אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/כא

יום רביעי א אדר א' תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף כא

אבילות על אדם חי כשודאי ימות

דין קריעה בעמידה

בגמרא במסכת מועד קטן (כא.): אמר רמי בר חמא, מנין לקריעה שהיא מעומד, שנאמר (איוב א כ) "ויקם איוב ויקרע". ודוחה הגמרא ראיה זו: דילמא מילתא יתירתא הוא דעבד, דאי לא תימא הכי "ויגז את ראשו" (שם). דהיינו, שכשם שגזיזת הראש אינה מדיני האבילות, ורק איוב עשה כן לרוב צערו, כמו כן אפשר לומר שמה שקרע מעומד לא היה מחמת שכן דין הקריעה שתעשה מעומד, אלא שאיוב לרוב צערו קם וקרע.

ומכח דחיה זו מביאה הגמרא מקור אחר לדין קריעה מעומד, מהכתוב אצל דוד המלך, "ויקם המלך ויקרע את בגדיו" (שמואל ב' יג לא). ורוצה הגמרא לדחות אף ראיה זו כדרך שדחתה הראיה מאיוב, שכן בהמשך הפסוק כתוב גם "וישכב ארצה", ובשכיבה על גבי קרקע אין מקיימים מצות כפיית המיטה, וע"כ שמלבד שכיבה זו קיים גם מצות כפיית המיטה, וא"כ צ"ב לשם מה הוסיף ושכב על הארץ, ומוכח שדוד המלך עשה גם דברים שאינם בכלל חיובי האבלות, ואם כן אין להוכיח ממה שעמד בקריעתו שכן דין הקריעה שתהיה מעומד, שכן יתכן ודוד המלך הוסיף עמידה זו אף שאינה מעיקר דיני האבלות [כך ביאור דברי הגמרא לפמש"כ התוספות]. ומבארת הגמרא שהשכיבה על הארץ המוזכרת בפסוק, אינה שכיבה על הארץ ממש, אלא כעין שכיבה על הארץ - דהיינו קיום דין כפיית המיטה. ואם כן לא מצאנו שעשה דוד המלך דברים יתרים על עיקר דיני האבלות, וממילא יש לומר שאף עמידתו בעת הקריעה היתה מעיקר דיני הקריעה שצריכה להעשות מעומד.

על נסיון הגמרא לדחות את ראייתו של רמי בר חמא מדוד המלך, בכך שדוד המלך עשה גם דברים שאינם מעיקר דיני האבילות שכן שכב ארצה אף שאין זה מדיני האבילתו, הקשו התוספות (ד"ה דאי) שדוד שכב על הארץ גם כאשר נתן הנביא החלה את בנה של בת שבע, כדכתיב (שמואל ב' יב טז) "ויבקש דוד את האלוקים בעד הנער, ויצם דוד צום, ובא ולן ושכב ארצה", ובאותה שעה היה הילד עדיין בחיים, וכמובא אחר כך בפסוק (שם פסוק יח) "ויהי ביום השביעי וימת הילד". וביאר היד דוד כוונת קושייתם, שכיון ששם לא מת הנער, על כרחך ששכיבתו על הארץ אינה ענין כלל לאבלות, ולא עשה כן אלא משום צער, ואם כן אין להוכיח מכך שדוד המלך עשה באבלות דברים יתירים על עיקר חובת האבלות.

יסוד התוספות שהעומד למות כמת דמי

ויישבו התוספות, וזה לשונם: ושמא הואיל והנביא אמר לו מות ימות, הרי הוא כמת, ואף על פי שהתפלל עליו שיחיה. וכענין זה אמרינן בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ה) הקב"ה שהיה יודע שעתיד להיות מבול היה מתאבל על עולמו קודם המבול, עכ"ל. וביאור יישובם, שכיון שהתנבא הנביא שימות, הרי הוא כמת, וממילא אף במעשה זה שכב דוד על הארץ כתוספת לאבלותו ולא רק בשביל צער. עכ"פ מבואר בתוספות שישנה מציאות של אבלות קודם מיתת האדם, באופן שברור שבמהלך הרגיל ימות [שהרי התפלל עליו שיחיה, והיינו שידע שכח התפילה לשנות אף גזר דין כזה, אך מכל מקום במהלך הרגיל נידון הילד למיתה]. וכן ביאר בספר פניני הקהילות יעקב (ח"א עמוד טז) שאף שנבואה לרעה יכולה להתבטל על ידי תשובה, וכמו שכתב הרמב"ם (יסוה"ת פ"י ה"ד), מכל מקום כל זמן שלא נתבטלה הגזירה, הרי קיימת נבואה שימות ולכך דינו כמת.

