אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/יג: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(אם בנות בכלל בנים)
 
 
שורה 6: שורה 6:
ובטעם הדבר שאם נולד לו בת, טומטום או אנדרוגינוס אינו נזיר, ביאר הרע"ב {{ממ|[[רע"ב/נזיר/ב#ז|פ"ב מ"ז]]}}: דבלשון בני אדם לא מיקרי 'בן' אלא זכר, ולא נקבה ולא טומטום ואנדרוגינוס, ע"כ. וכיון שאמר הריני נזיר לכשיהיה לי 'בן' הרי לא התקיים התנאי בלידת הנקבה וכו' כיון שבלשון בני אדם 'בן' הוא זכר.  
ובטעם הדבר שאם נולד לו בת, טומטום או אנדרוגינוס אינו נזיר, ביאר הרע"ב {{ממ|[[רע"ב/נזיר/ב#ז|פ"ב מ"ז]]}}: דבלשון בני אדם לא מיקרי 'בן' אלא זכר, ולא נקבה ולא טומטום ואנדרוגינוס, ע"כ. וכיון שאמר הריני נזיר לכשיהיה לי 'בן' הרי לא התקיים התנאי בלידת הנקבה וכו' כיון שבלשון בני אדם 'בן' הוא זכר.  


ובתפארת ישראל {{ממ|[[תפארת ישראל/נזיר/ב#ז|אות כו]]}} הוסיף: אע"ג דלגבי יבום מקרי בן {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/קט/א|ב"ב קט.]] וב[[תוספות/בבא בתרא/קט/א|תוספות]] הו"ד להלן}}, וגם בלשון רבים נקבות בכלל בנים {{ממ|[[משנה/יבמות/ח#ג|יבמות פ"ח מ"ג]]}} – אפילו הכי, בלשון יחיד, לשון בני אדם בן דוקא, ע"כ.
ובתפארת ישראל {{ממ|[[תפארת ישראל - יכין/נזיר/ב#כו|אות כו]]}} הוסיף: אע"ג דלגבי יבום מקרי בן {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/קט/א|ב"ב קט.]] וב[[תוספות/בבא בתרא/קט/א|תוספות]] הו"ד להלן}}, וגם בלשון רבים נקבות בכלל בנים {{ממ|[[משנה/יבמות/ח#ג|יבמות פ"ח מ"ג]]}} – אפילו הכי, בלשון יחיד, לשון בני אדם בן דוקא, ע"כ.




;קושיית התוספות מדוע בת תפטור מייבום והכתיב 'ובן אין לו'
;קושיית התוספות מדוע בת תפטור מייבום והכתיב 'ובן אין לו'
דהיינו שהוקשה לתפא"י שהרי בכמה מקומות מצאנו שבנות בכלל בנים, וכגון לענין יבום שנאמר בפסוק "כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו" וגו' – וכל שיש לו בת אין בו דין יבום, הרי שבת בכלל 'בן' האמור בכתוב. ובאמת התוספות {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/קט/א|ב"ב שם}} הקשו: ואם תאמר, מנא לן דבת פוטרת מן היבום [- דהיינו שבפסוק כתוב 'בן' ולא בת]. ותוספות מוסיפים שלכאורה אין לדרוש כן מהכתוב 'ובן אין לו' – ונדרוש 'אין לו – עיין עליו' שהרי פסוק זה נדרש לרבות בן ממזר, ועדיין יקשה בת מנין.  
דהיינו שהוקשה לתפא"י שהרי בכמה מקומות מצאנו שבנות בכלל בנים, וכגון לענין יבום שנאמר בפסוק "כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו" וגו' – וכל שיש לו בת אין בו דין יבום, הרי שבת בכלל 'בן' האמור בכתוב. ובאמת התוספות {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/קט/א|ב"ב שם]]}} הקשו: ואם תאמר, מנא לן דבת פוטרת מן היבום [- דהיינו שבפסוק כתוב 'בן' ולא בת]. ותוספות מוסיפים שלכאורה אין לדרוש כן מהכתוב 'ובן אין לו' – ונדרוש 'אין לו – עיין עליו' שהרי פסוק זה נדרש לרבות בן ממזר, ועדיין יקשה בת מנין.  


