אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/יב

יום שני כב שבט תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף יבעריכה

אדם חשוב בבישולי עכו"םעריכה

השמטת הפוסקים לדין אדם חשוב בבישולי עכו"ם

בגמרא במסכת מועד קטן (יב:) מובא מעשה ברבי יהודה נשיאה שיצא לחצר בשבת בטבעת ושתה מים שחימם טבח גוי, וכששמע רבי אמי על כך הקפיד. ומבררת הגמרא בשל מה הקפיד רבי אמי, אם משום יציאתו בטבע - הלא טלטול טבעת הרי היא ככל הכלים הניטלים בחצר. ואם משום שתיית המים שחימם הגוי - הא אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, כל שנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי נכרים. ומסיקה הגמרא שאכן הקפדתו היתה על שתיית המים, ואף שמים נאכלים כמות שהן חיים, מכל מקום "אדם חשוב שאני", והיה לרבי יהודה נשיאה להחמיר על עצמו ולא לשתות המים.

וכעין סוגיית הגמרא במועד קטן, נמצא גם בגמרא בשבת (נא.): אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה, אטמין לי צונן [- בשבת. רש"י] ואייתי לי מיא דאחים קפילא אמראה [- שהחמן נחתום נכרי, ובחול, ולאשמועינן דאין בהן משום בישולי נכרים]. שמע רבי אמי ואיקפד. אמר רב יוסף, מאי טעמא איקפד, כרבוותיה עביד [- מדוע הקפיד והלא עשה כהוראת רבותיו], חדא כרב וחדא כשמואל. כשמואל - דאמר רב יהודה אמר שמואל, מותר להטמין את הצונן. כרב - דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב, כל שהוא נאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי נכרים. והוא [- רבי אמי] סבר, אדם חשוב שאני.

והנה עיקר דינו של רב נפסק בשו"ע (יו"ד סימן קיג ס"א): דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו גוי... אסור משום בישולי גוים. אמנם לא הזכיר השו"ע את המבואר בסוגייתנו שאדם חשוב יש לו ליזהר מבישולי עכו"ם אף בדבר הנאכל כמות שהוא חי.

ובערך לחם למהריק"ש הוסיף דין זה: ואדם חשוב צריך להחמיר על עצמו בזה. וצ"ב מדוע לא הזכיר השו"ע דין זה, ובאמת שכן קשה כבר על הרמב"ם (מאכלות אסורות פי"ז ה"ד) והטור (סימן קיג) שהשמיטו דין זה ולא כתבוהו והשו"ע הלך אחריהם. וכן תמה הב"ח (שם): ואיכא לתמוה למה לא כתבו רבינו.


יישוב הש"ך שלא הוצרכו לכותבו מחמת פשיטותו

ובשו"ע (יו"ד סימן קנב ס"א) פסק: גוי העושה משתה לחופת בנו או בתו, אסור לישראל לאכול שם... ומאימתי אסור, משיתחיל להכין צרכי הסעודה, ולאחר ימי המשתה שלושים יום. ואם אומר שמזמינו בשביל החופה, אסור עד שנים עשר חודש, ולאחר שנים עשר חודש מותר, אלא אם כן הוא אדם חשוב. והש"ך (שם סק"ב) הקשה מדוע השמיטו הרי"ף (ע"ז ב: מדפיו) והרמב"ם (ע"ז פ"ט הט"ו) דין זה שלאדם חשוב אסור לאכול מסעודתו אף אחר שנים עשר חודש. והביא יישוב הב"ח (שם) שלדעתם אף אדם חשוב מותר אחר שנים עשר חודש, ודחק ליישב סוגיית הגמרא בעבודה זרה (ח:) לדבריהם.