והנה לשון הירושלמי שהזכירו התוספות הוא: ומנין ששימר הקב"ה על עולמו שבעה, "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ" (בראשית ז י). ומקשה הירושלמי: ומתאבלין קודם שימות המת. ומיישב: אלא, בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות, אינו מתאבל עד שימות המת. אבל הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות, שימר על עולמו תחילה. הרי מבואר בירושלמי גם עצם הדבר שישנה מציאות של אבילות קודם המיתה, וגם יש לדקדק בדברי הירושלמי שאילו יהיה אופן שבשר ודם ידע בודאי שכך יהיה, יש לו להתאבל אף קודם שימות המת, ואם כן במקום נביאות שהנביא התנבא שימות, שפיר התאבל דוד על הנער אף קודם מותו.

ובגליוני הש"ס העיר שיסוד זה הוא חידוש, שמפאת שיודעין וודאי שימות על פי נביא, לכן כל העומד למות כמת דמי, וחשוב כבר כמת ושייך להתאבל עליו. ואמנם הביא מהר"י ענגיל דוגמא לדבר מדברי המדרש רבה (ב"ר לב א), שם מבואר שאחיתופל התיר גילוי עריות, וביאר נחמן בריה דרבי שמואל בר נחמני, שכך אמר אחיתופל לשאול: וכי יש אישות לדוד, הלא מורד במלכות הוא וחשיב כמת. התיר קונעתו [- אשתו] ועשה אותו זיטויטוס [- דל חסר דבר מה, דהיינו שעשה את דוד כחסר חיים], וכאילו הוא מת ודמו מותר ואשתו מותרת. עמד שאול ונתן מיכל אשת דוד על פיו לפלטי בן ליש. הרי שאף שם נראה כעין המבואר בתוספות שאדם שדינו למות ועומד למות, מחמת דין או מחמת נבואת נביא, חשוב כמת, לענין היתר אשתו ולענין אבילות.

ביאור הפני משה שדוד לקח אשת אוריה בחייו כיון שהיה מורד במלכות

והנה בתוכחתו של נתן הנביא לדוד, נאמר (שמואל ב' יב ז-ט): ויאמר נתן אל דוד... כה אמר ה' אלוקי ישראל, אנכי משחתיך למלך על ישראל ואנכי הצלתיך מיד שאול. ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך, ואתנה לך את בית ישראל ויהודה... מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני, את אוריה החיתי הכית בחרבת ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון.

ובירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"ג) איתא: ר' יודן אומר, נושא המלך אלמנות המלך, שמצינו בדוד שנשא אלמנות שאול, שנאמר "ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקך", זו רצפה ואביגיל ובת שבע. וביאר הפני משה שרצפה היא פלגש שאול וזהו ביאור 'נשי אדוניך', ואביגיל ובת שבע הם 'בית אדוניך'. וביאר (שם ובמראה הפנים) פירוש הפסוקים, שהנביא רמז לו שאינו מוכיחו על דבר ליקוחי בת שבע, כי בהיתר לקחה וכמו שדרשו חז"ל מלשון הכתוב "לקחת לך לאשה" - ליקוחין יש לך בה. וטעם ההיתר, שכן אוריה מורד במלכות היה, והרי היא לך בהיתר כמו שלקחת את אביגיל אחרי מות נבל ולא נכשלת בה מקודם, וכך היא לך בת שבע. אלא מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני, את אוריה החיתי הכית בחרב... ואותו הרגת בחרב בני עמון, דהיינו שעל זה היתה עיקר התוכחה לדוד. וביאר מהר"י ענגיל, שסברת הפני משה במעשהו של דוד היא כעין סברת אחיתופל בהיתרו לשאול, שכיון שאוריה היה מורד במלכות, ממילא אף קודם שמת במלחמה ונתגרשה אשתו בגט שהיו עושים לוחמי בית דוד, כבר היה מותר בה. ולפי זה צריך לומר שטעותו של אחיתופל היתה במה שהחשיב את דוד למורד במלכות, ולא בעיקר הסברא.

