אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/פסחים/צב

יום ראשון ט אדר - מסכת פסחים דף צב

קרבן פסח במקום קרבן גירות

שנינו במשנה (צב.): גר שנתגייר בערב פסח, בית שמאי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.

במשנתנו לא נתבאר מה טיבה של טבילה זו אותה הצריכו אף בית שמאי. והנה ההסבר הפשוט הוא שכוונת בית שמאי לטבילת הגירות עצמה, וביאור המשנה לפי זה שהגר אינו צריך לעשות דבר אלא טובל את טבילת גרותו ויכול לעשות פסח לערב.

האור שמח (מחוסרי כפרה פ"א ה"ב) מקשה ממשנתו על דברי הרמב"ם (שם) "גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו וכו'", מפורשת דעתו של הרמב"ם שחובת הגר להביא קרבן עולה מעכבו מלאכול בקדשים. כיצד אומרים בית שמאי שהגר טובל ואוכל את פסחו לערב, הרי לא הביא קרבן עולה והרי הוא אוסר לאכול בקדשים.

טבילת המשנה בטבילת מחוסר כפרה לאכול בקדשים

רבי מאיר שמחה מציע לפרש את הטבילה המוזכרת במשנה באופן אחר. אין כוונת בית שמאי לטבילת הגירות שהרי אחריה צריך הגר להביא קרבן עולה, אלא כוונת בית שמאי שגם הבאת הקרבן אינה מספיקה שהרי מחוסר כיפורים חייב מדרבנן לטבול וכל עוד לא שב וטבל הרי הוא אסור מאכילת קדשים. וממילא אף גר שטבל לשם גרותו צריך לשוב ולטבול אחרי הבאת קרבנו כדי לאכול בקדשים. ועל כך אמרו ב"ש במשנתנו שאם כבר נתגייר ועשה את כל הפעולות הנצרכות לגרותו הכוללות את המילה, הטבילה והבאת הקרבן שוב אינו צריך אלא רק לטבול (כדין מחוסר כפורים הטובל לשם אכילת קדשים) ואוכל את פסחו לערב.

גם את הביאור הזה דוחה האור שמח, וזאת מדברי התוספות (חגיגה כא. ד"ה האונן) שם כתבו התוס' שגר המחוסר כפורים אינו צריך לטבול. ואם כן שוב קשה ממה נפשך כיצד יתקיים דינם של בית שמאי המתירים לגר לטבול ולעשות פסח, אם עדיין לא טבל לשם גירות - הוא צריך לטבול וגם להקריב קרבן, ואם כבר הקריב קרבן הרי כלל אינו צריך לטבול כי מחוסר כפורים של גרות אינו מצריך טבילה.

מכח קושיה זו מכריח האור שמח שאכן דעת הרמב"ם ודעת התוס' אינן מקבילות אחת אל אחת, ועל כרחנו יש לומר שהרמב"ם יסבור שאף גר מחוסר כפורים צריך לטבול וזו כוונת בית שמאי שהגר טובל לשם גרותו ואוכל את פסחו לערב ואינו צריך להמתין להקרבת קרבנו.

גר שעשה פסח אינו מביא קרבן גירות

בפירושו לתורה, על הפסוק (במדבר ט ז) "ויאמרו האנשים האלה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'" וגו', מציע רבי מאיר שמחה חידוש נפלא, שעל פיו יתבארו דברי המשנה לפי פשוטם גם אם לא נעמיד פלוגתא בין הרמב"ם לבעלי התוספות, ואף אם גר אסור באכילת קדשים עד שיביא את קרבנו ומאידך אינו חייב לטבול לאחר הבאתו.

הוא מקדים שעשיית הפסח בשנה השנית ליציאת בני ישראל ממצרים ובכניסתם לארץ היתה בהוראת שעה ולא היו מחוייבים בה על פי דין. והטעם שהצטוו על כך כי מצאנו בכמה מקומות שכשהובדלו בני ישראל מעבודה זרה לעבודת ה' נעשה הדבר על ידי פסח. כך היה אצל חזקיה שמלך אחרי אחז אביו שהיה רשע ועבד עבודה זרה, אחרי שבערו את הטומאה והוציאו את העבודה זרה מקרבם, נאמר בנביא ששלח חזקיה לכל ישראל לעשות פסח לה'. ולכן אף בני ישראל יצאו ממצרים על ידי עשיית הפסח, ובשנה השנית אחרי שחטאו בחטא העגל, וכן בשנה הארבעים אחרי שטעו בבעל פעור, בכל אלו הפעמים הבדילם ה' לעבודתו על ידי עשיית קרבן פסח.

