אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/לז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
< אוצר:מיזמים‏ | חדש על ה(מ)דף
גרסה מ־03:48, 8 באוקטובר 2021 מאת מי אדיר (שיחה | תרומות) (החידוש מספר 150 - אין ברירה בדאוריתא ויש ברירה בדרבנן)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום חמישי א חשוון תשפ"ב - מסכת ביצה דף לז

אין ברירה בדאורייתא ויש ברירה בדרבנן

יש ברירה בתחומין ואין ברירה בטומאת מת

הגמרא במסכת ביצה (לז:) מביאה מחלוקת אמוראים, בנוגע למקרה בו לקחו שני בני אדם בשותפות בהמה או חבית וחילקוה ביניהם, אלא שאת הרכישה ביצעו בערב יום טוב ואת החלוקה - ביום טוב. הגמרא דנה האם מותר לכל אחד לקחת את חלקו בבהמה או בחבית, למקום בו הוא שובת. כמובן, שאם שני השותפים שובתים באותו מקום - הרי שתחומם זהה ואין כל שאלה בנוגע לדין החבית או הבהמה. נידון הגמרא, אם כן, מתחיל במקרה בו שביתתם אינה זהה. לדוגמה: ראובן עירב עירובי תחומין לצד מזרח, ואילו שמעון - לצד מערב. כעת יש לדון, האם ראובן יכול לקחת את חלקו בבהמה או בחבית לצד מזרח, מקום שביתתו, או שמא לא.

וכך אומרת הגמרא: איתמר, שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות. רב אמר, חבית מותרת ובהמה אסורה. ושמואל אמר, חבית נמי אסורה. והגמרא מבארת את טעמו של שמואל האוסר על כל אחד מהשותפים להוליך את חלקו למקום עירובו, לפי ש"אין ברירה". כלומר, מאחר ובשעה שנקבעה שיבתתם, דהיינו בין השמשות של ערב שבת, לא היה מבורר כל חלק למי שייך, ממילא יש לומר שחלק שבא לזה ראוי היה לחבירו, ובין השמשות קנה חלק זה שביתת חבירו (לשון רש"י). ובטעמו של רב דנה הגמרא ומסיקה שהוא סובר ש'יש ברירה', ולכן מותר לכל אחד לטלטל את חלקו בחבית, ומה שאסר להוליך את חלקו של כל אחד בבהמה בתוך תחומו שלו - הוא מכח סברא אחרת "דקא ינקי תחומין מהדדי", דהיינו שחלקי הבהמה יונקים זה מזה, ומאחר וחלק מבהמה זו שייך לחבירו וע"כ קנה את שביתת חבירו, ממילא יניקה זו אוסרת גם את חלקו שלו ואי אפשר לו להוליכו בתחומו.

לאחר שהגמרא נושאת ונותנת בשיטתו של רב המחלק בין חבית - אותה הוא מתיר לכל אחד להוליך למקום עירובו, ובין בהמה - אותה הוא אוסר, וטעמו עמו כפי שנתבאר. שבה הגמרא ואומרת: מאי הוי עלה, רבי הושעיא אמר - יש ברירה, [- וחבית ובהמה מותרין. רש"י] ורבי יוחנן אמר אין ברירה [- ושניהם אסורין]. והגמרא מעלה סתירה בדברי רבי הושעיא, מהי דעתו בנוגע לנידון זה אם יש ברירה. דמחד גיסא - מבואר בסוגייתנו שלדעת רבי הושעיא יש ברירה ואשר על כן מותר לכל אחד להוליך את חלקו בבהמה ובחבית בתוך תחום שביתתו. ומאידך - בידינו מקום אחר שבו נראה להדיא שדעת רבי הושעיא אינה כן, אלא דעתו שאין ברירה. במשנה באהלות (פ"ז מ"ג) שנינו: המת בבית ולו פתחים הרבה, כולן טמאים. נפתח אחד מהן, הוא טמא וכולן טהורים. חשב להוציאו באחד מהן... מצלת על הפתחים כולן. ב"ש אומרים והוא שחשב עליו עד שלא ימות המת, וב"ה אומרים אף משימות המת. דהיינו, שמת הנמצא בבית ועתיד לצאת דרך אחד הפתחים, מאחר שאין אנו יודעים דרך איזה פתח יצא, לכך אנו מטמאים את כל הכלים הנמצאים בתוך עובי הפתח של כל הפתחים. ואמנם אם נפתח אחד מהפתחים שוב התברר שדרך פתח זה עתיד המת לצאת - והכלים הנמצאים בתוך עובי שאר הפתחים, טהורים. ונחלקו ב"ש וב"ה באופן שלא נפתח הפתח בפועל, אלא שעלה במחשבה להוציא המת דרך פתח מסויים, האם מחשבה זו מועילה רק באופן שחשב כן קודם שימות המת או גם אחר שימות המת.

