אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/פה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום חמישי ד' תשרי תשפ"ג - מסכת כתובות דף פה

שוחד בשודא דדייני

מחלוקת הראשונים אם תלוי ברצון הדיין או בנטיית דעתו

בגמרא במסכת כתובות (פה:) איתא: ההוא דאמר להו 'נכסיי לטוביה'. שכיב... אתו שני טוביה. שכן ותלמיד חכם - תלמיד חכם קודם. קרוב ותלמיד חכם - תלמיד חכם קודם. איבעיא להו, שכן וקרוב מאי. תא שמע, "טוב שכן קרוב מאח רחוק". שניהם קרובים ושניהם שכנים ושניהם חכמים - שודא דדייני.

ופירש רש"י: שודא דדייני הטלת הדיינים [שודא כמו 'שדי בימא' דמתרגמינן 'ירה בים' (שמות טו ד), הטיל בים], לפי מה שיראו דיינים שהיה דרכו של מת, לקרב את זה יותר מזה, או מי שבשניהן טוב ונוהג בדרך ישרה, שיש לומר בו נתכוין המת לזכות, ע"כ. דהיינו שלדעת רש"י בשודא דדייני על הדיינים לאמוד דעתו של אדם למי היתה כוונת הנותן, לפי קורבתם אל הנותן או לפי ישרות הנהגתם.

וכך כתב גם הרשב"ם (ב"ב לה.): שודא דדייני, לאותו שיהא נוטב לב הדיינים שהיה הנותן אוהבו או קרובו יותר, דדואי לההוא גמר ואקני. וכ"כ הרמב"ם (זכיה ומתנה פ"ה ה"ו): הדבר מסור לדיינים, כל שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו, יעמידו.

והתוספות (ד"ה שודא) מיאנו בפירוש רש"י, ופירשו שענין שודא דדיני הוא "שהדיין יתן למי שירצה". ויש להבין שורש מחלוקתם של רש"י ותוספות, מפני מה יהיה דין 'שודא דדייני' תלוי באומדן הבעלים, ומפני מה יהיה תלוי ברצון הדיין.


דעת התוספות שאסור ליטול שכר ב'שודא' וגירסת הירושלמי 'שוחדא דדייני'

והתוספות (כתובות וב"ב שם) הקשו לפי שיטתם שיכולים הדיינים להכריע הדין כפי רצונם ללא אומדן וסברא: ואם תאמר, אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר. ויישבו: ויש לומר, דכל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא. ומבואר מתוספות שאסור ליקח שוחד אף ב'שודא דדיינא'.

ובנמוקי יוסף (ב"ב יח. מדפה"ר) כתב אף הוא כדעת התוספות שהדיינים נותנים אותו למי שרוצים, והביא שכן מפורש בירושלמי (כתובות פ"י ה"ד) שם כינו חז"ל 'שודא דדייני' - 'שחדא דדייני', כלומר, צריך ליתן שוחד לדיינים כיון שיכולים לעשות כל מה שירצו, ואם אוהבים את זה יותר מזה מפני שהוא עמיתן בתורה ובמצוות יתנו לו. ובהגהת מהר"ם ציין על דברי הנמוק"י לדברי התוספות שכתבו שכל דין שודא דדייני הוא בלבד שלא יהנה הדיין, דאי שקיל אגרא לאו דיינא הוא.


מחלוקת הדרכי משה והש"ך בדעת הנמוק"י אם מותר ליקח שוחד בשודא

והנה הטור (טור/חושן משפט/חו"מ סימן רמ) הביא אף הוא ביאור דין שודא דדייני כדעת רש"י, שרואין לפי הענין, שאם יראה לדיינים שלאחד אוהב יותר או כיוצא בו - ודאי לו מסרו תחילה ויחזיקוהו בקרקע [באופן שבאו לפני בית דין שני שטרות שיוצאים על שדה אחד, וזמנם ביום אחד ואין ידוע למי נמסר תחילה].

ובדרכי משה (סק"ג הב') הביא דברי הנימוקי יוסף וציין שכך מבואר גם בר"ן בשבועות (יג:) שיש גורסים 'שוחדא דדייני', כי מותר ליקח שוחד בזין זה, כי הדיין מותר לעשות מה שירצה. וכתב על כך הדרכי משה: ונראה לי דדברי הר"ן והנמוקי יוסף אינם אלא לפירוש התוספות, דפירשו שביד הדיין לעשות מה שירצה. אבל לפירוש רש"י דפירש שצריכין לראות למי היה אוהב יותר, ודאי אסור ליקח שוחד כמו בדין אחר.

