אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/פד

יום רביעי ג' תשרי תשפ"ג - מסכת כתובות דף פד

כפיית בית דין לגביית מטלטלים מיתומים

במשנה במסכת כתובות (פד.) תנן: מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין... הניח פירות תלושין מן הקרקע, כל הקודם בהן זכה בהן. זכתה האשה יותר מכתובתה, ובעל חוב יותר על חובו, המותר - רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן, רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין, אלא ינתנו ליורשין, שכולם צריכין שבועה [- כדי להיפרע מהכנסים] ואין היורשים צריכין שבועה [- וממילא מיד כשמת זכו היורשים בנכסים ואין גובים מהם]. ומבואר בגמרא שרבי עקיבא אינו חולק רק על דין ה'מותר', אלא חולק אף על עיקר הדין וסובר שלא מועילה כלל תפיסת הפירות.

ובגמרא (פד:) מובא מעשה באחד שתפס פירות תלושים מבעל חובו שמת, והדיינים דנו דינו כדעת רבי טרפון הסובר שתפיסה מועילה. וכשבא הדבר לפני ריש לקיש, הורה להם להחזיר את הדין, כי הלכה כדעת רבי עקיבא שתפיסה אינה מועילה. על כך תמה רבי יוחנן לפני ריש לקיש: עשית כשל תורה, היינו שבדבריך נהגת כאילו דברי רבי עקיבא הם דין תורה, ולכך אתה מחזיר את הדין מחמת שלא פסוק כדעת רבי עקיבא.

והגמרא מעלה מספר אפשרויות לבאר את שורש מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש, מפני מה לדעת ריש לקיש יש להחזיר את הדין מחמת כן, ואילו לדעת רבי יוחנן אף שיש לפסוק להלכה כדעת רבי עקיבא, מכל מקום אם לא הורו כן להלכה, אין להחזיר את הדין.

וכך נסדרו פסקי הלכות גביית חוב מהיתומים בשולחן ערוך (חו"מ סימן קז ס"א): מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם, וכופים אותם בכך כמו שכופים את אביהם. במה דברים אמורים, בשהניח קרקעות, אבל אם לא הניח אלא מטלטלים אין כופין אותם לפרוע חוב אביהם מהם, אבל מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם מהו. זהו מן הדין, אבל הגאונים תקנו שיהא בעל חוב גובה מהיורשים מטלטלים שהניח אביהם, הילכך האידנא כופים אותם לפרוע חובת אביהם... אף מהמטלטלים שהניח אביהם... אבל אם לא ירשו כלום מאביהם אין חיביים לפרוע חוב אביהם ואפילו מצוה ליכא.

ומקור הדברים בטור (שם) שם הוסיף וביאר הטעם שאין כופים אותם לפרוע חוב אביהם ממטלטלים: וטעמא, משום דמצות כיבוד היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה, וכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה. ובבית יוסף ביאר דבריו: כלומר, אל יקשה עליך אע"פ שלא משתעבדי מן התורה, וליכא מצוה אלא מדרבנן, הלא אשכחן דכופין אמצוה דרבנן... דשאני הכא דהוי טעמא משום דמצות כיבוד היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה וכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה.

והסמ"ע (סק"ב) הביא דעת הרמב"ן בתשובה (מיוחסות סימן פח) שכתב על דין זה שאף שאין בית מוזהרין עליה, מכל מקום אם הבית דין רוצים לכוף הרשות בידם. והביא ראיה לדבריו מדברי הירושלמי בבבא בתרא (פ"ה ה"ה). מאידך התוספות והרא"ש דקדקו מלשון הבבלי שחולק זבה על הירושלמי וסובר שאין כופין כלל [והרמב"ן מפרש משמעות הבבלי באופן אחר, וממילא לא נותרו בידו אלא דברי הירושלמי הסובר שאם רצו הבית דין לכוף הרשות בידם].

והסמ"ע מעיר על דעת הרמ"א בענין זה שכן לגבי מצות השבת העבוט (חו"מ סימן צז סט"ז) כתב הרמ"א: מצות השבת העבוט הוא מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצדה, ולכן אין בית דין של מטה מחוייבין לכוף עליה, אבל אם רוצים לכוף הרשות בידם, עכ"ד. הרי שהעתיק דעת הרמב"ן שבית דין רשאים לכוף אף על מצות עשה שמתן שכרה בצדה. מאידך הן בדיני גביית חוב מיתומים והן בדיני כיבוד אב ואם לא העתיק הרמ"א כלל שבית דין יכולים לכוף אם רוצים בכך.

