אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/פט

יום ראשון כ"ט טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף פט

הפרת אב לנדר בתו שנדרה לכשתבגר

ספק הגרי"מ בידרמן בנערה שנדרה לכשתתבגר

בגמרא בנדרים (פט.) תניא: אשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש, ונתגרשה, רבי ישמעאל אומר: לא יפר, ורבי עקיבא אומר: יפר. אמר רבי ישמעאל: הרי הוא אומר "ונדר אלמנה וגרושה וגו' עד שיהא נדר בשעת אלמנות וגירושין. רבי עקיבא סבר, הרי הוא אומר "כל אשר אסרה על נפשה, עד שיהא איסורי נדר בשעת אלמנות וגירושין.

ופירש הר"ן שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם הולכים אחר חלות הנדר או אחר האמירה, שרבי ישמעאל ס"ל שהולכים אחר חלות הנדר, שיהא נדר בשעת אלמנות וגירושין – ו'נדר' היינו חלות הנדר. ואילו רבי עקיבא סובר שצריך שיהיה 'איסור' הנדר בשעת אלמנות וגירושין, כי הולכים אחר שעת אמירה.

במאסף דגל התורה (סימן ז) במאמר אותו פרסם רבי יעקב מאיר בידרמן זצ"ל מגור, חתנו של השפת אמת (ונדפס בשנית בספר שם ושארית, סימן נ) כתב להסתפק בדין נערה שנדרה שיחול הנדר לאחר שתתבגר, האם יכול אביה להפר נדרה בעודה נערה, או לא. ובפשטות תלוי הדבר במחלוקת זו של רבי עקיבא ורבי ישמעאל, שלרבי ישמעאל שהולכים אחר חלות הנדר – לא יפר, ואילו לדעת רבי עקיבא, שהולכים אחר אמירת הנדר – יפר.

ביאור החתם סופר שרבי ישמעאל למד דינו מסברא שכל הנודרת על דעת בעלה נודרת

והנה בגמרא בכתובות (מט.) איתא: תנא דבי רבי ישמעאל "ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה", מה תלמוד לומר, והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל [- למה הוצרך לכתוב יקום עליה, וכי מי יפר לה, והלא לא נאמרו מפירים אלא אביה בבתו עד שלא ניסת, ובעלה משניסת. וזו שנתארמלה משניסת, מוצאת מכלל אב ומכלל בעל. רש"י] – אלא, הרי שמסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ונתארמלה בדרך או נתגרשה, היאך אני קורא בה, בית אביה שלו זו או בית בעלה של זו. אלא לומר לך, כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב, שוב אינו יכול להפר.

והקשו התוספות (ד"ה ונדר): תימה, דאיצטריך לכדדרשינן בפרק בתרא דנדרים, ע"כ. דהיינו שרבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו בביאור הפסוק, אם מלמדנו שהולכים אחר חלות הנדר או אחר שעת אמירה, ובין כך ובין כך אין הפסוק מיותר – וכיצד נדרוש ממנו את דינה של אשה שנמסרה לשלוחי הבעל ונאלמנה או נתגרשה בדרך, והניחו התוספות בקושיא.

והחתם סופר (נדרים שם) כתב דלולי דמסתפינא הוה אמינא שרבי ישמעאל סובר אף בלי פסוק שמסברא יש ללכת אחר חלות הנדר, שכן אז יש קפידא לבעל ועל דעתו היא נודרת – אבל באמירה לבד בלי חלות מה אכפת לו. ואילו לא היה שום קרא מסברא היינו אומרים דאזלינן בתר חלות הנדר, כיון שאיכא טעמא דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת. וכל מה שדן רבי ישמעאל עם רבי עקיבא בקראי, היינו לאפוקי ממה שלמד רבי עקיבא מקרא שהולכים אחר שעת אמירת הנדר.

ולפי זה נמצא שעיקר הפסוק לא בא להשמיענו דין זה, וממילא מיושבת קושיית התוספות בכתובות – כי עיקר הפסוק בא ללמדנו את דין מסר האב לשלוחי הבעל, ורק שכנגד טענת ר"ע שאפשר למילף מקרא שהולכים אחר שעת הנדר, קאמר רבי ישמעאל שיש ללמוד מקרא שהולכים אחר חלות הנדר.