אמנם הש"ך יישב השמטתם באופן אחר, שלא הוצרכו לכותבו, משום דמילתא דפשיטא היא דאדם חשוב ירחיק עצמו בכל מאי שיוכל. דהיינו שלדעת הש"ך אף הרמב"ם והרי"ף מסכימים להלכה שאדם חשוב אסור באכילה מסעודתו אף אחר י"ב חודש, אלא שלא כתבו זאת כיון שהיה נראה להם דבר זה לדבר פשוט שאין צריך לכותבו. והוסיף הש"ך, שכן צריך לומר לדעת הרמב"ם, הטור והשו"ע, במה שהשמיטו דין הגמרא שאדם חשוב אסור בבישולי נכרים אף בדבר הנאכל כמות שהוא חי - כי אף דין זה היה פשוט להם, שאדם חשוב צריך להרחיק עצמו בכל מאי שיוכל, וודאי שאף הם מסכימים להלכה לדין זה.

על דברי הש"ך תמה החתם סופר (חידושי יו"ד עמוד ט ד"ה דבר): והדברים קשים לאמרם. אם הש"ס כתבו בשני מקומות, ורב נחמן ורב יוסף ורבי יהודה נשיאה טעו ביה, איך סמכו הרמב"ם הטור והשולחן ערוך על חשיבותנו אנו שנדע דין זה מעצמנו. ובפרט שהרי"ף והרא"ש כן הביאו דין זה כפי שציין הב"ח (סימן קיג). וכן תמה התוספת שבת (סימן רנד ד"ה מיהו): איך הוא מילתא דפשיטא, כיון דרב נחמן ורבי יהודה נשיאה לא סבירא להו הכי.


ביאור האחרונים שאף אדם חשוב מותר לאוכלו מכח מעשה רב

דרך אחרת בביאור דעת הרמב"ם והטשו"ע כתב בדגול מרבבה (סימן קיג הגב"י אות יד), שלדעתם דבר הנאכל כמו שהוא חי אינו נאסר בבישול עובד כוכבים אפילו לאדם חשוב. וטעם הדבר לפי שעשה רב נחמן מעשה להיתר, ומכח מעשה רב התירו אף לאדם חשוב לעשות כן. וכ"כ היד דוד (מו"ק יב:) שהפוסקים השמיטו דין זה, כי מאחר שרב נחמן מרבי יהודה נשיאה עבדו כן, פשיטא שכן הלכה נגד רבי אמי. ובפרט שרב יוסף נמי נראה שסובר כן. וכ"כ השפת אמת (שם). גם הפרי חדש (סק"ג) דחה דברי הש"ך שכיון שרב נחמן ורבי יהודה נשיאה הכי הוי עובדא, אף דרבי אמי איקפד עליהו - אין דבריו של אחד במקום שנים, ועוד דמעשה רב.

ובקיצור אמרים העמיד הנידון הערוך השולחן (סימן קיג סי"א): יש מגדולי אחרונים שרצו לומר דאדם חשוב אסור לו לאכול ולשתות מבישול עובד כוכבים אף בדבר הנאכל כמו שהוא חי [ב"ח (סימן קיג) וש"ך (סימן קנב סק"ב)], ורבים דחו דבריהם [פר"ח (סק"ג) וט"ז (סימן קנב) ומגן אברהם (סימן רנז סקט"ו) וקרבן נתנאל (סו"פ במה טומנין)].

והכריע הערוך השולחן כדעת המתירים: והאמת דכן הוא, שאף על גב שמצינו כמה פעמים בש"ס שאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו, מכל מקום בדין זה שמצינו בגמרא בשבת שרב נחמן עשה מעשה בעצמו להתיר, ורב יוסף החזיק בידו - לכן, אע"ג דרבי אמי הקפיד על זה, מכל מקום הלכה כרבים. וכן משמע מלשון הש"ס שם [יבואר להלן]. וכן במועד קטן עשה רבי יהודה נשיאה מעשה בעצמו ושתה ממים שהיחם עכו"ם, שמע מינה דלא חשו לזה.


