אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
< אוצר:מיזמים‏ | חדש על ה(מ)דף
גרסה מ־22:50, 26 בינואר 2023 מאת מי אדיר (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "== יום חמישי ד' שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף ג == === דין נזיר בענבי ויין מעשר שני ותרומה === ;"מיין ו...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום חמישי ד' שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף ג

דין נזיר בענבי ויין מעשר שני ותרומה

"מיין ושכר יזיר" לאסור יין מצוה כיין הרשות

בגמרא במסכת נזיר (ג:) מובאת מחלוקת תנאים בדין הנזיר מחרצנים או מזגנים או מטומאה לחוד, אם לא חלה נזירותו, או שחלה על הכל ואף ממה שלא נזר: רבי שמעון אומר, אינו חייב עד שידור מכולם. ורבנן אמרי, אפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר [- ובמשנה שם נוסף 'וכל דקדוקי נזירות עליו', ופירשו התוספות דהיינו אפילו בטומאה, ומשום שמצינו נזיר שאין בו איסור טומאה – הוא נזיר שמשון – הוצרך לומר שכאן אינו כן, אלא כל שנדר אפילו באחד מהם הרי הוא נזיר גמור וכל דקדוקי נזירות עליו].

והגמרא מבארת את שורש מחלוקת רבנן ורבי שמעון בשורשי דרישת הפסוקים בפרשת נזיר. ובכלל הדברים מבארת הגמרא שלדעת חכמים דורשים את הפוסק "מיין ושכר יזיר" – שאף אם אינו נוזר אלא מיין או משכר, די בכך והרי הוא נזיר גמור. אמנם רבי שמעון "ההוא מיבעי ליה, לאסור יין מצוה כיין הרשות", והגמרא דנה מה הוא אותו "יין מצוה", ומעלה הצעה דהיינו 'קידושא והבדלתא' ודוחה הצעה זו מכח הטענה "מושבע ועומד בהר סיני הוא".

ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא (והובאו שתי הדעות בתוספות ד. ד"ה מאי), שדעת רש"י שקידושא והבדלתא דאורייתא, והגמרא מקשה שכיון שמושבע ועומד מהר סיני ממילא ודאי לא תחול נזירותו. ודעת רבינו תם, שדברי הגמרא הם בלשון 'תמיה', וכי מושבע ועומד מהר סיני, והלא אין דין זה אלא מדרבנן – ובודאי כיון שנשבע תדחה השבועה את החיוב ביין, ואין צריך הפסוק להשמיענו דין זה בייחוד.

ועכ"פ דוחה הגמרא ביאור זה, ומסקנתה שאותו יין מצוה הוא באחד משני אופנים: א' אומר שבועה שאשתה וחוזר ונוזר. ב' אומר שבועה שלא אשתה ואח"כ נעשה נזיר – וחלה הנזירות אף שכבר אסור הוא בשתיית יין מחמת השבועה. וכיון שלדעת רבי שמעון אין איסור חל על איסור, הוצרכה התורה ללמדנו שבנזיר אינו כן ואם נשבע שלא ישתה ושוב הוסיף ונדר נזירות – הרי הוא נאסר בשתיית היין מחמת השבועה ומחמת הנזירות.


קושיית הרש"ש למה לא העמידה הגמרא ביין מעשר שני ובתרומה שיש מצוה לאוכלם

והקשה הרש"ש: קשה לי, מדוע לא אוקמיה ביין של מעשר שני בירושלים. דהיינו שישנה מצוה לאכול מעשר שני בירושלים, ואם כן נזיר שאסור בשתיית יין, ונמצא לפניו יין מעשר שני בירושלים – הרי לנו אופן של 'יין מצוה' שיש לדון אם יחול עליו נדר הנזירות.

ולעיל הבאנו מחלוקת הראשונים אם דברי הגמרא 'והלא מושבע ועומד' הוא בלשון תימה, ופירכת הגמרא שאין קידוש והבדלה דבר מצוה. או שהוא בלשון ניחותא, וכוונת הגמרא להקשות שכיון שהוא מצווה בזה פשוט שלא יחדש הפסוק דין זה שנזירותו תחול אף על שתייתי יין זה. והנה בשלמא אם הגמרא נוקטת שקידוש והבדלה הוא דבר מצוה, ודחייתה היתה לפי שאין נראה שיחדש הפסוק דין דחיה זה של איסור הנזיר לדבר המצוה – אם כן יש לומר דחד מתרי נקט, ואין הכי נמי יכולה היתה הגמרא לומר שנזירות חלה על דבר מצוה היינו באכילת מעשר שני בירושלים. אבל לדעת רבינו תם שפירש את דברי הגמרא בלשון 'תימה' – דהיינו וכי אדם מושבע מהר סיני על קידוש והבדלה, לדבריו קשה מאד – מדוע לא הביאה הגמרא אופן אחר של יין מצוה בשתיית יין מעשר שני בירושלים.

