אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/יט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
< אוצר:מיזמים‏ | חדש על ה(מ)דף
גרסה מ־21:54, 13 בנובמבר 2022 מאת מוסר-ניק (שיחה | תרומות) (ספק ראוי לבילה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום ראשון י"ט חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף יט

ספק ראוי לבילה

סתירת המשניות בדין סתם נדרים אם להחמיר או להקל

תנן בנדרים (יח:) סתם נדרים להחמיר [- אם יש לדבריו שני פירושים, והאחד חמור מחברו], ופירושם להקל [- אם פירש למה נתכוין סומכים על דבריו אף להקל]. כיצד, אמר הרי עלי כבשר מליח, כיין נסך, אם בשל שמים נדר [וקרא לבשר קרבן בשר מליח, ע"ש 'על כל קרבנך תקריב מלח', וליין נסכים קרא יין נסך] - אסור, אם בשל עבודת כוכבים נדר - מותר. ואם סתם - אסור, וכו'.

ובגמרא הקשו סתירה מדברי המשנה בטהרות (פ"ד מי"ב) שם מפורש כי 'ספק נדרים להקל'. ומיישבת הגמרא שאכן נחלקו תנאים בדין זה, ומשנתנו שנאה תנא אחד, והמשנה בטהרות נשנית בידי תנא אחר. ושורש מחלוקתם מבואר בגמרא, שנחלקו אם 'מעייל נפשיה לספיקא' או לא, היינו האם אדם מכניס את עצמו לספק, ואף שאומר לשון מסופקת כוונתו שיחול הנדר, או שאין אדם מכניס עצמו לספק וכוונתו שלא יחול.

והגמרא מבררת מי הם אותם התנאים שנחלקו בדין זה, ובתו"ד מביאה הגמרא (יט.) את מחלוקתם של רבי שמעון ורבי יהודה המובאת בברייתא: הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור, והלך ומצאו שנגנב או שאבד, רבי יהודה מתיר ורבי שמעון אוסר. הרי לנו שרבי יהודה סובר שאין אדם מכניס עצמו לספק ולכך מתיר באופן שלא נמצא הכרי.


קושיית הר"ן שספק נזיר יביא עולה ושלמים מספק ויגלח

על מהלך זה מקשה הגמרא, ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה, מי אמר רבי יהודה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא, ורמינהי [מהמשך המשנה בנדרים שם] רבי יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת, שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה [- והם אינם מכנים אותה 'תרומה' סתם, וא"כ בודאי כוונתו היתה לתרומת גורן]. ומדקדקת הגמרא: טעמא דאין מכירין, הא מכירין - אסורין. וזאת למרות שהוא נדר בסתמא וספק לפנינו אם 'תרומה' שאמר היינו תרומת הלשכה או תרומת גורן, ואעפ"כ סובר רבי יהודה שיש להחמיר.

ומיישבת הגמרא שיש לחלק בין המקרים, ועל אף שבדרך כלל סובר רבי יהודה שאדם מכניס עצמו לספק, כפי שמוכח מהמשנה שלא התיר רבי יהודה אלא משום שאין אנשים הגליל מכירין את תרומת הלשכה, מכל מקום מודה הוא באומר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור - שאין אדם מכניס עצמו לספק שכזה, ולכן סובר הוא שלא חלה נזירות, וזאת משום שספק זה חמור יותר, ובספק חמור כ"כ מודה רבי יהודה שאין אדם מכניס עצמו לספק. וטעם חומרת הספק באומר הריני נזיר, שבעוד שנזיר ודאי יכול לגלח את שערותיו אחר הבאת קרבנותיו, משא"כ נזיר ספק זה אינו יכול לגלח, כיון שאינו יכול להביא קרבן נזיר, כי שמא אין בכרי מאה כור וממילא קרבנותיו הם חולין בעזרה, וכיון שלא הקריב כיצד יגלח, והלא הקרבת הקרבנות, ועכ"פ הקרבתאחד מהם, מעכבת את גילוח שערו של הנזיר.

