אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/פד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
< אוצר:מיזמים‏ | חדש על ה(מ)דף
גרסה מ־20:19, 28 בספטמבר 2022 מאת מי אדיר (שיחה | תרומות) (כפיית יתומים לפריעת חוב אביהם ממטלטלים - השלמת המאמר בס"ד)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום רביעי ג' תשרי תשפ"ג - מסכת כתובות דף פד

כפיית יתומים לפריעת חוב אביהם ממטלטלים

גביית חוב ממטלטלי דיתמי

במשנה במסכת כתובות (פד.) תנן: מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין... הניח פירות תלושין מן הקרקע, כל הקודם בהן זכה בהן. זכתה האשה יותר מכתובתה, ובעל חוב יותר על חובו, המותר - רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן, רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין, אלא ינתנו ליורשין, שכולם צריכין שבועה [- כדי להיפרע מהכנסים] ואין היורשים צריכין שבועה [- וממילא מיד כשמת זכו היורשים בנכסים ואין גובים מהם]. ומבואר בגמרא שרבי עקיבא אינו חולק רק על דין ה'מותר', אלא חולק אף על עיקר הדין וסובר שלא מועילה כלל תפיסת הפירות.

ובגמרא (פד:) מובא מעשה באחד שתפס פירות תלושים מבעל חובו שמת, והדיינים דנו דינו כדעת רבי טרפון הסובר שתפיסה מועילה. וכשבא הדבר לפני ריש לקיש, הורה להם להחזיר את הדין, כי הלכה כדעת רבי עקיבא שתפיסה אינה מועילה. על כך תמה רבי יוחנן לפני ריש לקיש: עשית כשל תורה, היינו שבדבריך נהגת כאילו דברי רבי עקיבא הם דין תורה, ולכך אתה מחזיר את הדין מחמת שלא פסוק כדעת רבי עקיבא.

והנה כך נסדרו פסקי הלכות גביית חוב מהיתומים בשולחן ערוך (חו"מ סימן קז ס"א): מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם, וכופים אותם בכך כמו שכופים את אביהם. במה דברים אמורים, בשהניח קרקעות, אבל אם לא הניח אלא מטלטלים אין כופין אותם לפרוע חוב אביהם מהם, אבל מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם מהו. זהו מן הדין, אבל הגאונים תקנו שיהא בעל חוב גובה מהיורשים מטלטלים שהניח אביהם, הילכך האידנא כופים אותם לפרוע חובת אביהם... אף מהמטלטלים שהניח אביהם... אבל אם לא ירשו כלום מאביהם אין חיביים לפרוע חוב אביהם ואפילו מצוה ליכא.

ומקור הדברים בטור (שם) שם הוסיף וביאר הטעם שאין כופים אותם לפרוע חוב אביהם ממטלטלים: וטעמא, משום דמצות כיבוד היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה, וכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה. ובבית יוסף ביאר דבריו: כלומר, אל יקשה עליך אע"פ שלא משתעבדי מן התורה, וליכא מצוה אלא מדרבנן, הלא אשכחן דכופין אמצוה דרבנן... דשאני הכא דהוי טעמא משום דמצות כיבוד היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה וכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה.


מחלוקת הרמב"ן התוספות והרא"ש אם בית דין יכולים לכוף

והסמ"ע (סק"ב) הביא דעת הרמב"ן בתשובה (מיוחסות סימן פח) שכתב על דין זה שאף שאין בית מוזהרין עליה, מכל מקום אם הבית דין רוצים לכוף הרשות בידם. והביא ראיה לדבריו מדברי הירושלמי בבבא בתרא (פ"ה ה"ה). מאידך התוספות והרא"ש דקדקו מלשון הבבלי שחולק זבה על הירושלמי וסובר שאין כופין כלל [והרמב"ן מפרש משמעות הבבלי באופן אחר, וממילא לא נותרו בידו אלא דברי הירושלמי הסובר שאם רצו הבית דין לכוף הרשות בידם].

והסמ"ע מעיר על דעת הרמ"א בענין זה שכן לגבי מצות השבת העבוט (חו"מ סימן צז סט"ז) כתב הרמ"א: מצות השבת העבוט הוא מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצדה, ולכן אין בית דין של מטה מחוייבין לכוף עליה, אבל אם רוצים לכוף הרשות בידם, עכ"ד. הרי שהעתיק דעת הרמב"ן שבית דין רשאים לכוף אף על מצות עשה שמתן שכרה בצדה. מאידך הן בדיני גביית חוב מיתומים והן בדיני כיבוד אב ואם לא העתיק הרמ"א כלל שבית דין יכולים לכוף אם רוצים בכך.

