אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/עז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
< אוצר:מיזמים‏ | חדש על ה(מ)דף
גרסה מ־23:27, 21 בספטמבר 2022 מאת Sije (שיחה | תרומות) (←‏תלמוד תורה מתוך סכנת נפשות: כנדצ''ל)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום רביעי כה אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף עז

תלמוד תורה מתוך סכנת נפשות

תמיהת הקובץ שיעורים איך סיכן ריב"ל עצמו במקום דשכיח הזיקא

בגמרא במסכת כתובות (עז:) מובאות כמה מימרות הנוגעות ל'בעלי ראתן', אנשים חולים שיש להם במוחם שרץ. הגמרא מוסיפה שמחלה זו מדבקת ביותר: מכריז רבי יוחנן, היזהרו מזבובי בעלי ראתן [זבובים השוכנים עליו, קשות להביא אותו חולי על איש אחר. רש"י]. רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה [במקום שתנשב רוח אחת על שניהם]. רבי אלעזר לא עייל באהליה [לא היה נכנס לביתם]. רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה [לא היו אוכלים מביצים שנולדו באותו מבוי].

על כל אלה מוסיפה הגמרא ומביאה את הנהגתו של רבי יהושע בן לוי: רבי יהושע בן לוי, מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר "אילת אהבים ויעלת חן", אם חן היא מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא?!

רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד (קוב"ש אות רעז) מקשה על הנהגה זו מכח דברי הגמרא בפסחים (ח:) שם מסיקה הגמרא שאף שאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין, היינו דוקא במקום דלא שכיחא הזיקא, אבל במקום שהנזק שכיח ומצוי אף שלוחי מצוה יכולים להינזק. וכראיה לחילוק זה מביאה הגמרא את דברי שמואל כשציווהו ה' לילך אל בית ישי ולמשוח את דוד למלך על ישראל: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל א' טז ב), הרי שחשש שמואל שמא ימיתנו שאול על אף שהיה שליח מצוה, שהלך לבית ישי בציווי ה'.

כך גם תשובת ה' אל שמואל היתה: "ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי" - הרי שאף ה' הסכים עמו בחששו וייעצו להערים על שאול שלא יחשוד בו כי הולך למשוח מלך תחתיו. אין זאת אלא משום שבמקום כזה ששכיח הזיקא, אף שלוחי מצוה יכולים להינזק.

מעתה, תמה הגרא"ו, כיצד לא חשש רבי יהושע בן לוי לשהות במחיצתן של בעלי ראתן, והלא ודאי הוא בגדר של 'שכיח הזיקא' [וכמבואר בגמרא שיש להיזהר אפילו מזבובים שלהם ומביצים שבאותו מבוי, שהם הרחקות מופלגות], וכיצד סמך ריב"ל על כך שעסק בתורה, והלא אין אומרים 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין' במקום דשכיח הזיקא.

ויישב, שכל המבואר בגמרא שם שהיכא דשכיח הזיקא אין סומכים על 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין', היינו דוקא בשאר מצוות, אבל לימוד תורה שאני. וכפי שלומדת הגמרא בק"ו ממה שמעלה חן על לומדיה.


מחלוקת רש"י והריטב"א אם ריב"ל נכרך בהם רק בזמן שעסק בתורה

והנה לשון הגמרא "מיכרך בהו ועסיק בתורה" משמע בפשוטו שבאותה שעה שעסק בתורה היה נכרך בהם, וכך גם מפרש רש"י: מיכרך בהו, נדבק אצלם בשעה שעוסק בתורה ומושיבן אצלו ומובטח הוא שתגין התורה עליו ולא יוזק. וברש"י מהדו"ק המובא בשיטה מקובצת: לא הוה זז מהם בשעת תלמוד ויושב בצדם ומטפל בהם.