ומיישבים התוספות שממזר ובת שקולים הם ונלמדים שניהם מאותה הדרשה. ועוד כתבו התוספות: אי נמי, יש לרבות בת שפוטרת מן היבום מ'לא ימחה' פרט לזה שאין שמו מחוי. ומה שצריך ריבוי לממזר אף שלכאורה אין שמו מחוי, פירשו התוספות שבזרע פסול אכתי שמו מחוי, ולכן צריך ריבוי, אך בת שאין שמוי מחוי מ'לא ימחה' ילפינן שפוטרת מייבום.
ומיישבים התוספות שממזר ובת שקולים הם ונלמדים שניהם מאותה הדרשה. ועוד כתבו התוספות: אי נמי, יש לרבות בת שפוטרת מן היבום מ'לא ימחה' פרט לזה שאין שמו מחוי. ומה שצריך ריבוי לממזר אף שלכאורה אין שמו מחוי, פירשו התוספות שבזרע פסול אכתי שמו מחוי, ולכן צריך ריבוי, אך בת שאין שמוי מחוי מ'לא ימחה' ילפינן שפוטרת מייבום.
שורה 17: שורה 17:




;חילוק התפאתר ישראל בין 'בנים' לשון רבים ל'בן' לשון יחיד
;חילוק התפארת ישראל בין 'בנים' לשון רבים ל'בן' לשון יחיד
ועוד חילק התפארת ישראל, שאף אם מצאנו מקום שבו נכללו בנות בכלל בנים, הרי אין ראיה לנידון דידן, כי בכל מקום בנות בכלל 'בנים' כשהם כתובים כך בלשון רבים, אבל לא מצאנו ש'בת' תהיה בכלל 'בן' – בלשון יחיד, וזה שאמר 'הריני נזיר ע"מ לכשיהיה לי בן, ודאי אין בת בכלל.
ועוד חילק התפארת ישראל, שאף אם מצאנו מקום שבו נכללו בנות בכלל בנים, הרי אין ראיה לנידון דידן, כי בכל מקום בנות בכלל 'בנים' כשהם כתובים כך בלשון רבים, אבל לא מצאנו ש'בת' תהיה בכלל 'בן' – בלשון יחיד, וזה שאמר 'הריני נזיר לכשיהיה לי בן', ודאי אין בת בכלל.


ויש להוסיף עוד, דהנה התוספות {{ממ|[[תוספות/נזיר/יב/ב|נזיר יב:]]}} ביארו את סברת אדם זה שהתנה את קבלת נזירותו בלידת הבן, וזה לשונם: הריני נזיר כשיהיה לי בן, פירוש, הודאה ושבח להקב"ה שחנני וזיכני ונולד לי בן, ע"כ. ולפי זה יש להוסיף ולומר שעיקר השבח וההודאה הוא כשנולד לו בן, וכמו שנפסק להלכה {{ממ|[[שולוחן ערוך/אורח חיים/רכג#א|שו"ע או"ח סימן רכג ס"א]]}} שאם ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב, ואילו אם ילדה נקבה מברך רק שהחיינו [דלא גרע מקנה שפחה. ציץ אליעזר {{ממ|חי"ג סימן כ}} בשם הנצי"ב], ואם כן מתוך תוכן דבריו עולה שבאומרו בן כוונתו לבן ממש ולא לבת.
ויש להוסיף עוד, דהנה התוספות {{ממ|[[תוספות/נזיר/יב/ב|נזיר יב:]]}} ביארו את סברת אדם זה שהתנה את קבלת נזירותו בלידת הבן, וזה לשונם: הריני נזיר כשיהיה לי בן, פירוש, הודאה ושבח להקב"ה שחנני וזיכני ונולד לי בן, ע"כ. ולפי זה יש להוסיף ולומר שעיקר השבח וההודאה הוא כשנולד לו בן, וכמו שנפסק להלכה {{ממ|[[שולוחן ערוך/אורח חיים/רכג#א|שו"ע או"ח סימן רכג ס"א]]}} שאם ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב, ואילו אם ילדה נקבה מברך רק שהחיינו [דלא גרע מקנה שפחה. ציץ אליעזר {{ממ|חי"ג סימן כ}} בשם הנצי"ב], ואם כן מתוך תוכן דבריו עולה שבאומרו בן כוונתו לבן ממש ולא לבת.
שורה 54: שורה 54:
וכך פירש רבי עקיבא איגר בתוספותיו למשניות {{ממ|[[תוספות רבי עקיבא איגר/נזיר/ב#ז|נזיר שם]]}} את כוונת התוספות יום טוב, והוא מביא שכדבריו ממש כן כתב הבית יוסף בתשובה {{ממ|דיני כתובה סימן א}}, שמחמת סברת התוספות לכן בנזיר אומרים שכוונתו היתה ל'בן' דוקא ולא 'בת', משא"כ בעלמא 'בת' בכלל 'בן'.  
וכך פירש רבי עקיבא איגר בתוספותיו למשניות {{ממ|[[תוספות רבי עקיבא איגר/נזיר/ב#ז|נזיר שם]]}} את כוונת התוספות יום טוב, והוא מביא שכדבריו ממש כן כתב הבית יוסף בתשובה {{ממ|דיני כתובה סימן א}}, שמחמת סברת התוספות לכן בנזיר אומרים שכוונתו היתה ל'בן' דוקא ולא 'בת', משא"כ בעלמא 'בת' בכלל 'בן'.  


