אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/ז

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
< אוצר:מיזמים‎ | חדש על ה(מ)דף
Revision as of 00:51, 16 January 2022 by מי אדיר (talk | contribs) (מחילת עוונות לחתן ביום חופתו)
Jump to navigation Jump to search

יום רביעי יז שבט תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף ז

מחילת עוונות לחתן ביום חופתו

כיצד יתכן שלחתן יהיו נגעים כיון שנמחלו עוונתיו

בברייתא המובאת בגמרא במסכת מועד קטן (ז:) שנינו: "וביום הראות בו [בשר חי יטמא]" (ויקרא יג יד) - יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו. מכאן אמרו, חתן שנולד בו נגע, נותנין לו ז' ימי המשתה, לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל, נותנין לו שבעת ימי הרגל, דברי רבי יהודה. רבי אומר, אינו צריך [- לדרשה זו], הרי הוא אומר (ויקרא יד לו) "וציוה הכהן ופינו את הבית" - אם ממתינים לו לדבר הרשות [- שיפנה את כליו ולא ייטמאו], כל שכן לדבר מצוה.

וכך שנינו עוד במשנה בנגעים (פ"ג מ"ב): חתן שנראה בו נגע, נותנין לו שבעת ימי המשתה, לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל, נותנין לו כל ימות הרגל.

על הוראת חז"ל לפיה חתן שנולד בו נגע, נותנין לו שבעת ימי המשתה, העירו כמה מגדולי הדורות הערה מקורית. בגמרא בערכין (טז.) מונה הגמרא שבעה דברים שעליהן נגעים באין: א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין כו'.

מאידך, רש"י בפירושו לתורה (בראשית לו ג) על הפסוק (שם) "ואת בשמת בת ישמעאל אחות נביות", מביא: ולהלן (כח ט) קורא לה 'מחלת'. מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (פי"ז), שלשה מוחלין להן עוונותיהן; גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה. ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת 'מחלת' שנמחלו עוונותיו, ע"כ לשון רש"י. וכך מבואר גם בירושלמי בביכורים (פ"ג ה"ג): חתן מוחלין לו כל עוונותיו, דכתיב "וילך עשו את ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל", וכי 'מחלת' שמה והלא 'בשמת' שמה - אלא שנמחלו לו כל עוונתיו.

מעתה, יש לתמוה, כיצד יתכן שנגע - הבא על חטא - יראה אצל חתן בשבעת ימי המשתה שלו, בזמן שנמחלו כל עוונתיו. מתוך מכתבו של האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, אל בנו ה'לב שמחה' מגור (מכתבי תורה, מכתב סח), אנו למדים כי האמרי אמת הקשה קושיא זו לבנו. כך גם מקשה רבי אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד, אב"ד קוז'יגלוב ורה"י חכמי לובלין, בספרו ארץ צבי (ח"ב, ליקוטים קצרים, ענייני נישואין)


מו"מ בין הלב שמחה לאמרי אמת אם ישנם נגעים שהם יסורים של אהבה

הלב שמחה, כך נראה מתוך תשובת אביו, הציע ליישב את הקושיא בהקדם סוגיית הגמרא במסכת ברכות (ה:). הגמרא מביאה את מימרתו של רבי יוחנן: נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה. ומקשה הגמרא: ונגעים לא, והתניא, כל מיש שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו, אינן אלא מזבח כפרה. ומיישבת הגמרא קושייתה בשלשה דרכים: א' אמנם נגעים הם מזבח כפרה אך אינם יסורין של אהבה. ב' רק נגעים בארץ ישראל אינם יסורים של אהבה [כך לדעת רש"י שם], לפי שצריך להשתלח מחוץ לשלש מחנות. ג' רק נגעים הנמצאים במקום מגולה שלא תחת בגדיו, אינם יסורים של אהבה.

הרי שלפי שני היישובים האחרונים בגמרא, יש לקבל את הנחת השאלה ש'מזבח כפרה' מכריח שיסורים אלו הם 'יסורים של אהבה' - ואם כן, הרי מצאנו נגעים שאינם באים על חטא, וניתן לקיים את דברי חז"ל על חתן שנראו בו נגעים בשבעת ימי המשתה, בנגעים הבאים כיסורים של אהבה. [כך גם יישב רבי אריה אלתר בספרו אמת ליהודה (ירושלים תש"ן, עמוד יג) שאיירי בנגעים בצנעא שהם יסורין של אהבה ובאים בלא חטא].