אמנם הריטב"א פירש: מכרך בהו אפילו היכא דלא עסיק בה. והריטב"א מוכיח דבריו מהמבואר בגמרא בסוטה (כא.) שחלוקה זכות התורה מזכות שאר המצוות, כי כל המצוות מגנות דוקא בזמן העסק בהם, ואילו התורה מגינה אף בזמן שאינו עוסק בה. וכך גם בנידון דידן בהצלה מבעלי ראתן, יכול היה ריב"ל להיכרך בחולים אף כשלא עסק בתורה, ולימוד התורה בשאר הזמנים הגן עליו. ואמנם יש לעיין בדעת רש"י מדוע פירש שעשה כן 'בשעה שעוסק בתורה', ואף אם דקדק כן מלשון הגמרא, עדיין יקשה מדוע באמת לא נכרך בהם ריב"ל אלא בשעת עסק התורה ולא סמך על הגנתה גם שלא בשעת העסק בה.

והנה לדברי הריטב"א הרי מוכח שאין הגנת התורה כהגנת שאר המצוות, וודאי לא היה טעמו של ריב"ל מדין 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין', שכן טעם זה ודאי אינו שייך אלא בזמן העסק במצוה או בשליחות אליה. [אלא אם כן נחדש שלימוד תורה לעולם אינו מסיח דעתו ממנו, כדברי התוספות בברכות בחילוקם הנודע בין ברכת התורה לברכת לישב בסוכה, והרי זה כהולך בדרך לעשיית מצוה]. ורק לדברי רש"י שביאר שכל הנהגת ריב"ל לא היתה אלא בזמן לימוד התורה, בזה יש לדון אם יש לדמות גדרי ההצלה מכח התורה לגדרי ההצלה מכח 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין' שבכל המצוות.


ביאור העיון יעקב שלא היה מכניס עצמו ריב"ל לסכנה אם לא שעסק בתורה

ובעיון יעקב למד אף הוא בלשון הגמרא כדעת רש"י, שריב"ל לא נכרך בהם אלא כשעסק בתורה, ומאידך דקדק כדברי הריטב"א מדברי הגמרא בסוטה שם מבואר להדיא שהתורה מגנה על האדם אף בשעה שאינו עוסק בה. ולכך ביאר שבודאי לו היה נכרך ריב"ל בבעלי ראתן, היה ניצל מכח הגנת התורה, אלא שריב"ל לא היה מכניס עצמו לסכנה אם לא כשעסק ולמד עמהם תורה. ולדברי העיון יעקב נמצא שאף רש"י לא נחלק בדבר זה עם הריטב"א, וכל דבריו אינם אלא בביאור הנהגת ריב"ל למעשה כיצד סמך על הגנת התורה והביא עצמו לידי סכנה, אך ודאי שהגנת התורה אינה דומה להגנת שאר מצוות.

והנה יש להבין מאחר והתורה מגנה אף שלא בשעת העסק בה, מדוע לא נכרך בהם ריב"ל אלא בשעה שעסק עמהם בתורה. והטעם שכתב העיון יעקב שלא היה מביא עצמו לידי סכנה, צ"ב, כי אם כן כיצד לא חשש לכך כשעסק בתורה, הלא סוף סוף הביא עצמו לידי סכנה. ולכאורה כוונתו שמטרתו של ריב"ל היתה לעסוק עמהם בתורה [ולא רק שכשרצה לבוא אליהם, כדי לדאוג לצרכיהם וכיו"ב, למד עמהם תורה כדי שתגן עליו], ומחמת כן כשעסק בתורה לא חשש להביא עצמו לידי סכנה, ואם כן מבואר מדבריו שלצורך עסק התורה מותר להכניס עצמו לידי סכנה.


חילוק הנופת צופים שהגנת התורה במקום דשכיח הזיקא אינה אלא בשעת הלימוד

ובספר נופת צופים (הו"ד בספר דף על הדף) העיר אף הוא על דברי רש"י מכח ראיית הריטב"א שאף שלא בשעת הלימוד תורה מגנא, וכתב לחדש שהיכא דשכיח הזיקא שאני, שאז אינו מגן אלא בשעת הלימוד ולא לפניו ולאחריו. והנה מתוך דבריו עולה לנו ביאור חדש בדברי העיון יעקב, שבאמת תורה מגינה אף שלא בשעת העסק בה, אך מכל מקום כדי להכניס עצמו למקום סכנה צריך הגנה מעולה יותר, והגנה זו אינה אלא בשעת הלימוד. והיינו שריב"ל לא היה מכניס עצמו לידי סכנה שלא בשעת עסק התורה, שכן כדי להכניס עצמו לידי סכנה לא סגי בהגנה בעלמא.