ורע"א מביא ראיה לדבר, דברי המשנה בגיטין {{ממ|[[משנה/גיטין/ד#ח|פ"ד מ"ח]]}}: "המוציא את אשתו משום אילונית, רבי יהודה אומר - לא יחזיר [- כי אם יוכל להחזיר, יש לחוש שתנשא לאחר ואח"כ יאמר שאילו היה יודע לא היה מגרשה]], וחכמים אומרים - יחזיר [- ואין חוששים לקלקולא, שכן לא כפל לתנאו, ודעת חכמים שצריך לכפול לתנאי ובלאו הכי אפילו אם יחזור בו לא יתבטל התנאי]. וממשיכה המשנה: נשאת לאחר והיו לה 'בנים' הימנו, והיא תובעת כתובתה, אמר רבי יהודה, אומרים לה, שתיקותיך יפה מדיבוריך [- שכיון שנמצא שיש לה בנים, הרי הוברר הדבר שלא היתה איילונית, ולכן עתה היא תובעת כתובה מבעלה הראשון. ועל כך אנו אומרים לה 'שתיקותיך יפה מדיבוריך', כי יכול הוא לומר אילו ידעתי שסופי לתת לך כתובה לא גרשתיך, ונמצא גטה בטל ובניה ממזרים], ע"כ. והנה דין המשנה אינו ב'בנים' דוקא, שכן עיקר הדבר הוא שהוברר שאינה איילונית מכך שילדה, והוא הדין אם ילדה 'בנות' - הרי לנו ש'בנות' בכלל 'בנים'.  
ורע"א מביא ראיה לדבר, דברי המשנה בגיטין {{ממ|[[משנה/גיטין/ד#ח|פ"ד מ"ח]]}}: "המוציא את אשתו משום אילונית, רבי יהודה אומר - לא יחזיר [- כי אם יוכל להחזיר, יש לחוש שתנשא לאחר ואח"כ יאמר שאילו היה יודע לא היה מגרשה], וחכמים אומרים - יחזיר [- ואין חוששים לקלקולא, שכן לא כפל לתנאו, ודעת חכמים שצריך לכפול לתנאי ובלאו הכי אפילו אם יחזור בו לא יתבטל התנאי]. וממשיכה המשנה: נשאת לאחר והיו לה 'בנים' הימנו, והיא תובעת כתובתה, אמר רבי יהודה, אומרים לה, שתיקותיך יפה מדיבוריך [- שכיון שנמצא שיש לה בנים, הרי הוברר הדבר שלא היתה איילונית, ולכן עתה היא תובעת כתובה מבעלה הראשון. ועל כך אנו אומרים לה 'שתיקותיך יפה מדיבוריך', כי יכול הוא לומר אילו ידעתי שסופי לתת לך כתובה לא גרשתיך, ונמצא גטה בטל ובניה ממזרים], ע"כ. והנה דין המשנה אינו ב'בנים' דוקא, שכן עיקר הדבר הוא שהוברר שאינה איילונית מכך שילדה, והוא הדין אם ילדה 'בנות' - הרי לנו ש'בנות' בכלל 'בנים'.  




