אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/נח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום רביעי כ"ט אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף נח[עריכה]

אם 'איסור נזיר' שוה בכל[עריכה]

אין ללמוד נזיר מכהן כי לאו דכהן אינו שוה בכל

הגמרא במסכת נזיר (נח.-:) דנה במקור הדין שאף שעשה אינו דוחה לא תעשה ועשה, מכל מקום אם היו העשה והלא תעשה 'אינם שווים בכל' – נדחים הם מפני העשה, ולכך נזיר מצורע מגלח אף שאסור בהשחתת זקנו בעשה ולא תעשה מכח נזירותו. ובתוך הדברים רוצה הגמרא ללמוד דין זה מכהן מצורע שמגלח לצרעתו, אף כנגד עשה ולא תעשה של גילוח שיש לכהן.

ומקשה הגמרא שאם אכן אפשר ללמוד דין זה מכהן, הרי אפשר להרחיב את הלימוד וללמוד באופן כללי לכל התורה כולה, ש'עשה דוחה לא תעשה ועשה'. ועל כרחך שאין לומדים כן מכהן לכל התורה, כיון שדין כהן שונה כיון שאיסור השחתת זקנו 'אינו שוה בכל', וזאת משום שנשים אינן בכלל איסור זה. ומעתה דוחה הגמרא גם את האפשרות ללמוד את דינו של נזיר מצורע מדין כהן מצורע, שהרי כהן אינו דומה לנזיר כיון שהשחתת זקנו היא "לאו שאינו שוה בכל".

מפשטות דברי הגמרא עולה ברור, כי בנקודה זו חלוקה דין נזיר מדין כהן – שהכהן איסורו הוא 'אינו שוה בכל', ואילו הנזיר איסורו 'שוה בכל'. ולכך דוחה הגמרא שאין ללמוד דין מצורע מדין נזיר.


מקור הגמרא ביבמות לדין עשה דוחה לא תעשה בלאו השוה לכל

והנה הגמרא ביבמות (ה.) תרה אחר מקורות הדין ש'עשה דוחה לא תעשה'. ובכללם מציעה הגמרא ללומדו מגילוח 'ראשו' הכתוב במצורע, וזאת על אף איסור הקפת פאת הראש, הרי לנו ש'עשה' – של גילוח מצורע, דוחה 'לא תעשה' של הקפת הראש. ודוחה הגמרא שאין ללמוד משם לכל התורה שעשה דוחה לא תעשה, שכן לא תעשה זה - של הקפת הראש - גרוע הוא, שאינו שוה בכל [דנשים אינן בלאו דהקפה. רש"י].

שוב רוצה הגמרא ללמוד דין זה מ'זקנו' האמור במצורע, שבא ללמדנו שאף כהן מצורע מגלח למרות איסור הגילוח המוטל על כהן בכל מקום. ואף שגם לאו זה של 'ופאת זקנם לא יגלחו' הוא לאו שאינו שוה בכל, אך מכך שהוצרכה התורה ללמדנו דין זה בשני מקורות, "אם אינו ענין ללאו שאינו שוה לכל, תנהו ענין ללאו השוה בכל. ודוחה הגמרא, שכן יש לומר שהוצרכנו לשני מקורות לדין עדל"ת בלאו שאינו שוה בכל, והוצרכה התורה להוסיף את דינו של כהן מצורע, שכן כהן 'ריבה בו הכתוב מצות יתירות' והיה מקום לומר שבו לא ידחה עשה לאו שאינו שוה בכל, וקמ"ל שדוחה, אך עדיין אין לנו מקור שעדל"ת בכל מקום אף כשהוא שוה בכל.

עוד מציעה הגמרא ללמוד דין זה מדרשת תנא אחר מהכתוב 'ראשו', כאשר אליבא דאותו תנא מעמידים את דרשת הפסוק על 'מצורע נזיר' שאף שהנזיר אסור בתגלחת מכל מקום אם הוא מצורע – אתי עשה דגילוח מצורע ודחי לא תעשה של קדושת הנזיר. ודוחה הגמרא שאין ללמוד מנזיר, כיון ש'ישנו בשאלה'. ומכריחה זאת הגמרא, שהרי נזיר יש בו עשה ולא תעשה, ואילו היינו לומדים מנזיר לכל התורה, היה ראוי ש'עשה' ידחה 'לא תעשה ועשה', ועל כרחך שאין למדים מנזיר מחמת הסברא ש'ישנו בשאלה'.


