אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/מ

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום ראשון ד חשוון תשפ"ב - מסכת ביצה דף מ

מוקצה מחמת איסור תחומין

אין שוחטין את המדבריות אבל שוחטין את הבייתות

תנן (ביצה מ.): אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות. אלו הן בייתות - הלנות בעיר, מדבריות - הלנות באפר. ובגמרא מובאת מחלוקת תנאים בברייתא, בגדרם של הבייתות והמדבריות: תנו רבנן, אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות. מדבריות - כל שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה. ואלו הן בייתות - כל שיוצאות רועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. רבי אומר, אלו ואלו בייתות הן. אלא אלו הן מדבריות - כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ע"כ.


מחלוקת הרמב"ם והמאירי אם באו בערב יום טוב או ביום טוב

ונחלקו הראשונים בדין המבואר במשנה, שאין שוחטין את המדבריות. הרמב"ם (יו"ט פ"ב ה"ב) העתיק דין המשנה בזה"ל: בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ולנות בתוך התחום [- בייתות], הרי אלו מוכנין ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב. אבל שרועות ולנות חוץ לתחום [- מדבריות], אם באו ביום טוב, אין שוחטין אותן ביום טוב מפני שהן מוקצה ואין דעת אנשי העיר עליהם. וכן העתיק להלכה השולחן ערוך (סימן תצח ס"ג).

וכתב הביאור הלכה (שם ד"ה אם): אם באו ביום טוב, כן הוא לשון הרמב"ם, וכן כתב הרא"ה בחידושיו. ומשמע מזה דאם באו בערב יום טוב, שוב נפקע מהם שם מדברי, ומן הסתם הוי להו מוכנים, ע"כ. וכן הביא שם מדברי הבה"ג (סוף הלכות יו"ט) שכתב, וזה לשונו: בהמה דאתיא מאפר ועילא בתוך התחום מערב יום טוב, ולא הוי ידע בה, ומטאי לגבי ישרא לביום טוב וכו'. ומבואר מדבריו שבאופן שבאה מערב יום טוב, לא יצדק הדין אלא אם כן 'לא הוי ידע בה', הרי שאם באו מערב יום טוב והוא ידע להו - בטל מהם שם מדברי והרי הם מוכנות, ואפילו אם לא הביאה מכל מקום מן הסתם היא כמוכנה, כשאר בהמות שבביתו שדעתו עליהם אם יצטרך להם ביום טוב. ויעוי"ש שכן כתב גם בדעת הרמב"ם והשו"ע שאף שהעמידו דבריהם בבאו ביום טוב דוקא, ומשמע שאם באו בערב יום טוב אינם מוקצים, מכל מקום אין זה אלא בדידע בהו, אך אם אינו יודע על ביאתם, דינם כדין באו ביום טוב. ומכל מקום מבואר בדעת הני ראשונים שאם באו בערב יום טוב הרי נפקע מהם שם מדברי והרי הם מוכנים.

אמנם בדעת המאירי כתב המשנה ברורה, שלדעתו אפילו אם באו מערב יום טוב אסור לשוחטן ביום טוב, כיון שמסכמא לאו דעתיה עליייהו אלא אם כן זימנם מבעוד יום. והניח הביאוה"ל בצ"ע לדינא.


קושיית הבית מאיר שאם באו מחוץ לתחום ייאסרו מדין מוקצה מחמת איסור

והנה לדעת הרמב"ם ודעימיה נמצא, שנידון המשנה הוא באופן שבאו הבהמות, המדבריות והבייתות, ביום טוב עצמו. ומאחר שהן הבייתות והן המדבריות רועות מחוץ לתחום, מבואר לכאורה שאף באו ביום טוב מחוץ לתחום - הבייתות מותרות בשחיטה. ואף המדבריות אינן אסורות אלא משום מוקצה, שלא היתה דעתו עליהם בתחילה, אך משמע שאין כל חיסרון במה שבאו ביום טוב מחוץ לתחום.

ובאמת כך מפורש בדברי התוספתא, אותה מביא רבינו חננאל (ביצה מ:, הו"ד במשנה ברורה שם סקי"ג): אע"פ שאין נכנסין לתוך התחום אלא משחשכה, מותר לשוחטן ביום טוב.

והקשה הבית מאיר
שגיאות פרמטריות בתבנית:ממ

שימוש בפרמטרים מיושנים [ 2 ]
([בית מאיר/אורח חיים/תצח#ג) שאם אכן באו מחוץ לתחום ביום טוב מפני מה לא ייאסרו בשחיטה מדין מוקצה מחמת איסור, שהרי בין השמשות כשהיו במקום רעייתם לא היה יכול אותו ישראל לאוכלם ביום טוב בלא לעבור על איסור תחומין.