;ראיית התורה תמימה מדרשת בעל ההגדה 'עמלנו - אלו הבנים' שהם הזכרים
;ראיית התורה תמימה מדרשת בעל ההגדה 'עמלנו - אלו הבנים' שהם הזכרים
ראיה מעניינת לנידון זה מביא רבי ברוך אפשטיין זצ"ל בעל 'תורה תמימה' בפירושו 'ברוך שאמר' להגדה של פסח. שכן בהגדה נדרש הפסוק "ואת עמלנו" - אלו הבנים, כמו שנאמר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". דהיינו שבעל ההגדה מדגיש כי גזירה זו היתה על 'הבנים' דוקא ולא על 'הבנות' וכפי שמוכח ממה שהביא גם את סוף הפסוק "וכל הבת תחיון" לרמוז ש'עמלנו - אלו הבנים' היינו הגזירה המתוארת בתחילת הפסוק "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" שהם הבנים הזכרים בבלד.
ראיה מעניינת לנידון זה מביא רבי ברוך אפשטיין זצ"ל בעל 'תורה תמימה' בפירושו 'ברוך שאמר' להגדה של פסח. שכן בהגדה נדרש הפסוק "ואת עמלנו" - אלו הבנים, כמו שנאמר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". דהיינו שבעל ההגדה מדגיש כי גזירה זו היתה על 'הבנים' דוקא ולא על 'הבנות' וכפי שמוכח ממה שהביא גם את סוף הפסוק "וכל הבת תחיון" לרמוז ש'עמלנו - אלו הבנים' היינו הגזירה המתוארת בתחילת הפסוק "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" שהם הבנים הזכרים בלבד.


מעתה, אם תיבת 'בנים' כוללת גם 'בנות', היה לבעל ההגדה לומר "ואת עמלנו - אלו הבנים הזכרים, שנאמר..." מכך שלא כתב כך, אלא די היה לו לכתוב "את עמלנו - אלו הבנים", מוכח ש'בנים' כולל בנים זכרים דוקא ולא בנות.  
מעתה, אם תיבת 'בנים' כוללת גם 'בנות', היה לבעל ההגדה לומר "ואת עמלנו - אלו הבנים הזכרים, שנאמר..." מכך שלא כתב כך, אלא די היה לו לכתוב "את עמלנו - אלו הבנים", מוכח ש'בנים' כולל בנים זכרים דוקא ולא בנות.  


התורה תמימה מוסיף ומביא ראיה לכך מדברי הגמרא בב"ב {{ממ|[[בבי/בבא בתרא/קמג/ב|קמג:]]}} באומר נכסי לבני [- בנו"ן פתוחה, בנים שלי בלשון רבים] והיו לו בן ובת, ופסקו חכמים שאין הבת בכלל, הרי שאין 'בת' בכלל 'בני'. אמנם רע"א עמד אף הוא בדבריו על ראיה זו, ודחאה: "וההיא דאמרינן פ' מי שמת גבי נכסיי לבניי, דאין הברתא בכלל. היינו דבת במקום בן לא הוי בכלל בני, עיי"ש. דהיינו שבת אף היא נכלל בלשון 'בני', אך כשיש לפנינו בת ובן, או אז אין הבת נכללת בכלל בני.
התורה תמימה מוסיף ומביא ראיה לכך מדברי הגמרא בב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/קמג/ב|קמג:]]}} באומר נכסי לבני [- בנו"ן פתוחה, בנים שלי בלשון רבים] והיו לו בן ובת, ופסקו חכמים שאין הבת בכלל, הרי שאין 'בת' בכלל 'בני'. אמנם רע"א עמד אף הוא בדבריו על ראיה זו, ודחאה: "וההיא דאמרינן פ' מי שמת גבי נכסיי לבניי, דאין הברתא בכלל. היינו דבת במקום בן לא הוי בכלל בני, עיי"ש. דהיינו שבת אף היא נכלל בלשון 'בני', אך כשיש לפנינו בת ובן, או אז אין הבת נכללת בכלל בני.