יסוד האור שמח ש'כל הנודרת' הוא סברא רק באשה ואילו הפרת בת מזכותי האב בבתו

עפ"ז כתב בספר הפרת נדרים (פט.) לדון כנידון הגרי"מ בידרמן, בהפרת אב כשנדה בתו לאחר שתבגר, שבפשוטו תלוי הדבר במחלוקת ר"י ור"ע. אמנם אחר שנתבאר בדעת החת"ס שעיקר סברת 'נודרת על דעת בעלה' אינה שייכת אלא בחלות הנדר ולא בשעת אמירתו, ורק לדעת ר"ע איכא קרא גבי אלמנה לתלות הדין בשעת אמירת הנדר – אם כן יש לומר שזה אינו אלא לגבי אלמנה שנאמר בה פסוק זה, אבל לגבי הפרת אב לבתו שלא נאמר בה הכתוב – יש לומר שבזה יודה אף רבי עקיבא לרבי ישמעאל, שכיון שנודרת על דעתו, ממילא תלוי בשעת חלות הנדר, וכיון שהנדר יחול רק אחר שתבגר לא יוכל האב להפר.

מאידך, כתב לדון גם להפך, שכן באור שמח (נדרים פי"ג ה"ט) מבואר שכל מה שצריך לטעם דכל הנודרת על דעתו נודרת – היינו רק בהפרת בעל, משא"כ בהפרת אב – הפרתו היא מכח בעלות האב על בתו, ואין צריך בזה לטעם שכל הנודרת על דעת אביה נודרת. ואם כן כיון שכל טעמו של רבי ישמעאל אינו מכח הפסוק אלא מכח הסברא שסברת הנודרת על דעת בעלה שייכת דוקא בחלות הנדר ולא באמירה, אם כן יש לומר שכל זה דוקא בהפרת בעל, אבל בהפרת אב - שאינה תלויה בסברא זו, יודה רבי ישמעאל לרבי עקיבא שיש ללכת אחר שעת האמירה, וכל שבשעת האמירה נמצאת הבת ברשותו של אב, יוכל האב להפר אף ששעת החלות היא לכשתבגר.

ספק היד שאול בנודרת לכשתנשא וחילוקו בין מקרה מבחוץ לנישואין שבידה

ובנידון זה כבר נסתפק רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל ביד שאול (סימן רלד ס"ק כט), אלא שהוא מעמיד את הספק באופן שנדרה לכשתנשא, והוא מעלה סברא אחרת לחלק בין דין אשה הנודרת לכשתתאלמן, ובין דין נערה הנודרת לכשתנשא - והיא, שכשאמרה קונם ככר זה לכשתתאלמן, הרי בעת אמירת הנדר היתה ברשותו, ואף אפשר לה שלא תצא, ואף כשתצא הרי זה "מקרה מבחוץ" שימות, ואין הדבר בידה, ולכך הוי ברשותו ויכול להפר לה. משא"כ כשנודרת כנערה 'לכשתנשא' - הרי בידה לצאת מרשות האב, שכן הנערה יכולה לקבל קידושין בעצמה וגם לינשא, ואם כן יש לומר שבכהאי גוונא לא יוכל האב להפר אף שעתה היא נמצאת ברשותו.

ויש לדון לדבריו באופן שנודרת 'לכשתבגר', שכן מחד הוא דבר העומד לקרות מאליו, ובכך עדיף הוא על 'לכשתנשא' שאף שיכולה לקבל קידושין - מכל מקום הוא כעין 'מקרה מבחוץ'. אך מאידך 'לכשתנשא' שייך תכף ומיד, משא"כ לכשתבגר שהוא תלוי במועד. ובספק זה הסתפק עוד לעיל מזה (ס"ק יח) ונקט הספק בסתמא, שנודרת לכשתצא מרשותו, ורצה להכריע ש"בודאי לא יוכל להפר".

