אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/ז

יום שני ח' שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף ז

'בל יחל' בנזירות שחלה יותר מדיבורו

אופני נזירות שמתחייב ביותר מדיבור פיו

בדין נזירות מצאנו בכמה מקומות, שיתכן ואדם ינזור בפיו נזירות באופן מסויים, ואילו למעשה תחול עליו נזירות גדולה יותר. האופן הראשון, מבואר במשנה במסכת נזיר (ג:) הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה, הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו. והגמרא מביאה שנחלקו בדבר תנאים: דתניא, רבי שמעון אומר, אינו חייב עד שידור מכולם, ורבנן אמרי, אפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר [- מכולם], ע"כ. ומבואר שלדעת חכמים אדם שנזר רק מחרצנים או רק מטומאה – חלה נזירותו בפועל על כל הלכותיה ודקדוקיה, זאת למרות שדיבורו לא היה אלא על דבר מסויים – חרצנים או טומאה וכיו"ב.

אופן נוסף בדומה לזה יוצא מדין המשנה בנזיר (ה.) סתם נזירות שלושים יום. וכתב הרמב"ם (נזירות פ"ג ה"א-ב) סתם נזירות שלשים יום, כיצד מי שאמר הריני נזיר אין פחות משלשים יום... פירש זמן פחות משלשים, כגון שאמר הריני נזיר יום אחד, או עשרה ימים, או עשרים יום, הרי זה נזיר שלשים יום, שאין נזירות פחותה משלשים יום, ודבר זה הלכה מפי הקבלה. וכתב הכסף משנה: משנה שם סתם נזירות שלשים יום, ומשמע דבין שאמר סתם הריני נזיר, בין שאמר הריני נזיר יום אחד או עשרה ימים או עשרים יום, נזיר שלשים יום, לפי שאין נזירות פחות מל' יום, ע"כ.

וכך מבואר גם בדברי הגמרא בנזיר (ז.) באומר הריני נזיר ויום אחד, הריני נזיר ושעה אחת, הריני נזיר ומחצה, שדינו להיות נזיר שתים. ופירשו התוספות: דחשבינן ליה כאילו אמר הריני נזיר ונזיר יום אחד, וכיון שאין נזירות ליום אלא ל' יום, לכך מונה שתי נזירויות. הרי לנו אופן נוסף שאדם מפרש בדבריו שנזירותו תהיה ליום אחד, ואילו חלות נזירותו היא שלושים יום.

דין נוסף בדומה הוא בנוזר שלושים יום או כל זמן שהוא, וככלות נזרו הרי הוא מחוייב להביא קרבנותיו ולגלח תגלחת טהרה, וכל זמן שלא הביא קרבנותיו אפילו זמן רב אחר מלאת ימי נזרו, מכל מקום כל דין נזרות עליו, וחייב מלקות אם עושה דברים האסורים על הנזיר, ממש כבתוך ימי נזרו, עד שיביא קרבנותיו שאז ניתר מהדברים שנאסר בהם. ונמצא שדיבורו היה על סתם נזירות שלושים יום, ואילו חלות איסור הנזירות ממשיך גם אחר שכלו הימים שבכלל דיבורו.

ספק המנחת חינוך אם עובר בבל יחל על הזמן שלא הזכיר בנדרו

באופנים אלו מעלה המנחת חינוך (מצוה שסח אות ד) ספק, וזה לשונו: ואפשר לומר, שבדין זה [- האופן השלישי הנזכר] שהוא לא קיבל רק עד הזמן, אך מכל מקום נזיר הוא מגזירת הכתוב. וכן בקיבל עליו נזירות בפירוש פחות משלשים יום, כגון עשרה ימים, שחל עליו נזירות שלושים יום מגזירת הכתוב. אם עבר על הנזירות, אפשר דאין לוקין אלא משום לאו דנזירות, אבל לא משום לאו דלא יחל... כיון דבאמת לא קיבל עליו רק עשרה ימים או זמן קצוב, אך זה הוא מגזירת הכתוב דהתורה גזרה דנתקדש בקדושה זו יותר ממה שאמר, עד שלושים או עד הבאת קרבנותיו. וכיון שהוא יותר ממה שקיבל על עצמו, רק מגזירת הכתוב, אם כן לא שייך כלל לאו ד'בל יחל דברו' – דלא דיבר כלל, רק התורה אסרה עליו, אם כן אינו עובר רק בלאו המיוחד [- של נזירות] ואין עובר על הלאו הזה [- של בל יחל] גם כן, רק אם עובר בתוך הזמן שהוציא מפיו – בתוך העשרה ימים או עד הזמן שקצב, עובר גם כן בלא יחל, אבל לא מה שלא דיבר כלל וחייב רק מחמת גזירת הכתוב.