גרסה אחרונה מ־21:51, 6 בפברואר 2023

יום ראשון י"ד שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף יג[עריכה]

אם בנות בכלל בנים[עריכה]

הריני נזיר לכשיהיה לי 'בן' ונולדה 'בת'

במשנה במסכת נזיר (יב:) תנן: הריני נזיר לכשיהיה לי בן, ונולד לו בן – הרי זה נזיר. נולד לו בת, טומטום ואנדרוגינוס – אינו נזיר. ובגמרא (יג.): בת, טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר, פשיטא, מהו דתימא 'לכשאבנה' הוא דקאמר, קמ"ל דלא. ופירשו התוספות: לכשאבנה הוא דקאמר, ולא בן ממש קאמר אלא לשון בנין, כמו 'ואבנה גם אנכי' ובכה"ג בנוי, ע"כ.

ובטעם הדבר שאם נולד לו בת, טומטום או אנדרוגינוס אינו נזיר, ביאר הרע"ב (פ"ב מ"ז): דבלשון בני אדם לא מיקרי 'בן' אלא זכר, ולא נקבה ולא טומטום ואנדרוגינוס, ע"כ. וכיון שאמר הריני נזיר לכשיהיה לי 'בן' הרי לא התקיים התנאי בלידת הנקבה וכו' כיון שבלשון בני אדם 'בן' הוא זכר.

ובתפארת ישראל (אות כו) הוסיף: אע"ג דלגבי יבום מקרי בן (ב"ב קט. ובתוספות הו"ד להלן), וגם בלשון רבים נקבות בכלל בנים (יבמות פ"ח מ"ג) – אפילו הכי, בלשון יחיד, לשון בני אדם בן דוקא, ע"כ.


קושיית התוספות מדוע בת תפטור מייבום והכתיב 'ובן אין לו'

דהיינו שהוקשה לתפא"י שהרי בכמה מקומות מצאנו שבנות בכלל בנים, וכגון לענין יבום שנאמר בפסוק "כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו" וגו' – וכל שיש לו בת אין בו דין יבום, הרי שבת בכלל 'בן' האמור בכתוב. ובאמת התוספות (ב"ב שם) הקשו: ואם תאמר, מנא לן דבת פוטרת מן היבום [- דהיינו שבפסוק כתוב 'בן' ולא בת]. ותוספות מוסיפים שלכאורה אין לדרוש כן מהכתוב 'ובן אין לו' – ונדרוש 'אין לו – עיין עליו' שהרי פסוק זה נדרש לרבות בן ממזר, ועדיין יקשה בת מנין.

ומיישבים התוספות שממזר ובת שקולים הם ונלמדים שניהם מאותה הדרשה. ועוד כתבו התוספות: אי נמי, יש לרבות בת שפוטרת מן היבום מ'לא ימחה' פרט לזה שאין שמו מחוי. ומה שצריך ריבוי לממזר אף שלכאורה אין שמו מחוי, פירשו התוספות שבזרע פסול אכתי שמו מחוי, ולכן צריך ריבוי, אך בת שאין שמוי מחוי מ'לא ימחה' ילפינן שפוטרת מייבום.

ולפי זה לכאורה אין ראיה מדין ייבום לנידון זה עם בת בכלל בן, כי אפשר שאדרבה 'בן' אינו כולל בת, ובת נתרבתה מ'אין לו' או מ'לא ימחה'. ומאידך אפשר שדבר זה עצמו נלמד מדרשות אלו שה'בן' המוזכר בתורה כ'בן אין לו' אינו רק בן אלא גם בת – ונמצא שסוף סוף בלשון 'בן' האמור בפרשה כלול גם בת, ויש לדון אם נלמד מפרשה זו לכל מקום ש'בן' כולל אף בת. ואמנם התפארת ישראל נראה שדחה הראיה מייבום באופן אחר וכמו שדקדק בתשובתו "לשון בני אדם בן דוקא" – דהיינו שבדין נזיר, כבדין נדרים, הולכים אחר לשון בני אדם, וממילא אין להוכיח כלל מלשון הכתוב ללשון בני אדם.


חילוק התפארת ישראל בין 'בנים' לשון רבים ל'בן' לשון יחיד

ועוד חילק התפארת ישראל, שאף אם מצאנו מקום שבו נכללו בנות בכלל בנים, הרי אין ראיה לנידון דידן, כי בכל מקום בנות בכלל 'בנים' כשהם כתובים כך בלשון רבים, אבל לא מצאנו ש'בת' תהיה בכלל 'בן' – בלשון יחיד, וזה שאמר 'הריני נזיר לכשיהיה לי בן', ודאי אין בת בכלל.