האמרי אמת, מקבל את תשובתו של הלב שמחה, אך הוא מעיר שאין בה די כדי ליישב את דברי המשנה. שכן המשנה מדגישה שדין חתן נוגע - מלבד לנגעי גופו - גם לנגעי ביתו ולנגעי בגדו, ואילו כל דברי הגמרא בברכות אינם עוסקים אלא בנגעי גופו, ואין מקור לכך שגם בנגעי בגדים ונגעי בתים יש נגעים הבאים כיסורים של אהבה. [מו"מ זה הובא גם באמרי אמת ליקוטים, נישואין]

בהערה שם כתב המעיר לבאר החילוק בין נגעי אדם לנגעי בגדים ובתים לענין זה, על פי דברי הרמב"ם (טומאת צרעת פט"ז ה"י) והרמב"ן (ויקרא יג מז) שנגעי בגדים ובתים אינם באים בטבע כלל אלא רק בדרך נס, להראות לחוטא כי סר ה' מעליו. וממילא מסתבר שנס זה לא נעשה אלא להעיר לב האדם שחטא בכדי שישוב, משא"כ לענין יסורים של אהבה, לא עביד קוב"ה נסים בכדי [-בחינם], וכדי להרבות שכרו מייסרו ה' בדרך הטבע.


הערה מדברי חז"ל שנגעי בתים באים לגלות המטמוניות ויישוב ע"פ דברי הט"ז

אמנם יש להעיר על זה מדברי חז"ל המפורסמים (ויק"ר יז ו) הביאם רש"י (ויקרא יד לד) על הפסוק (שם) "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם": בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן. ואם כן, נמצא שנגעי בתים אף הם יסורים של אהבה, לטובתם ולהנאתם, ואפשר שפיר ליישב הקושיא כפי שיישבה הלב שמחה.

ויתירה מזאת הוסיף המנחת יהודה שהוא הדין נגעי בתים הגיעו להם לפי שלא ידעו איזה בגדים היו תשמישי עבודה זרה, ובאותן בגדים באו הנגעים והוצרכו להישרף. ואמנם זה לכאורה ודאי אינו שייך אלא לאותו הדור, וגם לענין נגעי בתים יש להסתפק אם היינו דוקא לאותו הדור של כיבוש הארץ.

ואמנם הט"ז בביאורו דברי דוד על רש"י שם, הביא שיש מקשים שבגמרא בערכין מבואר שנגעי בתים באים על עוון צרות עין. ויישב שאכן עיקר הנגע בא מחמת עבירה, אלא שזה חסד קל יתברך שאפשר שלפעמים יימשך טובה מן העונש, דהיינו שימצא מטמון. ואם כן לפי זה מבואר כדברי האמרי אמת שנגעי בתים לעולם באים על חטא ולא מצאנו מקור בדברי חז"ל שבאים כיסורים של אהבה.


האם יש מחילת עוונות על עבירות שבין אדם לחבירו ובלא תשובה

בספר דרך שיחה (בראשית לו ג) מובא כי פעם נזדמן האמרי אמת מגור לשמחת שבע ברכות, שם נשאל שאלה זו, ויישבה באופן אחר; מאחר שהכפרה העליונה ביותר היא כפרת יום הכיפורים, אי אפשר שתהיה כפרת חתן ביום חופתו יתירה על כפרת יום הכיפורים. וכיון שיום הכיפורים אינו מכפר אלא על עבירות שבין אדם למקום, ואילו עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו (יומא פ"ח מ"ט) - הוא הדין חתן ביום חופתו אין עבירות שבין אדם לחבירו מתכפרות לו - ונגעים הרי באים על עבירות שבין אדם לחבירו. [ומקור הדברים מספר ראש גולת אריאל (ח"א עמוד שכא) שם מסופר שהיה המעשה בוורשא, ושהשואל היה האדמו"ר מראדושיץ רבי אליעזר דוד זצ"ל].

הגר"א מן שליט"א העיר קמיה מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, שלכאורה לדברי האמרי אמת שאין כפרת חתן גדולה מכפרת יום הכיפורים, אפשר ליישב את עיקר השאלה באופן פשוט יותר, שחתן זה לא עשה תשובה ודעת חכמים שאין יום הכיפורים מכפר בלא תשובה. וגם לדעת רבי שעיצומו של יום מכפר אף בלא תשובה, הרי כבר כתבו התוספות בשבועות (יב: ד"ה לא) שאינה מחילה גמורה אלא רק שמקילין לו. [וכ"כ בחופת חתנים (פ"ו): ופשוט שאינו מכפר, רק לשבים, דלא עדיף מיום הכיפורים. וכן דעת מהרח"ו בספרו עץ הדעת טוב].