וכן הנוזר מן דבר אחד בלבד, דהוא נזיר גמור, מכל מקום אפשר, על לאו דבל יחל אין לוקין רק אם עבר ועשה נגד מה שהוציא מפיו, כגון דנזר מיין לבד ושתה יין, אבל אם גילח או טימא עצמו, עובר רק בלאו דנזיר ולא משום בל יחל.

ובסוף דבריו מוסיף המנ"ח, שבגמרא בנדרים (ג.) לומדים דין 'בל יחל' בנזיר בגזירה שוה מנדר ובלא גז"ש זו לא היינו יודעים דין בל יחל בנזיר. ובזה גופא יש להסתפק אם יעבור בבל יחל רק במה ששייך לדיבורו, או שכיון שסוף סוף הוא נזיר, ונזיר הוקש בגז"ש לנדר שיש בו 'בל יחל', ממילא בכל אופן יעבור על בל יחל כיון דאיתקש לנדרים ואפילו באופנים שאינם כלולים בדיבורו הראשון.

פשיטות הקהילות יעקב לספק המנחת חינוך מכח גדרו של המהרי"ט בקבלת נזירות

ובביאור ספק המנחת חינוך כתב הקהילות יעקב (נזיר סימן ב) שכנראה המנחת חינוך מפרש ענין 'בל יחל' שהקפידה התורה על דיבור פיו ומוצא שפתיו של אדם שלא יהיו מחוללים, וכשנדר מאכילת ככר, אזי אסורה אכילתו כי באכילתו עושה את דבריו לחולין – מזולזלים ומחוללים. וממילא יש לומר שזאת רק במה שדיבר בפיו, אבל במה שלא דיבר בפיו אע"פ שנאסר מכח נדרו, יש לומר שאין כאן חילול הדיבור.

אבל אם נפרש שאדרבה דין 'לא יחל' עניינו שמפני שעצם המעשה שנאסר על ידי דיבור פיו, הרי הוא מעשה אסור ושנוי, אם כן מסתבר שאין טעם להשגיח בפרט זה אם דיבר בפיו אף דבר זה, או שרק נאסר הדבר מכח דיבורו אף שלא הזכירו בפירוש – כיון שעכ"פ סוף סוף דבר זה אסור לעשותו וממילא מוזהר עליו בבל יחל.

ועפ"ז כתב לפשוט את ספקו של המנחת חינוך מדעת המהרי"ט (סימן נב, הו"ד באבני מילואים שו"ת סימן טו, והארכנו בזה במק"א) שגדר איסורי נזיר אינם גדר עשיית איסור חפצא על היין והשערות והטומאה, אלא האדם בנוזרו מחיל בעצמו קדושת נזירות ותואר נזיר – והתורה היא שהטילה על כל מי שהוא בתואר נזיר דינים ואיסורים שונים, אשר ממילא שייכים גם לאדם זה שבדיבור פיו עשה עצמו 'נזיר'. וכך מבואר גם בדברי הריטב"א (שבועות כב:).

ומעתה, מאחר ומבואר בגמרא בנזיר שיש דין 'בל יחל' בנזיר – הרי מוכח שאף על דבר שלא נתפרש בנדרו, שייך דין 'בל יחל', כי הרי בנזרו לא אסר כלל את גוף האיסורים, אלא רק החיל על עצמו את קדושת הנזירות, ואעפ"כ מבואר בגמרא שיש בו דין 'בל יחל' – ועל כרחך שכל איסור שחל מחמת נזרו אף הוא בכלל איסור 'בל יחל' אף שאינו בכלל דבריו.