והנה באמת הן הנמוק"י והן הר"ן נראה שנקטו בדבריהם שנתינת השוחד תלויה במה שביד הדיין לעשות כרצונו, שהנמוק"י כתב: צריך ליתן שוחד לדיינים כיון שיכולים לעשות כל מה שירצו, והר"ן כתב: תנו שוחד לדיין שבידו לעשות מה שירצה. אמנם מגוף דבריהם אין הכרע, שהרי אפשר שרק בגדר עצה טובה אמרו כן, דהיינו שלדעת התוספות כיון שביד הדיין לעשות מה שירצה ממילא טוב יעשה אם יתן שוחד ויזכהו הדיין, משא"כ לדעת רש"י שצריך לעשות כפי שהדין נוטה א"כ אין טעם בנתינת השוחד כיון שאעפ"כ לא יכריע לזכות נותן השוחד אלא רק כפי שנראה הדין. אלא שהדרכי משה מחדש מסברת עצמו, שלדעת רש"י שצריך לדון כאן דין אמת ולהכריע כפי שהדין נוטה, מסתבר שאסור ליקח שוחד, משא"כ לפירוש התוספות שביד הדיין לעשות מה שירצה.

והש"ך (סק"ד) הביא דברי הדרכי משה וכתב: ולפי עניות דעתי נראה שהוא שגגה, שהרי מבואר להדיא בתוספות דאף לפירוש רבינו תם אסור ליקח שוחד. והיינו מה שכתבו התוספות בתשובתם שאם נוטל שכר הרי אינו דיין. ולכן נטה הש"ך מדברי הדרכי משה וביאר שודאי שהר"ן והנמוקי יוסף סוברים אף הם שאסור ליקח שוחד, ואמרו דבריהם בלשון גוזמא, שכיון ששודא דדייני תלוי בדעת הדיינים כפי שירצו ממילא הוי כמו שוחד.

ומוסיף בש"ך שכן הוא להדיא בחידושי הרמב"ן (ב"ב לה.), וזה לשון הרמב"ן שם: ופירוש שודא דדייני, למי שירצה הדיין יתננו [דהיינו כפירוש התוספות]. וכן מפורש בירושלמי... והלשון אמור שם כך: שוחדא לדייני, כלומר, שהדיינין עושין כל מה שירצו ואם אוהבין זה יותר מזה מפני שהוא עמי בתורה ובמצוות יתנו לו - נמצא שצריך ליתן שוחד לדיינין, והוא בלשון גוזמא, ע"כ. הרי מבואר להדיא בדברי הרמב"ן שאין כוונת הירושלמי שיתנו ממש שוחד לדיין, אלא רק בלשון גוזמא נקט שכיון שהוא תלוי ברצון הדיין ממילא הרי זה כאילו צריך ליתן שוחד לדיינים כדי שיכרעו הדין לזכותו.


ביאור הגר"ב פינס שנוטל שכר לדון הוא על ההזדקקות לדין ולא על הפסיקה

נמצא שנחלקו הדרכי משה והש"ך בדעת הנמוקי יוסף האם מותר ליתן שוחד לדיינים ב'שודא דדייני', שלדעת הדרכי משה מותר ולדעת הש"ך אסור. והתוספות עצמם נקטו לפי דעתם שאסור ליתן שוחד. ואילו לדעת רש"י לכולי עלמא אסור ליתן שוחד. ויש לבאר שורש פלוגתת התוספות והנמוקי יוסף לדעת הדרכי משה, מדוע לדעת התוספות אסור ליטול שכר ב'שודא' ואילו לדעת הנמוקי יוסף מותר.

ובקובץ ירחי כלה אירופה (תשנ"ב עמוד נט) כתב רבי ברוך פינס שכן אף התוספות מודים שאין איסור שוחד ב'שודא' וכל דבריהם לאסור הוא משום שאסור לדיין ליטול שכר לדון, וממילא יש לומר שסבירא ליה לנמוקי יוסף שכל האיסור ליטול שכר הוא רק כשנוטל שכר עבור עצם הזדקקותו לדין, אבל כשכבר נזקק לדין מצד עצמו ורק נוטל שכר עבור פסיקתו כאחד מן הצדדים, בזה אינו נכלל בגדר 'נוטל שכר לדון' אלא רק הוי 'שוחד', ושוחד הרי מותר ליקח בדין התלוי בשודא דדייני.