ומבאר הסמ"ע שבאמת הרמ"א לא הכריע בתורת ודאי כדעת הרמב"ן, אלא שחש לה אך לא כדי להוציא ממון, ולכן בהשבת העבוט שהעבוט לעולם הוא ברשות הלוה סמך הרמ"א על דעת הרמב"ן שאם רוצים הבית דין יכולים לכופו להשיב את העבוט. משא"כ בכיבוד אב ובגביית חוב מהיתומים אחר שהמטלטלים אינם משועבדים לבעל חוב, באופנים אלו אם יכפו בית דין הוי כפייה להוציא ובזה כיון שיש חולקים בדבר לא רצה לכתוב ולהכריע כדעת הרמב"ן.


תמיהות התומים על דעת הרמב"ן ממה שהחזיר ר"ל הדין ומתקנת הגאונים

ובתומים (חו"מ סימן קז סק"א) תמה על דעת הרמב"ן, שלפי דבריו נמצא שאם רצו בית דין לכוף את היתומים ולגבות מהמטלטלים שהניח הביאם, רשאים, ואילו בסוגיית הגמרא בכתובות הנזכרת לעיל מוכח לא כן. שהרי ריש לקיש הורה לדיינים להשיב את גבייתם כיון שהלכה כרבי עקיבא ואין תפיסה מועילה במטלטלים דיתמי, ולכאורה אם אכן כדעת הרמב"ן, הלא אפילו אם אין לגבות מהמטלטלים אך אם בית דין רוצים לכוף לכך - רשאים, ואם כן מה שייך לדון את הוראת הבית דין כ'טועה בדבר משנה', סוף סוף בית דין הכריעו לכוף את היתומים לפרוע החוב ממטלטלים, הכרעה שבכוחם של בית דין להכריע.

זאת ועוד, מוסיף ותמה התומים, הלא מבואר בפוסקים [טור בשם הרא"ש בכתובות (פ"ט סימן יד)] שהגאונים תקנו שיהא בעל חוב גובה מהיורשים ממטלטלים שהניח אביהם. ולכאורה אם כדברי הרמב"ן, הרי נמצא שגם קודם התקנה יכולים היו בית דין לכוף ולגבות מהמטלטלים, ואם כן לשם מה הוצרכו הגאונים לתקן שיגבו ממטלטלים, ולא תקנו שיהיו הבית דין מקיימים את דינם וכופין לגבות ממטלטים.

ועוד הקשה, לפי פסק ההלכה שאין תפיסה מועילה לאחר מיתה במטלטלים שהניח המת ליורשים, נמצא שאם תפס הבעל חוב את המטלטלים בית דין מוציאים אותם מידו ומחזירים אותם ליתומים. וכיצד יתכן הדבר שבית דין בידיים יגרמו ליורשים לבטל מצות עשה של כיבוד אב, ואף אם אין הבית כופין על מצות עשה כזו, אך מכל מקום לא ינהגו להיפך שבאופן שכבר תפס יוציאו מידו וישיבו ליורשים נגד מצות הכיבוד המוטלת עליהם.


חילוק הנתיבות בין כפייה בגביית הנכסים לכפיית הגברא עד שיאמר רוצה אני

ובנתיבות המשפט (ביאורים סק"א) כתב ליישב דעת הרמב"ן, שכן אף לדעת הרמב"ן שאם רצו הבית דין לכפות כופים, הרי אין כפיה זו על גוף המטלטלין, שהרי המטלטלים אינם משועבדים, וכל הכפייה היא רק על הגברא, דהיינו שכופים את היתומים שיפרעו חוב אביהם מדין כיבוד. וממילא גוף המטלטלים לא יצא מרשות היתומים ואף באופן שתפס הבעל חוב. ואף בית דין כשכופין "אינם יכולים להגבות למלווה שיהיו שלו, רק הבית דין יכולים לכופו עד שיאמר רוצה אני, אבל כל זמן שאין היתומים בעצמם מחליטים בדבר - אינו מוחלט וגזל הוא בידו".