ואפשר להוסיף ולהטעים הדבר, שכן בשעת עסק התורה שהתורה מגינה אף במקום דשכיח הזיקא, הרי שההגנה היא כמעט כדבר חושי, והגנה זו מחשיבה את המצב כ'אינו מקום סכנה', כי להיות במקום כזה בשעת עסק התורה המגינה - אין בו סכנה כלל. משא"כ הגנת שאר מצוות או תורה שלא בשעת לימודה, אף שהתורה מגנה אך אין זה בגדר 'אינו מקום סכנה', וכיון שהוא מקום סכנה - לא היה מכניס עצמו ריב"ל למקום שכזה.

ועכ"פ לפי חילוקו זה, יישב הנופת צופים הערה גדולה שיש להעיר על יסוד חילוקו של הקובץ שיעורים, בין הגנת שאר המצוות להגנת תלמוד תורה. דהנה בגמרא בבבא בתרא (כא.) איתא: אמר רבא, מתקנת יהושע בן גמלא [- שישבו מלמדי תינוקות בכל עיר] לא ממטינן ינוקא ממתא למתא. ופירש רש"י: שמא יוזק בדרכים, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, שנאמר "פן יקראנו אסון". ולכאורה צ"ב הלא כבר אמרו שלוחי מצוה אינן ניזוקין. וצריך לומר שהדרכים בחזקת סכנה, ותינוק ההולך ממקום למקום הרי הוא בגדר 'שכיח הזיקא' שאין אומרים בו 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין'. אמנם לפי יסודו של הגרא"ו זצ"ל שבתלמוד תורה אמרינן 'תורה מגנא ומצלא' אף במקום דשכיח הזיקא, אם כן חזרה הקושיא למקומה מדוע אין מביאים תינוק ממקום למקום, הלא ודאי לא ינזק.

אמנם לפי מה שנתבאר שיש לחלק בין זמן שעוסק בתורה לזמן שאינו עוסק בה, מוסיף הנופת צופים שיש לחלק גם בזמן העסק בתורה בין זמן ההליכה ללימודו ובין שעת הלימוד עצמו - ואם כן יש לומר שכל מה שחידש הגרא"ו שתורה מגינה אף היכא דשכיח הזיקא, היינו דוקא בזמן שעוסק בתורה ולא בשאר הזמנים.

ואגב, בספר דף על הדף ציין לספר משנת פיקוח נפש (סימן סט אות ז) שנקט בפשטות שאסור לאדם לסמוך על ק"ו זה שאם חן מעלה על לומדיה ודאי אגוני מגנא, והרי זה בכלל מה שאמרו שאין סומכין על הנס, אלא שיתכן שבעלי ראתן לא היה חשש סכנת נפשות בחולי זה, אלא רק יסורין, וע"כ היה מותר לו לבטוח בהגנת התורה שלא יארע לו כל רע.


ביאור האז ישיר שרש"י סבר שהגנת התורה שלא בשעת הלימוד אינה ממיתה

ובעיקר ראית הריטב"א מכח סוגיית הגמרא בסוטה, הנה המהרש"א בסוטה (שם) הקשה, מאחר שמבואר בגמרא שהתורה מגנא לעולם, אם כן כיצד מתו דואג ואחיתופל קודם זמנם, ומדוע לא הגינה תורה עליהם. ויישב המהרש"א, וז"ל: דלא קאמר תורה מגנא אלא מפורעניות ויסורין ולא ממיתה.

ולפי זה הציע בספר אז ישיר לבאר שלכן נמנע רש"י מלפרש שריב"ל לא חשש מבעלי ראתן אף שלא בזמן עסק התורה, וזאת משום שרש"י נקט, ודלא כבעל המשנת פיקוח נפש, שבעלי ראתן סכנתם סכנת נפשות, ולא מצאנו שהתורה מגנה מחשש מיתה שלא בזמן עסק התורה. אמנם יש להעיר לפי זה שכן בפשטות משמע מהמהרש"א שכל הגנת התורה אינה ממיתה אלא מיסורין, וא"כ מה שעכ"פ בשעת עסק התורה תגן התורה אינו מחמת ה'תורה' דוקא אלא מחמת דין 'מצוה' וככל המצוות שנאמר בהם 'שלוחי מצוה אינם ניזוקין'.