חקירה בגדר דין 'שודא דדייני' לדעת רש"י וביאור דעת התוספות

עוד תמה רבי ברוך פינס זצ"ל (שם עמוד נה) על דברי הרמ"א בדרכי משה, לשם מה הוצרך לפרש שכל דברי הנמוקי יוסף הם רק לדעת התוספות ולא לדעת רש"י, הלא פשוט וברור שכן הוא - כי מאחר צריך ליתן למי שנראה יותר שלו רצה הנותן ליתן, א"כ כיצד יתן למי שנתן לו שוחד.

וכתב לבאר דבריו בהקדם מה שיש לחקור בעיקר הבנת דין 'שודא דדייני' לדעת רש"י ותוספות. שאפשר לבארו כפשוטו שלדעת רש"י באמת על ידי האומדנא שאומדים את דעת הנותן למי נתכוון, מוכרע ומבורר דין הממון, וכל שאין ראיה אחרת סומכים אנו על אומדן זה. ולפי זה בדבר זה נחלקו התוספות על דעת רש"י, שהם סוברים ששורש דין 'שודא' הוא מדין הפקר בית דין הפקר, שכיון שאין הכרעה ובירור לממון זה, לכך מפקירים בית דין את הממון ונותנים אותו לאשר יחפצו.

אמנם אפשר לבאר בדרך אחרת, לפיה באמת גם רש"י מודה לדעת התוספות שעצם דין שודא דדייני הוא הכרעה מדין הפקר בית דין הפקר, אלא שלדעת התוספות בית דין רשאים ליתן למי שירצו בלא שום אומדן דעת הנותן, ואילו לדעת רש"י נזקקים לאומדנא אך אין באומדנא זו כח להכריע ולברר את דין הממון, ולכן גם לדעת רש"י נעשה קיום דין 'שודא' על ידי כח הפקר בית דין הפקר, אלא שהדיינים מפקירים ונותנים למי שנראה להם על פי האומדנא שלו רצה הנותן ליתן.

ומעתה שנתבאר שגם לדעת רש"י יסוד דין שודא דדייני הוא מכח הפקר בית דין הפקר, ורק נאמרה הלכה ליתן למי שנראה יותר שנתן לו הבעלים, אם כן היה מקום לומר שאף לדעת רש"י יהיה מותר ליתן שוחד כדרך שכתב הנמוקי יוסף לדעת התוספות. ועל זה כתב הדרכי משה שאינו כן, אלא כיון שסו"ס צריך ליתן למי שנראה יותר שוב גם בזה אסור ליקח שוחד.


ביאור דעת התוספות שאין איסור 'שוחד' בשודא דדייני

והנה התוספות נקטו לדבר פשוט שאין מקום לדון איסור שוחד ב'שודא דדייני', ובפשטות כוונתם שמאחר וכל איסור לקיחת שוחד הוא משום עיוות הדין, ממילא בשודא דדייני - לפי דעתם - שקיום הדין הוא כפי ראות עיני הדיין, אם כן אין מקום לאיסור זה - כיון שכל מה שיעשה הדיין, ולו יהי שעשה כן מחמת קבלת שוחד, הרי הוא עיקר קיום דין 'שודא דדייני'. ואם כן הרי זה מעין דרישת טעמא דקרא במקום שהטעם מפורש בפסוק, "כי השוחד יעוור עיני חכמים" וגו'.

אמנם אפשר לבאר דברי התוספות באופן אחר, וזאת בהקדם יסודו הנודע של החזון איש בגדר איסור שוחד. וכך כותב החזון איש בקונטרס אמונה ובטחון (פרק ג אות ל): יש עוד רעה חולה, אשר היצר ילפת בה להניא אמונת חכמים מלב בני אדם, והוא - משקל המרמה של הנגיעה. חובת התלמיד להאמין, כי אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעוות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו, ולהתגאל באיזה אשמה - יכאב לנפשו יותר מכל מכה ופצע, ואיך יתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף, יחבל נפשו לעוות משפט. נוסף לזה, כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושורש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה...