ועל פי זה יתיישבו היטב כל הקושיות, כי מה שהקשה התומים מדברי הגמרא בכתובות מדוע החזיר ריש לקיש את הדין משום דהוי טעות בדבר משנה, וכיון שיש בידם לכוף על הדבר מדוע הוי טעות, לא קשה כלל, כי בכח בית דין לכוף את הגברא על הדבר, אך אין בכחו לגבות את המטלטלין עצמם וממילא כשתפס שלא בדין הרי עובר על לא תגזול כשמחזיק החפץ בידו, ויש להחזיר הדין.

ומה שהקשה לשם מה הוצרכו הגאונים לתקן תקנה חדשה ולא תקנו רק שהבית דין יכופו כדינם, יש ליישב שאילו היו הבית דין כופין לא היו המטלטלין נקנים לבעל חוב, ורק בעקבות תקנתם החדשה שבעל חוב גובה ממטלטלים ממילא נקנים המטלטלים לבעל חוב אף אם היתום אינו חפץ בכך.

גם מה שהקשה איך יגרמו בית דין בידיים לבטל מצות עשה של כיבוד אב, לא קשה מעתה, כי על כרחך יש להוציא המטלטלין מיד התופס כיון שבאו לידו שלא כדין, וכדי למונעו מלאו דלא תגזול, "כי מה בכך שהיתומים עוברים על מצות עשה, מכל מקום אין לו על החפצים כלום", ואף בית דין אין בכחם להתיר לו החזקה זו, ורק יכופו את היתומים כפיית הגוף לקיים המצוה.


קושיית האמרי בינה מסברת הראשונים שעד שאתה כופהו בגוף כפהו בממון

ומבואר בנתיבות שאף שמצוה על היתומים לפרוע וכופים אותו לשלם, מכל מקום אין ביד בית דין להגבות המטלטלים למלוה שיהיה שלו עד שיאמר היתום רוצה אני. ובאמרי בינה (הל' גביית חוב סימן יב) הקשה על דבריו, שהרי מבואר בראשונים (רמב"ן ב"ב קעה:, ריטב"א קידושין יג:) והר"ן שאף למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא, מכל מקום יורדים לנכסיו, וטעם הירידה משום כפייה על המצוה, שעד שאתה כופהו בגוף כפהו בממון. ואם כן מבואר להדיא בדברי הראשונים שכיון שמוטל על הגברא לקיים המצוה [דפריעת בעל חוב מצוה], שוב יש כח ביד בית דין להפקיר הנכסים, וזה זוכה בהם ממילא בכח הפקר בית דין הפקר. ואם כן כמו כן בנידון דידן אפשר לבית דין לכוף את היתומים לקיים את המצוה המוטלת עליהם בפריעת חוב אביהם, ועד שאתה כופהו בגוף כפהו בממון. ואם כן שפיר הקשה התומים מדוע בתפיסה לאחר מיתה מוציאין ממנו, ולמה יזדקקו בית דין להוציא מהתופס ולבטל מצות עשה של היתומים.

ומכח זה הכריח האמרי בינה שנעמיד דברי הגמרא דוקא באופן שאין מצוה על היתומים, ובכה"ג מוציאין מיד התופס [וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"ג סימן קיד) לפי דעתו בחידושיו (ב"ב קנז.) שמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם במטלטלין וכופין על מצוה זו, והעמיד דברי הגמרא בכתובות באופן שאינם גדולים ואינם בני מצוה, או שיש עליהם חוב אחר שמצוה עליהן לפרוע תחילה חובות עצמן, או שאינם לפנינו ואי אפשר לכופם בגוף]. ועוד כתב שכל קושייתו אינה אלא לדעת הראשונים הנ"ל שסבירא להו שיורדים לנכסיו אף אם שיעבודא לאו דאורייתא, אמנם דעת הרשב"א והראב"ד (בעה"ת שער סא ח"ב סימן ב) שאם שיעבודא לאו דאורייתא אין יורדים לנכסיו, ולשיטתם לא קשה כלל.


קושיית הקצות החושן מדוע אין יורדים לנכסיו בריבית קצוצה מדין כפיה

והנה בעיקר דין הראשונים שיורדים לנכסיו מדין כפיה על המצות, הקשה הקצות החושן (סימן לט סוסק"א) מאי שנא מריבית קצוצה שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן קסא ס"ה) שאף שיוצאה בדיינים ומכין אותו עד שתצא נפשו להחזיר הריבית, אך מכל מקום אין יורדים לנכסיו. ומדוע לא נרד לנכסיו בתורת כפייה, שעד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו, והניח בצריך עיון.