ואם כן, אם נפרש שרש"י פירש שריב"ל נכרך בבעלי ראתן דוקא בזמן עסק התורה, כיון שסכנתם סכנת נפשות, אם כן תחזור קושיית הגרא"ו למקומה, כיצד לא חשש להכניס עצמו למקום סכנה, היכא דשכיח הזיקא, ואין ליישב כיישוב הגרא"ו, שהרי כבר נתבאר שכשהתורה מגנה רק בזמן עסק התורה [כגון בסכנת מיתה] אין זה אלא מלתא ד'שלוחי מצוה אינם ניזוקין', וא"כ לא שייך ליישב כיישוב הגרא"ו שכל עניינו הוא לחלק בין הגנת התורה להגנת שאר המצוות. וצריך לחלק ולומר, שלדעת רש"י, בסכנת נפשות מגינה התורה רק בשעת העסק בה, ואילו שלא בשעת העסק בה אינה מגינה, אך אין כוונת רש"י שההגנה כאן היא מכח ההגנה הכללית של כל המצוות, כי אם בהגנת התורה הפרטית יש חילוק בין שעת העסק בה לשאר זמנים.


ביאור חילוק הנהגת האמוראים ע"פ חקירה בגדר הא דתורה מגנא

ובספר אז ישיר עמד בעיקר הדבר, בחילוק ההנהגה בין האמוראים כיצד לנהוג בבני ראתן, שהרי מחד חלקם חששו ביותר שמא יוזקו מהם, ואילו רבי יהושע אף נכרך ונדבק בהם ולא חשש כלל. ולכאורה ממה נפשך, אם התורה מגינה על לומדיה, מדוע לא סמכו על כך גם שאר האמוראים.

ובכדי לבאר הדבר הקדים לחקור בגדר הדבר שהתורה מגינה על העוסק בה, האם הוא מדין 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין', או שהטעם הוא משום סגולה מיוחדת בתורה שמגינה על לומדיה וכמו שיש לה סגולה מיוחדת להעלות חן על לומדיה. ונראה שבזה נחלקו האמוראים, כי רבי זירא ורבי אלעזר סברו שאף שהתורה מגינה, אך הוא מדין 'שלוחי מצוה' ולכן במקום דשכיח הזיקא אין לסמוך על זה כמבואר בגמרא בפסחים. משא"כ ריב"ל סבר שגדר ההגנה הוא משום שיש סגולה ומעלה מיוחדת בתורה, ולכן סבר ריב"ל שבהגנת התורה אין חילוק בדבר, וגם במקום דשכיח הזיקא תורה מגנא.

ובאמת זה תורף דברי הגרא"ו שריב"ל סבר שהגנת התורה אינה דומה להגנת שאר המצוות, ולכן אף היכא דשכיח הזיקא יכול לסכן עצמו ולא לחוש.


סברת הגרי"ש אלישיב שכשעוסק בתורה לא מיקרי נכנס לכלל סכנה שאין כאן סכנה כלל

והנה בתוך הדברים העלנו סברא לחלק בין הגנת עסק התורה לשאר מצוות או להגנת התורה שלא בשעת העסק בה, והיא, שבשעת עסק התורה לרוב כח הגנתה אינו נחשב כלל מקום סכנה, ולכן אף שגם שלא בשעת העסק בה תורה מגנא, מ"מ ריב"ל לא היה מכניס עצמו למקום סכנה, ורק כשעסק בתורה שאז לא היה כלל בגדר 'מקום סכנה' אז סבר ריב"ל שיכול להיכרך בהם.