דקדוק החתם סופר בשינוי הלשון 'והוא סבר' אדם חשוב שאני

החתם סופר מדקדק את לשון הסוגיא בשבת ובמועד קטן, ומתוך כך מבאר את השמטת הפוסקים. דהנה לשון הגמרא בשבת "והוא סבר אדם חשוב שאני", ואילו לשון הגמרא במועד קטן היא בסתמא "אדם חשוב שאני". הרי שבגמרא בשבת משמע שרק רבי אמי כך היה סבור, ובאה הגמרא לבאר מדוע הקפיד רבי אמי והרי דבר זה נאכל כמות שהוא חי, ועל כך יישבה הגמרא את קפידתו שהוא סבר שאדם חשוב שאני, אבל אנן לא סבירא לן כן . משא"כ בלשון הגמרא במועד קטן משמע שגם אנו מסכימים לדין זה ש'אדם חשוב שאני'. [ולזה נתכוון הערוך השולחן שכתב שמלשון הש"ס משמע שאין הלכה כרבי אמי, ויש להעיר על דבריו כהערת החתם סופר שהרי אין כן הלשון בגמרא במועד קטן].

על פי זה ביאר החתם סופר, שאכן ישנו חילוק בין המעשה המובא בשבת למעשה המובא במועד קטן, כי בשבת ביקש רב נחמן מדרו עבדו שיביא לו מים שחימם נחתום נכרי, ויביא לו אותם לביתו ושם ישתה מהם. ועל אופן זה אמרה הגמרא שרק רבי אמי סובר שאדם חשוב אסור בשתייתו, אבל לדידן מותר אף אדם חשוב בשתיית מים אלו בתוך ביתו. משא"כ בגמרא במועד קטן שרבי יהודה נשיאה שתה מים שחימם נכרי, מדובר באופן ששתה המים בבית הגוי, וכיון שלא מצינו עוד אמוראים שנהגו כן, שכן רב נחמן ורב יוסף לא דיברו בכה"ג - שוב הסיקה הגמרא בסתמא ש'אדם חשוב שאני' ויתכן שאכן הלכה כרבי אמי שאדם חשוב אסור באכילת בישולי עכו"ם בדבר שנאכל כמות שהוא חי, כאשר האכילה נעשית בביתו של הגוי.

אמנם הפוסקים השמיטו דין 'אדם חשוב' ולא הזכירוהו כלל בשום אופן, ומשמע שבכל גווני אין אדם חשוב צריך להיזהר מאכילת דבר שנאכל כמות שהוא חי. וביאר החתם סופר שנסמכו בזה על סוגיית הגמרא בעבודה זרה (לא:). הגמרא שם דנה בדבר האיסור לשתות שכר של עובדי כוכבים, אם טעם האיסור משום חתנות [- שיבואו לקירוב הדעת ולחתנות], או משום גילוי. ומביאה בגמרא הנהגת האמוראים לגבי שכר של נכרי: רב פפא מפיקין ליה לאבבא דחנותא [- לפתח החנות] ושתי, רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי. ומסיקה: ותרוייהו משום חתנות, רב אחאי עביד הרחקה יתירתא [- ולכן לא הסתפק בהוצאת השכר אל מחוץ לחנות אלא בהבאתו לביתו].

ומקשה החתם סופר, מנין לגמרא שטעם האיסור הוא משום חתנות, שמא טעם האיסור הוא מחמת גילוי, ובאמת לאדם בריא אין כל איסור. ומה שהביאו השכר לפתח החנות או לבית, היה מחמת נידון דידן שאף דבר שראוי לאוכלו כמות שהוא חי מכל מקום אסור משום בישולי עכו"ם לאדם חשוב, ולכן הוצרכו להוציא השכר מחנותו כדרך שהתירה הגמרא בשבת. אלא מוכח מסוגיית הגמרא שם שאדם חשוב מותר לאכול אפילו בתוך ביתו - ולכן השמיטו הרמב"ם והטשו"ע לדין זה מכל וכל.


סתירת דברי רש"י בטעם הדין שאדם חשוב צריך להחמיר

ובעיקר הטעם המבואר בגמרא שאדם חשוב צריך להחמיר, כתב רש"י בשבת (נא. ד"ה אדם): שהרואה אותו שהוא מיקל, עומד ומיקל יותר. ובהגהות מהר"א לנדא (הנדפסות בש"ס וילנא) העיר שלא כן פירש בגמרא במועד קטן, שם לשון רש"י (ד"ה אדם): יש לו להחמיר על עצמו יותר. ודקדק מהרא"ל שמשמע אפילו בלא חשש רואים יש לו להחמיר על עצמו.

