אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/עח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
< אוצר:מיזמים‏ | חדש על ה(מ)דף
גרסה מ־09:21, 23 בספטמבר 2022 מאת מי אדיר (שיחה | תרומות) (נתינה ומכירה בנכסי ארוסה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום חמישי כו אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף עח

נתינה ומכירה בנכסי ארוסה

דקדוק לשון המשנה 'לא תמכור' ולא 'ולא תתן'

במשנה בריש פרק האשה שנפלו, פרק שמיני ממסכת כתובות (עח.) שנינו: האשה שנפלו לה נכסים; עד שלא תתארס [ונתארסה. רש"י] - מודים בית שמאי ובית הלל, שמוכרת ונותנת וקיים [- שמכירתה או נתינתה חלה]. משנתארסה - בית שמאי אומרים, תמכור. ובית הלל אומרים, לא תמכור. אלו ואלו מודים, שאם מכרה ונתנה, קיים.

מבואר במשנה שאם נפלו לה נכסים קודם האירוסין, יכולה למוכרם אף כשנתארסה. ואילו אם נפלו לה בהיותה מאורסת, בזה נחלקו ב"ה וב"ש ולדעת ב"ה לא תמכור. אמנם גם לדעת ב"ה אם מכרה, מכירתה קיימת ואין הבעל יכול להוציא הנכסים מיד הלקוחות.

והגמרא מבררת בדעת בית הלל את החילוק בין הרישא לסיפא, שברישא עדיין לא התארסה כשזכתה בהם ולכן יכולה למוכרם אפילו לכתחילה. משא"כ בסיפא שבשעה שזכתה בהם כבר נכנסה לרשותו, והדין הוא שאשה שמכרה את נכסיה בעודה תחת בעלה, שאין מכרה מכר והבעל מוציא מיד הלקוחות. ומכל מקום כיון שהמשנה עוסקת בהיותה ארוסה ולא נשואה, הרי זה בגדר ספק האם אירוסין אלו יביאו לבסוף לידי נישואין - ולכן לכתחילה לא תמכור ואך בדיעבד אם מכרה מכרה.

והנה המתבונן בלשון המשנה מתעורר לדקדוק הלשון, שברישא נקטה המשנה בלשון 'שמוכרת ונותנת וקיים' - דהיינו שהמשנה עוסקת בין במכר ובין במתנה. כך גם בסיפא דסיפא, כשדנה המשנה מה הדין בדיעבד לדעת בית הלל, היא נוקטת בלשון דומה: 'אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים'. אמנם ברישא דסיפא, במחלוקתם של בית הלל ובית שמאי, משנה המשנה את לשונה: ב"ש אומרים תמכור, ובית הלל אומרים לא תמכור. ויש לדקדק מדוע באמצע דבריה עזבה המשנה את הציור בו עסקה תחילה ובו תעסוק לבסוף, נתינה, וצמצמה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל למכירה דוקא.


קושיית התוספות מדוע לא נדון את האשה כודאי מכח מוחזקותה

והתוספות (ד"ה סיפא) הקשו לדעת בית הלל מדוע לא תמכור האשה את נכסיה לכתחילה, הלא כיון שהיא מוחזקת ואין כאן אלא ספק לפנינו, אם כן הוי ספק שלה ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. והתוספות מביאים ראיה לנידון זה משומרת יבם שנפלו לה נכסים, שמבואר במשנה ביבמות (לח.) שאף ב"ה מודים שמוכרת ונותנת וקיים, ובגמרא שם מבואר דהיינו באופן שנפלו לה כשהיא ארוסה, וזיקת ארוסה עושה ספק ארוסה, וכיון שהיא מוחזקת הרי היא 'ודאי' והיבם 'ספק' ואין ספק מוציא מידי ודאי.

ויישבו התוספות שיש לחלק בין המקרים, כי בנידון דידן כל המארס דעתו לישא, והרי היא עומדת להינשא לו ולכן לכתחילה לא תמכור אע"פ שהיא ודאי והוא ספק. משא"כ בשומרת יבם שאינה עומדת ליבום יותר משעומדת לחליצה, ולכן הואיל והיא ודאי והוא ספק, התירו חכמים שתמכור לכתחילה.