הבית מאיר גם מוסיף ואומר, שלא ניתן לפרש שזה גופא כוונת המשנה, שאין שוחטין את המדבריות בגלל דין מוקצה מחמת איסור. כי הרי בגמרא מבואר שכל החילוק בין הבייתות למדבריות הוא רק בנוגע ללינתם חוץ לתחום וזמן כניסתם לתחום, אך לגבי אופן הגעתם ביום טוב זה - לא נתבאר כל חילוק בין המדבריות לבייתות. ואם כן, אם אכן ננקוט שטעם האיסור לשחוט את המדבריות הוא משום שבבין השמשות היו מחוץ לתחום, והרי הן אסורות מדין מוקצה מחמת איסו - טעם זה יש בו די כדי לאסור אף את הבייתות בשחיטה. כיון שסוף סוף אף הם רעו מחוץ לתחום בבין השמשות ורק עתה נכנסו לעיר.


בית שהוא מלא פירות ונפחת מדוע לא ייאסרו הפירות מדין מוקצה מחמת איסור

בכדי ליישב את דעת הרמב"ם, מקדים הבית מאיר ומביא חידוש גדול בדיני מוקצה, אותו מסיק הט"ז (סימן תקיח סק"ז) בעקבות מחלוקת הראשונים בדין בית מלא פירות ונפחת. במשנה בביצה (לא:) שנינו: בית שהוא מלא פירות ונפחת, נוטל ממקום הפחת. וכן פסק השו"ע (שם סק"ט): בית שהוא מלא פירות מוכנים ונפחת, נוטל ממקום הפחת.

ובמשנה מובאת גם דעת רבי מאיר, הסובר: אף פוחת לכתחילה ונוטל. ובגמרא מקשינן: אמרי, והא קא סתר אהלא. דהיינו, כיצד מתיר רבי מאיר לסתור את הבית לכתחילה, והלא בכך סותר הוא אהל, מלאכה האסורה אף ביום טוב. ומיישבת הגמרא: אמר רב נחומי בר אדא אמר שמואל, בא[1]וירא דליבני. ופירש רש"י (ד"ה באוירא): סידור של לבינים בלא טיט.

ובדעת רבנן האוסרים לפחות לכתחילה אך מתירים ליטול הפירות באם נפחת האהל מאליו, הקשה רש"י (ד"ה נוטל) מדוע לא נאסור פירות אלו כיון שהם 'מוקצים מחמת איסור'. שהרי בבין השמשות בעוד שהיה האהל בנוי, לא היה בידו ליטול את הפירות בלא לעבור על איסור, ואם כן הסיח דעתו מהם. ויישב רש"י שאין אומרים כן "דכיון דלא הוה פחיתתו איסורא דאורייתא, כדמוקמינן לה באוירא דליבני, לאו מוקצה נינהו". דהיינו, שרש"י מפרש שאוקימתת הגמרא המעמידה את דברי המשנה בסידור אבנים בלא טיט, נצרכת לא רק לדעת רבי מאיר המתיר לסתור את הבית לכתחילה, אלא גם לדעת חכמים - זאת בכדי שלא נגדיר פירות אלו כמוקצים מחמת איסור.

ורש"י מביא ראיה ליסוד דבריו, שכיון שאין איסור פחיתת הכותל מדאורייתא - לפיכך אין הפירות מוקצים מחמת איסור, מדברי הגמרא בביצה (לד:) לגבי פירות טבל שאף שאסור להפריש מהם תרומות ומעשרות בשבת, מכל מקום אם עבר ותקנם הרי הם מותרים באכילה ואינם חשובים מוקצה - אלא 'טבל מוכן הוא אצל שבת'. ואף שם טעם הדין זהה, שמאחר ואין איסור הפרשת תרומות ומעשרות אלא מדרבנן, לפיכך אין בכך די כדי להגדיר הטבל כמוקצה מחמת איסור בבין השמשות.


יסוד הרמב"ן שמוקצה מחמת איסור אינו אלא באופן שהחפץ עצמו אסור

אמנם, הר"ן (יז: מדפה"ר ד"ה בית) הביא שכן הקשה הרמב"ן (מלחמות, יט: ד"ה אמר), מדוע לדעת תנא קמא האוסר לפחות לכתחילה, לא ייאסרו הפירות משום מוקצה מחמת איסור. וכראיה לכך שאף במקום איסור דרבנן חשבינן ליה מוקצה מחמת איסור, מביא הרמב"ן את דין סוכה רעועה. דהנה במשנה בביצה (ל:) איתא: אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה. ובברייתא המובאת בגמרא, אותה שנה ר' חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן, שנינו: אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה, ורבי שמעון מתיר. ומקשה הגמרא: ורבי שמעון מתיר, והא קא סתרא אהלה. ומביאה הגמרא את יישובו של רב נחמן בר יצחק: הכא בסוכה נופלת עסקינן [- סוכה שכבר נפלה ואין שייך בה סתירת אהל], ורבי שמעון טעמיה דלית ליה מוקצה. ועוד מוסיפה הגמרא משמיה דרב נחמן בר יצחק, שמדובר על כרחך בסוכה רעועה, שכבר מאתמול היתה דעתו עליה ולכן לדעת רבי שמעון אינה מוקצה.

ומאחר שהסיקה הגמרא שמדובר בסוכה רעועה שהיתה דעתו עליה מאתמול, ואף עתה אין בה משום סתירת אהל כיון שכבר נפלה, שוב יש להקשות מדוע, אם כן, אסר תנא קמא ליטול עצים מסוכה זו. ופירש רש"י (ד"ה נופלת): וטעמא דת"ק משום מוקצה, דהא בין השמשות היתה קיימת ומוקצה היא מחמת איסור סתירה, ע"כ.