ויש להוסיף עוד, דהנה התוספות (נזיר יב:) ביארו את סברת אדם זה שהתנה את קבלת נזירותו בלידת הבן, וזה לשונם: הריני נזיר כשיהיה לי בן, פירוש, הודאה ושבח להקב"ה שחנני וזיכני ונולד לי בן, ע"כ. ולפי זה יש להוסיף ולומר שעיקר השבח וההודאה הוא כשנולד לו בן, וכמו שנפסק להלכה (שו"ע או"ח סימן רכג ס"א) שאם ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב, ואילו אם ילדה נקבה מברך רק שהחיינו [דלא גרע מקנה שפחה. ציץ אליעזר (חי"ג סימן כ) בשם הנצי"ב], ואם כן מתוך תוכן דבריו עולה שבאומרו בן כוונתו לבן ממש ולא לבת.

ובאמת יש להביא ראיה לביאור זה, שהרי הגמרא (יג.) מקשה על הרישא שאם נולד לו זכר הרי הוא נזיר, שדין זה פשיטא, ומיישבת הגמרא: משום סיפא, בת טומטום ואדרוגינוס אינו נזיר. ושבה הגמרא ומקשה: פשיטא. ומבארת: מהו דתימא 'לכשאבנה' הוא דקאמר, קמ"ל דלא, ע"כ. והנה הגמרא כללה בשאלתה את כל דין הסיפא, בנולדו לו, בת טומטום או אנדרוגינוס, ומשמע לכאורה שהחידוש שלא נפרש 'בן' מלשון 'לכשאבנה' הוא על כל האופנים, בין אם נולדה לו בת ובין אם נולדו לו טומטום ואנדרוגינוס, ולכאורה בנולדה לו 'בת' יש חידוש נוסף והוא שאינה כלולה בכלל 'בן' אף שלגבי דינים אחרים בת בכלל בן.

אמנם לפי מה שנתבאר שכל תוכן דבריו הוא שמודה ומשבח על שנולד לו בן, אם כן מטעם זה יש למעט בת כדרך שיש למעט טומטום ואנדרוגינוס. ועל שניהם משיבה הגמרא שהיה ס"ד שכוונתו ללשון 'לכשאבנה' – ואזי יהיה השבח במה שאינו חסר בנים, אף שאין לו בן זכר, וקמ"ל דלא – וממילא התמעטה גם בת מעצם רצונו לשבח על הולדת בן זכר, ולא משום שתיבת 'בן' אינה כוללת בת.


סברת הכלי גולה והתפא"י שבנזיר הולכים אחר לשון בני אדם

וכעיקר חילוק התפארת ישראל בין שאר מקומות לנזיר, שהולכים בה אחר לשון בני אדם, כך כתב גם בספר כלי גולה (נזיר שם), שאין להביא לנידון המשנה בנזיר מהנידון הכללי אם בנות בכלל בנים, שכן בנידון דידן יש לילך יותר אחר לשון בני אדם. וכשם שלענין נדרים הולכים אחר לשון בני אדם, כן עלינו לומר גם לענין נזירות שהולכים אחר לשון בני אדם.


פסק המרדכי בהתנה עם בניו הראשונים שיחלקו עם בניו מאשתו השניה ונולדה בת

והוסיף להביא שחילוק זה בין לשון בני אדם ללשון תורה, כבר נתבאר במקום אחר לענין לשון 'בנים' אם כולל הוא גם 'בנות' או לא. והוא לענין דיני ירושה. וכך כתב המרדכי במסכת בבא בתרא (סימן תרג): על עסק אדם שיש עדים שהתנה עם בניו הראשונים - קודם שנשא אשתו השנייה - שכל בנים שיוולדו לו ממנה יירשו חלקם בשוה עם הראשונים. ולא נולד כי אם בת אחת. אם זה נקרא 'אומד הדעת' שתקח הבת בשוה להם.

והמרדכי נוקט שאין כאן כלל מקום לספק, כי בודאי לא תקבל הבת חלק בירושה עם האחים הראשונים, והוא מביא לכך שתי ראיות, וראייתו הראשונה שבמשנה בנזיר שנינו: הריני נזיר כשיהיה לי בן, ילדה בת אינו נזיר. ומקשה הגמרא: פשיטא. הרי פשוט לגמרא שבת אינה כלולה באמירתו ש'בנים' שיוולדו לו ממנה יירשו את חלקם בשווה עם הבנים הראשונים. [ודין המרדכי הובא להלכה ברמ"א (חו"מ סימן רמז ס"א) וכתב הסמ"ע (סק"א): קמ"ל בזה דגם בנות בכלל 'בני' הן.].