אך היצר חתר חתירה תחת כסא הנאמן, לצודד נפשות הנוטות להתחכמות, ומביא להם לימוד שלם מן הגמרא, כי הנגיעה היא בעלת כח מכריע לקטנים ולגדולים יחד, לפניה יכרעו גם הנבונים ביותר, גם חסידים ואנשי מעשה, ואין זה גנאי לחכמים אחרי שכן הוחק בטבע אנושי. ואינם יודעים כי לפי ההנחה הזאת, מתייתם כל הדור, ואין שופט בארץ, ונתבטלה סנהדריה של הארץ - כי אף אם יסכים האדם על גדולת חכמתו של החכם, לא יחייב את נפשו לשמוע אליו, אחרי שימצא לתלות את הוראתו באיזה נגיע... ועל ידי זה קם דור ששופט את שופטיו, וכל איש הישר בעיניו יעשה, ובכל מקרה רב הערך מתלחשים המתחכמים על נגיעה פלונית שהטתה לב החם, ולפעמים המובהק שבדו, בעמדתו הבלתי נכונה. וכל אוירה של העיר, ולפעמים אוירה של כל הארץ, מתמלאה שוט לשון, קטטות ומריבות, וללא אמונה בחכמים גברו בארץ.

החזון איש מוסיף ומבאר שמקורם של המתחכמים הוא מדברי הגמרא בסנהדרין (יח:) שם מובא שאין מושיבין מלך וכהן גדול בעיבור שנה, וזאת משום נגיעות דקות שיש למלך ולכהן מעיבור השנה - ודין זה הוא אף במלך חסיד שבחסידים ובכהן גדול כשמעון הצדיק. וכן בגמרא בכתובות (קה:) אמרו באחד האמוראים שהיפך בזכותו של אריסו שהיה רגיל להביא לו בכל ערב שבת כנתא דפירי ופעם אחת הקדים והביאה לו בחמישי. והרי לנו שאפילו גדולי החכמים יכולה הנגיעה להטות ליבם.


יסוד החזון איש שאיסור שוחד הוא מחוקי התורה ולא ממשפטיה

ומייסד החזו"א: ואמנם השוחד, ענין מיוחד. והוא כי מקח שוחד הוא מן הגנויות במוחלט, שהתורה תיעבתו... ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעוור ולסלף, ולהזהיר לברוח ממנה. והנה נוסף על כח נגיעה שהוא ממנהג העולם כפי טבעת בני אדם [והוא אינו קיים אצל הדיין], הוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם הלב ולרדם את הבינה, להנעים בפי הדיין לזכות את משחדו. ואחרי שהתורה פסלתו לדיין זה לדון בין משחדו לרעהו, הוסר ממנו גם מחסה החכמה, אשר הובטח בה תמיד לבלי להיכשל בחטא ואשמה - אם יעבור על מה שהזהירה התורה וישב על כסא המשפט בניגוד למצות התורה.

ומכריח החזו"א את דבריו: והנה אין הזהררת השוחד מכלל המשפטים אלא מכלל החוקים, שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו, ואדם רואה טריפה לעצמו, אם אם הוא דל וכל חייו תלויים בו. והוא מורה בחמץ שעבר עליו הפסח אף ברכוש גדול. וכשיורה להיתר ואחד הנרגנים יהרהר אחריו כי הפסד ממונו הטעתו, הרי זה מן המהרהרים אחר רבם, ואנו בטוחים בחכמים שהינם מורמים מפחיתויות כאלה, ולא יחשדו בם אלא קטנה הדעת, נעדרי בינה, אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל. ואף במשפט בין איש לרעהו, לא פסלה תורה רק בשוחד שבזמן המשפט... עכ"ד החזו"א.

ולפי זה יש לבאר כוונת התוספות, שמאחר ולדעת התוספות דין 'שודא דדייני' הוא מכח הפקר בית דין הפקר, ממילא אין בו קיום 'משפט' אלא רק שמכלל הכח שניתן לדיינים, ניתן להם הכח להפקיר הממון באופן שאין הכרע במשפט, כשם שניתן להם הכח להכריע דין ממון על ידי המשפט - וכיון שאין 'שודא דדייני' בגדר משפט ממילא לא שייך כאן איסור שוחד. משא"כ לדעת רש"י שהדין מכריע את הדין ע"פ אומדן דעתו, אם כן גדר 'שודא דדייני' הוא משפט המוכרע על פי אומדן ולא על פי ראיות - וכיון שכן שייך בוא איסור שוחד.

מעתה יש לבאר הטעם שהוצרך הדרכי משה להדגיש שלדעת רש"י יש איסור שוחד ב'שודא', כעין דברי הגר"ב פינס, כי היה מקום לומר שגם לדעת רש"י שההכרע נעשה באמצעות אומדנא מכל מקום כיון שאינו הכרעה גמורה על פי ראיה, ממילא אינו בגדרי משפט ובכה"ג לא נאמר איסור שוחד. וזאת מחדש הדרכי משה שאינו כן אלא לדעת רש"י הוי משפט גמור הנעשה ע"י אומדנא, ולכן שייך בו איסור שוחד.