אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/כט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
< אוצר:מיזמים‏ | חדש על ה(מ)דף
גרסה מ־08:13, 10 במאי 2021 מאת מי אדיר (שיחה | תרומות) (לילה לאו מחוסר זמן בהדס שהתרבו ענביו)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שני כח אייר – מסכת יומא דף כט

לילה לאו מחוסר זמן בהדס שהתרבו ענביו

קידוש כלי שרת שלא בזמנו

בדברי הגמרא (כט:) אנו עומדים על סתירה, לכאורה, בין שני ברייתות. הראשונה, ברייתא אותה שונה אבוה דרבי אבין מלמדתנו שאם קמצו מנחה בלילה יש לשורפה, והטעם שאי אפשר להחזיר את הקומץ לתוך השיריים ולשוב ולקמוץ, כיון שאחרי הקמיצה מניחים את הקומץ בכלי לשם קומץ והוא מתקדש מכח הכלי שרת לשם קומץ ועל שארית המנחה חל שם "שיריים" וממילא אי אפשר לשוב ולקמוץ מהם קומץ חדש. מאידך, בברייתא העוסקת בלחם הפנים מבואר שאם קרה מקרה וסידרו את לחם הפנים ואת בזיכי הלבונה אחרי שבת במקום בשבת, יש להניחם כך על השולחן עד השבת הבאה ולא להקטירם בשבת הקרובה כיון שלא הניחום בזמן. ומבואר שלמרות שהלחם מונח כבר בכלי שרת (השולחן) מכל מקום הוא אינו מתקדש ונפסל, כיון שכלי שרת אינם מקדשים שלא בזמנם.

הגמרא מיישבת את הסתירה ואומרת שיש לחלק בין המקרים, במקרה של לחם הפנים - הלחם הונח אחרי שבת בזמן שאינו ראוי להיות מונח שם וממילא כלי השרת (במקרה הזה, השולחן) אינו מקדשו. שונה מכך המקרה של קמיצת המנחה, כיון שלכשיאיר ויגיע היום יבוא זמנה של המנחה ליקמץ ממילא גם בלילה "לילה אין מחוסר זמן" ולמרות שאין קומצים בלילה וכלי שרת אינם מקדשים אלא בזמנה, אך כיון שהלילה הוא תחילת היום ממילא כלי השרת (במקרה הזה, הכלי בו מונח הקומץ) מקדש את הקומץ ושארית המנחה נעשית לשיריים ואי אפשר עוד לקמוץ ממנה.


מיעוט ענבי הדס שהתרבו ענביו ביום טוב

מנדון זה למד העונג יום טוב (עונג יום טוב/נב) לנדון אחר הנוגע לקיום מצוות ארבעת המינים. בשולחן ערוך (או"ח סימן תרמו ס"ב) כתב שהדס שהיו ענביו מרובות מעליו, אם ירוקות - כשר, ואם אדומות או שחורות - פסול. ואם מיעטן [- תלש את הענבים] כשר, ואין ממעטים אותם בי"ט לפי שהוא כמתקן. עבר וליקטן... הרי זה כשר.

ובאור זרוע (הלכות לולב) כתב שכל הדין שאם מיעטן ביום טוב כשר, אינו אלא במקרה שהענבים השחורות גדלו כבר בערב יום טוב ("דאשחור מערב יום טוב") אבל אם הענבים השחורות גדלו בתוך יום טוב - לא מועיל להסירם אלא ההדס פסול. וטעם החילוק, ש"דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי", כלומר דבר שלא היה ראוי למצוותו מתחילה, כמו הדס זה שמתחילת יום טוב כבר לא היה ראוי לנטילה והיה דחוי מתחילה ולכן מועיל להסיר את הענבים ובכך להכשירו למצוותו. אבל "נראה ונדחה הוי דיחוי", ולכן אם הדס זה בתחילת יום טוב היה ראוי לנטילה כיון שלא היו בו ענבים שחורים מרובים מעליו ואחר כך במהלך יום טוב התרבו ענביו - הרי זה נראה ונדחה ובכהאי גוונא הוי דיחוי ולא תועיל עוד הסרת הענבים.

והעיר העונג יום טוב על דברי השו"ע שלא חילק בין אשחור מערב יום טוב לאשחור ביום טוב, וציין לדברי הט"ז (שם) שהעיר באופן דומה על הרמב"ם שאף הוא לא הזכיר דין זה שאם אשחור ביום טוב פסול משום "נראה ונדחה".

ולהלכה, הביא הביאור הלכה (שם ד"ה עבר) שהמחבר סתם ולא חילק מתי השחירו הענבים וטעמו מפורש בבית יוסף שכיון שבידו לתקן אינו חשוב דיחוי, וציין גם לדברי הט"ז והגר"א שחתרו ליישב מדוע מקילים בזה ואין אומרים "נראה ונדחה". והטעם שכתב כן המחבר כיון שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם סתמו בזה ולא חילקו.