דחיית הקהילות יעקב שאחר שכן דין התורה ממילא הכל בכלל קבלתו

אמנם דחה הקה"י את פשיטותו לספק, שכן יש לומר שבאמת 'בל יחל' הוא רק על חילול הדיבור, ואעפ"כ שייך שפיר לעבור ב'בל יחל' בקבלת נזירות, ואפילו לדברי המהרי"ט שגדר נזירות הוא שמחיל על עצמו תואר נזיר ומתחייב ממילא בדיני ה'נזיר'. כי מאחר וחייבה תורה 'נזיר' בכל אלו הדברים, הרי אדם שבא ונוזר בנזיר ומחיל על עצמו תואר נזיר – בכלל דבריו שמקבל על עצמו כל אלו החיובים היוצאים ומתחייבים מכח 'תואר נזיר' שלו, וכל זה אכניס בכלל דבריו – וממילא יש לחייבו משום 'בל יחל'.

ודוגמא לדבר, דהנה דעת הרמב"ם (ספהמ"צ מצוה צד) שהמאחר נדרו עובר בבל יחל, והרמב"ן תמה שב'בל יחל' אינו עובר אלא העובר על נדרו ולא המאחרו. וביאר החתם סופר (ריש נזיר) שהרמב"ם סובר שכיון שהזהירה התורה את הנודר קרבן שלא יאחר נדרו, ממילא כל הנודר קרבן כלול בכוונת דבריו להתנהג בו ככל דיני התורה ובכלל זאת גם שלא לאחר את נדרו. ואם כן הוא הדין בנידון דידן כיון שחייבה התורה נזיר בכל הנהגות אלו, ממילא המקבל עליו נזירות – הרי הוא בכלל בל יחל גם על כלל החיובים השייכים בנזיר. ואפילו הרמב"ן אינו חולק אלא בבל תאחר שהוא דין צדדי ואינו מעיקר חיובי הנדר, אבל בעיקר חיובי הנזירות – יודה גם הרמב"ן שעובר בבל יחל מחמת זה.

שתי דרכים בביאור ספקו של המנחת חינוך

והנה הקה"י העמיד את ספק המנחת חינוך באופן שנודר דבר ומכח נדרו נאסר יותר מדיבור פיו, והספק הוא אם כיון שסוף סוף לא הוציא הדבר בפירוש מפיו, שוב אין כאן 'חילול הדיבור' ואולי אינו עובר בבל יחל. אמנם בהערות המהדיר במנ"ח (מהדו' מכון י-ם אות ג) כתב שאפשר לפרש את ספקו של המנחת חינוך באופן אחר, והוא שכל שחל תוספת הנזירות מחמת דיבורו, אזי ודאי עובר בבל יחל, אף שלא הוציא הדבר מפורש מפיו. אלא דמכל מקום יש להסתפק שמא במקום שנזר יום אחד, וחלות הנזירות שלושים יום היא רק מחמת שאין נזירות פחותה משלושים יום – נמצא שבאמת תוספת הנזירות אינה אלא גזירת הכתוב שאינה שייכת כלל לדיבורו, אף שמחמת דיבורו נוצר מצב המכריח תוספת זו, אך סוף סוף עצם התוספת אינה מחמת דיבורו, ולכן בכה"ג אפשר שלא יעבור בבל יחל.

ולפי העמדת הספק באופן זה, פשוט שאין כל ראיה מדברי המהרי"ט, כי בכל אופן אף אם גדר נזיר שמחיל על עצמו תואר נזיר, והאיסורים ממילא הם באים, סוף סוף נעשה כל זה מחמת דיבור פיו – ובכה"ג פשוט שעובר בבל יחל.