מלבד זאת מעיר הרש"ש גם מדברי הגמרא ביומא (עד:) שם דנה הגמרא לגבי איסור אכילה ביום הכיפורים, והגמרא דנה אלו דברים נכללים בכלל דין עינוי נפש ביום הכיפורים. ובתוך הדיון אומרת הגמרא: אביא החולין שאינן בקום אכול, ולא אביא את התרומה שהיא בקום אכול. תלמוד לומר, תענו ועניתם את נפשותיכם, ריבה, ע"כ. הרי שנקטה הגמרא לגבי תרומה לשון 'שהיא בקום אכול' – ומשמע גם כן שמצוה מן התורה לאוכלה, ואם כן יקשה לדעת רבינו תם שדחתה הגמרא שיין קידוש והבדלה אינו מדאורייתא – מדוע לא הביאה הגמרא גם את מצות אכילת מעשר שני בירושלים, ואכילת תרומה – ששתיהן דין דאורייתא ועליהם נתחדש בקרא שאיסור נזיר דוחה יין מצוה כיין הרשות.

והרש"ש מוסיף שאכן בספרי מובאת דרשה זו על שתיית יין מעשר שני, וכך איתא שם (פי' כג): רבי יוסי הגלילי אומר, "מיין ושכר יזיד" למה נאמר. לפי שהוא אומר (דברים יג) "ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם" – אף הנזירות במשמע, ומה אני מקיים 'מיין ושכר יזיד' בשאר כל היינין חוץ מיין מצוה. או אף ביין מצוה, ומה אני מקיים 'ואכלת לפני ה' אלקיך' בשאר כל אדם חוץ מן הנזיר, או אף בנזיר. תלמוד לומר "מיין ושכר יזיר" – לעשות ין מצוה כיין רשות, ע"כ. הרי להדיא שהספרי העמיד באמת הדרשה על שתיית יין מעשר שני, ואם כן יקשה ביותר מדוע מיאנה הגמרא להעמיד את דרשת הפסוק באופן זה – בשתיית יין מעשר שני שהוא מצוה דאורייתא, ואין לתמוה עליו "וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא".


סעד הרי"ט אלגאזי לגירסת רש"י ופירושו מכח קושיית הרש"ש

קושיא זו הקשה גם רבי יום טוב אלגאזי זצ"ל בספרו שמחת יום טוב (סימן מא אות ב), והוא מביא אותה כסיוע וסעד לגירסת רש"י ופירושו – שבודאי כוונת הגמרא שבאמת קידושא והבדלתא הם 'יין מצוה', אלא שאין מסתבר להעמיד את הפסוק 'מיין ושכר יזיר' עליהם, ולומר שאכן איסור נזיר דוחה מצוותם – שהרי 'מושבע ועומד מהר סיני'. והראיה, שאם אכן אין פירוש הגמרא כפירוש רש"י, אלא פירושה כפירוש רבינו תם שהגמרא תמהה שקידוש והבדלה אין שייך לומר בהם 'מושבע ועומד מהר סיני' כיון שאינם אלא מדרבנן – אם כן מדוע הגמרא לא העמידה את הפסוק ביין של מעשר שני, שיש מצוה לשתותו בירושלים, ככתוב (דברים יד כג) "ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם".

והוא מוסיף ומעיר גם כהערת הרש"ש: וכן משכחת לה בכהן דקיבל נזירות, ביין של תרומה – דאיכא מצוה באכילת או שתית תרומה, וכדכתב הרמב"ם בסוף הלכות תרומות (פט"ו הכ"ג), שכהן האוכל תרומה מברך על אכילתו 'אשר ציוונו לאכול תרומה'.

והמהריט"א מבאר שלדעת רש"י אין הקושיא קשה כל כך, כי באמת אחרי שדחתה הגמרא את העמדת הדרשה מ'יין קידוש והבדלה', לא יכלה הגמרא להעמידה ב'יין מעשר שני ותרומה' – שכן גם על כך יקשה לנו 'והלא מושבע ועומד בהר סיני', ולכן הוצרכה הגמרא להעמיד את הפסוק באופן שנזר אחרי שנשבע לשתות יין – שבאופן זה השבועה שנשבע בתחילה היא חיוב חדש שהנשבע חידש על עצמו, ועיקר האיסור לא בא מהר סיני, ורק שבהר סיני נשבע באופן כללי על קיום שבועתו – ולכן נלמד מ"מיין ושכר יזיר" שאיסור נזיר שעיקר איסורו מהר סיני, דוחה את המצוה לשתות מחמת השבועה שחידש בה חיוב על עצמו.