והטעם שקרבן פסח הוא הקרבן המתאים להבדלת ישראל מעבודה זרה לעבודת ה', האריך שם המשך חכמה שהוא מורה על ההשגחה הפרטית שהבדיל ה' בין עמו למצרים ובין בכור לשאינו בכור ושלא מסר ה' את השגחתו לשום אמצעי ומסובב אלא הוא עצמו יתברך הפועל. ועיין שם שהביא עוד כמה עניינים עליהם מורה הפסח ושם אבן ויסוד לעבודת ה' ולחילוק בין ישראל ועבודתם ושאר האומות.

ומעתה, מחדש המשך חכמה ואומר, יתכן שאף שגר צריך להביא קרבן עולת העוף, זהו דוקא אם לא עשה פסח, אבל אם עשה פסח עם הצבור, אינו צריך להביא את קרבנו ויכול לאכול בקדשים, וכשם שישראל ביציאת ממצרים עשו פסח ואכלוהו בלא קרבן אחר.

בכך הוא מסביר את הנאמר בפסוק בנוגע לאכילת קרבן פסח בגר (שמות יב מח) "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה', המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, והיה כאזרח הארץ" וגו'. פירוש, מבאר המשך חכמה, שאם ימול ויעשה פסח, הרי הוא כאזרח הארץ, שמעתה יהיה ככל כשרי ישראל לכל הלכותיו אף בלא קרבן גירות.

מעתה יתבארו היטב דברי בית שמאי שגר שנתגייר בערב שבת טובל ואוכל את פסחו לערב, כי אכן טבילה זו על כרחך טבילת הגירות היא, שהרי דעת התוס' שגר מחוסר כפורים אינו צריך לטבול. ומאידך, גם לא מוזכר במשנה שעליו להביא קרבן לפני הקרבת הפסח, זאת למרות שדעת הרמב"ם שקרבנו מעכבו מלאכול קדשים. כי כאן הלא הוא חפץ להקריב פסח, והקרבת הפסח עצמה עולה לו כקרבן גירות, כפי שעלתה לכל בני ישראל בעת עשיית הפסח הראשון.

גם באור שמח רמז ליישוב זה ולעוד ב' יישובים נוספים, וכתב: ובאמת רש"י בכריתות שם (ח:) כתב דלרבנן דפליגי על ראב"י מותר לאכול בקדשים [=וממילא משנתנו כרבנן והקרבן אינו מעכבו מפסח]. ואם נאמר דמה דגר אינו אוכל בקדשים הוא רק דרבנן, אפשר לזה ג"כ לא העמידו דבריהם במקום פסח [=וזה יישוב נוסף, שאכן עליו להביא קרבן אבל גם אם לא הביא בדיעבד יכול לאכול לערב כי לא העמידו חכמים דבריהם]. או משום שישראל עצמם עשו פסח ואכלו במילה לבד [=לכאורה כוונתו ליישובו במשך חכמה הנ"ל].

מחוסר כפורים אוכל בקרבן פסח הבא בטומאה

בהערות אורה ושמחה על האור שמח, כתב ליישב קושייתו באופן נוסף. והוא על פי מה שכתב המשך חכמה (ויקרא כב ד) וז"ל: לפי פשוטו יתכן, דהכוונה "איש איש מזרע אהרן" היינו בדבר דשייך לזרע אהרן בקדשי מקדש, אינו נאכל עד אשר יטהר בקרבנותיו, דמחוסר כיפורים אינו אוכל. אבל בדבר שאינו שייך לזרע אהרן, כמו פסח, שאין לכהן כלום, משכחת דמחוסר כיפורים אוכל בהם. וזה, פסח הבא בטומאה. דמחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי ואוכל בטומאה.

המשך חכמה מחדש שלמרות שמחוסר כיפורים אסור באכילת קדשים, שונה הדבר בקרבן פסח שם תתכן מציאות שמחוסר כיפורים יהיה מותר באכילתו, וזה כאשר קרבן הפסח בא בטומאה, כשהיו רוב ישראל או רוב הכהנים טמאים.

מעתה, כותב בעל אורה ושמחה, אפשר להעמיד את משנתנו בפסח שהוקרב בטומאה וממילא יכול הגר לטבול לגרותו ותכף לעשות את הפסח ולאוכלו לערב. שהרי פסח הבא בטומאה נאכל למחוסר כפורים.