מחלוקת הראשונים בטעם שנוזר 'נזירות קטנה' חייב בנזירות שלושים

ובמשנה בנזיר (ז.) תנן: אמר הריני נזיר אחת גדולה, הריני נזיר אחת קטנה, אפילו מכאן ועד סוף העולם – נזיר שלושים יום, ע"כ. ופירשו התוספות: כלומר, לא שנא כי אמר גדולה, ולא שנא כי אמר קטנה, ואפילו אמר מכאן ועד סוף העולם – לא הוי נזיר, אלא שלושים יום. ו'גדולה' דקאמר, כלומר, גדול עלי הנזירות דטריחא עלי. או 'קטנה' – כלומר, דלא טריחא עלי כלל.

ובמשנה למלך (נזירות פ"ג ה"ה) תמה מדוע הוצרכו התוספות לפרש כן בין בנזירות גדולה ובין בנזירות קטנה, הלא בשלמא בנזירות גדולה קמ"ל שלא נפרש שכוונתו לנזירות גדולה מל', אלא כוונתו שהנזירות היא דבר גדול עליו. אבל, בנזירות קטנה, צ"ב, אפילו אם יתפרש כפשוטו סוף סוף אין נזירות פחות מל' יום ובלאו הכי כך יהיה. ובאמת המאירי פירש מה שאמרו 'אחת קטנה', דהיינו נזירות קטנה פחות מל' יום.

ובספר משמר הלוי (נזיר שם) כתב נפקא מינה בין ביאורי התוספות והמאירי, באופן שקיבל עליו 'נזירות קטנה', אם ילקה על בל יחל בכל שלושים הימים, אם ננקוט כצד בספק המנחת חינוך שאינו לוקה אלא בעובר ממש על דברו – שלדעת התוספות שמפרשים 'נזירות קטנה' שלא טריחא עליו כלל, אם כן מתפרשת כוונתו כרוצה לנזור ל' יום ובודאי שילקה בבל יחל על כל ימי הנזירות. משא"כ לדברי המאירי ש'נזירות קטנה' היא נזירות פחותה מל', ומכל מקום חלה לשלושים יום, לפי שאין נזירות פחות משלושים יום, אם כן לצד זה במנחת חינוך לא יעבור על 'בל יחל' בכל הימים שיש ספק שאינם בכלל לשון 'נזירות קטנה' שקיבל עליו.

חקירת הגרח"פ שיינברג בדין נזיר מחרצן נעשה נזיר לכל

ובספר טבעת החושן להגרח"פ שיינברג זצ"ל (ח"ג, קונטרס משפטי התנאים ז:) כתב לחקור בדינא דרבנן שאם הזיר מדבר אחד חייב בכל, ודלא כרבי שמעון שצריך ליזור מכולם. דמחד יש לומר שגדר הדין הוא שסגי בקבלת אחד מדיני הנזירות כדי שיתחייב בכל דיני הנזירות, שכן גזרה התורה שבקבלת דבר אחד כבר נעשה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו, וכעין מה שמצינו דין 'פשטה' בקדושה. אכן מאידך יש לפרש שגדר הדין הוא שחידשה התורה שבקבלת דבר אחד, הרי זה כמי שקיבל עליו את כל דיני הנזירות והכל נכלל בדבר אחד שקיבל עליו.

ונפקא מינה מעלה הגרחפ"ש לפי ספק המנ"ח הנזכר, דהיינו אם ננקוט שאכן אין דין 'בל יחל' אלא על מה שבכלל דבריו – שכן אם גדר הדין שסגי בקבלת אחד מדיני הנזירות וגזירת הכתוב שבכך נעשה נזיר וחייב אף בשאר הדינים, אם כן אין הדבר כלול בקבלתו ולא יעבור על 'בל יחל'. משא"כ אם גדרו שבכלל ה'דבר אחד' שקיבל, כלולה כל קבלת הנזירות על כל פרטיה ודקדוקיה, אם כן יעבור גם על 'בל יחל'. והעיר שבמנ"ח מבואר שדין חכמים תלוי בחקירתו, והיינו שנקט שאין כל הדברים כלולים בקבלת הדבר אחד, אמנם העיר ש"מסתימת הדברים משמע כדברינו" – דהיינו כמהלך השני שגדר הדין הוא שבכלל קבלתו כלולה קבלת כל דיני הנזירות. [והרי זה כעין סברת הקה"י שאחר שכן דין התורה, ממילא הכל כלול בקבלתו הראשונה].