ובשערי יושר (ש"ה פ"ב) ביאר החילוק בין דין ריבית לדין שיעבוד, בהקדם מה שכתב לחדש בגדר דין שיעבוד הגוף, שאין גדרו כמצווה בעלמא המוטלת עליו לפרוע את חובו, אלא הוא "דין משפטי, שהאדם מחוייב ועומד להמציא מנכסיו לחבירו כך וכך. שחיוב זה הוא חיוב משפטי גם בלי מצוות התורה, כשם שסוג הקנינים וחוקי הבעלים בנכסים הוא דבר משפטי, גם בלי אזהרת לא תגזול... דלא יתכן בשום פנים לומר דהענין מה שאנו מייחסים החפץ לראובן הוא מחמת ששמעון מוזהר על פי התורה שלא לגוזלו ממנו, אלא הדבר הוא בהיפוך, דאיסור גזילה הוא אחר החלטת ענין החוב על פי דין משפטי, שאם חל על ראובן חיוב תשלומים מסוג חוקי המשפט, אז הוסיפה תורה אזהרה ומצוה לשמור לשלם חיובו שחייב על פי חוק המשפטי...


יסוד השערי יושר ששיעבוד הגוף מסלק הצורך ברצון הבעלים להקנאת הממון

ועפ"ז ביאר השערי יושר סברת הראשונים שעד שאתה כופהו בגוף כפהו בממון, כי באמת כדי שתתהווה הקנאה בין אדם לחבירו צריך את רצון הבעלים, וממילא בפשטות לא שייכת כפיית בית דין להוציא ממון מאדם לחבירו כיון שסוף סוף אין כאן רצון הבעלים וכיצד יזכה בממון, ורק באופן שיכפוהו לומר שרוצה בדבר זה, אז יועיל רצון הבעלים לפעול ההקנאה. אמנם בשיעבוד התחדש - אף למאן דאמר שיעבוד לאו דאורייתא - שאף שהנכסים עצמם אינם משועבדים [ולכן אם ימכור את הנכסים לא יוכל הבע"ח לגבותם] מכל מקום הלוה עצמו משועבד בגופו למלווה בסכום זה, וכיון שיש למלווה זכות בגוף המתחייב על הסכום הזה, ממילא יכול ליטול מנכסיו אף בלא דעתו, כי כיון שיש לו זכות על בעל הנכסים שוב אין כל כל עיכוב מצד הנכסים עצמם, כי כל מה שאי אפשר לזכות בכנסי אחרים הוא רק משום כח ושליטת בעליהם, משא"כ כאן שיש לו קנין בגוף האדם לזכות ממנו כך וכך, יכול לזכות ממון זה מנכסיו בלי דעתו.

ובזה יישב רבי שמעון שקאפ זצ"ל את קושיית הקצות החושן, בחילוק שבין שיעבוד לריבית, כי כל סברא זו שייכת דוקא בשיעבוד שהלוה משועבד בגופו למלוה ואזי יכול מדין כפיית הבעלים ליטול את נכסיו, משא"כ בריבית שאין כאן אלא חיוב ומצוה בעלמא בכה"ג אלא זיכתה התורה למלווה דבר וכל החיוב הוא רק חיוב של הלוה להשם, ולא שייך לומר שיזכה בממונו של התובע בלי רצונו - וכיון שצריך את רצונו לא שייך לחדש ירידה לנכסים בתורת כפיה, וכל הכפיה היא רק על הגברא עד שיאמר רוצה אני.

לפי זה כתב במלואי משפט לדחות את השגת האמרי בינה על הנתיבות, שכן מאחר שנתבאר כי יסוד הראשונים אינו שיש כח ביד בית דין לרדת לנכסי אדם שמחוייב בגופו, אלא כל יסודם הוא בדין שיעבוד, שאדם שגופו משועבד אין מעכב מתפיסת הנכסים - ממילא אין מקום להקשות שהוא הדין שיכפו בית דין את היתומים לפרוע חוב אביהם ממטלטלים, כי הלא היתומים אינם משועבדים כלל בגופם לחוב אביהם וכיצד יטילו בית דין חוב על נכסיהם, ואין בידם אלא לכפות את היתומים עצמם לקיים המצוה - וכסברת הנתיבות.