פשיטות הגרי"מ בידרמן מכח חסרון צדדי שאינו יכול להפר הנדר קודם שיחול

הגרי"מ בידרמן במאמרו הנזכר, עוזב את צדדי הספק ומכריע את הספק ממקום אחר. דהנה נחלקו רבי נתן וחכמים בדינו של נדר שעדיין לא חל, האם יש כח ביד הבעל להפר אותו, וכך שנינו בברייתא (נדרים פט:): נטולה אני מן היהודים אם משמשתך, רבי נתן אומר לא יפר, וחכמים אומרים יפר. דהיינו, אשה זו הדירה את עצמה מכל היהודים - נדר שכשלעצמו יש בכח בעלה להפר אותו, אלא שכאן לא החילה האשה עדיין את הנדר, אלא תלתה אותו בכך שתשמש עמו. ודעת רבי נתן שאי אפשר להפר את הנדר, כיון שעדיין לא חל, ורק אחר שתשמש ויחול הנדר יוכל הבעל להפר אותו. ואילו לדעת חכמים יכול הבעל כבר בעת הזאת להפר את הנדר.

והר"ן (פ. ד"ה ורבי יוסי) הסיק שאף רבנן הסוברים שאפשר להפר את הנדר עוד קודם שחל, אין זה אלא בהתקיים אחד משלשה התנאים הבאים: א' גם עתה אינה יכולה להינצל מעינוי נפש או מדבר שהוא בינו לבינה - וכגון שאומרת 'נטולה אני מן היהודים אם משמשתך', שכבר עתה נמנעת היא מדבר שבינו לבינה. ובכה"ג יכול כבר עתה להפר את נדרה. ב' כגון שתלתה את תנאה בדבר שהיא עשויה לעבור עליו, כגון כשאומרת 'שאני נהנית לך אם עושה אני על פי אבא או על פי אביך' - שבאופן זה עשויה היא לעבור על נדרה, שכן טריחא לה מילתא להזהר שלא לעשות על פיהם. ג' גם במקום שאין לה עדיין צער עינוי נפש או דבר שבינו לבינה, וגם במקום שיכולה שלא לעבור על תנאה, מכל מקום אם אינה תלויה בדעת עצמה, אלא בעלה יכול לגרום לה שתכנס לכלל הנדר - בכה"ג גם כן יכול הבעל להפר את הנדר אף כשעדיין לא חל. ולכן כשאמרה הריני נזירה לכשאתגרש, אף שעתה אין לה שום עינוי נפש, וגם יכולה היא שלא להתגרש ולא לעבור על תנאה - אבל כיון שהגירושין אינם תלויים בה, ובעלה יכול לגרשה וממילא להכניסה לכלל נדר הנזירות שלה - ממילא יכול בעלה להפר את נדרה כבר עתה.

והנה כל זה בנודרת 'לכשאתגרש', אבל בת שנודרת 'לכשאבגר' ותתלה נדרה בדבר שאינו עינוי נפש ובדבר שאפשר לה לקיים - נמצא שבכהאי גוונא יחסרו כל ג' התנאים הנזכרים ולא יוכל אביה להפר לה את נדרה מאחר והנדר עדיין לא חל, ובאופן זה גם חכמים מודים לרבי נתן.

אמנם יש להעיר - שכן לכאורה בכך פשט הגרימ"ב את ספקו שלו בדבר 'נדר נערה שיחול רק אחר שתתבגר', אך בדומה לזה הבאנו את ספקו של היד שאול ב'נדר נערה שיחול אחר שתנשא' - ולכאורה באופן זה עדיין יש לומר שהתקיים התנאי השלישי, כיון שאף שנערה יכולה לקבל קידושין, אבל גם אביה יכול לקבל את קידושיה - ונמצא שבידו להכינסה לכלל נדרה ובכה"ג סוברים חכמים שיכול להפר את הנדר עוד קודם שחל. ואם כן באופן זה עכ"פ ישוב הפסק ויתעורר.

כיצד נעמיד דין הפרת נדרים בקטנה הא לעולם לא יחול נדרה אלא בנערות

והגרי"מ בידרמן מוסיף, כי אפילו לדעת הפוסקים שהנודר נדר התלוי בזמן - כגון שנודר קונם לאחר לשושים יום - יכול להפר את נדרו בשעת אמירת הנדר, היינו משום שכיון שהזמן ממילא עתיד לבוא, הרי אנו רואים כבר עתה את הזמן העתיד לבוא. אבל זה שייך רק באופן שגם באותו הזמן שיבוא יהיה דין ההפרה קיים, שאז אנו דנים כבר עתה את דין הזמן העתיד לבוא. משא"כ בנידון דידן שנדרה לזמן שתתבגר - הרי באותה שעה כבר תצא מרשות האב, ואם כן אין לדון שתחול הפרת האב עתה מחמת שזמן הבגרות ממילא יבוא - כי אדרבה אם תדון כן, הרי שכבר עתה לא יוכל האב להפר כי בזמן העתיד לבוא כלל לא תהיה ברשותו של האב.

