אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/י

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
< אוצר:מיזמים‏ | חדש על ה(מ)דף
גרסה מ־00:28, 3 בפברואר 2023 מאת מי אדיר (שיחה | תרומות) (הוספת קרבנות על קרבנות נזיר - השלמה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום חמישי י"א שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף י

הוספת קרבנות על קרבנות נזיר

נודר להביא פרה בקרבן נזירות

במשנה בנזיר (י.) תנן: אמר, 'אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני', 'אומר הדלת הזה הריני נזירה אם נפתח אני', בית שמאי אומרים – נזיר, ובית הלל אומרים – אינו נזיר.

ומבארת הגמרא מחלוקתם: אמר רמי בר חמא, הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו, ואמר, כסבורה פרה זו אינה עומדת, הריני נזיר מבשרה אם עמדה מאליה. ועמדה מאליה. והלכו בית שמאי ובית הלל לשיטתן, בית שמאי דאמרי 'מן הגרוגרות ומן הדבילה – הוי נזיר' הכא נמי כי אמר מבשרה הוי נזיר, ובית הלל אומרים לא הוי נזיר. [- דהיינו שכשם שאמרו בית שמאי לגבי האומר הריני נזיר מן הגרוגרות והדבילה, שאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכוונתו לנזירות, כך גם האומר הריני נזיר מבשרה אינו מוציא דבריו לבטלה ויחול נזרו.

על ביאור זה תמה רבא, שכן לפי זה נמצא שנזרו של זה תלוי באם תעמוד הפרה 'מאליה' דוקא, ואילו במנה קתני בסתם 'אם עומדת אני'. ומכח הערה זו דוחה רבא את ביאורו של רמי בר חמא ומבאר את דין המשנה באופן אחר: כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר, הרי עלי קרבן, ע"כ. דהיינו שהפרה רבוצה לפניו בכח ובחזקה, והעולם סבורים שאין אדם יוכל להעמידה, אמנם באמת אני מקבל עלי, שאם לא תעמוד הפרה 'הרי עלי להביאה בקרבן נזירות'. ולבסוף עמדה ואליה. ונחלקו אם עיקר קפידת האדם שהוא יעמידנה, ואם עמדה מאליה לא נתקיים רצונו וחל הנדר, וכן דעת בית שמאי. משא"כ בית הלל ס"ל שעיקר הקפדתו על עצם הדבר שלא עמדה, וכל שעמדה נתקיימה דעתו ובטל נזרו.

והקשו התוספות (ד"ה הרי עלי): ואם תאמר, והא בלישנא דמתני' קתני 'הריני נזירה' והיכי משתמש קרבן. ומיישבים התוספות: ויש לומר דהכי קאמר, 'הריני מביאה בקרבן נזירות אם לא עמדה. ומוסיפים התוספות: ואע"ג דקרבנות נזיר אינם באים מבהמה גסה [- ואם כן כיצד רצה להביא פרה זו 'בקרבן נזירות'], הני מילי חובותיו של נזיר – אבל היו רגילים להביא נדרים ונדבות עם קרבנות נזירות, ואותם באים אף מבקר וצאן הכל לפי נדרו ונדבתו.


דרשת הספרי לרבות נוזר על מנת לגלח על מאה עולות ומאה שלמים

והנה רגילות זו להביא נדרים ונדבות עם קרבנות הנזיר, סמך לה בדברי רש"י בסוף פרשת נזיר (במדבר ו כא). שכך נאמר שם: "זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנות לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו". וכתב רש"י: 'מלבד אשר תשיג ידו' – שאם אמר 'הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים' – 'כפי נדרו אשר ידור כן יעשה' מוסף 'על תורת נזרו'.

ומקור דבריו בספרי (פ' לח), ובספרי נוסף עוד: יכול אפילו אמר הריני נזיר ע"מ לגלח על מאה חטאות ועל מאה אשמות קורא אני עליו 'כפי נדרו', תלמוד לומר 'אשר ידור' לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ובנדבה. ורש"י סמך בדבריו על מה שלא הזכיר אלא האומר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים, שמתוך דברים אלו מבואר שאם אומר על מאה חטאות או על מאה אשמות לא אמר כלום.