יישוב מהרש"ל על קושיית המשכילים בדרך שאיסור נזיר שוה ולא שוה בכל

על הצעה זו של הגמרא ללמוד דין עשה דוחה לא תעשה בלאו שישנו בכל, מהפסוק ראשו המלמדנו דין גילוח מצורע במצורע שהוא נזיר, כותב רש"י: ואע"ג דלאו שאינו שוה בכל הוא, אם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל – דהא נפקא לן מ'זקנו'.. תנהו ענין ללאו השוה בכל, ע"כ. ומבואר בדברי רש"י שנזיר חשוב 'אינו שוה בכל', אלא שמכל מקום מכפילות הכתוב גם בנזיר מצורע מרבינן שאף לאו שהוא שוה בכל נדחה מפני עשה.

המהרש"ל על אתר מביא מה ש"הקשה לי אחד מן המשכילים בדרך", כיצד נוקט רש"י שנזיר הוא לאו שאינו שוה בכל, בעוד שבדברי הגמרא בנזיר המובאים בראשית המאמר, מבואר להדיא שאין לומדים נזיר מכהן כיון שכהן שאני שהוא לאו שאינו שוה בכל – הרי מפורש שנזיר הוא 'שוה בכל' ולכן אין ללומדו מכהן שהוא 'אינו שוה בכל'. ומעיד המהרש"ל: ובחפזי אמרתי טעות סופר הוא...

אלא שהמהרש"ל מוסיף: ובבואי לישוב, אמרתי עם הספר, דודאי דברי רש"י כנים ואמיתיים הם. וכתב ליישב סוגיית הגמרא בנזיר הנראית כסותרת למבואר בסוגיא ביבמות, כי "לא נאמר שם להדיא דנזיר שוה בכל, אלא שהוא שוה בכל נגד לאו דכהנים, ומכהן לא אתי. אבל לעולם חשוב אינו שוה בכל נגד שאר לאוין". ומסיק המהרש"ל: וזו היא סברא ברורה ואינה צריכה רבה.


יישוב קושיות התוספות ביבמות ובנזיר על פי דעת רש"י

והנה התוספות ביבמות (ה. ד"ה שכן) הקשו מדוע לא נלמד שעשה דוחה לא תעשה ועשה מנזיר וכהן, שאם נדחה מה לכהן שכן אינו שוה בכל - נזיר יוכיח, ואם נדחה מה לנזיר שכן ישנו בשאלה – כהן יוכיח. ויישבו התוספות שכיון שאינו אלא לימוד במה הצד, הרי די לנו בפירכא כל דהו אף שאינה קולא או חומרא, ולכן יש לפרוך מה להצד השוה שבין נזיר לכהן שיש בהם איסור גילוח – זה בראשו וזה בזקנו.

וכתב המהרש"ל שקושיא זו היא שהכריחה את רש"י לפרש שאף נזיר הוא 'לאו שאינו שוה בכל' ביחס לכלל האיסורים, ורק ביחס לכהן הוא בבחינת לאו השוה לכל – שבכך תתיישב קושיית התוספות, כי אי אפשר ללמוד לכל התורה מנזיר וכהן, שהרי כלפי כל העולם יש לפרוך מה לנזיר וכהן שכן לאו שאינו שוה בכל.

אמנם המהרש"א הביא אף הוא תמיהה זו על דברי רש"י מכח הגמרא בנזיר, והסיק שהוא טעות סופר: וראיתי בספרים מדוייקים שמחקו כל זה מפירוש רש"י, ואיזה תלמיד טועה כתבו, עכ"ד. הרי שלדעת המהרש"א בדעת רש"י נזיר לעולם הוא 'לאו השוה בכל'.


דעת התוספות בנזיר שנחלקו הסוגיות אם נזיר הוה שוה בכל

גם בנזיר (נח: ד"ה נזיר) הקשו התוספות כשדחתה הגמרא את הלימוד מכהן מצורע לנזיר מצורע מכח הסברא שכהן אינו שוה בכל, מדוע לא נלמד לכל התורה מנזיר שעשה דוחה לא תעשה ועשה אפילו כשהוא שוה בכל. אמנם לפי דברי רש"י שכלפי כל האיסורים נזיר חשוב אינו שוה בכל, לא קשה כלל שנלמד שעשה דוחה לא תעשה ועשה מנזיר, כיון שאיכא למיפרך מה לנזיר שכן אינו שוה בכל. ואין צריך למה שיישבו התוספות שאה"נ בשלב זה יכולה היתה הגמרא להקשות כן, אלא שבלאו הכי למסקנא התיישבה גם קושיא זו בסברת 'נזיר ישנו בשאלה', שדי בה כדי למנוע לימוד לכל התורה מדין נזיר.