ובתוספות יום טוב (כתובות פ"ח מ"א) כתב ליישב עיקר קושיית התוספות, שכן אין לדמות כלל שומרת יבם לארוסה, שהרי כאן היא ודאי ארוסה וכל הנידון הוא על מה שאולי תינשא, ואין ספק מוציא מידי ודאי, משא"כ בשומרת יבם הספק הוא על גוף הזיקה האם הזיקה עושה אותה ארוסה או לא, ובכה"ג אין מקום לדון מדין 'ודאי' שאין ספק מוציא מידו. אמנם הקשה כעין קושיית התוספות ממה שנוקטים בכל מקום שאין ספק מוציא מידי ודאי, וכיון שהיא ודאי והוא ספק מפני מה יוציא מידה. והתוי"ט מעיר של השאלה בסגנון זה לא יועיל יישוב התוספות, שכן התוספות העמידו חילוק בין נידון דידן לשומרת יבם, ועל זה יישבו שהיא עומדת לינשא, אך הלא מ"מ עדיין נישואיה עומדים בספק ואין ספק מוציא מידי ודאי.


דקדוק התוספות יום בדעת רש"י שהאיסור הוא רק ללוקח ולא לאשה

כדי ליישב קושיה זו מקדים התוי"ט ומדקדק את דברי רש"י בהמשך הסוגיא (עח: ד"ה ורבי חנינא), שם כותב רש"י בזה הלשון: דהא בית הלל אפילו במוכרת באירוסין אמרי לכתחילה לא, ואם בא לוקח לבית דין לימלך אמרינן ליה לא תיזבון... ויש להעיר מדוע העמיד רש"י את הנידון על הלוקח כשבא לבית דין, ולא העמיד את הנידון - כפי שמורה לשון המשנה - על האשה עצמה ש'לא תמכור'.

אלא, מסיים התוי"ט, לרש"י הוקשה קושיא זו מדוע לא תוכל האשה למכור, כיון שהיא ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן פירש רש"י שבודאי בה אין אנו יכולים למחות שלא תמכור כיון שהיא ודאי. ודברי המשנה 'לא תמכור' אינם ציווי על האשה שלא תמכור, אלא סיפור דברים שאשה זו 'לא תמכור' וזאת משום שלא יהיה קונה מידה, כי ללוקח הבא לימלך מוחין בו שלא יקנה. וזאת משום שמה שהיא מוחזקת אינו מועיל אלא לה, משא"כ הלוקח שהוא כספק אינו יכול להסתמך על מוחזקותה [וביד דוד (על רש"י שם) כתב שדוחק לפרש שזה מה שהוקשה לרש"י].


יסוד החתם סופר שהאיסור ללוקח הוא משום 'עני המהפך בחררה'

והנה יש לדון איזה איסור יש ללוקח לקנות הממון מיד האשה, הלא האשה מצד עצמה מותרת למכור את הנכסים וכמו שנתבאר. וכתב החתם סופר שנראה ששורש האיסור הוא משום שגורם להפקע את הבעל, והרי הוא כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו ממנו שנקרא רשע (נט.).

על פי כל זה מבאר החתם סופר באופן נפלא את דקדוק לשון המשנה, שהניחה לשון 'נתינה' ואחזה רק בלשון 'מכירה'. וזאת על פי המבואר בהלכות 'עני המהפך בחררה' (חו"מ סימן רלז): ויש אומרים שאם בא לזכות בהפקר או לקבל מתנה מאחר, ובא אחר וקדמו, אינו נקרא רשע - כיון שאינו דבר המצוי לו במקום אחר. דהיינו שדין 'עני המהפך בחחרה' אינו אמור במתנה כי אם במכר [והשו"ע הוסיף להביא דעת יש אומרים שאין חילוק בדבר, אמנם הרמ"א הכריע שסברא הראשונה נראה עיקר].