והרמב"ן בפירושו לתורה כתב: ויתכן שיאמר 'זאת תורת הנזיר שידור את קרבנו לה' על נזרו' – כלומר שלא יפרש דבר בקרבן, רק ידור 'אביא קרבן על נזרי', או שיאמר סתם 'הריני נזיר' – כי כיון שנדר בנזיר, נדור הוא בקרבן הנזכר [- היינו בג' קרבנות כדין נזיר]. וחזר ואמר 'מלבד אשר תשיג ידו' – שאם היה עשיר ירבה בקרבנו. ו'כפי נדרו אשר ידור' בקרבנות בין עשיר ובין עני, 'כן יעשה על תורת נזרו' – לרבות ולא למעט. ומוסיף הרמב"ן ומבאר: והזכיר זה ללמד, שאם היה עשיר ורצה להרבות קרבנות, או שנדר בתחילה הריני נזיר ואקריב אלף עולות ושלמים, שיביא את כולם ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם, כי הכל 'תורת נזרו', ע"כ. ומבואר ברמב"ן שאדם שהתנה בתחילת נזרו ע"מ שאני מקריב אלף עולות ושלמים, חל גם על קרבנות אלו שם 'תורת נזרו' לענין שאינו יכול לשתות יין עד שיקריב את כל קרבנותיו.


תמיהת הגרי"ז בדברי הרמב"ן כיצד ייאסר הנזיר משתיית יין מחמת קרבנות שאינם קרבנות נזיר

ומרן הגרי"ז מבריסק (נזירות פ"ח ה"א) ביאר בדעת הרמב"ן, שבפסוק נאמרו שני דינים שונים בהתנדבות נזיר קרבנות נוספים מלבד קרבנות נזירותו. הא' דין 'מלבד אשר תשיג ידו' דהיינו שיכול להוסיף בנדבה כמה קרבנות שירצה עם הקרבנות המחוייבים בשעת תגלחתו. ב' שיכול כבר בתחילת נזירותו בשעה שהוא נוזר, לומר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עלות. ומוסיף הרמב"ן שהוספת קרבנות אלו, אינם כשאר קרבנות בעלמא, אלא שאף הם בכלל 'תורת נזרו', וזהו עיקר מה שנתחדש במה שאמרה תורה 'מלבד אשר תשיג ידו'.

אמנם בדברי הרמב"ן מבואר שמלבד ממה שיכול להוסיף קרבנות על קרבנות החיוב, הרי שגם לענין איסור שתיית יין בנזיר - אינו יכול לשתות יין עד שיקריב כל הקרבנות כולם, וצריך להקריב גם את הקרבנות שהוסיף. ותמה הגרי"ז, שהרי לכאורה עיקר הדין של 'אשר תשיג ידו' שנתחדש בו שיכול להוסיף על קרבנות הנזיר, הוא דין רק 'לענין הקרבנות' עצמם שיכול להוסיף קרבנות יותר מדינו, משא"כ 'גוף הנזירות' עצמה בודאי לא השתנה דינה מכל שאר נזירות.

ומעתה, כשנובא לדון באיסור שתיית יין של נזיר, הרי לכאורה איסור זה תלוי רק בעצם הנזירות ולא בדין הקרבנות – ואם כן אף שנתרבה שגם הקרבנות שהוא מוסיף הרי הם בכלל 'תורת נזרו', אבל מכל מקום גוף הנזירות לא השתנה, ועדיין לענין איסור שתיית יין היה לנו לומר שכל שעשה התגלחת כדינה הרי הוא מורת בשתיית יין. ויתירה מזאת, הלא גם בקרבנות נזיר עצמם הדיון הוא שאך הקרבן הראשון מעכב את שתיית היין, וכל שנזרק עליו אחד מן הדמים כבר הותר הנזיר לשתות יין, וכיצד יעכבוהו הקרבנות שהוסיף בנדבה אף ש'תורת נזרו' להם.

ואפילו לדעת הסובר ש'אחר ישתה הנזיר יין' (במדבר ו כ), היינו 'אחר כל המעשים כולם', והיינו אחר הקרבת כל הקרבנות. הרי ביאור דבריו שהתורה תלתה את ה'נזירות' במעשים האמורים בתורה, וכל שלא סיים כל המעשים האמורים בדין הנזיר, עדיין כל איסורי נזיר עליו. אבל כל זה אינו שייך לקרבנות הנוספים שהוסיף הנזיר על עצמו מחמת נדרו - שבודאי אין הנזירות תלויה בהם והם אינם מוסיפים דבר בעצם הנזירות, ורק שיש להם דין 'תורת קרבנות נזיר', וכיצד זה ייאסר הנזיר ביין כל שלא הביאם. ודברי הרמב"ן תמוהים לפי פשוטם.