בתשובתו מעיר הגרח"ק שלכאורה אין לתלות את כפרת חתן ביום חופתו בתשובה, שהרי עיקר הלימוד הוא מעשו, ועשו ודאי לא עשה תשובה ביום חופשתו. אמנם, הוסיף שיתכן לומר שאכן אצל עשו לא פעלה חופתו דבר כיון שלא עשה תשובה, ומכל מקום רמזה התורה בשינוי שמה של 'בשמת' ל'מחלת' שזמן זה הוא זמן המסוגל למחילת כל העוונות אם ישוב עליהם בתשובה. ואכן כך מובא בשם הגרח"ק בספר חידושי הגרח"ק (פרשת תזריע אות ח) שרק על ידי הרהור תשובה נמחלים עוונתיו.

ובארחות רבינו (ח"א שידוכין אות סא) כתב בשם הקהילות יעקב, שיש כמה דרגות בתשובה, ועשו היה לו הרהור תשובה וביחס להרהור תשובה זו זכה למחילה. וע"ע אבן ישראל (ח"ז סימן לו אות ט) שהעיר מדברי הגמרא במגילה (יא.) שדורשת הגמרא לגבי עשו "הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו" ומבואר שלא עשה תשובה], וביאר שהלימוד מעשו בא ללמדנו שאפילו לרשע שאינו עושה תשובה נמחלים העוונות ביום החופה.

ובשם האמרי אמת (ליקוטים שם) מובא שהסתפק אם מוחלים לחתן אף על עבירות חמורות ועבירות שבין אדם לחבירו. שהרי לומדים עיקר המחילה מעשו, ולו היו ודאי גם עבירות חמורות ועבירות שבין אדם לחבירו. ואמנם מיישובו הנ"ל מוכח שאין מוחלים על עבירות שבין אדם לחבירו, וע"כ צ"ל שאין ללמוד מעשו וכעין מה שביאר הגרח"ק. וכך העיר חכם אחד בקובץ נזר התורה (סימן תשס"ג) על יישוב האמרי אמת לאדמו"ר מראדושיץ שהוא סותר לדבריו שכן לעשו היו גם עבירות שבין אדם לחבירו. ויישב שם ע"פ יסוד החכם צבי (סימן כו) שגזל הגוי אף שנאסר אינו עבורו אלא עבורנו, לקנות בנפשנו דעות אמיתיותו מידות טובות וישרות. ולפי זה אפשר שהחטאים שעשה עשו כנגד שאר בני אדם היו כלפי עכו"ם וממילא היו כעבירות שבין אדם למקום שנמחלים.


תליית השדי חמד שנחלקו הירושלמי והבבלי במקור הדין ונפק"מ לענין תשובה

והנה בשדי חמד (אסיפת דינים ח"ח עמוד 411) הביא מקור נוסף לדין מחילת עוונות לחתן, מלבד דברי חז"ל בירושלמי הלומדים כן מהפסוק 'ויקח את מחלת'. וזאת מדברי הגמרא ביבמות (סג:): אמר רבי חמא בר חנינא, כיון שנשא אדם עשה, עוונותיו מתפקקין [- נסתמין. רש"י], שנאמר {(משלי יח כב) "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'".

רבי יאשיהו פינטו, הריא"ף, בספרו כסף נבחר (פרשת חיי שרה) מביא בשם ספר נחמד למראה (ח"א קצז:.) שביאר שדקדקו חז"ל בלשונם לומר שעוונתיו נסתמים, לומר שאינם נמחלים לגמרי, אלא תלויים ועומדים לראות אם לא ישוב עוד לכסלה, ואם ישוב - מגלגלים עליו את הכל ופוקדים עליו עוונת ראשונים.