הטעם שאין לאחיתופל חלק בעוה"ב מדין מורד במלכות או מאבד עצמו לדעת

ובשו"ת מהרש"ם (ח"ו סימן קכג) בתשובה לרבי מנחם מנדל דמשק מקראקא, בדבר מה שאירע במחניכם כמה מקרים באנשים רמי המעלה אשר בכדי להיפטר מצער ויסורים ועוני ובזיון, איבדו את עצמם לדעת ר"ל, ושאל הרמ"מ למהרש"ם אם דינם לכל דבר כאילו מתו על מטתם. מתוך התשובה מתבאר שרמ"מ רצה להוכיח שאינו בכלל מאבד עצמו לדעת, ממה שנמנה אחיתופל בכלל אותם שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין פ"י מ"ב) כיון שמרד במלכות ולא מחמת שאיבד עצמו לדעת כדכתיב (שמואל ב' יז כג): "ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו, ויחבוש את חמורו ויקם וילך אל ביתו אל עירו, ויצו אל ביתו ויחנק וימות ויקבר בקבר אביו", ומכך הוכיח הרמ"מ דמשק שכשעושה כן מתוך צער ויסורין אינו חשוב מאבד עצמו לדעת לענין זה שאין לו חלק לעולם הבא.

והמהרש"ם דחה דבריו על פי יסוד הנזכר בדברי המדרש רבה, שהתיר את מיכל אשת דוד לפלטי בן ליש כיון שחשב את דוד למורד במלכות, וכיון שהיה אחיתופל מורד במלכות ממילא אי אפשר לחייבו על ששלח יד בנפשו, כיון שהעומד למוד דינו כמת ואשתו מותרת. ואף שלפי האמת לא קיימא לן הכי, מכל מקום סגי בטעם זה שלא להחשיבו כמאבד עצמו לדעת. ומ"מ הסכים לעיקר הדבר שאם עשה כן מפני יסורים וכדומה שאיננו בכלל מאבד את עצמו לדעת. והביא מש"כ בשו"ת פרשת מרדכי (יו"ד סימנים כה-כו) שחשיב כאומר מותר, דלאו כולי עלמא דינא גמירי, ושוגג הוא.

אמנם עיקר ההנחה עליה מבוססת ראית הרמ"מ שאחיתופל נטרד מהעולם הבא מחמת שהיה מורד במלכות ולא מחמת שאיבד עצמו לדעת, יעויין בילקוט הגרשוני (מערכת מאבד עצמו לדעת, קו"א ח"ב) שכתב שלא הביאה הגמרא מקור על אחיתופל שאין לו חלק לעולם הבא, לפי שהיה מאבד עצמו לדעת והוא דבר פשוט שאין לו חלק לעוה"ב. וכ"כ התפארת ישראל (סנהדרין פ"י אות יב במוסגר). מאידך, בשם הגאון מסעמיהאי כתב הילקוט הגרשוני שם, שאחיתופל לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת, כיון דבלאו הכי היה דינו להריגה מצד מורד במלכות. וכ"כ בשו"ת בשמים ראש (סימן שמה), שלפי שמרד במלכות בית דוד לא היה אחיתופל מאבד עצמו לדעת. והוא כדברי המהרש"ם הנזכרים.

יישוב קושיית התוספות כיצד נטמא אליהו לבן האלמנה

על פי יסוד זה הוסיף הגליוני הש"ס ליישב את קושייתם המפורסמת של תוספות במסכת בבא מציעא (קיד: ד"ה אמר), על המבואר בגמרא שם שאליהו הנביא כהן היה, ותמהו התוספות: תימה לר"י, היאך החיה בנה של האלמנה, כיון שכהן היה, דכתיב (מלכים א' יז כא) "ויתמודד על הנער" וגו'. ויישבו התוספות, שהיה ברור לו שיחייהו ולכך היה מותר לו ליטמא לו משום פיקוח נפש.