הר"ן (יט. ד"ה ואילו) מעיר על מסקנת הגמרא שעל ספק נזיר אין הנזיר יכול לגלח כיון שאינו יכול להביא את קרבנותיו, שהרי לכאורה אף שאינו יכול להביא חטאת על תנאי, כיון שאין חטאת באה נדבה, אבל מכל מקום מדוע לא יביא עולה ושלמים ויתנה ויאמר 'אם נזיר אני הרי אלו לחובתי, ואם לאו - יהיו לנדבה' ואזי יוכל גם לגלח, שכן אף שלכתחילה מגלח אחר הבאת כל הקרבנות, הרי בדיעבד אם גילח על אחד משלשתן יצא. ויישב הר"ן, שמ"מ כל דין זה הינו בדיעבד, אבל לכתחילה אינו מגלח אלא אם כן הקריב את כל קרבנותיו.


תמיהת הבית מאיר דבעינן ראוי לבילה וכאן אינו יכול להביא חטאת

מבואר אם כן מדברי הר"ן שלולי דן זה שלכתחלה אינו מגלח אא"כ הקריב את כל קרבנותיו, היה האדם הזה שתלה את נזירותו בדבר ספק שאי אפשר לבררו, נזיר, וזאת משום ש'בדיעבד אם גילח על אחת משלשתן יצא'.

על כך מקשה הבית מאיר (לרבי מאיר פוזנר זצ"ל) מכח הכלל הידוע, 'כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו'. כלומר, במקרים בהם ישנו דין מסויים, אך הוא אינו מעכב, אזי אף שקיומו בפועל אינו מעכב, מכל מקום האפשרות לקיומו מעכבת. לדוגמא: במשנה במנחות (קג:) תנן: מתנדב אדם מנחה של שישים עשרון ומביא בכלי אחד, ואם אמר 'הרי עלי שישים ואחד', מביא שישים בכלי אחד, ואחד בכלי אחד. ובהמשך המשנה מבואר טעם הדין, שהוא משום ששישים עשרונים נבללים יפה בלוג שמן, משא"כ שישים ואחד עשרונים כבר אינם נבללים יפה, ולכן כשאומר 'הרי עלי שישים אחד' ע"כ צריך לחלק את מנחתו, ויביא תחילה שישים בכלי אחד בלולים בשמן, ואחד נוסף בכלי אחר.

על ביאור זה מקשה הגמרא מהדין המבואר במשנה 'ואם לא בלל כשר', הרי לנו שכל מעשה הבלילה אינו מעכב, ואם כן מדוע מחוייב להביא את העשרון הנוסף בכלי אחר, רק כדי שיהיה אפשר לקיים בו את דין הבלילה. ומיישבת הגמרא: אמר רבי זירא, כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה - בילה מעכבת בו. ופירש רש"י: דבעינן שיהא ראוי ליבלל.

מעתה, מקשה הבית מאיר, לכאורה הוא הדין לגבי קרבנותיו של הנזיר, הן אמת שאין הבאת כל הקרבנות מעכבת את גילוח של הנזיר, ואם גילח על אחד מהם יצא - אך הלא בעינן עכ"פ שיהיה 'ראוי לבילה', דהיינו שיהא ראוי להביא את כל קרבנותיו ואז אפילו אם לא הביאם כולם יכול לגלח, אבל בנידון דידן שהוא מסופק אם הוא נזיר או לא, הרי אינו יכול להביא את כל קרבנותיו, שהרי החטאת אינה באה נדבה - וכיון שכן אין זה 'ראוי לבילה' ובילה מעכבת בו - ואף הבאת קרבן חטאת יש לה לעכב את היתר גילוח שערותיו של הנזיר הלז. והניח ב"צריך עיון רב על הר"ן ז"ל".


ביאור רבי ברוך סורוצקין זצ"ל שכוונת הר"ן גופא לדין ראוי לבילה

לעומתו רבי רפאל ברוך סורוצקין זצ"ל, ראש ישיבת טעלז, ביאר באמת שלזה גופא נתכוון הר"ן ביישובו, שכן אחר שכתב הר"ן שמכל מקום לכתחילה צריך לגלח על כל שלשתן, מוסיף הר"ן ומסיים: הלכך לית ליה תקנתא לנזירות הבאה על הספק. ולכאורה מדוע 'לית ליה תקנתא' הלא בדיעבד יכול לגלח וכמו שכתב הר"ן עצמו. אין זאת אלא שכוונת הר"ן לדינו של רבי זירא, שכיון שלכתחילה צריך שיגלח על שלשתן, ממילא רק במקום שיכול להביא את שלשתן אז נאמר הדין ש'גילח על אחד מהם יצא', אבל במקום שאינו יכול להביא את כל הקרבנות, הרי זה 'אינו ראוי לבילה' ומשום כך לא נאמר בו דין 'גילח על אחד מהם יצא' ושוב אין לו תקנה.

