אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/כז

יום שלישי ז אדר א' תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף כז

משלוח מנות לאבל

שליחת מנות לאבל כל י"ב חודש

כתב הרמ"א (יו"ד סימן שפה ס"ג): ואסור לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו כל י"ב חודש, ואפילו בשבת במקום שנהגו שלא לשאול בשלומו בשבת. אבל במקום שנהגו לשאול בשלומו בשבת, גם זה [- שליחת מנות] שרי.

ובשולחן ערוך (או"ח תרצו ו) כתב: יש מי שאומר שהאבל חייב לשלוח מנות. והוסיף על כך הרמ"א בשם המהרי"ל: אבל אין שולחין לאבל כל י"ב חודש. ובשם הריב"ש הביא שאם אין בעיר עוד אדם חוץ מהאבל, חייב לשלוח לאבל משלוח מנות כדי לקיים הדין, אלא אם כן מחל האבל על מנתו.

ובמגן אברהם ציטט מה שכתב המהרי"ל: כל דבר שמחה לא ישלח ולא ישלחו לו. והוסיף להביא מהמטה משה שבכלל האיסור לשלוח אפילו דבר שאינו עשוי לשמוח. ודקדק המגן אברהם שכן משמע גם מדברי הרמ"א. ועוד כתב: ופשוט דאם האבל הוא עני דמותר לשלוח מעות דלא גרע מצדקה. והביא דבריו המשנה ברורה (ס"ק יט): אבל אין שולחין לאבל, אפילו דבר שאינו של שמחה. ואם האבל הוא עני מותר לשלוח לו מעות אפילו תוך שבעה, דלא גרע מצדקה.

והכף החיים (ס"ק לה) הביא פסק המגן אברהם והמשנה ברורה, והוסיף בשם האליה רבה שהוא הדין שמותר לשלוח לו דבר מאכל בתורת צדקה, רק שלא יהיה של שמחה. וציינו (משנ"ב דרשו) לדברי המשנ"ב (סימן תרצה ס"ק כז) לענין מתנות לאביונים שאפילו אם נותן לאלמנה עניה מאכל, הוא דרך צדקה ואינו דרך סבלונות. ומבואר גם מדברי המשנה ברורה שישנה נתינת מאכל שהיא דרך צדקה.

קושיית המור וקציעה מדברי המשנה שאסור להוליך מנות לבית האבל בכלים נאים

ובמור וקציעה (סימן תרצו) הקשה על דברי המגן אברהם בשם המט"מ שכתב שהמנהג הוא שאין שולחים משלוח מנות לאבל, מדברי המשנה במסכת מועד קטן (כז.): אין מוליכין לבית האבל [- דברי מאכל בשבעה], לא בטבלא, ולא באסקוטלא, ולא בקנון, אלא בסלים, ע"כ. מבואר להדיא שאפילו במהלך ימי השבעה מותר לשלוח מנות לבית האבל, ורק צריך להקפיד שלא לשולחם בכלים מכובדים, וגם זאת לא אסרו אלא בשבעה, אבל באבילות של שלושים וי"ב חודש לא שמענו לאסור אפילו בכלים מכובדים.

ובטעם הדבר שהקשה כן היעב"ץ על דברי המגן אברהם ולא על עיקר פסק הרמ"א, כתב חכ"א (קובץ באר יצחק ח"ג עמוד שלה) שהוא משום שבדעת הרמ"א יש לומר שאין אסור לשלוח אלא רק דברים של שמחה, ולפי זה טעם האיסור יהיה משום שמחה ולא משום שאילת שלום, ואם כן לא קשה כלל מדברי המשנה במועד קטן שאין הכרח שעוסקת בדברים של שמחה. משא"כ המג"א שהביא מהמט"מ שאסור לשלוח אפילו דברים שאינם של שמחה, ועל כרחך שטעם האיסור אינו משום שמחה אלא משום שאילת שלום, ועל כך מקשה היעב"ץ שפיר מדברי המשנה במועד קטן.

בענין זה הפנה האדמו"ר מצישינוב (ניו יורק) רבי שלום יחזקאל שרגא רובין-הלברשטאם הערה אל רבי משה פינשטיין. בדבריו טען על מנהג מקומו להביא לאבלים בימי השבעה חבילות של מיני אוכלין ומשקין, וכתב לאסור זאת משני טעמים; א' מדין האיסור לשלוח מנות לאבל כל י"ב חודש וכ"ש בימי השבעה. ב' מצד מנהג העכו"ם.

דעת האגרות משה שמעיקר הדין מותר לשלוח מנות לאבל בימי השבעה

בתשובתו מקדים הגרמ"פ וכותב שבודאי צדקו דבריו שאין לעשות כן, והגרמ"פ אף מעיד שלא שמע על ת"ח ואנשי מעשה שינהגו כן. אך מכל מקום לענין דינא כתב לדון בזה ונטה לומר שאין בכך איסור. תחילה הוא מציין לדברי הגמרא במועד קטן שם, שם מבואר שהיה מנהגם להביא אוכלין ומשקין האבל, והוא הולך ומפלפל לדון אם היה זה מדין סעודת הבראה, ואם סעודת הבראה נוהגת רק ביום הראשון או אף בשאר הימים. והסיק שבודאי מותר לעשות כן בימי השבעה. ובטעם הדבר כתב, שהרי בימים אלו שחייבים לנחמו, פשוט הוא שהבאת המנות היא מענין התנחומין ולא ענין שאילת שלום ושמחה. ואין לדמות זאת להבאת מנות אחר השבעה בכל י"ב חודש, שאז כבר אינם מענין תנחומין אלא ענין שאילת שלום האסורה.