יסוד הגרי"ז שהדין של 'ואחר ישתה הנזיר יין' הוא דין בפני עצמו ואינו שייך לעיקר דין הנזירות שכבר פקע

ומייסד הגרי"ז שהדין של 'ואחר ישתה הנזיר יין' הוא באמת דין בפני עצמו שאינו שייך לעיקר דין הנזירות. דהיינו, שאף שהנזירות כבר פקעה לגמרי, מכל מקום יש עליו עשה בפני עצמו שלא ישתה יין עד אחר המעשים כולם. ולפי זה יש מקום לדברי הרמב"ן, שכן הרמב"ן סובר שכל דבר שהוא בכלל 'תורת נזרו' הרי הוא בכלל ה'מעשים' שעליהם נאמר דין 'ואחר ישתה הנזיר יין'. ולכן אף שאין הקרבנות הנוספים חלק מעיקר הנזירות, הרי גם "יסוד דין מניעת שתית יין זה אינו מכח לתא דעצם הנזירות, ואינו תלוי כלל בהנזירות עצמה, רק דהוא דין נוסף שתלוי רק בהקרבנות ומעשה הנזיר ביום מלאת. ונמצא דהקרבנות הם שאוסרין אותו בשתיית יין אף שכבר פקעה נזירותו לגמרי, וכיון דמרבינן מ'אשר תשיג ידו' דהקרבנות עצמן דין 'מעשה נזיר' עלייהו, על כרחך דינם ככל מעשי הנזיר שאוסרין אותו ביין. וזהו שכתב הרמב"ן שלא ישתה יין עד הקריבו את כולם".

הגרי"ז אף מוסיף ומביא ראיה ליסודו וביאורו בדברי הרמב"ן. שכן הרמב"ן כלל בדבריו שני מינים של קרבנות שאותם מוסיף הנזיר על קרבנות נזירותו, הא' קרבן שנדרו בעת שהזיר עצמו. ב' קרבן שהתנדב ביום מלאת ומביאו יחד עם קרבנותיו. והנה בקרבנות נדבה אלו הרי אינו חייב כלל, שאינם באים מחמת נדר מוקדם שנזר על דעת שיביאם, וכיון שאינו חייב בהם הרי אין בהם 'חלות דין הקרבה' עד שמקריבם - ואם כן תמוה כיצד יחול איסור על הנזיר לשתות יין מחמת אי הקרבת קרבנות אלו שכלל אינו מחוייב בהקרבתם. אלא ודאי מוכרח מזה שיסוד הדין ש'אחר ישתה הנזיר יין' אינו דין בעיקר הנזירות - "דין איסורא וחלות דין בעצם הגברא של הנזיר", אלא הוא דין בפני עצמו שמצותו של הנזיר היא שלא ישתה יין עד אחר גמר כל תורת נזרו - "דין של למצוה הבא מכח מצות הקרבנות והתגלחת טהרה".


ביאור הגרי"ז בדעת הרמב"ם שדרשת הספרי אינה נוגעת לעצם הנזירות אלא רק לתגלחת על הקרבן

אמנם בדעת הרמב"ם - שהשמיט דרשה זו של הספרי - כתב הגרי"ז שהוא חולק על יסוד זה והוא סובר שבודאי הקרבנות שמוסיף מחמת נדרו אין עליהם 'תורת קרבנות נזיר', ובודאי גם לא ייאסר הנזיר מחמתם בשתית יין, והרי הם ככל קרבן שאדם נודר או נודב. ואמנם לפי זה צ"ב כיצד יפרש את דרשת הספרי - שאם אמר הריני נזר ע"מ שאגלח על מאה עולות הרי הוא בכלל "כפי נדרו אשר ידור" - ואילו אם כדברינו שכל מהות קרבנותיו ככל קרבן בעלמא ואין לה שייכות ל'תורת נזרו' - אם כן מה דרשו חז"ל.