ורע"א בגליון הש"ס ציין לדברי התוספות לעיל (נזיר מא: ד"ה ואי כתב) שם הקשו התוספות על מקורם של חכמים בדין נזיר שהוא מצורע, מנין למדו שעשה של גילוח מצורע דוחה לעשה של גידול פרע, לאו של תער לא יעבור ועל לאו של הקפת הראש. ויישבו התוספות: וצריך לומר, הכל נפקא להו מ'ראשו', דמקרא מלא דיבר הכתוב, לא שנא נזיר ולא שנא אינו נזיר. ועוד יישבו שכיון שגלי לן ב'זקנו' שעשה של גילוח דוחה לא תעשה ועשה של השחתת זקן הכהנים, שוב לומדים משם לדין נזיר מצורע – דאין סברא להם לחלק בין לאו אחד לשני לאוין.

ומוסיפים התוספות: ואע"ג דלאו ועשה דכהנים אינו שוה בכל – הכי נמי לאו ועשה דנזיר ולאו דהקפה אינו שוה בכל אלא בנזירין ואנשים [כלומר, נזיר שייך רק בנזירים, והקפה שייך רק באנשים ולא בנשים]. ושוב דחו התוספות דבריהם מכח הסוגיא הנזכרת בנזיר, שהגמרא מעמידה צריכותא שאין ללמוד נזיר מכהנים כיון שלאו דכהנים אינו שוה בכל, ואם כן משמע שלאו דנזיר הוא שוה בכל. ונמצא שסתרו הסוגיות זו לזו, אם נפרשם בדרכים אלו. וכתב האבני מילואים (שו"ת סימן כב) שבדברי התוספות מבואר שהסוגיות חולקות בזה 'אי נזיר הוי איסור השוה בכל'.


מחלוקת האחרונים בביאור גדר איסור נזירות, גברא, חפצא או איסור תורה

ובמקום אחר הארכנו בביאור גדרם של איסורי נזירות, והבאנו דברי האחרונים שנחלקו הפוסקים במהותה של הנזירות, והאבני מילואים העמיד בזה שלש שיטות: א. איסור גברא. ב. איסור חפצא. ג. איסור תורה.

שדעת המהר"י בן לב שנזירות היא איסור חפצא (הו"ד בשו"ת מהרי"ט ח"א סימנים נג ונד). והמהרי"ט חלק עליו והעלה בהגדרת נדר, שבועה ונזירות: וכן נראה לי בירורן של דברים, דשלשה חלוקין הן: נדר – חל על החפץ ואין לו שום שייכות על האדם הנודר. ושבועה – איסור גברא הוא דאסר נפשיה מחפצא, אבל אין גופו של אדם נתפס בה. ונזיר – הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו, דומיא דכהן, וממילא נאסר, ואין צריך לאסור עצמו על החפץ. דהיינו שהאדם בנדרו רק עושה עצמו נזיר – ואחר כך ממילא נאסר בכל דיני הנזיר. ודעה זו מכנה האבנ"מ בשם 'איסור תורה'.

ומלבד זאת הביא המהרי"ט דעת מהר"י באסאן שנזירות דומה לנדר במה שחלה על החפצא, אלא שבזה חלוקה היא מנדר, שהחפצא שהנזיר אוסר אינו היין אלא גופו – שאוסר עליו איבריו ופיו לשתיית יין, שערו לתגלחת, ידיו לנגיעה במת ורגליו להיכנס לאהל המת. ולפי דעה זו הרי איסור נזיר 'דמיא קצת איסור גברא' לפי שרוב איבריו או כולם אסורים בדברים אלו.


תליית האבני מילואים למחלוקת זו באם נזירות חשובה לאו השוה בכל

וכתב האבני מילואים שנראה לתלות מחלוקת זו בנידון זה אם נזירות חשובה 'איסור השוה בכל' – שכן לדעת מהר"י בן לב שנזיר הוא איסור חפצא, ולדעת מהר"י באסאן שהוא איסור חפצא בגברא, שאוסר איבריו ביין תגלחת וטומאה, אם כן ודאי נזירות היא לאו השוה בכל, שהרי כל אדם יכול לנדור בנזיר ובנדרו זה מכיל עליו את כל איסורי הנזיר, בין איש ובין אשה.