ואמנם לפי סברת התפארת ישראל לחלק בין לשון יחיד ללשון רבים, הרי אין כל ראיה מדברי המשנה לנידונו של המרדכי, כי במשנתנו העוסקת בדין נזיר - אמר בלשון יחיד 'שיהיה לי בן' ולכן בלידת הבת לא התקיים תנאו, משא"כ בנידון המרדכי שאמר להם ש'בנים שיוולדו מאשתו השניה יירשו חלקם בשוה' - הרי דיבר בלשון רבים, ואם כן יש לומר שאף הבת בכלל. ונמצא שדברי המרדכי סותרים לסברת התפארת ישראל בחילוק שבין לשון יחיד ללשון רבים.

אמנם לפי סברת האחרונים - התפארת ישראל והכלי גולה - שבלשון בני אדם אין 'בנות' בכלל 'בנים' אף אם בלשון תורה ישנם בכלל הלשון, יבואר היטב דימוי המרדכי, בין דין 'נזיר' לדין 'ירושה', כי גם שם מדובר בהתנאה שעשה האב עם בניו, ופשוט שיש ללכת בזה אחר 'לשון בני אדם' כבנזיר.


דעת התוספות יום טוב ש'בנות' בכלל 'בנים' שהוא "שם ליוצאי חלצי האיש"

בנידון כללי זה אם בנות בכלל בנים או לא, עסק גם התוספות יום טוב בפירושו למסכת כתובות. במשנה (כתובות נב:) שנינו: לא כתב לה, בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחיהון [- בנים זכרים שיהיו לך ממני, הם ירשו כסף כתובתך יתר על חלקם עם אחיהם בירושתי]... בנן נוקבן דיהווין ליכי מנאי, יהווין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דיתנסבן לגוברין [- בנות נקבות שיהיו לך ממני, יהיו יושבות בבית וניזונות מנכסי עד שינשאו לאנשים]... ע"כ. הרי להדיא דקדק התנא וכתב 'בנין דיכרין, ו'בנן נוקבן'.

וכתב הפ"ד מי"א}}, ש'בנן' הוא תרגום של 'בנות', ואם כן לא היה צריך התנא לכתוב 'בנן נוקבן' כי 'בנות' הן 'נקבות' אף בלא לפרש 'בנן נוקבן'. ואמנם התנא כתב כן אגב הרישא, בה כתב 'בנין דוכרין' ששם היה צריך התנא לפרש שהבנים המדוברים הם זכרים, וזאת משום ש'בנים' הוא "שם ליוצאי חלצי האיש, ובין זכרים ובין נקבות בכלל". והתוי"ט מביא ראיה לדבריו, מהכתוב (בראשית ג טז) "בעצב תלדי בנים" - קללה המתייחסת, כמובן, הן לזכרים והן לנקבות. ועוד נאמר (דברים יד א) "בנים אתם לה' אלקיכם" וגו'. והתוספות יום טוב מסיים את דבריו: ועיין מה שכתבתי במשנה ז' פ"ב דנזיר.

אלא שהמעיין בדברי התוספות יום טוב, לא ימצא - לכאורה - דבר וחצי דבר בנידון זה שעמדו בו האחרונים בלשון המשנה ובדברי הגמרא הנוקטת בפשטות ש'בת' אינה בכלל 'בן'.


סברת הבית יוסף שנוזר לכשיהיה לי בן מתכוון להודות על שזכה לבן זכר

הפתרון, כך עולה, נמצא בתחילת פירוש התוי"ט, שם הוא מביא את ביאור התוספות לדברי הנוזר "הריני נזיר לכשיהיה לי בן": פירוש, הודאה ושבח להקב"ה שחנני וזכני ונולד לי בן, ע"כ. וכפי שנתבאר, סברא זו מפקיעה לכאורה את האפשרות שבאומרו 'בן' כוונתו גם ל'בת', כי עיקר הסברא והרצון להיות נזיר אינה שייכת בבת כי אם בבן. ואם כן התוי"ט התכוון להעיר על הנחתו בכתובות ש'בנות' בכלל 'בנים' מדברי המשנה בנזיר ששם מפורש ש'בת' אינה בכלל 'בן'. והוא מיישב את הערתו ע"י פירוש התוספות המפרשים שבנזיר מלבד ה'לשון' הרי שיש בידנו גם את ה'מכוון' שבדבריו - שממנו עולה בפשטות שכוונתו ל'בן' דוקא ולא ל'בת'.