וביאר הגרי"ז שאכן כל דרשת הספרי היא רק אליבא דרבי שמעון הסובר (נזיר מו:) שנזיר שצריך לגלח על קרבן יכול לגלח גם על 'שלמי נדבה'. וממילא דרשו חז"ל לא לענין עצם הנזירות, אלא רק לענין דין התגלחת - שאם אמר הריני נזיר ע"מ שאגלח על מאה עולות, הרי הוא יכול לגלח גם על קרבנות אלו. ואמנם אנו הפוסקים שאין גילוח אלא על קרבנות נזיר, ואם גילח על שלמי נדבה לא יצא - אם כן לא יוכל לגלח על עולות אלו שנזר ע"מ שיגלח עליהם. וסתם ספרי רבי שמעון, אך אנו לא פוסקים כן ולכן השמיטו הרמב"ם.

סוף דבר, נמצא שהגרי"ז תלה נידון זה בגדר נדר או נדבת קרבנות ע"י נזיר מלבד עצם נזירותו, במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, שלדעת הרמב"ם גדרו נדר בעלמא - ואילו לדעת הרמב"ן גם הקרבנות שהוסיף הרי הם בכלל 'תורת נזרו'.


תמיהת הגרמ"ד סולובייצ'יק מה הועילו התוספות בתשובתם סו"ס אין הם קרבנות נזיר

והנה בתחילת הדברים הובא ביאורו של רבא בדברי המשנה 'אמרה פרה הריני נזירה אם עומדת אני', ולפיהם כוונתו להביאה בקרבן נזירות אם לא עמדה. והקשו התוספות שהרי הוא הזכיר לשון נזיר ואילו פרה לעולם לא תהיה קרבן נזיר שאינו בא מבהמה גסה. ויישבו התוספות שהיו רגילים להביא נדרים ונדבות עם קרבנות הנזיר, והם באים אף מבהמה גסה.

ובשיעורי רבינו משולם דוד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל תמה מה הועילו התוספות ביישובם, הלא סוף סוף אין זה קרבנות נזיר, והוא 'נזיר' קאמר - ומה שייכים קרבנות אלו לנזירותו, הרי הם אינם אלא סתם קרבנות נדר ונדבה שמביאם בסוף נזירותו כפי שקיבל על עצמו, אבל הם אינם קרבנות נזירות ואינם שייכים לקבלת נזירות, ואיך מתוך בזה מה ששנינו במשנה 'הריני נזירה'.

וכתב ליישב שמשנה זו אזלא כדעת רבי שמעון, הסובר שנזיר שגילח על שלמי נדבה יצא, ואם כן יכול להביא פרה זו לשלמי נדבה ולגלח עליה, וממילא שייכת בהמה זו לקרבן נזירותו כיון שיכול לגלח עליה. אמנם דוחק לומר שסוגייתנו היא רק לדעת רבי שמעון.


דקדוק לשון הרא"ש שהביא מקור לרגילות זו ותליית מחלוקת הרא"ש והתוספות במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן

וכדברי התוספות שהיו רגילים להביא נדרים ונדבות עם קרבנות נזיר, כתב גם הרא"ש בפירושו אלא שהוא הוסיף בה דבר, וזה לשונו: "ואע"פ שאין מביא פרה לקרבן חובה, מכל מקום היו רגילין להביא יום תגלחתן קרבנות נדבה, עולה ושלמים, כדכתיב 'מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו". הרי לנו שהרא"ש מביא ילפותא ל'רגילות' זו, וכוונתו לדרשת הספרי הנזכרת.

ויש לתלות דברי התוספות והרא"ש במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן וכפי שביארם הגרי"ז. שהתוספות נקטו בדבריהם בסתמא שכך רגילותם להביא קרבנות ביום מלאת, ולא הזכירו דרשת הפסוק - ונראה שהם יעמידו את הסוגיא כדעת רבי שמעון, וקרבן זה מועיל לדין תגלחת, ומחמת כן שייך הוא ל'קרבן נזיר'. ואילו הרא"ש שהוסיף והביא מקור הדין מהספרי, הוא סובר שהסוגיא היא לא רק לדעת רבי שמעון, ויפרש על כרחך שאכן נתחדש בפסוק שבנדבת קרבנות אלו הרי הם מתווספים על קרבנות הנזיר ונעשים חלק מקרבנותיו ולכן שייכת פרה זו ל'נזירות'.