אמנם אם נאמר שנזירות היא 'תואר קדושה' שמקבל על עצמו 'שם נזיר' והאיסורים הם איסורי תורה שה'נזיר' מחוייב בהם. ואין הוא מטיל האיסור על עצמו, רק ש'נזיר' אסור בדברים אלו, והוא בנדרו מכניס עצמו לשם נזירות – לפי זה יש לומר שאין איסורי הנזירות חשובים 'לאו השוה בכל' – שהרי איסורים אלו מיוחדים הם רק לנזירים ולא לכל אדם, ורק שיש כח ביד כל אדם לעשות עצמו לנזיר, אך סוף סוף בהגדרת האיסור – הרי אלו איסורי נזיר דוקא.

ולפי זה, מסיק האבני מילואים, הך סוגיא דפרק שלשה מינין (נח:) דסבירא לה דנזיר הוה ליה אינו שוה בכל, סבירא לה דנזיר התורה אסרה עליו אותן דברים דומיא דכהן. והך סוגיא דפרק שני נזירין (מא:) דסבירא לה דנזיר הוי איסור השוה בכל – סבירא לה דנזיר הוי איסור חפצא או איסור גברא שאסר על עצמו כשאר נדרים ושבועות והוי שוה בכל.


תליית האבני מילואים לנידון אם נזירות 'ישנה בשאלה' במחלוקת זו

מעתה, מוסיף האבנ"מ ומחדש, יש לומר שגם מה שהוסיפה הגמרא שאיסור נזיר קייל כיון ש'ישנו בשאלה', אף קולא זו תלויה ועומדת במחלוקת זו. שכן בשלמא אם איסורי הנזיר חלים בעצם קבלת נזירותו, דהיינו שהנזיר בקבלת נזירותו מקבל על עצמו גם איסורים אלו כאיסורי גברא או חפצא, אם כן כיון שיכול להישאל על קבלתו – נמצא שיש קולא באיסורים אלו שישנם בשאלה.

משא"כ לדעת המהרי"ט שאיסורי הנזיר אינם חלק מקבלת נזירותו אלא רק פועל יוצא מקבלת 'שם תואר נזיר' שאותו קיבל בקבלת נזירותו, אם כן כשנשאל אינו פוגם בגוף האיסור, ואין האיסור כלל 'ישנו בשאלה', רק שיכול להשאל על מה שהכניס עצמו בשם תואר נזיר, וכיון שאינו נזיר ממילא אינו באיסורי נזיר, אך כל זמן שלא נשאר הרי איסורו איסור גמור כמו איסור דם וחלב ואינו 'בשאלה'. וכיון שאין ה'ישנו בשאלה' חסרון בגוף האיסור אלא רק בתואר הנזיר, ממילא אי אפשר לתלות דין דחייה באיסורי נזיר בכך שישנן בשאלה, כיון שאין זה קולא בעצם האיסור.


טעמו החדש של הרמב"ם בדחיית עשה דתגלחת מצורע ללא תעשה דנזיר

עפ"ז מיישב האבני מילואים את דעת הרמב"ם (נזירות פ"ז הט"ז), שכתב וז"ל: ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע [- של מצורע] לנזירות, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעתו וימי חלוטו אין עולין לו... והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו, ולא נשאר כי אם לא תעשה שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך באה עשה של תגלחת הצרעת ודוחה אותה, עכ"ל.

והראב"ד בהשגותיו תמה על מה שחידש הרמב"ם סברא מנפשיה, שבנזיר מצורע כיון שנטמא בצרעת ממילא אינו בכלל 'קדוש יהיה' ואין כאן אלא לא תעשה שנדחה מעשה דתגלחתו, והרי בגמרא ביבמות מפורש טעם אחר לדין דחיה זה: אמר אברהם, אני שונה בראש מסכת יבמות, משום דהו"ל לאו ועשה שישנו בשאלה, והיינו דקילי, ע"כ השגתו.

אמנם לפי מה שנתבאר מיושבת דעת הרמב"ם, שכן יש לומר שהרמב"ם סובר שאיסורי נזיר הם איסור תורה, ואם כן הם 'לאו שאינו שוה בכל', וכיון שכן 'אינם בשאלה' שהרי השאלה היא רק על הקבלת תואר נזיר ולא על האיסורים. ולכן לא יכול הרמב"ם להביא את טעם הגמרא ביבמות 'מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה'. והוצרך לחדש טעם מנפשיה לדחיית העשה בתגלחת נזיר מצורע.