אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/י

יום חמישי י"א שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף י

רגילות הנזיר להוסיף קרבנות על קרבנותיו

במשנה בנזיר (י.) תנן: אמר, 'אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני', 'אומר הדלת הזה הריני נזירה אם נפתח אני', בית שמאי אומרים – נזיר, ובית הלל אומרים – אינו נזיר.

ומבארת הגמרא מחלוקתם: אמר רמי בר חמא, הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו, ואמר, כסבורה פרה זו אינה עומדת, הריני נזיר מבשרה אם עמדה מאליה. ועמדה מאליה. והלכו בית שמאי ובית הלל לשיטתן, בית שמאי דאמרי 'מן הגרוגרות ומן הדבילה – הוי נזיר' הכא נמי כי אמר מבשרה הוי נזיר, ובית הלל אומרים לא הוי נזיר. [- דהיינו שכשם שאמרו בית שמאי לגבי האומר הריני נזיר מן הגרוגרות והדבילה, שאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכוונתו לנזירות, כך גם האומר הריני נזיר מבשרה אינו מוציא דבריו לבטלה ויחול נזרו.

על ביאור זה תמה רבא, שכן לפי זה נמצא שנזרו של זה תלוי באם תעמוד הפרה 'מאליה' דוקא, ואילו במנה קתני בסתם 'אם עומדת אני'. ומכח הערה זו דוחה רבא את ביאורו של רמי בר חמא ומבאר את דין המשנה באופן אחר: כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר, הרי עלי קרבן, ע"כ. דהיינו שהפרה רבוצה לפניו בכח ובחזקה, והעולם סבורים שאין אדם יוכל להעמידה, אמנם באמת אני מקבל עלי, שאם לא תעמוד הפרה 'הרי עלי להביאה בקרבן נזירות'. ולבסוף עמדה ואליה. ונחלקו אם עיקר קפידת האדם שהוא יעמידנה, ואם עמדה מאליה לא נתקיים רצונו וחל הנדר, וכן דעת בית שמאי. משא"כ בית הלל ס"ל שעיקר הקפדתו על עצם הדבר שלא עמדה, וכל שעמדה נתקיימה דעתו ובטל נזרו.

והקשו התוספות (ד"ה הרי עלי): ואם תאמר, והא בלישנא דמתני' קתני 'הריני נזירה' והיכי משתמש קרבן. ומיישבים התוספות: ויש לומר דהכי קאמר, 'הריני מביאה בקרבן נזירות אם לא עמדה. ומוסיפים התוספות: ואע"ג דקרבנות נזיר אינם באים מבהמה גסה [- ואם כן כיצד רצה להביא פרה זו 'בקרבן נזירות'], הני מילי חובותיו של נזיר – אבל היו רגילים להביא נדרים ונדבות עם קרבנות נזירות, ואותם באים אף מבקר וצאן הכל לפי נדרו ונדבתו.

והנה רגילות זו להביא נדרים ונדבות עם קרבנות הנזיר, סמך לה בדברי רש"י בסוף פרשת נזיר (נשא ו כא). שכך נאמר שם: "זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנות לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו". וכתב רש"י: 'מלבד אשר תשיג ידו' – שאם אמר 'הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים' – 'כפי נדרו אשר ידור כן יעשה' מוסף 'על תורת נזרו'. ומקור דבריו בספרי (פ' לח), ובספרי נוסף עוד: יכול אפילו אמר הריני נזיר ע"מ לגלח על מאה חטאות ועל מאה אשמות קורא אני עליו 'כפי נדרו', תלמוד לומר 'אשר ידור' לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ובנדבה. ורש"י סמך בדבריו על מה שלא הזכיר אלא האומר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים, שמתוך דברים אלו מבואר שאם אומר על מאה חטאות או על מאה אשמות לא אמר כלום.

והרמב"ן בפירושו לתורה כתב: ויתכן שיאמר 'זאת תורת הנזיר שידור את קרבנו לה' על נזרו' – כלומר שלא יפרש דבר בקרבן, רק ידור 'אביא קרבן על נזרי', או שיאמר סתם 'הריני נזיר' – כי כיון שנדר בנזיר, נדור הוא בקרבן הנזכר [- היינו בג' קרבנות כדין נזיר]. וחזר ואמר 'מלבד אשר תשיג ידו' – שאם היה עשיר ירבה בקרבנו. ו'כפי נדרו אשר ידור' בקרבנות בין עשיר ובין עני, 'כן יעשה על תורת נזרו' – לרבות ולא למעט. ומוסיף הרמב"ן ומבאר: והזכיר זה ללמד, שאם היה עשיר ורצה להרבו תקרבנות, או שנדר בתחילה הריני נזיר ואקריב אלף עולות ושלמים, שיביא את כולם ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם, כי הכל 'תורת נזרו', ע"כ. ומבואר ברמב"ן שאדם שהתנה בתחילת נזרו ע"מ שאני מקריב אלף עולות ושלמים, חל גם על קרבנות אלו שם 'תורת נזרו' לענין שאינו יכול לשתות יין עד שיקריב את כל קרבנותיו.

ומרן הגרי"ז מבריסק (נזירות פ"ח ה"א) ביאר בדעת הרמב"ן, שבפסוק נאמרו שני דינים שונים בהתנדבות נזיר קרבנות נוספים מלבד קרבנות נזירותו. הא' דין 'מלבד אשר תשיג ידו' דהיינו שיכול להוסיף בנדבה כמה קרבנות שירצה עם הקרבנות המחוייבים בשעת תגלחתו. ב' שיכול כבר בתחילת נזירותו בשעה שהוא נוזר, לומר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עלות. ובאופן זה חידש הרמב"ן שעיקר הריבוי הוא שגם הקרבנות שהוסיף הם בכלל 'תורת נזרו' ולא כשאר קרבנות בעלמא, וזה נתחדש במה שאמרה תורה 'מלבד אשר תשיג ידו'.

אמנם בדברי הרמב"ן מבואר שמלבד ממה שיכול להוסיף קרבנות על קרבנות החיוב, הרי שגם לענין איסור שתיית יין בנזיר אינו יכול לשתות יין עד שיקריב כל הקרבנות כולם, וצריך להקריב גם את הקרבנות שהוסיף. ותמה הגרי"ז שהרי לכאורה עיקר הדין של 'אשר תשיג ידו' שנתחדש בו שיכול להוסיף על קרבנות הנזיר, הוא דין רק לענין הקרבנות עצמם שיכול להוסיף קרבנות יותר מדינו, משא"כ גוף הנזירות עצמה בודאי לא השתנה דינה מכל נזירותו.

ומעתה, כשנובא לדון באיסור שתיית יין של נזיר, הרי לכאורה איסור זה תלוי רק בעצם הנזירות ולא בדין הקרבנות – ואם כן אף שנתרבה שגם הקרבנות שהוא מוסיף הרי הם בכלל 'תורת נזרו', אבל מכל מקום גוף הנזירות לא השתנה, ועדיין לענין איסור שתיית יין היה מקום לומר שכל שעשה התגלחת כדינה למה לא ישתיה יין. ויתירה מזאת, הלא גם בקרבנות נזיר עצמם הדיון הוא שאך הקרבן הראשון מעכב את שתיית היין, וכל שנזרק עליו אחד מן הדמים כבר הותר הנזיר לשתות יין