ה(מ)דף
גרסה מ־02:06, 8 במרץ 2021 מאת מי אדיר (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן " == יום שלישי יא אדר - מסכת פסחים דף צד == === יכול להיכנס בסוסים ובפרדים === שנינו בברייתא {{ממ|[...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שלישי יא אדר - מסכת פסחים דף צד[עריכה]

יכול להיכנס בסוסים ובפרדים[עריכה]

שנינו בברייתא (צד.) תנו רבנן היה עומד חוץ למודיעים [שהוא שיעור דרך רחוקה, כמבואר במשנה לעיל צג:] ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, תלמוד לומר ובדרך לא היה והלה היה בדרך. מבואר בברייתא שהפטור של אדם הנמצא בדרך רחוקה מפסח, הוא באופן שבהליכה רגלית לא יוכל להגיע בזמן להקרבת הפסח או לאכילתו (פרט זה במחלוקת עולא ורב יהודה תלוי לעיל צג:) אף שיכול להגיע באמצעות סוס או פרד אינו חייב בעשיית הפסח.

הרמב"ם (קרבן פסח פ"ה ה"ט) פוסק דין זה: מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש חמשה עשר מיל או יתר הרי זה בדרך רחוקה. היה בינו ובינה פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שיכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת. ניתן להבחין שהרמב"ם מוסיף שלא רק רכיבה על פרד או סוס אינה נדרשת ממנו אלא אף לא הליכה מהירה.

דבר זה נלמד לכאורה מחשבון דברי הגמרא בהמשך סוגייתנו. הגמרא מביאה סתירה בין דברי האמוראים לפיהם מהלך אדם מעלות השחר ועד הנץ הוא חמשה מיל ובין הברייתא שם מפורשת דעתו של רבי יהודה שאין אדם הולך בזמן זה אלא ארבעה מיל. הגמרא מוסיפה ומקשה מברייתא זו על דברי רבי חנינא שנוקט שמרחק הליכתו של לוט מסדום לצוער היה מהלך חמשה מיל למרות שבפסוק מפורש שהוא הלך מעלות השחר ועד הנץ החמה, ואילו לדעת רבי יהודה בברייתא אין אדם הולך בזמן זה אלא ארבעה מיל, ומיישבת הגמרא שבלוט נאמר "ויאיצו המלאכים בלוט" וכיון שזרזוהו המלאכים לכן אכן הלך מהלך חמשה מיל בזמן שאדם ההולך במהלך בינוני הולך רק ארבעה מיל. והרי האמוראים שאת דבריהם סתרה הגמרא מדברי רבי יהודה מדברים על דין דרך רחוקה בקרבן פסח, ואם ננקוט שהמדד לדרך רחוקה הוא באדם ההולך במרוצה הרי אין כלל סתירה בין דבריהם לדברי רבי יהודה בברייתא שכן הם עוסקים בהליכה מהירה, בדיוק כפי שיישבה הגמרא את הקושיה מבריחת לוט מסדום. על כרחך מבואר בגמרא שהמדד לקביעת דרך רחוקה לגבי קרבן פסח הוא "הליכה ברגליו בנחת" כלשון הרמב"ם.

מדידת מרחק חזרת מיל אחר מים לנטילת ידיים

בשו"ת בית יעקב (מצויזמיר, או"ח סימן לה) לומד מסוגייתנו דין חדש הנוגע הלכה למעשה. בגמרא (לעיל מו.) למדנו א"ר אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין וכו'. א"ר יוסי ברבי חנינא לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר. אמר רב אחא ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר, עד כאן. מבואר בגמרא שאדם ההולך בדרך ורוצה לאכול פת עליו לחזור לאחוריו עד מיל כדי למצוא מים לנטילת ידיים.

בשאלתו דן הבית יעקב, האם יש מקום לחלק בין הולך ברגליו לרוכב על סוס. האם כאשר אדם רוכב על סוס יהיה עליו לחזור מרחק גדול יותר ממיל שהרי בזמן שאדם חוזר מיל ברגילו, חוזר הוא על סוסו מילים הרבה. כעין זה הוא דן גם שיש מקום לחלק בין זמן לזמן, כי לא תמיד תוואי הדרך ומזג האויר זהה ויש לכך השפעה על המרחק ביחס לזמן ההליכה.

בתשובתו הוא כותב שיש לבאר דין זה מסוגייתנו, שהרי כאן מבואר שאף שהוא יכול להיכנס במרוצה, מכל מקום חשוב הדבר שהוא בדרך רחוקה. ואם כן הוא הדין בנידון זה כיון שאם היה הולך ברגליו היה שיעורו מיל, הוא הדין אם רוחב על סוס.


שאני פסח דגלי קרא

הישועות יעקב (או"ח סימן רמט סק"א) דוחה את ראייתו של הבית יעקב שהרי שאני קרבן פסח שהפסוק כתב במפורש "ובדרך לא היה" למעט כל אדם שהיה בדרך אף שיכול להגיע על ידי סוסים ופרדים וכפי שכתוב בברייתא.

ובאמת גם הבית יעקב עצמו כותב חילוק זה, ואף מוסיף ומדייק כן מלשון הברייתא "היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב ת"ל ובדרך לא היה", הרי שמסברא היינו מחייבים את אותו אדם להיכנס בסוס ובפרד אם לא שגילה הפסוק במפורש לא כן, ואם כן בשאר נדונים יש לנו ללכת אחר הסברא הראשונה שאדם הרוכב על סוס או פרד יש לדונו בשונה מאדם המהלך רגלי. אך הבית יעקב מסיק "אבל אחר העיון יראה דסברא ראשונה עיקר דאין חילוק" יעויין שם שהאריך בזה.


דין דרך רחוקה בעידן החדש

בתפארת ישראל (פסחים, הלכתא גבירתא, כללא דפרק ט) מביא את דינו של הרמב"ם שאם אינו יכול להגיע לירושלים אחר חצות בשחיטת הפסח כשיהלך ברגליו בנחת עליו להביא פסח שני. והוא מוסיף בסוגריים מרובעות: וכשנזכה לעשות הפסח אי"ה בזמנינו שהמציאו התחבולה להלך במהירות ע"י שבילי ברזל, אייזענבאהן, ויהיה שם אייזענבאהן, אזי יהיה דין דרך רחוקה משונה ממה שקבעה המשנה, על פי בית דין הגדול שיהיה אז אי"ה בירושלים תוב"ב.

דבריו מפתיעים והם עומדים בסתירה גמורה לדברי הברייתא בסוגייתנו. ואכן בעל התפארת ישראל עצמו עומד על כך בהגהה שנוספה מן הסתם במהדורה מאוחרת, וכך הוא כותב: "ועתה הדרנא בי מפני שנזכרתי בגמרא פסחים (דף צד.) ת"ר היה עומד חוץ למודיעים ויכול לכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה".