Editing אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/יח (section)

=== השבעת הכהן הצדוקי לבטל את מצוותו ===
;"מחלוקת" חכמים והצדוקים באופן הקטרת הקטורת ביו"כ
אל קודש הקודשים נכנס הכהן הגדול פעם בשנה, ביום הכיפורים. בקדש הקודשים הוא מקטיר קטורת לפני ארון ה' ומזה מדם הקרבנות. חכמי ישראל קבלו במסורת שעל הכהן הגדול להיכנס את קודש הקודשים ורק '''אחר כך''' להקטיר את הקטורת, ואילו הצדוקים הכופרים במשנתם של חכמים פירשו-סילפו את הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/טז#ב|ויקרא טז ב]]}} "כי בענן אראה על הכפורת" - שעל הכהן הגדול להקטיר את הקטורת '''קודם''' כניסתו לקודש הקודשים, ובענן הקטורת עליו להיכנס אל הקודש פנימה. במשנה במסכת יומא {{ממ|[[בבלי/יומא/יח/ב|יח:]]}}, מתארת המשנה את הדרך בה מנעו חכמי ישראל מהכהנים שהיו לפעמים צדוקים לבצע את זממם:

"מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה והעלוהו ללשכת בית אבטינס [- ששם הכינו את הקטורת, ושם יכול היה להתרגל בעבודתה] והשביעוהו ונפטרו והלכו להם. ואמרו לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושליח בית דין. משביעין אנו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה [- על שחשדוהו כצדוקי] והם פורשין ובוכין [- על שחשדו בכשרים]".


;קושיית רבי עקיבא איגר שאין נשבעין לבטל את המצוה
הרש"ש מביא בשם תוספות רבי עקיבא איגר {{ממ|[[תוספות רבי עקיבא איגר/יומא/א#ה|בתוס' למשניות יומא פ"א אות ה]]}} שהביא את קושיית הפרי חדש בספרו מים חיים {{ממ|[[מים חיים/עבודת יום הכיפורים/א|פ"א מהלכות עיו"כ]]}} מה הועילו חכמים בתקנתם, הלא דין ברור הוא {{ממ|[[בבלי/שבועות/כז/א|שבועות כז.]]}} שהנשבע לבטל את המצווה אין שבועותו חלה כיון שמושבע ועומד מהר סיני. ואם כן, כיון שפרשנותם הכוזבת של הצדוקים היא שיש להקטיר את הקטורת בהיכל לפני כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים - ממילא מה שייך להשביע אותו שלא ישנה, הלא בכך משביעים אותו לבטל את המצווה, לשיטתו, ואין השבועה חלה [אמנם המעיין בדברי רע"א יראה שקושייתו, עכ"פ איך שהביאה רע"א, שונה במקצת].

הרש"ש מיישב את הקושיא בשני דרכים: הראשונה - כל המקור לכך ששבועה לבטל את המצוה אינה חלה, למרות הסברא של "מושבע ועומד מהר סיני" אינה נלמדת מסברא אלא מדרשת חז"ל מהפסוק "לא יחל דברו", וכמו שדרשו חכמים במסכת נדרים {{ממ|[[בבלי/נדרים/טז/ב|טז:]]}}: מנין שאין נשבעין לעבור על המצות, תלמוד לומר "לא יחל דברו" - דברו לא יחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים.

מאחר שהצדוקים כפרו בדרשות חז"ל, יתכן מאד שאף בדרשה זו עצמה כפרו, וממילא לשיטתם אפילו אם מדובר בשבועה על המצווה - השבועה חלה, וממילא יש כח בשבועה זו כדי להרתיע את הכהן הגדול הצדוקי מלקיים את מצוותו כתיקונה, כי חמורה עליו השבועה. 


;יישוב הרש"ש והחתם סופר - שבועת שווא
יישוב נוסף מיישב הרש"ש, שהרי אף אם אין נשבעין לבטל את המצווה ואין השבועה חלה, כל זה נכון ביחס לאיסור שיהיה בידו אם יקיים את המצוה, שמאחר שלא חלה השבועה ממילא יכול לקיים את המצווה ואין לו לחוש מפני ביטול השבועה. אבל איסור אחר עדיין יש בידו, וזהו איסור שבועת שווא, שהרי נמצא למעשה שנשבע לחינם כיון ששבועתו לא תפסה ולא חלה. גם עוון זה יש בו די כדי שהכהן הצדוקי אכן יבטל את מצוותו כדי לתת תוקף לשבועה שנשבע.

יש להעיר על יישוב זה, שהרי מאחר שזו מצוותו ואין נשבעין לבטל את המצוות, הרי לא חלה השבועה כלל. ואם כן מה יועיל ביטול המצווה על ידי הצדוקי, הרי אף שהוא מקיים בכך את מה שרצו הזקנים לחייבו בשבועה, אך למעשה אין תוקף לשבועה - וביטול המצווה אינו קשור לשבועה, ואם כן גם נשבע לשווא וגם ביטל מצוותו, וצריך עיון. 

הרש"ש עצמו מעיר הערה אחרת על יישוב זה, שהרי הכהן לא נשבע ברצונו אלא השביעוהו הזקנים בעל כרחו, ואם כן הרי זו שבועת אונסין - שבועה שאדם נשבע בעל כרחו שאינה חלה {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/רלב#יד|שו"ע יו"ד סימן רלב סי"ד]]}}. ומיישב הרש"ש שצריך לומר שידעו חכמים שהצדוקים כפרו בדין זה ששבועת אונסין, ולשיטתם אפילו אם כפו מאן דהוא להישבע, השבועה חלה והוא מחוייב לה.

גם החתם סופר {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/א/קעו|ח"א סימן קעו]]}} מביא קושיה זו בשם חמיו הגאון רבי עקיבא איגר. ובתוך דבריו הוא עומד על טענת הרש"ש שלכאורה זו שבועת אונסין שאינה חלה, והוא מיישבה בכיוון מעניין.

לדבריו, שבועת אונסין אינה בכל פעם שהשבועה נכפתה אליו באונס, אלא אך ורק במקרה שבו אין לו כל ברירה והוא חייב לעבור על השבועה. ממילא, כשנבוא לדון האם הכהן הצדוקי חייב לעבור על השבועה לקיים את מצוות הקטרת הקטורת כתיקונה, הרי שהתשובה היא - לא. יש לו דרך נוספת להימנע מלעבור על השבועה - לעזוב את משרת הכהן הגדול.

החתם סופר מוסיף, שלמרות שהצוקי יודע שאם הוא יסתלק מהכהונה, ימונה כהן גדול הנאמן לחכמים, וממילא תבוטל מצוות הקטרת הקטורת לשיטתם. מכל מקום בכך אין די כדי להתיר לו להישאר כהן גדול. שהרי כל זמן שהוא כהן גדול הוא יכול לקיים את מצוות הקטרת הקטורת כתיקונה - וכשהוא לא עושה זאת הוא '''מבטל''' את המצווה, וכיון שהקטרת הקטורת היא לעיכובא ממילא תפסל כל עבודת יום הכיפורים. משא"כ אם יסתלק מהכהונה הגדולה וימונה כה"ג הנאמן לחז"ל, נכון הדבר שלמעשה לא תוקטר הקטורת כדעת הצדוקים אבל לא תיפסל בכך עבודת הכהן הגדול, כיון שהיו אנוסים, ודומה הדבר לזמן הזה שאין לנו עבודה כלל מחמת אונס.

אמנם את עיקר יישוב הרש"ש דוחה החתם סופר, הכיצד נוכל לבוא ולחייב את הצדוקי מדין "נושא שמו יתברך לשוא", והלא הצדוקי אינו נשבע כלל אלא אך ורק עונה אמן, וכיון שהיה אנוס בענייתו אם כן הרי זה כאילו לא ענה אמן כלל ואין כאן שבועה, גם לא שבועת שווא. אלא אם כן נאמר שאת דרשת חז"ל "האדם בשבועה" - פרט לאנוס, אין הצדוקים דורשים וממילא גם כשהוא אנוס עובר הוא על שבועת שוא.


;איסור כולל לבטל את המצוה
דרך נוספת ביישוב הקושיא מציע החתם סופר, ובדבריו הוא מיישב קושיה נוספת המתעוררת עם לימוד המשנה. מאחר שהיה ידוע לכל שהצדוקים בדעתם לשנות את אופן הקטרת הקטורת ולא נודע על שינויים נוספים שהם רוצים לעשות בעבודת יום הכיפורים, מדוע אומרים לו זקני הכהונה "שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך" - מדוע לא יכוונו דבריהם לנקודה אותה הם מבקשים להבהיר "שלא תקטיר את הקטורת עד שתכנס לפני ולפנים".

החתם סופר מקדים לדון האם שבועה על דבר מצוה ב"איסור כולל" חלה או לא - כלומר, האם כשאדם נשבע על דבר כללי הכולל בתוכו פרטים רבים, ורק באחד מהם שבועתו עומדת בסתירה לקיום מצווה - האם גם באופן זה השבועה כולה בטלה או שהשבועה חלה. ואמנם דעת בעל המאור {{ממ|שבועות ס"פ ג'}} שאפילו במקרה כזה אין השבועה חלה, וכך אנו פוסקים, אך לא כן דעת הירושלמי הסובר שבמקרה כזה השבועה חלה.

מעתה, אומר החתם סופר, יתכן שידעו חז"ל שבפרט זה הצדוקים סוברים כדעת הירושלמי שכשנשבע לבטל את המצווה באיסור כולל - השבועה חלה. לכן כשכללו זקני כהונה ואמרו "שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך" הם גרמו בכך שתחול השבועה, לדידם של הצדוקים לכל הפחות, גם על הקטרת הקטורת.


;שבועה על דרשת חכמים
ועוד יישב, על פי דעת הר"ן במסכת שבועות {{ממ|פרק שלישי}} שלא נאמר דין אין נשבעין לבטל את המצוה אלא באופן שהדבר מפורש בכתוב, אבל דבר הנלמד מדרשת הפסוקים ונשבע לבטלו - השבועה חלה. וממילא יש לומר שלמרות שהצדוקים למדו כן מלשון הפסוק "כי בענן אראה על הכפורת" אבל כבר מצינו לשון בירושלמי שאחד הצדוקים אמר לאביו "אתם דורשים ואינכם עושים מעשה" - הרי שלא למדו כן כפשט הפסוק אלא "דרשו" כן בפסוק וממילא שבועה חלה לבטל דין זה.