גם התוספות (יט: ד"ה על ספיקו) הקשו כקושיית הר"ן: וא"ת אמאי לא מצי מגלח, יביא עולות ושלמים ויתנם בנדבה ויגלח עליהם. ואי משום חטאת דנזיר דליכא בנדבה, מ"מ מצי מגלח על העולה ועל השלמים בלא חטאת, כדאמר בנזיר 'אם גילח באחד משלשן יצא'. ויישבו התוספות: וי"ל מכל מקום לא מצי מגלח כהלכתן על גבי ג' בהמות חטאת עולה שלמים, דאין חטאת באה בנדבה, והלכך אין יכול להביא על תנאי, ע"כ. ולכאורה מה הוסיפו התוספות 'הלכך אין יכול להביא על תנאי', אחרי שכבר אמרו שלא מצי מגלח כהלכתן על גבי ג' בהמות, אלא נראה שאף התוספות לכך נתכוונה, שמאחר ואינו יכול לקיים את הדין 'כהלכתן', ממילא אינו יכול להביא כלל על תנאי, כיון ד'כל שאינו ראוי לבילה - בילה מעכבת בו'.


נידון הרב מפוניבז' בדין 'אין ראוי לבילה מספק'

ואמנם חילוק גדול יש בין הציור של 'אין ראוי לבילה' בבלילת העשרונים, ובין 'אין ראוי להביא ג' קרבנות' בנזיר על הספק, והוא - שבבלילת העשרונים החסרון הוא חסרון במציאות, היינו שאי אפשר לבלול יותר משישים עשרונים, ובזה ודאי אומרים 'כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו', משא"כ בנזיר הלא על הצד שהוא נזיר - הוא יכול להביא את כל הקרבנות כהלכתן, וכל הטעם שאינו מביא את כל הקרבנות הוא רק משום שהוא מסופק האם הוא נזיר. ויתירה מזאת, הלא הנידון הוא אם יוכל הנזיר לגלח, והלא ממה נפשך, אם הוא נזיר, הרי הוא יכול להביא את כל הקרבנות והוא 'ראוי להבאת ג' קרבנות', וממילא יוכל לגלח גם אחר הבאת קרבן אחד. ומאידך, אם הוא הוא אינו נזיר, ולכן אינו יכול להביא חטאת נזיר בנדבה, הרי ודאי שיכול הוא לגלח - כיון שכלל אינו נזיר ומדוע ימנע מלגלח שערות ראשו.

והגר"ב סורוצקין זצ"ל ציין שכמדומה שמע מהגר"י כהנמן מפוניבז', הלא הוא הרב מפוניבז' זצ"ל, שדן בנידון זה אם דבר שאינו ראוי לקיים דינו מחמת ספק, חשוב 'אינו ראוי לבילה' או לא. וזאת לגבי המבואר במשנה בביכורים (פ"א מ"ו) שהקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו, לדעת חכמים - מביא ביכורים אך אינו קורא מקרא ביכורים, ואילו לדעת רבי מאיר אף קורא. ובברייתא המובאת בגמרא בב"ב (פא.) איתא שאם קנה אילן אחד, אזי לדעת רבי מאיר מביא ואינו קורא.

ודנה הגמרא (פא:) מה טעמו של רבי מאיר באילן אחד, ושל חכמים בשני אילנות, שבאופנים אלו מביא ואינו קורא, הלא אם לא קרינן ביה 'מארצך' ולכן אינו קורא מקרא ביכורים, אם כן מאותו טעם גם אינו צריך להביאם, ואם חשוב 'מארצך' - מפני מה ימנע ממקרא ביכורים. ומבארת הגמרא שר"מ באילן אחד ורבנן בשני אילנות הסתפקו אם קנה קרקע, וקרינן ביה 'מארצך', או שלא קנה קרקע, ולא קרינן ביה 'מארצך' - ולכן הכריעו שיביא ולא יקרא. על כך מקשה הגמרא: ודלמא ביכורים נינהו ובעו קרייה. ומיישבת: קרייה לא מעכבת. ושוב מקשה: ולא, והאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ומיישבת הגמרא מה שמיישבת.