ביאור השמחת יום טוב שכיון שיכול לקיים מצות אכילת מע"ש ותרומה אחר הנזירות אינו נדחה

ומבאר השמחת יו"ט שהגמרא דקדקה שבתחילת הברייתא בספרי אמרו בסתמא 'מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות', ואח"כ מביאה הגמרא את דרשת רבי יוסי הגלילי כנ"ל, במעשר שני. וממה שתחילה נקט הספרי את הדין בסתמא ואחר כך הביא את דרשת ריה"ג שדרש על מעשר שני, נראה מוכח ש'סתמא דספרי' לא נחת לדרשה זו – וכיון שסתם ספרי רבי שמעון, לכן בבואה לבאר את דעתו של רבי שמעון, בדורשו את הפסוק 'מיין ושכר יזיר', לא ניחא לה לגמרא לבארו על פי דרשת ריה"ג, אחר שנראה בספרי שאינו מסכים לה.

ואמנם עדיין חובה עלינו לבאר טעם הדבר – מדוע באמת אך ריה"ג דרש דרשה זו, ואילו ר"ש שהוא סתמא דספרי לא דרשה לה. וביאר המהריט"א, שאפשר שדעת רבי שמעון שלאסור שתיית יין מעשר שני על נזיר אין צריך לזה קרא, אלא דבר פשוט הוא. והטעם שאף שיש מצוה באכילת מעשר שני, מכל מקום הרי יכול לקיים המצוה אחר שיעבור ימי הנזירות, ובפרט יין מעשר שני שיכול לשמרו ולשתותו אחר הנזירות. וכיון שאפשר לקיים שניהם – מהיכי תיתי לומר שמותר יהיה לשתות מיין מעשר שני. וכן יכול לקיים המצוה ע"י אכילת בניו ובני ביתו, וכל שאפשר לקיים המצוה בלא"ה, מהיכי תיתי שלא תחול הנזירות על דבר זה.

מעתה, מוסיף המהריט"א, כיון שהתבאר שזו הסברא שבשלה מיאן רבי שמעון לדרוש כדרשת ריה"ג, שוב לא קשה גם הקושיה מתרומה, שכן גם בתרומה יש לומר כנ"ל, שיכול לקיים המצוה אחר הנזירות. וכן יכול למכור התרומה לכהן אחר והוא יקיים מצות אכילתה.


ביאור היד דוד שהגמרא הוצרה לפרש גם דעת תנא קמא שהביאה את דבריו בתחילה

כעין זה כתב גם היד דוד, שכיון שהגמרא הביאה את תחילת הברייתא - הלומדת בסתם מ'מיין ושכר יזיר' לאסור יין מצוה כיין הרשות, לפיכך בתשובתה רצתה הגמרא לבאר את הברייתא כולה - וגם את דעתו של תנא קמא, שאינו סובר להעמיד הילפותא במעשר שני, שכן הוא חולק על דברי ריה"ג המובאים בהמשך הברייתא. ואף שבדעת רבי שמעון יכולה היתה הגמרא לפרש כריה"ג, רצתה הגמרא בתשובתה לבאר גם את תחילת הברייתא - את דעתו של תנא קמא. וכתב שאף שהשמחת יו"ט הוסיף שסתם ספרי רבי שמעון, נראה שבלאו הכי מיושבת הקושיא, כי כיון שהגמרא הביאה את דברי תנא קמא החולק על ריה"ג, רצתה הגמרא לבאר הדרשה לפי דעתו.

וביישוב קושיית האחרונים מתרומה, כתב היד דוד, שאפשר שכיון שאינו מפורש בתורה - ממילא שבועה חלה עליו, והוא הדין שתחול עליו נזירות ואין צריך פסוק ללמדנו דבר זה. וכמו חצי שיעור שאף שאסור מדאורייתא מכל מקום דעת כמה פסוקים ששבועה חלה עליו.


מחלוקת המנחת חינוך ורבי מאיר שפירא אם יש מצוה באכילת מעשר שני ושורשה בראשונים

ובשו"ת אור המאיר (סימן לו), לרבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, עמד על הערה זו וכתב שיש לתמוה למה מוקי הש"ס בקדושתא ואבדלתא, שעל זה יש מקום למקשן להקשות 'וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא' וכמבואר בגמרא. ולמה לא מוקים לה כהספרי בפרשת נשא, שהביא דרשת רבי יוסי הגלילי לאסור יין מצוה כיין הרשות, שאם נדר בנזירות אסור לו לאכול יין של מעשר שני.