מעתה מעיר הגרימ"ב הערה עצומה על דברי הגמרא בכתובות (מז.), שם לומדת הגמרא שהאב זכאי בהפרת נדרי בתו, מהכתוב "בנעוריה בית אביה". וכתב רש"י: שלולי פסוק זה, אף שכבר נאמר בפסוק להדיא "כי הניא אביה אותה" - אשר מפסוק זה למדנו הפרת נדרי בת על ידי אביה, מכל מקום היינו מעמידים את הפסוק הנ"ל בקטנה ולא היינו יודעים שגם נערה יכול אביה להפר את נדריה - ולכן הוצרכנו גם לפסוק "בנעוריה בית אביה" המלמדנו שאף בנערותה זכאי אביה בנדריה.

והנה אחר שנתבאר כי אין ביכולתו של אב להפר את נדרה של בתו שלא חל עדיין ועתיד לחול רק לשתתבגר, אם כן על הצד שנערה אין האב יכול להפר את נדריה, והפסוק עוסק רק בקטנה - יצא שהאב לעולם לא יוכל להפר את נדרי בתו, שהרי קטנה כלל אינה חייבת בקיום נדריה, וכדקיימא לן (נדה מו:) שקטן האוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו. ואם כן נדר הקטנה לא יחול בפועל אלא רק אחר שתעשה נערה - ואז הרי כבר תצא מרשות אביה, ואם כן לא יוכל להפר לה בנערות כי יצאה מרשותו, ולא יוכל להפר לה בקטנות כי עדיין לא חל הנדר - ומתי אם כן יתקיים דין הפרת בעל - וכיצד יתכן להעמיד את הפסוק "כי הניא אביה אותה" בקטנה ולא בנערה.

הגרימ"ב מוסיף עוד, שאף שחל איסור על אחרים שלא להאכילה, מכל מקום כיון שעליה לא חל איסור ממילא אין מקום להפרתו, ואין זה נחשב שחל הנדר.

רב הונא ורב לשיטתם שמופלא הסמוך לאיש לוקח על הקדשו

ואמנם, מציע הגרימ"ב לבאר, כל סוגיית הגמרא בכתובות היא בדברי רב הונא אמר רב - ורב הונא סובר בנדה (מו.) שמופלא הסמוך לאיש, אף שהוא קטן, לוקה על הקדשו. וכך גם דעת רב, כמובאר ברשב"א בנדרים (לז.). ואם כן לדעת רב ורב הונא, אפשר אכן להעמיד את הפסוק בקטנה הנודרת, כי באמת גם כלפיה חל הנדר עוד בקטנותה - לענין מלקות במופלא הסמוך לאיש, וממילא יוכל האב להפר.

ובזה מבאר את דעת רש"י (ב"ק פז. ד"ה שבח) והרמב"ם (פיהמ"ש כתובות פ"ד מ"ד) שהביא דרשת חז"ל "בנעוריה בית אביה" - כל שבח נעורים לאביה. והתוספות (ב"ק שם ד"ה כיון) תמהו, שהרי מסקנת הגמרא שפסוק זה מלמדנו דין הפרת נדרים בנערה.

ואמנם לפי מה שנתבאר, יבואר היטב, כי הרמב"ם הלא פוסק (נדרים פי"א ה"ח) שמופלא הסמוך לאיש אינו נענש על נדרו - ואם כן אי אפשר עוד לפרש שהפסוק "אם הניא אביה אותה" נסוב על קטנה נודרת, שכן אז לא חל הנדר אלא בבואה לנערות, וכיצד יפר האב את נדרה בקטנות. וע"כ שהפסוק זה כבר כולל את דין הפרת נדרים בבתו נערה, ועל כרחך אי אפשר לומר כמסקנת הגמרא ש"בנעוריה בית אביה" מלמד דין הפרת נדרים - ולכן ביארו רש"י והרמב"ם שפסוק זה מלמדנו ש"כל שבח נעורים לאביה".