מעתה, מקשה הרמב"ן, הרי קיימא לן (שבת לא:) שאין איסור סותר מדאורייתא אלא בסותר על מנת לבנות. ואם כן, בסתירת סוכה זו אף כשעומדת על תילה אין כי אם איסור דרבנן, ומבואר במשנה שם בדעת ת"ק שאף מכח איסור דרבנן זה חשובים עצי הסוכה כמוקצים מחמת איסור. ואם כן מאי שנא דין עצים אלו מדין הפירות הכנוסים בבית קודם שנפחת.

ומכח קושיא זו ועוד, מייסד הרמב"ן יסוד בגדר דין מוקצה מחמת איסור. לדבריו, לא די בכך שמחמת איסור אינו יכול להשתמש בחפץ זה, בכדי לאסור החפץ משום 'מוקצה מחמת איסור'. אלא רק באופן שהאיסור הוא בגוף הדבר או שנעשה גוף הדבר בסיס לדבר האסור - רק בכהאי גוונא נעשה בכך 'מוקצה מחמת איסור'. משום כך, מבאר הרמב"ן, למרות שעצי הסוכה חשובים 'מוקצים מחמת איסור' כיון שהם עצמם אסורים בסתירה משום 'סותר', הפירות - לעומת זאת - אינן מוקצים מחמת איסור, כיון שהאיסור אינו נעשה בהם אלא באהל המקיפם, ומה שלמעשה אינו יכול לקחתם מחמת איסור סתירת האהל שסביבם - אינו טעם מספיק להגדיר כ'מוקצים מחמת איסור'.


מחלוקת רש"י והרמב"ם אם תנא קמא איירי באוירא דליבני דוקא

ולפי ביאור זה ניתן לומר שלדעת תנא קמא מותרים הפירות גם אם האהל שסביבם היה בנין של ממש ולא רק אוירא דליבני - כיון שסוף סוף אין האיסור בגוף הפירות. משא"כ לפירוש רש"י שהטעם שאינם מוגדרים 'מוקצים מחמת איסור', הוא משום שאין האיסור אלא מדרבנן, צריך לומר שגם לדעת תנא קמא איירי באוירא דליבני. ובאמת הרמב"ם הביא את דין המשנה לדעת תנא קמא ולא הזכיר חילוק בין אוירא דליבני לבנין של ממש. וכתב הבית יוסף (סימן תקיח) שלמד זאת ממה שלא העמידה הגמרא את דברי השמנה באוירא דליבני אלא מכח קושייתה בדעת רבי מאיר. ומשמע שדעת תנא קמא מבוארת היטב אף בבנין של ממש - ועל כרחך יהיה ביאור הדברים כסברת הרמב"ן שבמקום שאין האיסור בגוף הפירות, אינם חשובים מוקצים מחמת איסור.


דעת הרשב"א שפירות חוץ לתחום אוסרים משום מוקצה מחמת איסור ודחיית הט"ז

על פי זה רצה לחדש הט"ז שם, וז"ל: ולפי זה נראה לי, דמי שיש לו פירות מחוץ לתחום, והביאם עכו"ם בשבת או ביום טוב - דמותרים. דאין כאן מוקצה, דהא הפירות היום אינם מוקצים הם, אלא שאינו יכול ליקחם מחמת איסור חוץ לתחום. והוסיף עוד, שאף לדעת רש"י שהטעם שאין הפירות חשובים מוקצים מחמת איסור, הוא משום שאין האיסור אלא מדרבנן, הוא הדין איסור תחומין אינו אלא דרבנן ואין בו די כדי להגדיר הפירות כמוקצים מחמת איסור. ובכך תמה על דברי הרשב"א בתשובה (ח"ד סימן מז הו"ד בבית יוסף סימן תקטו ונפסק להלכה ברמ"א סוס"י תקטו) שפסק להדיא שפירות של ישראל שהיו מחוץ לתחום אסורים לכל משום מוקצה, שכיון שהיו חוץ לתחום הקצם הבעלים מדעתו. ומכח סוגיית הגמרא דחה הט"ז את דברי הרשב"א שם.

וע"פ כל מה שנתבאר, מבאר הבית מאיר את דעת הרמב"ם בדין בייתות ומדבריות. כי למרות שבאו ביום טוב מחוץ לתחום אין מקום לאוסרם משום מוקצה מחמת איסור. כיון שאין האיסור בגוף הבהמה אלא רק איסור חיצוני לה, שאין האדם יכול לבוא חוץ לתחום לקחתם משם, ובכה"ג אין הבהמה חשובה מוקצה חמת איסור. וכל נידון המשנה אינו אלא משום מוקצה, שמאחר שאין דרכן ליכנס לתחום - אין דעתו עליהן. ובכך יש מקום לחלק בין מדבריות לבייתות, שהמדבריות אין דעתו עליהן משא"כ הבייתות.

  1. שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם שם-הערה