עוד עמד בדבריו ליישב את קושיית המור וקציעה (בלי להזכיר את דבריו), מאי שנא דין המשנה שמביאין מנות לבית האבל מאיסור משלוח מנות בפורים. וביאר באותה הדרך, שכן מנות שמקיימים בהם מצות משלוח מנות, הם מנות של שמחה, וזה ודאי אסור אף בתוך שבעה, מכל שכן מי"ב חודש. אבל לשלוח מנות בעלמא לאבל בתוך שבעה, שהוא ענין תנחומין, אין זה ענין שאילת שלום ומותר.

והוסיף לסתור גם את טעמו השני של הגרשי"ש מטעם מנהגי נכרים, כיון שאין בזה ענין פריצות, וגם אין בזה שייכות לחוקי אמונתם, וגם אינו חוק בלי טעם - ובכהאי גוונא אין איסור לעשות כן. ומ"מ מסיק הגרמ"פ לענין מעשה: אבל למעשה, ודאי אין לעשות דבר שפסקו הדורות שלפנינו מלעשות, שאפשר היה להם טעם בזה, שאולי שייך גם לנו אף שלא ידוע לנו. אבל לשלוח בחזרה אין צריך, מאחר שלא ידוע לנו טעם לאסור, ואין בזה משום מסייע ידי עוברי עבירה כיון שלא ברור לנו, עכ"ד.

שלח מנות לאבל האם מותר לאבל לקבלם והאם צריך לשלוח המנות בחזרה

ומה שסיים בסוף דבריו שהטעם שאינו צריך לשלוח המנות בחזרה אם הביאו לו בתוך שבעה, כיון שלא ידוע לנו טעם לאסור, מבואר מדבריו שלו היה ידוע לנו שאסור לעשות כן, היה צריך להחזיר המנות לשולחם.

והנה בדין משלוח מנות שפסק הרמ"א לאסור שליחתו לאבל, דנו הפוסקים מה הדין אם עבר אדם על איסור זה ושלח מנות לאבל, האם על האבל להחזיר את המשלוח מנות לשולחו או לא. בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן קמא) כתב שאין צריך האבל להחזיר לו, דזיל בתר טעמא, שהרי טעם האיסור לשלוח לאבל הוא משום שבכך הוי כשואל בשלומו, ואם כן, כיון שכבר עבר המשלח ושלח לו ושאל בשלומו, מעתה אם מקבלו האבל או לא, אינו מעלה ואינו מוריד.

כעין זה כתב גם השבט הלוי (ח"י סימן קז אות ג) על דבר השאלה באבל ששלחו לו משלוח מנות אם חייב לסרב לקבל או שמותר בדיעבד לקבל. וכתב שפשוט הוא שמותר לו לקבל, שהרי כל האיסור לשלוח מנות לאבל כל י"ב חודש הוא מדין שאילת שלום, והרי הדין הוא שאם עם הארץ שאל בשלומו, שמותר להשיב לו, וא"כ ה"ה בדין הנלמד מכך לענין שליחת מנות, שאם כבר שלח לו ושאל בשלומו שמותר לו לקבל אף אם נחשיב זאת כמשיב לו שלום. וכן הביא בשלמי תודה (פורים סימן לג אות ב) ששמע מהגר"נ קרליץ זצ"ל.

ולפי זה יש להעיר על דברי הגרמ"פ שדן שאינו צריך לשלוח המנות שהובאו לו תוך שבעה כיון שאין ידוע לנו טעם לאסור. ולפי דברי האחרונים הנזכרים, יש טעם אחר להתיר, וזאת כי מאחר וכבר קיבל המנות לביתו וכבר שאלו בשלומו אין טעם להצריכו להחזיר המנות. ואולי כיון שטעם זה אינו מספיק כמו שכתב הגרמ"פ בתשובתו, וע"כ צריך לומר שהיה להם טעם אחר, ואותו טעם עלום יתכן ויש בו כדי להזקיק גם את החזרת המנות.

חילוק בין 'מזיגה' ל'שילוח' בנדה והנפק"מ למשלוח מנות ע"י שליח דוקא

ובעיקר קושיית המור וקציעה הוסיף עוד בספר דברי סופרים (פנ"ד הערה א) שאין דבריו מובנים, שהרי בתורת צדקה שיהיה לו מה לאכול ודאי מותר, ואם כן יש להעמיד דברי המשנה שהיו שולחים מנות לבית האבל באופן שלא היה לו מה לאכול.