מעתה, כיון שדין המשנה 'לא תמכור' אינו עוסק באשה שהיא מוחזקת, אלא רק בלוקח שטעם איסורו במקח זה הוא משום עני המהפך בחררה, ממילא הוצרכה המשנה להניח את הציור של 'נתינה' - וזאת משום שנתינה במתנה מותרת אף במקום עני המהפך בחררה. ולכך נקט התנא דוקא אופן של מכירה, שאסור ללוקח לקנות הנכסים מיד האשה ובזה להפקיעם מיד הבעל - העני המהפך בחררה.


נידון תשובת מהר"ש ומהר"י הלוי באדם שנתחייב כתובה לבתו אחת משתי אחיות ונפטר

ובמשנה למלך (זכיה ומתנה פ"ו ה"א) כתב המסדר והמלבה"ד רבי יעקב כולי זצ"ל, כי בתוך כתבי הקודש מצא תשובה העוסקת בנתינת כתובה לפי אמדן דעת האב ממהר"ש הלוי, כשסמוך לה תשובה על ענין זה ממהר"ר יצחק הלוי, ועל דברי שניהם את אשר השיב המשנה למלך, ולכך הוא רואה להדפיסם בתוך הספר.

הנידון הוא, מעשה בראובן ששידך את בתו לאחד והתנה עמו שיתן לה את הנדוניא בכניסתה לחופה סך כך וכך, ולבתוך הזמן נפטר ראובן לבית עולמו והניח שתי בנות, המשודכת ואחותה. ועתה רוצה המשודך לכנוס את המשודכת ולקבל את כל הנדוניא שהתנה עמו, ואת שאר הנכסים יחלקו שתי האחיות. לעומת זאת, האפוטרופוס של היתומות טוען שתחילה יש לתת לאחות השניה חלק כחלק כנגד הנדוניא שמקבלת אחותה ורק את שאר הנכסים יחלקו בשווה.

מהר"ש הלוי מאריך בתשובתו, ובתוך תשובתו מעלה שגם במקום שתתרצה הבת המושדכת לתת הנדוניה לאחותה, מכל מקום קפידתו של הבעל במקומה עומדת כיון שהוא מפסיד מכך [יעויין שם אופן הנתינה המדוייק, ומה הפסדו של הבעל, ואינו שייך לענייננו]. על דברים אלו תמה המשנה למלך: ולא ירדתי לסוף דעתו בזה, דהא נכסים אלו נפלו לה כשהיא ארוסה, ובנכסים שנפלו לה בעודה ארוסה, תנן בר"פ האשה דבעודה ארוסה לכתחילה לא תמכור, ואם מכרה או נתנה קיים.


דברי המשנה למלך שלגבי מתנה פשיטא שאין אומרים לו שלא יקבל מתנה

ומוסיף המשנה למלך שאף שמבואר במשנה שלכתחילה לא תמכור, אך אין הביאור בזה שהבעל יכול למחות שלא תעשה כן האשה, אלא כמו שפירש רש"י שאם בא לוקח לבית דין לימלך אז אמרינן ליה לא תיזבון. וכיון שכן מחדש המשנה למלך, בדומה לחידושו של החתם סופר, שדין זה אינו אלא במכר אבל גבי מתנה לא שייך לומר שלכתחילה לא תתן. אמנם בטעם החילוק כתב המשנה למלך, כי "דוקא גבי מכר אומרים לו בית דין שלא יתן מעותיו כיון דאיכא קפידא דבעל, אך גבי מתנה פשיטא שאין אומרין לו שלא יקבל מתנה". והמשנה למלך אף מדייק את חידושו מלשון המשנה, כדרך שדקדק החת"ס, מדקתני 'וב"ה אומרים לא תמכור', ולא קתני 'ולא תתן', הרי שלגבי מתנה לכולי עלמא נותנת לכתחילה, דלא שייך לומר שאם בא לימלך נותנים לו עצה שלא יקבל מתנה.

ומה שנקטה המשנה בסיפא 'אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים' - מבאר המשנה למלך שהוא שגרת לשון, אך אין הכי נמי לענין נתינה אין זה רק בדיעבד שאם נתנה קיים אלא כולי עלמא מודים שנותנת לכתחילה - שכן כל דין המשנה הוא רק לגבי השאת עצה ללוקח, מה שאינו שייך במתנה.