אמנם לאור היסוד העולה מדברי התוספות בסוגייתנו, שכל שודאי שימות הנער הרי הוא חשוב כמת לענין אבילות, ביאר מהר"י ענגיל שיסוד זה נכון גם לאידך גיסא, שאם ברור לו שיחייה, אם כן עומד לחיות כחי ואינו מטמא כלל.

דבריו המפליאים של האוה"ח שאין לחלל שבת על מי שעתיד למות קודם שישמור שבת

ובאור החיים (שמות לא טז) כתב דברים מפליאים: אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת [- דהיינו, לחלל את השבת עבור חייו], דוקא 'לעשות', פירוש באדם שישנו בגדר עומד לעשות. אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו, הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים, לא יחללו עליו שבת. וכבר תמה המנחת חינוך (מצוה לב [ג]) שמדברי האוה"ח מבואר שאין מחללים את השבת לחיי שעה, והוא נגד גמרא מפורשת במסכת יומא (פה.) שם מפורש שאפילו לחיי שעה מפקחין את הגל. וכתב שלמדן אחד חילק לו שדברי הגמרא ביומא היינו בחילול שבת במלאכות דרבנן, והאוה"ח האוסר איירי במלאכות דאורייתא. והמנחת חינוך מצא טעם לדברי האוה"ח לדעת הסובר (שם פה:) שהיתר פיקוח נפש נלמד מ'ושמרו' - חלל עליו את שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, שלטעם זה באמת אין להתיר באופן שלא יבוא לשמירת שבת, אך לדעת שמואל שלומדים היתר פיקוח נפש מ'וחי בהם' ולא שימות בהם, אפילו לחיי שעה מחללין את השבת.

ובקובץ כרם שלמה (שנה יג, קובץ ה, עמוד מט אות טז) כתב חכ"א לבאר דברי האוה"ח על פי יסוד התוספות בסוגייתנו, שבאופן שנביא אמר לו שימות הרי הוא כמת ממש, ואם כן אפשר להעמיד דברי האור החיים שלא בסתם אדם שעתיד למות, אלא דוקא בכה"ג שנביא אמר לו שימות עוד קודם לשבת הבאה, שבכה"ג חל עליו שם מת כבר בשעה זו ולכן אין מחללין עליו את השבת. אמנם לפי ביאור המהר"י ענגיל שהוא מדין עומד למות כמת דמי, יש לדון אם יש מקום לחלק בין מקום שנביא אומר כן שימות בודאי, ובין מקום שע"פ דרכי הרפואה עומד למות שעל זה מפורש בגמרא ביומא שאפילו לחיי שעה מפקחין.

והנה בספר מצבת משה לרבי משה בצלאל לוריא העיר על עיקר יישוב התוספות, שהרי אף במת גמור אין מתחילים דיני האבלות אלא משעת קבורה וסתימת הקבר, ולא משעת מיתה, ואם כן אף אם נחשיב נבואת הנביא שימות כמיתה ממש, אכתי אין בכך די כדי לבאר מעשהו של דוד כמעשה אבלות, שכן עדיין לא התחילו חיובי האבלות. וכן העיר בשרביט הזהב, דנהי דהוי כמת, כקבור מי הוי. ולכאורה צ"ל שכוונת התוספות שאף זה בכלל 'מילתא יתירתא הוא דעבד' שאין הכוונה רק שעשה מעשים נוספים לשם אבלות, אלא אף התחיל האבלות קודם זמנה, אך מכל מקום עשה זאת בתורת אבלות ולא לשם צער בלבד. ולפי זה אפשר ליישב גם הערת הגליוני הש"ס, שאף אם באמת אין להחשיבו לכל ענין כמת, מכל מקום סגי בכך לבאר שמעשהו של דוד היה כהרחבה למעשה האבלות ולא כמעשה צער בעלמא. אמנם התוספות הביאו מקור לדבריהם מדברי הירושלמי, ושם מבואר שהקב"ה התאבל על עולמו, ומשמע שאכן יש משמעות לעיקר אבלות קודם שימות המת.