עוד הביא שם שראה מי שתירץ קושיית המור וקציעה שאין איסור לשלוח משלוח מנות אלא על ידי שליח, שבכך מראה שזוכרו ואוהבו, אבל בנתינה מיד ליד אינו מורה כל כך על אהבה וריעות ובאופן זה התירה המשנה. ומקור חידוש זה בקובץ באר יצחק (ח"ג עמוד שלג אות ח-יא), שם רצה חכ"א לחדש שכל האיסור לשלוח מנות לאבל הוא דוקא כששולח לאבל ע"י שליח, שאז גדרו 'שאילת שלום'. ומקור חידושו, על פי מה שמבואר בשו"ע (יו"ד סימן קצה ס"י) שנדה אסורה למזוג לבעלה את הכוס בפניו, אבל בשינוי או שלא בפניו שרי. ועוד כתב שם (סי"ג) שכשם אסורה למזוג לו, כך הוא אסור למזוג לה. ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור. והנה בנוגע לאיסור מזיגה בעצמו לא מצאנו בפוסקים חילוק בין מזיגתה למזיגתו, ומשמע שע"י שינוי שרי. אמנם לענין שליחת כוס של יין על ידי אחר, לא הוזכר בפוסקים שיועיל שינוי לזה.

וכתב לבאר ע"פ מה שכתב בשו"ת דברי יואל (יו"ד סימן סד) לחדש, שכל איסור שילוח כוס הוא דוקא כששולח על ידי שליח שלא בפניה, שבזה מראה שנותן דעתו עליה, וכמו שכתבו הראשונים בביאור איסור שילוח. ולכן לא מהני שינוי וכל שכן שלא מהני שישלח שלא בפניה כדרך שמועיל במזיגה, כיון שאדרבה כששולח בפניה אין זה שילוח אלא מזיגה. [ועפ"ז כתב נפק"מ להתיר הגשת כוס של קידוש בשינוי, כיון שבפניה הוי מזיגה ולא שילוח, ובמזיגה מהני שינוי].

ועפ"ז נתן טעם גם לספק הבנין ציון הנ"ל שמא יש לשלוח מנות דוקא על ידי שליח, וכלשון הפסוק 'ומשלוח' מנות, ויתכן שלא יוצא כששולח בלא שליח. ולא ביאר לנו הטעם, מדוע יצטרכו לשלוח דוקא על ידי שליח. ולהנ"ל אתי שפיר, כי מאחר וכל ענין משלוח מנות בפורים הוא כדי להרבות אחוה ורעות, הרי עיקר צורת ריבוי אחוה ורעות הוא דוקא על ידי שליח, שבזה מראה שאוהבו ונותן דעתו עליו. ואף הדברי יואל שם רמז לזה. [וכתב לפ"ז שאם בא לבית חבירו ונותן לאחד מבני הבית שיהיה השליח לתת לחבירו, בזה לא קיים עיקר הענין, וכשליחת כוס של קידוש שחשובה מזיגה ולא שילוח לענין נדה].

העמדת איסור שליחת מנות רק באופן ששולח על ידי שליח

ולפי זה חידש עוד, שכל איסור שליחת מנות לאבל כיון שהוא משום שאילת שלום, יש לומר שאינו אסור אלא באופן ששולח על ידי שליח שלא בפני האבל, שבכך נכנס בגדר שאילת שלום. משא"כ כששולח לו בעצמו, אין זה אתא נתינת מנות ללא הדרישה בשלומו, וזה לא נאסר באבל. ועפ"ז כתב כנ"ל ליישב קושיית המור וקציעה מדברי הגמרא במועד קטן, כי הגמרא במועד קטן איירי באופן שהשולח בעצמו מביא את דברי המאכל ולכן אין בכך איסור, משא"כ משלוח מנות אסור כיון שהוא ע"י שליח. ואכן מדוייק כן בלשון המשנה "אין מוליכין" ולא "אין משלחין" כי לשלח אסור אפילו בכלים פחותים.

אמנם הדברי סופרים שם דחה דבריו, שהרי הרמ"א כתב שאם אין בעיר אדם אחר מותר לו לשלוח מנות לאבל כדי לקיים המצוה, ואם כל האיסור אינו אלא בשליחת מנות על ידי שליח, אם כן כדי לקיים עיקר המצוה של משלוח מנות יוכל לתת לו בעצמו באופן שאינו מרבה כל כך אהבה וריעות ומותר. וכמו שמסיק בשו"ת בנין ציון (סימן מד) שלמעשה לא בעינן משלוח מנות על ידי שליח דוקא. ואף שהמשנה ברורה (סימן תרצה ס"ק יח) הביא כן משמו שנסתפק בזה ונשאר בספק, ועינינו הרואות שפשט ספיקו, מ"מ כוונת המ"ב שפשיטות הבנין ציון היא לפי דעת הרמ"א [בענין שלח לחבירו ומחל לו חבירו] ואילו לדעת הפרי חדש לא נפשט ספיקו. וכיון שלדעת הרמ"א נפשט הספק אם כן הרמ"א גופיה לא היה לו להתיר שליחת מנות לאבל ע"י שליח אף שהוא יחיד בעיר, כיון שלשיטתו מותר להביא המשלוח מנות מיד ליד שלא ע"י שליח.