ודעת רבי הושעיא שאין כוונת בית הלל שאפילו אם חשב כן אחר שמת המת, מועילה מחשבתו למפרע לטהר את הכלים שהיו מונחים עד עתה בעובי שאר הפתחים. אלא כוונת בית הלל, שמחשבתו מועילה עכ"פ מכאן ולהבא. הרי מבואר להדיא בדברי רבי הושעיא ש'אין ברירה'. כי אם אכן 'יש ברירה', אם כן, בשעה שחשב להוציא את המת מפתח אחד, ולדעת בית הלל מועילה מחשבתו, ממילא התברר למפרע שדרך פתח זה היה המת עתיד לצאת - ומדוע לא נטהר את שאר הפתחים גם למפרע. ואם כן סתרו דברי רבי הושעיא להדדי, שלגבי דין תחומין בשבת ס"ל ש'יש ברירה', ולגבי טומאת מת ס"ל ש'אין ברירה'. והגמרא מעלה צד להפך את שיטות רבי הושעיא ורבי יוחנן, כדי להתאים את דעת רבי הושעיא בשני המקרים כך שיסבור שאין ברירה, ודוחה הגמרא הצעה זו. למסקנא, אומרת הגמרא (לח.): אלא לעולם לא תיפוך, וכי לית ליה לרבי אושעיא ברירה - בדאורייתא [- טומאת מת], אבל בדרבנן [- תחומין] - אית ליה. דרש מר זוטרא הלכה כרבי אושעיא, ע"כ.


מחלוקת רש"י ורמב"ם בטעם דין מלך ומלכה ששחטו עליהם עבדיהם שני פסחים

והנה במשנה במסכת פסחים (פח:) אמרו: האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח, שחט גדי יאכל, שחט טלה יאכל [- שכיון שלא פירש לו מה להקריב, סמך על דעתו]. שחט גדי וטלה, יאכל מן הראשון, ע"כ. והגמרא מעמידה את דין המשנה במלך ומלכה דוקא, ואילו סתם אדם לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני. ומביאה הגמרא ברייתא בא מובא מעשה במלך ומלכה, שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח, ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים [- גדי וטלה. רש"י]. באו ושאלו את המלך, אמר להם לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו מן המלכה, אמרה להם לכו ושאל את רבן גמליאל. באו ושאלו את רבן גמליאל, אמר להם מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן, יאכלו מן הראשון. אנן, לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני.

בביאור החילוק בין כל אדם למלך ומלכה, מבואר בברייתא שהוא משום ש'מלכה ומלך דעתן קלה עליהן'. ופירש רש"י: במלך ומלכה, שתלויין על עבדיהן ואין מקפידין על סעודתן אם גדיים אם טלאים. אבל אם היה אחד ממנו שנשחט עליו גדי וטלה, לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני, דכיון דקפיד - לא ידיע בהי ניחא ליה, עכת"ד.

אמנם הרמב"ם (קרבן פסח פ"ג ה"א) העתיק דין זה בשינוי טעם: האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו' הלך ושחט גדי וטלה, אינו אוכל משניהן אלא יצאו לבית השריפה, לפי שאין נמנין על שני פסחים. ואם היה מלך או מלכה ואמר לעבדו לשחוט עליו, ושחט גדי וטלה, יאכל מן הראשון, משום שלום מלכות. וביאר הכסף משנה, שהרמב"ם למד בביאור דברי רבן גמליאל, מלכה ומלך דעתן קלה עליהן, שיש לחוש שאם נאמר למלך שלא יאכל כלל - יכעס על עבדו ויהרגנו, או שמא יכעס על החכמים שאמרו שלא יאכל כלל משום שאין ברירה, שיעלה על דעתו של מלך שיש ברירה מן הדין אלא שלהקניטו אמרו כן. דהיינו, שכיון שדעתן קלה עליהן יש לחוש שבקלות יכעס על עבדו או על החכמים ותצא מכך תקלה.