אמנם דוחה המשנ"ב ראיה זו ואומר שכיון שהמדובר הוא בענבים שחורות, סתם "ענבים שחורות" משמע שהיו שחורות מאתמול ולא שהשחירו היום. ובלאו הכי, כיון שהם סתמו ולא פירשו ואילו הרי"ץ גיאת, המאור (הובא גם בשבלי הלקט), העיטור, האור זרוע והר"ן, כתבו לחלק שאם אשחור ביום טוב אין מועיל למעט מדין "נראה ונדחה" וכן משמע מרבינו חננאל, ממילא אין להקל באופן שהשחירו ביום טוב.


ספק הענוג יום כשאשחור בליל יום טוב

והסתפק בנדון זה העונג יום טוב, מה הדין באופן שנוספו הענבים בליל יום טוב הראשון של סוכות. האם בכהאי גוונא חשיב "נראה ונדחה" כיון שכבר נכנס יום טוב וביום טוב זה יש לו חיוב ומצווה ליטול ד' מינים, או שמאחר שלילה לאו זמן לולב הוא ממילא אינו חשוב נדחה עד שמגיע זמן קיום המצווה ביום, ואם כן יש לנו להגדירו כ"דיחוי מעיקרא" כי מהרגע הראשון שבו הגיע זמן קיום המצווה כבר לא היה הדס זה ראוי לנטילה לפי שהיו ענביו מרובים מעליו.

את ספקו זה רוצה העונג יום טוב לפשוט מסוגייתנו, כפי שנתבאר מבואר בגמרא שקומץ שנקמץ בלילה מתקדש בכלי שרת, ולמרות שכלי שרת אינם מקדשים שלא בזמנם ולילה אינו זמן הקטרת המנחה, מכל מקום "לילה לאו מחוסר זמן". ואם כן גם בנדון זה של ההדס שענביו מרובים, יש לומר שלמרות שזמן קיום מצוות ד' מינים הוא ביום ולא בלילה אבל "לילה לאו מחוסר זמן" ולכן כבר בלילה חשיב "נראה" וכיון שאחר כך במהלך הלילה התרבו ענביו - הרי זה "נראה ונדחה" ולא יועיל למעט את הענבים.

כדברי העונג יום טוב כתב להוכיח בספר משנת סופר בשם בנו מדברי רש"י בסוכה (לג:) שם עוסקת הגמרא בדין זה של מיעוט ענבי ההדס ודנה הגמרא שאם מיעט את הענבים אחר שאגד את הלולב לכאורה הרי נדחה בשעה שאגד את הלולב ומדוע יועיל מיעוט הענבים. ומבארת הגמרא שהאיגוד אינו אלא הזמנה בעלמא, ומבאר רש"י: אין אגודתו קריאת שם להיות חל עליו שם לולב פסול לדחות. וממשיך רש"י ואומר: והלכך אפילו דחוי מעיקרא אין כאן עד שיקדש עליו היום ועודנו בפסולו, דכיון דמטא זמן מצוה ולא חזי ליה מיקרי דחוי אבל מקמי הכי לאו דחוי הוא, עכ"ל. הרי מבואר להדיא שרש"י קובע את זמן הדיחוי של ההדס בשעה "שיקדש עליו היום" דהיינו בכניסת היום טוב, בלילה, ולא ביום.


ראיית המשנת סופר מדברי הירושלמי בסיכת ולד כהן בליל שמיני

עוד הוכיח כדבריו מדברי הירושלמי בשבת (פ"ט ה"ה) שם דן הירושלמי לגבי ולד כהן ערל שאחזתו חמה ואי אפשר למולו וממתינים שלשים יום קודם מילתו, ודנה הגמרא תחילה האם מותר לסוכו בשמן של תרומה, ומוכיחה ממה שכתוב שכהן ערל וכל הטמאים לא יאכלו תרומה, וממילא הוא הדין ולד זה כיון שהוא ערל אין לסוכו בתרומה מיום השמיני והלאה שאז חל עליו שם "ערל".

שוב דן הירושלמי, מה דינו של ולד כהן בליל שמיני, האם מותר לסוכו בשמן של תרומה כיון שעדיין לא הגיע זמן המילה ואם כן שמא אינו חשוב "ערל", או שכיון שביום השמיני הרי הוא ערל, ממילא חל עליו שם "ערל" כבר בליל שמיני ורק למולו בפועל אי אפשר עד היום כי דין המילה להעשות ביום השמיני. ומסיק הירושלמי שאכן כבר בליל שמיני אסור לסוך ולד זה בשמן של תרומה וליל שמיני כשמיני, ורק ז' ימים מותר להאכילו חלב תורמה ולסוכו בשמן של תרומה.

הרי שלמרות שזמן המצווה הוא ביום, אך החל מליל אותו יום כבר חלה עליו חובת המצוה וממילא יש לו דין ערל ואסור בתרומה, והוא הדין לענין מיעוט הענבים, למרות שמצוות ד' מינים אין זמנה אלא ביום, אך כבר בליל יום טוב עם התקדש החג, כבר חל עליו חובת המצווה וממילא חשיב נראה ונדחה אם התרבו אחר כך הענבים השחורים או האדומים.