ומבאר הסמ"ע שבאמת הרמ"א לא הכריע בתורת ודאי כדעת הרמב"ן, אלא שחש לה אך לא כדי להוציא ממון, ולכן בהשבת העבוט שהעבוט לעולם הוא ברשות הלוה סמך הרמ"א על דעת הרמב"ן שאם רוצים הבית דין יכולים לכופו להשיב את העבוט. משא"כ בכיבוד אב ובגביית חוב מהיתומים אחר שהמטלטלים אינם משועבדים לבעל חוב, באופנים אלו אם יכפו בית דין הוי כפייה להוציא ובזה כיון שיש חולקים בדבר לא רצה לכתוב ולהכריע כדעת הרמב"ן.

ובתומים (חו"מ סימן קז סק"א) תמה על דעת הרמב"ן, שלפי דבריו נמצא שאם רצו בית דין לכוף את היתומים ולגבות מהמטלטלים שהניח הביאם, רשאים, ואילו בסוגיית הגמרא בכתובות הנזכרת לעיל מוכח לא כן. שהרי ריש לקיש הורה לדיינים להשיב את גבייתם כיון שהלכה כרבי עקיבא ואין תפיסה מועילה במטלטלים דיתמי, ולכאורה אם אכן כדעת הרמב"ן, הלא אפילו אם אין לגבות מהמטלטלים אך אם בית דין רוצים לכוף לכך - רשאים, ואם כן מה שייך לדון את הוראת הבית דין כ'טועה בדבר משנה', סוף סוף בית דין הכריעו לכוף את היתומים לפרוע החוב ממטלטלים, הכרעה שבכוחם של בית דין להכריע.

זאת ועוד, מוסיף ותמה התומים, הלא מבואר בפוסקים [טור בשם הרא"ש בכתובות (פ"ט סימן יד)] שהגאונים תקנו שיהא בעל חוב גובה מהיורשים ממטלטלים שהניח אביהם. ולכאורה אם כדברי הרמב"ן, הרי נמצא שגם קודם התקנה יכולים היו בית דין לכוף ולגבות מהמטלטלים, ואם כן לשם מה הוצרכו הגאונים לתקן שיגבו ממטלטלים, ולא תקנו שיהיו הבית דין מקיימים את דינם וכופין לגבות ממטלטים.

ועוד הקשה, לפי פסק ההלכה שאין תפיסה מועילה לאחר מיתה במטלטלים שהניח המת ליורשים, נמצא שאם תפס הבעל חוב את המטלטלים בית דין מוציאים אותם מידו ומחזירים אותם ליתומים. וכיצד יתכן הדבר שבית דין בידיים יגרמו ליורשים לבטל מצות עשה של כיבוד אב, ואף אם אין הבית כופין על מצות עשה כזו, אך מכל מקום לא ינהגו להיפך שבאופן שכבר תפס יוציאו מידו וישיבו ליורשים נגד מצות הכיבוד המוטלת עליהם.

ובנתיבות המשפט (ביאורים סק"א) כתב ליישב דעת הרמב"ן, שכן אף לדעת הרמב"ן שאם רצו הבית דין לכפות כופים, הרי אין כפיה זו על גוף המטלטלין, שהרי המטלטלים אינם משועבדים, וכל הכפייה היא רק על הגברא, דהיינו שכופים את היתומים שיפרעו חוב אביהם מדין כיבוד. וממילא גוף המטלטלים לא יצא מרשות היתומים ואף באופן שתפס הבעל חוב. ואף בית דין כשכופין "אינם יכולים להגבות למלווה שיהיו שלו, רק הבית דין יכולים לכופו עד שיאמר רוצה אני, אבל כל זמן שאין היתומים בעצמם מחליטים בדבר - אינו מוחלט וגזל הוא בידו".

ועל פי זה יתיישבו היטב כל הקושיות, כי מה שהקשה התומים מדברי הגמרא בכתובות מדוע החזיר ריש לקיש את הדין משום דהוי טעות בדבר משנה, וכיון שיש בידם לכוף על הדבר מדוע הוי טעות, לא קשה כלל, כי בכח בית דין לכוף את הגברא על הדבר, אך אין בכחו לגבות את המטלטלין עצמם וממילא כשתפס שלא בדין הרי עובר על לא תגזול כשמחזיק החפץ בידו, ויש להחזיר הדין.

ומה שהקשה לשם מה הוצרכו הגאונים לתקן תקנה חדשה ולא תקנו רק שהבית דין יכופו כדינם, יש ליישב שאילו היו הבית דין כופין לא היו המטלטלין נקנים לבעל חוב, ורק בעקבות תקנתם החדשה שבעל חוב גובה ממטלטלים ממילא נקנים המטלטלים לבעל חוב אף אם היתום אינו חפץ בכך.

גם מה שהקשה איך יגרמו בית דין בידיים לבטל מצות עשה של כיבוד אב, לא קשה מעתה, כי על כרחך יש להוציא המטלטלין מיד התופס כיון שבאו לידו לשא כדין ואף בית דין אין בכחם להתיר לו החזקה זו, ורק יכופו את היתומים כפיית הגוף לקיים המצוה.