ראיית התוספות יום טוב שמעיקר הדין יש ברירה וחכמים החמירו במילי דאורייתא

על דעת הרמב"ם, תמה התוספות יו"ט תמיהה רבתי, שהרי הדין המבואר בגמרא שם שסתם אדם אינו יכול לאכול, לא מן הראשון ולא מן השני, נובע מדין זה של 'אין ברירה'. כי אין אנו אומרים שכיון שנשחט קרבן זה ראשון, הוברר הדבר שזה היה קרבנו, ולכן אינו יכול כלל לאכול מבהמות אלו. מעתה, מקשה התוי"ט, בשלמא לדעת רש"י שסברת 'מלכה ומלך דעתן קלה עליהן' היינו שאינם מקפידים ועל סעודתם אלא תלויים וסמוכים בדעת עבדיהם, ניחא. וכמו שפירש רש"י (ד"ה במלך) שכיון שאין קפידא, יצא בראשון ידי חובתו ואידך בכדי נשחט. אבל לדעת הרמב"ם שמעיקר הדין אין לחלק בין מלך ומלכה לשאר כל אדם, אלא שמשום שלום מלכות התירו לעשות כן - כיצד יתכן הדבר שמשום שלום מלכות יתירו לעבור על איסור דאורייתא, באכילת המלך והמלכה בשר קודש העומד לשריפה.

מכח תמיהה זו רוצה התוספות יום טוב להכריח שהדין המבואר בסוגיא בביצה ובכמה מקומות, שלהלכה נקטינן ש'אין ברירה' בדאורייתא ו'יש ברירה' בדרבנן, אין פירושו שמעיקר הדין לגבי דינים דאורייתא אין ברירה ולגבי דינים דרבנן יש ברירה, אלא שמדאורייתא יש ברירה, וחכמים הם שהחמירו לנהוג בנוגע לדינים דאורייתא, כביכול 'אין ברירה'. ומעתה אתי שפיר, שמשום כבוד מלכות ביטלו חכמים דבריהם והעמידו את הדין על עיקרו מדאורייתא ד'יש ברירה'. ולכן מותר למלך ולמלכה לאכול מהקרבן שקרב ראשון.

אמנם דוחה התוספות יום טוב ראיתו, כי יתכן שבאמת 'אין ברירה' בדאורייתא, היינו מדאורייתא. ומכל מקום לגבי קרבן פסח, יכולים חכמים להתיר למלך ולמלכה לאכול מהקרבן הראשון שקרב. ומבאר התוי"ט שהוא על דרך מה שאמרו כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, כמו כן אמרינן שכל שיש לאדם ספק בפסח נתלה בדעת החכמים, וחכמים קבעו שבכהאי גוונא ששחט גדי וטלה יהיה הקרבן הראשון - הקרבן האמיתי. אך לא אמרו כן בכל אדם אלא רק במלך ומלכה משום שלום מלכות. ועפ"ז ביאר מה שהביאה הגמרא שם מעשה נוסף, שנמצאה לטאה בבית המטבחים ובקשו לטמא כל הסעודה כולה, ושאלו למלך ושלחם למלכה, ושאלו למלכה ושלחתם לרבן גמליאל. ומסיקה הברייתא: נמצא מלך תלוי במלכה, ונמצאת מלכה תלויה ברבן גמליאל, נמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל, ע"כ. וביאר התוספות יום טוב שכוונת הגמרא לבאר שגם טעם ההיתר הראשון, שהתיר למלך ולמלכה לאכול מהבהמה הראשונה שנשחטה, הוא משום שכל סעודת מלך ומלכה תלויה בדעת רבן גמליאל, וכן בכל דור ודור בדעת חכמי הדור.