וכך פירש רבי עקיבא איגר בתוספותיו למשניות (נזיר שם) את כוונת התוספות יום טוב, והוא מביא שכדבריו ממש כן כתב הבית יוסף בתשובה (דיני כתובה סימן א), שמחמת סברת התוספות לכן בנזיר אומרים שכוונתו היתה ל'בן' דוקא ולא 'בת', משא"כ בעלמא 'בת' בכלל 'בן'.

ורע"א מביא ראיה לדבר, דברי המשנה בגיטין (פ"ד מ"ח): "המוציא את אשתו משום אילונית, רבי יהודה אומר - לא יחזיר [- כי אם יוכל להחזיר, יש לחוש שתנשא לאחר ואח"כ יאמר שאילו היה יודע לא היה מגרשה], וחכמים אומרים - יחזיר [- ואין חוששים לקלקולא, שכן לא כפל לתנאו, ודעת חכמים שצריך לכפול לתנאי ובלאו הכי אפילו אם יחזור בו לא יתבטל התנאי]. וממשיכה המשנה: נשאת לאחר והיו לה 'בנים' הימנו, והיא תובעת כתובתה, אמר רבי יהודה, אומרים לה, שתיקותיך יפה מדיבוריך [- שכיון שנמצא שיש לה בנים, הרי הוברר הדבר שלא היתה איילונית, ולכן עתה היא תובעת כתובה מבעלה הראשון. ועל כך אנו אומרים לה 'שתיקותיך יפה מדיבוריך', כי יכול הוא לומר אילו ידעתי שסופי לתת לך כתובה לא גרשתיך, ונמצא גטה בטל ובניה ממזרים], ע"כ. והנה דין המשנה אינו ב'בנים' דוקא, שכן עיקר הדבר הוא שהוברר שאינה איילונית מכך שילדה, והוא הדין אם ילדה 'בנות' - הרי לנו ש'בנות' בכלל 'בנים'.


ראיית התורה תמימה מדרשת בעל ההגדה 'עמלנו - אלו הבנים' שהם הזכרים

ראיה מעניינת לנידון זה מביא רבי ברוך אפשטיין זצ"ל בעל 'תורה תמימה' בפירושו 'ברוך שאמר' להגדה של פסח. שכן בהגדה נדרש הפסוק "ואת עמלנו" - אלו הבנים, כמו שנאמר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". דהיינו שבעל ההגדה מדגיש כי גזירה זו היתה על 'הבנים' דוקא ולא על 'הבנות' וכפי שמוכח ממה שהביא גם את סוף הפסוק "וכל הבת תחיון" לרמוז ש'עמלנו - אלו הבנים' היינו הגזירה המתוארת בתחילת הפסוק "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" שהם הבנים הזכרים בלבד.

מעתה, אם תיבת 'בנים' כוללת גם 'בנות', היה לבעל ההגדה לומר "ואת עמלנו - אלו הבנים הזכרים, שנאמר..." מכך שלא כתב כך, אלא די היה לו לכתוב "את עמלנו - אלו הבנים", מוכח ש'בנים' כולל בנים זכרים דוקא ולא בנות.

התורה תמימה מוסיף ומביא ראיה לכך מדברי הגמרא בב"ב (קמג:) באומר נכסי לבני [- בנו"ן פתוחה, בנים שלי בלשון רבים] והיו לו בן ובת, ופסקו חכמים שאין הבת בכלל, הרי שאין 'בת' בכלל 'בני'. אמנם רע"א עמד אף הוא בדבריו על ראיה זו, ודחאה: "וההיא דאמרינן פ' מי שמת גבי נכסיי לבניי, דאין הברתא בכלל. היינו דבת במקום בן לא הוי בכלל בני, עיי"ש. דהיינו שבת אף היא נכלל בלשון 'בני', אך כשיש לפנינו בת ובן, או אז אין הבת נכללת בכלל בני.