ובתוספות רבי עקיבא איגר למשניות (אות עח) הביא דברי המשנה למלך, וזה לשונו: וכתב המשנה למלך... דזה רק אם באה למכור הבית אומרים ללוקח דלא ליזבן ולא יתן מעותיו להפסיד, אבל בנותנת במתנה לא שייך לומר דאומרים לו שלא יקבל במתנה... ורבי משה מרדכי שולזינגר (משמר הלוי כתובות עח:) עמד על כך שרעק"א שינה בלשונו של המשנה למלך, שהרי המל"מ כתב שבמכר בית דין אומרים לו "שלא יתן מעותיו כיון דאיכא קפידא דבעל" ואילו רע"א כתב "שלא יתן מעותיו להפסיד", ודברי רע"א קשים שהרי הלוקח לא יפסיד, שהרי בדיעבד המקח קיים. וכתב שאולי כוונת רע"א 'שלא יתן מעותיו להפסיד את הבעל' והיינו שיש קפידא דבעל וכמ"ש המל"מ.


הערת הגרמ"מ שולזינגר שאף במתנה יש לנו להשיא את המקבל שלא יקבל

ובגוף דברי המל"מ העיר הגרממ"ש שהרי אם לא יאבה המקבל מתנה לקבל את המתנה, הרי לא תוכל האשה לתת לו את המתנה בעל כרחו, שכן מתנה בעל כרחו לא הויא מתנה [יעויין קצות החושן {{ממ|סימן פו סק"י ואבני מילואים (סימן צג סק"ז)], ואם כן כשם שמשיאים את הלוקח שלא יקח כדי שלא להפסיד את הבעל, כן יש לנו להשיא את המקבל מתנה שלא יקבל מתנה כדי שלא יפקע הספק זכות שיש לבעל בממון על ידי הסכמתו. ובשלמא אם היתה האשה מפקיר את הנכסים, ואז היה זוכה בהם, אז לא היה בדבר שום צד איסור, כיון שלאשה מותר לעשות כן, והוא שזוכה אחר כך מן ההפקר לא עשה את ההפקר. אבל מקבל מתנה שבלי הסכמתו וקבלתו לא היתה המתנה חלה, הרי הוא בהסכמתו גורם להפקעת זכות הבעל, ומהו שכתב המשנה למלך ש"גבי מתנה לא שייך לומר דלכתחילה לא תתן" וש"פשיטא שאין אומרים שלא יקבל מתנה". והסיק המשמר הלוי: וכפי הנראה סברא אחרת יש כאן בזה, ועדיין לא נתבררה לי.

דברים אלו נכתבו ע"י הגרממ"ש בערב שבת קודש פרשת צו, שושן פורים, שנת ה'תשל"ח. מספר ימים אחר כך, ביום שני לפרשת שמיני, ח"י אדר שני, הוסיף הגרממ"ש לציין לדברי החתם סופר המעלה סברא חדשה בביאור הענין, והיא שיש לדון את איסור הלוקח לקחת הנכסים מהאשה מדין 'עני המהפך בחררה'. ועפ"ד יש לבאר גם את דברי המשנה למלך, שכיון שכל האיסור הוא משום 'עני המהפך בחחרה' הרי ש'פשיטא שאין אומרים שלא יקבל מתנה' וכדעת הסוברים כן וכפסק ההלכה בדין עני המהפך בחררה, שבמתנה מותר.

כששב ושנה הגרממ"ש ב'לימוד הרבים' אור ליום ה' פרשת שמות כ"א טבת שנת תשנ"ג, שאל אחד הלומדים, לסברת החתם סופר, מדוע באופן שנפלו הנכסים עד שלא תתארס יכולה למכור לכתחילה בהיותה ארוסה, הלא אף ביחס לנכסים אלו הוי הבעל 'עני המהפך בחררה'. ומדוע לגבי דין זה של 'עני המהפך בחררה', יש מקום לחילוק בין נכסים שנפלו קודם האירוסין לנכסים שנפלו אחר האירוסין. והניח בקושיא.