עפ"ז הסיק השדי חמד שנחלקו הבבלי והירושלמי אם עוונות החתן נמחלים מדי בלי תשובה, כדרשת הירושלמי מעשו. או שצריך לשוב בתשובה, וכדרשת הבבלי מ'יפק רצון'. וביאר עפ"ז טעם המנהג שהביאו הפוסקים (רמ"א או"ח סימן תקעג ס"א ועוד) שיתענו החתן והכלה ביום חופתם, וביארו במושב זקנים לבעלי התוספות (בראשית כח ט) ובתשב"ץ קטן
שגיאות פרמטריות בתבנית:ממ

שימוש בפרמטרים מיושנים [ 2 ]
(תשב"ץ קטן/תסה) שטעם תענית זו לפי שביום זה נמחלים עוונותיו, וכ"כ המטה משה (ח"ג הכנסת כלה פ"א סוף אות ב), בית שמואל (אה"ע סימן סא סק"ו) מהר"ם מינץ (סימן קט) וביאור הגר"א (אה"ע שם). ולא מצאנו מנהג זה ביום שעולה אדם לגדולה. אמנם לפי מה שנתבאר אתי שפיר, כי לפי דעת הירושלמי אכן אין טעם לתענית זו כיון שאף בלי תשובה נמחלים עוונתיו, ורק בחתן חוששים לדעת הבבלי שצריך תשובה כדי שימחלו עוונתיו. ועכ"פ לפי זה מיושבת הקושיה, עכ"פ לדעת הבבלי, כי דין המשנה בנגעים יכול להתקיים בחתן שלא שב בתשובה.


יישוב רבי מנחם זמבא שמחילת עוונות אינה אלא ביום החופה

בשם רבי מנחם זמבא זצ"ל הי"ד הובא יישוב פשוט לקושיא, וזאת על פי חקירה, האם כפרת עוונותיו של חתן נעשת רק ביום חופתו, או שבכל יום משבעת ימי המשתה שב ומתכפר. ואם אכן ננקוט שאין הכפרה אלא ביום חופתו, אם כן תיתכן מציאות של נגעים אף לחתן שנמחלו לו עוונותיו ביום חופתו, באופן שישוב ויעשה עבירה תכף אחר חופתו - שאז כבר שבים ומונים עוונתיו בחשבון עוונות חדש - ועל עוון זה יכולים הנגעים לבוא.

אמנם העיר על יישוב זה בביאור אהלי שם (ויקרא יג יד), שכן לשון המשנה נותנים לו שבעת ימי המשתה יחסר לפי ביאור זה, שכן לעולם לא יהיו שבעת ימי המשתה כולם בכלל - כיון שרק אחר חופתו יחטא ויקבל את הנגעים. ובאופן אחר הציע ליישב שמדובר באופן שקיבל את הנגע קודם חופתו, ואף שנמחלים עוונתיו בחופתו, אך אין די בכפרה זו כדי לסלק הנגעים שכבר קיבל.

ובעיקר דברי הגר"מ זמבא שאין מחילת עוונות אלא ביום החופה, אין כן דעת האשל אברהם (בוטשאטאש) הסובר שענין מחילת עוונות נמשך כל שבעת ימי המשתה, ולדעתו ודאי אי אפשר ליישב כן.


יישובי הגרא"צ פרומר והגרי"י פישר

הגרא"צ פרומר יישב באופן אחר. לדבריו, כשמוחלים לאדם על עוונותיו הגסים והחמורים, בכך מתעוררים אצלו חטאים קלים ומעודנים. כאלה שאינם נחשבים לחטא אלא רק לגבי אנשי מעלה וצדיקים, שעמהם מדקדק הקב"ה כחוט השערה. על חטאים חדשים אלו, שנתגלו בעקבות מחילת העוונות - באו הנגעים גם לחתן זה שנמחלו עוונתיו ביום חופתו [וכן הביא משמו הפרדס יוסף (ויקרא יג טז)].

רבי ישראל יעקב פישר (אבן ישראל פרשת מצורע) ביאר בדרך נוספת. בכלל הנגעים יש שני עניינים; א' עונש, וביאורו שהנגעים הם כעין מחלה שיחלה בה האדם החוטא. ב' הקב"ה ברוב חסדיו על האדם, אשר אינו רואה נגעי עצמו, וככתוב במשלי (כא ב) "כל דרך איש ישר בעיניו", עשה שנגעי נפשו יתראו מבחוץ על בשרו, ועי"ז יתעורר לעשות תשובה.

על פי זה יש ליישב גם את קושיית האחרונים הנזכרת, כי באמת נמחלו לחתן כל עוונותיו ואין טעם לתת בו נגעים בתורת עונש, אבל עדיין נפשו מושחתת ויש צורך להדריכו בדרך הישר - ולכן באו נגעים אלו אף שאין בו חטא.