ותשובה זו אותה שיגר רבי מאיר לרבי מנחם מאניס מ"מ ומו"ץ דקהילת טרנאפאל, עוסקת בדבר ספקו של הרב הנזכר, בגדרו של דין אכילת מעשר שני בירושלים - האם האכילה הרי היא מצות עשה, או שאין כאן מצות עשה רק שיש איסור שלא לאכול חוץ לחומה. ואמנם הרב השואל הזכיר כבר בשאלתו כי בספר זה כבר הסתפק המנחת חינוך {{ממ|[[מנחת חינוך/תמב|מצוה תמב}} והעיר שלא מצא לשום אחד ממוני המצוות שהחשיב אכילת מעשר שני כמצוה, ומכח זה החליט המנ"ח שאינה מצוה חיובית, ורק אם רוצה לאכול אזי יש איסור לאוכלו חוץ לירושלים.

בתשובתו חולק רבי מאיר שפירא על מסקנת המנחת חינוך, והוא מכריז ברורות כי "לענ"ד הדבר פשוט וברור מכמה דוכתי דאית ביה מצות עשה דאורייתא". והוא מעיר על הערת המנ"ח שלא נמנתה מצוה זו במוני המצוות, ובאמת הבה"ג מנאה כמצות עשה, וגם הרמב"ן בהשגותיו לספהמ"צ להרמב"ם הוסיפה כמצוה הראשונה במנין המצוות שהשמיטם הרמב"ם, והוא תמה על הרמב"ם איך שכח למנותה והיא מצוה גדולה מאד. וגם על הרמב"ם המליצו נושאי כליו שהלך בזה לשיטתו שמונה בכל מקום את מצות האכילה יחד עם מצות ההפרשה. [וגם המנחת חינוך הביא בקומץ המנחה את דברי הרמב"ן].

כחלק מראיותיו ליסוד זה מביא הגרמ"ש גם את דרשת הספרי על הפסוק "מיין ושכר יזיר", לאסור שתיית יין מעשר שני לנזיר - אשר מכך נראה להדיא שיש מצוה דאורייתא באכילת מעשר שני, כי לולי זה לא היה כל צורך בפסוק מיוחד לאסור על הנזיר לשתות יין מעשר שני. ואמנם, מאידך, תמה הגרמ"ש כנ"ל, מדוע הבבלי לא העמיד דרשה זו על יין מעשר שני. ובספרו מרגניתא דרבי מאיר (נזיר שם) הוסיף שלכאורה נראה שהספרי והבבלי נחלקו בספק זה אם אכילת מע"ש היא מצוה דאורייתא, וכך סבר הספרי, ואילו הבבלי סבר שאין כאן מצות עשה, רק שאם רצה לאכול צריך לאוכלו בירושלים.


ביאור האור המאיר שהבבלי הוצרך לזה כיון שדעת ר"ש שאיסור נזיר הוא איסור חפצא

אמנם כתב האור המאיר ליישב סתירה זו באופן אחר, כך שלדעת הכל אכילת מע"ש שני היא מצוה. דהנה מבואר בגמרא במכות שאם נטמא מעשר שני - פודים אותו ואפילו בירושלים. ואמנם כל זה רק כשהמעשר שני בעצמו נטמא, אבל אם בעליו היה טמא - אף שאכילת מעשר שני מוטלת עליו - מכל מקום מוכיח האור המאיר שאין אומרים בכה"ג שיכול לפדותו.

והמהרי"ט (סימן נג) כתב שהנידון אם נזירות הוי איסור גברא או איסור חפצא, תלוי בדין האומר 'הריני נזיר על מנת שאשתה יין' אם הוא נזיר או לא - שאם אומרים שהוא נזיר, ע"כ שנזיר הוא איסור גברא, וממילא כיון שנתקדש בקדושת נזיר, אף שאמר שאינו אוסר על עצמו את היין, אין שום נפקא מינה בדבר - כיון שסוף סוף נזיר הוא וממילא מחוייב בכל דיני נזירות. אבל אם נאמר שאינו נזיר - הרי על כרחך שנזירות איסור חפצא, וכיון שלא אסר על עצמו את היין, לא החיל עליו דין נזיר.

ודין זה באומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין, הוא מחלוקת רבי שמעון חכמים בנזיר (יא.). וברש"י ותוספות שם מבואר שתלוי דין זה במחלוקת ר"ש ורבנן אם נזיר אף כשהזיר מדבר אחד, או שאינו נזיר עד שיזיר מכולם. ואם כן נמצא שדעת רבי שמעון שנזירות היא איסור חפצא [וכ"כ הריטב"א בנדרים (טו.) בדעת רבי שמעון מכח דברי הירושלמי שהביא שם] - ואם כן, בדעת רבי שמעון לא יכלה הגמרא להעמיד את הדרשה ב'יין מצוה' של מעשר שני, שכן כיון שהוא איסור חפצא, הרי זה כמעשר שני שנטמא שיש לו פדיון. ואם כן פשוט שיכול לאסור אכילתו ע"י איסור נזיר - ולכן הוצרך הבבלי לבאר באופן אחר ביין קידוש והבדלה.