ביאור הפני יהושע שרב הושעיא הסתפק כמי ההלכה והחמיר בשל תורה והקל בשל חכמים כבכל הספיקות

והנה בדבריו העלה התוספות יום טוב שני דרכים לבאר חלוקת הדין ד'אין ברירה' בדאורייתא ו'יש ברירה' בדרבנן. א' מעיקר הדין יש ברירה, אלא שהחמירו חכמים בשל תורה להחמיר ולנהוג כביכול 'אין ברירה'. ב' מעיקר הדין 'אין ברירה' וכן יש לנהוג במילי דאורייתא, אלא שבמילי דרבנן הקילו חכמים לנהוג כביכול 'יש ברירה'. ויש להוסיף דרך שלישית, וכך כתב הפני יהושע (ביצה לח.) והיא שבמחלוקת זו אם יש ברירה או אין ברירה, אין הכרעה, כיון דאשכחן כמה תנאי דס"ל שיש ברירה וכמה תנאי דס"ל שאין ברירה, ומשכך מספקא ליה לרבי הושעיא הלכתא כמאן, ומשו"ה הלך בה כבכל ספקות התורה, דבשל תורה הלך אחר המחמיר דספק דאורייתא לחומרא, ולגבי דרבנן פסק לקולא כיון דבשל סופרים הלך אחר המיקל, דספק דרבנן לקולא. ואמנם גם דרך זו אפשר לבארה בדברי הרמב"ם, שהרי ידועה דעת הרמב"ם שהא דאמרינן ספק דאורייתא לחומרא, היינו מדבריהם, אך מדאורייתא ספק דאורייתא לקולא. ואם כן יש לומר שלכן ס"ל להרמב"ם שמשום כבוד מלכות התירו למלך ולמלכה לאכול הקרבן פסח שלהם אף שאם אין ברירה יש לשורפו, כי מאחר וכל הדין דאין ברירה בדאורייתא היינו מכח ספק, וספק דאורייתא לחומרא רק מדבריהם, הם אמרו והם אמרו שבמלך ומלכה יש להקל משום כבוד מלכות.


דרך השער המלך שכיון שאין ברירה ממילא הוי ספק ובדרבנן אזלינן להקל

דרך רביעית בביאור פשרת הגמרא בדין ברירה, מצאנו בדברי השער המלך (גירושין פ"ג ה"ד). לדבריו, מדאורייתא אכן 'אין ברירה' ובשל כך לעולם כשנבוא לדון דין התלוי בברירה, שומה עלינו להכריעו לחומרא דכיון ש'אין ברירה' אם כן ספק הדבר אם כך או כך, וספק דאורייתא לחומרא. לדוגמה, בנידון המובא לעיל גבי טומאת מת, מאחר ש'אין ברירה' איננו יודעים אם פתח זה הוא שהיה מיועד להוצאת המת - ולכן אנו מחמירים מספק בכל אותם הפתחים שיתכן ודרכם היה המת ראוי לצאת מן הבית. משא"כ לענין דינים דרבנן, הרי ספק דרבנן לקולא, וממילא אף ש'אין ברירה' ואיננו יודעים אם מתחילה זה היה חלקו, מכל מקום ספק הוא - וספק דרבנן לקולא.

רבי שלמה איגר (שו"ת, ח"א כתבים סט) תמה על דברי השער המלך מסוגייתנו. שהרי מבואר בגמרא שמאחר ויש ברירה לכן מותר לכל אחד להוליך את חלקו בתוך תחומו שלו. ואילו, אם אמת בפי השער המלך, נמצא שלו זו בלבד שיש לנו להתיר לכל אחד להוליך את חלקו בתוך תחומו, יש לנו להתיר לכל אחד להוליך את חלקו אף בתוך תחום חבירו. שהרי כיון ש'אין ברירה', אפשר שחלק זה שבא לידו היה בין השמשות מיועד לחבירו, ואם כן קנה מקום שביתת חבירו, ומדוע לא נתיר משום 'ספק דרבנן לקולא' להוליכו אף בחלק חבירו. וע"כ שעד כמה שנכריע ש'אין ברירה' לא נוכל לנהוג כצד זה אף במילי דרבנן, וכל טעם ההיתר בדרבנן הוא משום שאנו מסופקים אם להלכה 'יש ברירה' או 'אין ברירה', ובספק זה אנו נוקטים ש'ספק דרבנן לקולא'.