הוכחת רע"א והשאג"א מדין ביכורים וסמיכה שחשוב 'אין ראוי' אף בספק

מבואר אם כן בגמרא שדין 'ראוי לבילה' היה לו לעכב את הבאת הביכורים באופנים אלו, זאת למרות שהטעם שאינו יכול לקרוא הוא מחמת ספק שמא אינו 'מארצך' - הרי לנו שגם באופן שמניעת הדין היא רק מחמת ספק, קרינן ביה 'אינו ראוי לבילה'. וא"כ הוא הדין לענין הבאת קרבנות הנזיר, כיון שהוא ספק נזיר ואינו יכול להביא 'חטאת' מחמת הספק - שוב 'אינו ראוי להבאת ג' קרבנות'.

ובאמת כבר נתבאר כן בקיצור אמרים בדברי רבי עקיבא איגר בבבא בתרא שם, שכתב וז"ל: כיון דעכ"פ אנחנו מספיקא אי אפשר לעשות מעשה, מיקרי 'אינו ראוי לבילה', ולא הוי ממה נפשך, עכ"ל. וכ"כ השאגת אריה (סימן לא) והוסיף להביא דברי התוספות במנחות (סב: ד"ה וכן) שאף מדבריהם מפורש שהבינו בפשטות שקרבן שא"א לסמוך עליו מספק, חשוב 'אין ראוי לבילה'.


ביאור הגר"ב שרייבר שליט"א בטעם דין 'אין ראוי לבילה' מספק

והנה הרשב"ם (ב"ב שם) פירש ענין כל הראוי לבילה, וז"ל: שמע מינה שציוה הקב"ה להביא מנחה שיכול לקיים בהן מצות בלילה, וכשהוא מביא ששים ואחד - מנחה כזו לא ציוה להביא, והרי הוא כמביא מנחה מן הקטניות דאינה כלום. שכל דבר שציוה הקב"ה להביא, יש עיכוב בעיקר הבאתו להביא באותו ענין שציוה הכתוב ולא בענין אחר.

ובשיעורי רבי ישראל בונים שרייבר שליט"א, נתיב בינה, תמה, שאם זהו הטעם לכך שצריך שיהיה ראוי לבילה, אם כן מה ענין זה לדין ביכורים, הלא על הצד שהוא ביכורים הוא חייב בקריאה ויכול לקרות, והטעם שאינו קורא הוא משום שאפשר שאינו ביכורים - ואם כן על הצד שהוא ביכורים, אלו הם הביכורים שציווה ה', ואין כאן שני מיני ביכורים שבאלו בחר ה' ולא באלו.

וייסד הגרב"ש שיסוד ההלכה של 'כל הראוי לבילה' הוא, שכשאמרה תורה דין עם פרטי דינים, אזי גם כשאין הפרטים מעכבים, אין גדרו שיש כאן שני דינים נפרדים, וזה מעכב וזה לא, אלא הכל הוא דין אחד. לדוגמא: כשאמרה תורה 'מנחה בלולה', אין ביאורו שיש כאן שני דינים, מנחה ובלילה, אלא דין אחד של הבאת מנחה בלולה, רק שאין הכוונה שיבלול בפועל, אלא שצורת המחנה היא 'מנחה בלולה', וכל שיכול לבלול אף שלא בלל - יש למנחתו שם 'מנחה בלולה'. משא"כ שאינו יכול לבלול הרי זה כמביא מן השעורים, כי מנחה שאינה יכולה להיבלל אינה 'מנחה בלולה'.

ומעתה, גם לענין הבאת ביכורים, כיון שדין הקריאה אינו דין נפרד מהבאת הביכורים, רק דין הביכורים הוא 'הבאה עם קריאה', לכן במקום שמעיקרא לא היתה ההבאה באופן שיכול לקרות, אין כאן 'הבאה עם קריאה' וקריאה מעכבת בו, ואפילו אם הטעם למניעת קריאתו הוא רק משום ספק.