וסברא זו עמד עליה גם הגרי"ש אלישיב זצ"ל בהערותיו, ביישוב עיקר ההערה איך הותר לריב"ל להיכנס למקום סכנה, במקום שחוששים אפילו מביצי אותו המבוי. ובפרט שמשמע בגמרא שלא עשה כן כדי להציל את אותם בעלי ראתן, אלא סתם כך היה נכרך בהם ועוסק בתורה. ויישב הגריש"א: ומבואר הכא דלריב"ל דעסק בתורה לשמה ובקדושה וטהרה, לא הוה סכנה כלל, ולא מיקרי נכנס לכלל סכנה כלל וכלל, משא"כ אחד שלא כ"כ זהיר בזה ודאי לכלל סכנה נכנס. והיינו ממש כפי שנתבאר.


חילוק הנתיב ישר בין סכנה שמיימית לסכנה מבעל בחירה

תירוץ נוסף על גוף השאלה כיצד סמך ריב"ל על הגנת המצוה במקום דשכיח הזיקא, כתב בספר נתיב ישר (לרבי אברהם הלוי איש הורוויץ), בחלקו בין סכנה שמימית התלויה בידי שמים, ובין סכנה אישית מבעל בחירה. שכל מה שנתבאר בגמרא שבמקום דשכיח הזיקא חוששים כמבואר אצל שמואל, היינו במקום שהסכנה היא מבעל בחירה, כדרך שחשש שם שמואל משאול, משא"כ ריב"ל שחששו היה מפני סכנת מחלת בעלי ראתן, הלא היא סכנה שמיימית שבה אפשר לסמוך על 'שלוחי מצוה אף במקום סכנה'.

ובדבריו יש להמתיק סוגיית הגמרא בפסחים (ח.-:) שם דנה הגמרא בטעם הדין המובא בברייתא שאין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק, מפני הסכנה. ומעלה הגמרא שני ביאורים מהי סכנה זו, לדרך הראשונה - היינו חורין וסדקין במפולת והסכנה היא סכנת עקרב, ולדרך השניה - היינו חורין וסדקין בכותל שבינו לבין עכו"ם והסכנה היא סכנת הנכרים שיסברו שהוא מכשפם. והנה על שני הדרכים מקשה הגמרא מכח הדין ש'שלוחי מצוה אינן ניזוקין', אך בעוד שעל 'סכנת הנכרים' מיישבת הגמרא 'היכא דשכיח הזיקא שאני', על 'סכנת עקרב' מיישבת הגמרא באופן אחר. ובפשטות טעם הדבר אחד משנים, או שסברה הגמרא שסכנת עקרב אינה סכנה שכיחה [ולא רצתה להעמיד הברייתא באופן כזה], או שלא נחתה הגמרא ליישוב זה אחר שסילקה הקושיא ביישוב אחר, ורק כשהקשתה על הטעם של 'סכנת הנכרים' ולא עלה בידה יישוב אחר, אזי חידשה דין זה ש'היכא דשכיח הזיקא שאני'.

אמנם לדברי הנתיב ישר הרי הדברים פשוטים וברורים, כי כל טענת 'היכא דשכיח הזיקא שאני' אינה טענה אלא ביחס להיזק מאדם בעל בחירה, וזה שייך רק בנוגע ל'סכנת הנכרים', משא"כ ב'סכנת עקרב' שהיא סכנה שמיימית בכה"ג שלוחי מצוה אינן ניזוקין ואפילו היכא דשכיח הזיקא.


נידון החשוקי חמד בשנת ה'תשס"ו כשנפלו בגליל מאות פגזים אם יכול לנסוע למסור שיעור

ובחשוקי חמד נשאל ממגיד שיעור אחד בשנת ה'תשס"ו כשנפלו בגליל מאות פגזים [=מלחמת לבנון השניה], האם מותר לו לנסוע לשם כדי ללמוד תורה לתלמידים. והגר"י זילברשטיין שליט"א פשט לו שמותר לו לנסוע ללא חשש, וזאת מכח סוגייתנו שריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה, ומכח היסוד שהעלה הקובץ שיעורים שבהגנת תלמוד תורה אין אומרים 'היכא דשכיח הזיקא שאני'.

אמנם, יש להעיר על כך, שמדברי חמיו הגריש"א מבואר שרק תורת ריב"ל שהיתה בקדושה ובטהרה היא שגרמה שלא יהיה זה בבחינת 'מכניס עצמו לסכנה' ואם כן לכאורה אין לומר כן בכל אדם, ויל"ע.