ולכאורה לדברי החתם סופר יש ליישב אף את החילוק בדברי רש"י, שכן הוקשה לרש"י דקדוקו של החת"ס שבגמרא בשבת משמע שרק רבי אמי הוא שאמר ש'אדם חשוב שאני', ואילו בגמרא במועד קטן משמע שסתמא דגמרא הוא ש'אדם חשוב שאני' וצריך להיזהר. ולכן דקדק רש"י ושינה טעם הדין - שרבי אמי חושש ל'חשש רואים' וחשש זה אין שאר חכמים מסכימים עמו, משא"כ הגמרא במועד קטן עוסקת בטעם אחר שאדם חשוב יש לו להחמיר על עצמו - ועם חשש זה מסכימים הכל.

וביאור החילוק מדוע עכ"פ לא יסכימו הכל לחששו של רבי אמי בשבת מהטעם המובא במסכת מועד קטן, שאדם חשוב צריך להיזהר מחמת עצמו אף בלא חשש רואים - יש לבארו על דרך החתם סופר, שכל מה שצריך להחמיר על עצמו בלי חשש רואים הוא רק באופן שאוכל בבית הגוי, אבל כשלוקח את המים לביתו אין חשש כלל וכל החשש אינו אלא משום 'חשש רואים', ובזה נחלקו האמוראים אם יש לחשוש לכך, ורק רבי אמי הוא הסובר שיש לחוש לו.


ביאור התוספות שבת והברכי יוסף בדקדוק לשונות הגמרא

ובעיקר סתירת הלשון בין סוגיית הגמרא בשבת לסוגיית הגמרא במועד קטן, עמד גם התוספת שבת (סימן רנד ד"ה והש"ך). וביאר, שבגמרא בשבת מובא בשם רב נחמן שני עניינים, א' אטמין לי צונן, ב' אייתי לי מיא. ולפי זה יש לומר שלמסקנת הגמרא שהקפיד רבי אמי, היינו על שני העניינים. ועל כן הסיקה הגמרא שרק רבי אמי סבר כן, כי רבי אמי סבירא ליה שאף לענין הטמנת צונן אדם חשוב ראוי להחמיר, ובזה חולקים אנו על דעתו. משא"כ במועד קטן שלא איירי שם בדין הטמנת צונן אלא בדין מים שבישל עכו"ם - בזה אף דעתנו כדעת רבי אמי שיש לאסור באדם חשוב.

ובאמת כתב גם בברכי יוסף (או"ח סימן רנז) בביאור טעם הדבר שהשמיטו הפוסקים, הרמב"ם והטור, את דין אדם חשוב בהטמנת צונן. וביאר הברכ"י שהוא משום שבגמרא כתוב 'והוא סבר' ומשמע שרק רבי אמי סובר כן, ואנן לא קיימא לן כוותיה. אמנם מדבריו משמע שביאר כן הן לגבי דין הטמנת צונן והן לגבי דין בישולי עכו"ם, והעיר על דבריו בספר בית אהרן (ככלי הש"ס ע' אדם חשוב), שהרי במו"ק אמרה הגמרא לענין בישולי עכו"ם בסתמא ש'אדם חשוב שאני'. ואם כן אין ליישב בכך קושיית הכנה"ג והב"ח מדוע השמיטו הטור והרמב"ם את דין אדם חשוב בבישולי עכו"ם.

ועפ"ז ביאר שם מדוע לא הקשה הב"ח על השמטת הרמב"ם והטור, אלא בדין בישולי עכו"ם, ולא הקשה כן לגבי דין הטמנת צונן - וזאת משום שעל דין הטמנת צונן יש ליישב כמו שיישבו התוספת שבת והברכי יוסף והמחצית השקל והפרי מגדים, שלא אמרה הגמרא כן אלא בדעת רבי אמי ואנן לא סבירא לן כן. ורק על בישולי עכו"ם הקשה כן - שעל זה אמרה הגמרא במועד קטן 'אדם חשוב שאני' בסתמא ומשמע שאף אנו מסכימים בזה.