אוצר:בית המדרש/תפילה
חידות בענייני תפילה
בעניני אמירת ותן ברכה
היכי משכחת לה שיאמר ותן ברכה קודם מוצאי יו"ט ראשון של פסח?
-- הודעה זו הושארה על ידי אנונימי
ביאורים על סדר התפילה
בא"י הגומל חסדים טובים לעמו ישראל
ראה תוס' בברכות (דף מו. ד"ה כל) שכתבו בתוך דבריהם: וא"ת והלא כל הברכות כולן צריך לומר בחתימתן מעין פתיחתן, והא ליכא. וי"ל דשפיר הוי מעין פתיחה סמוך לחתימה מהמעביר דסמוך לחתימה איכא 'ותגמלני חסדים טובים', והיינו גמילות חסדים שהקב"ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כחו, כדאמרינן במדרש חדשים לבקרים וגו' שהוא מחזיר הנשמה שלמה ושקטה בגוף כאשר היתה בתחילה אע"פ שהיתה עייפה, והיינו כעין פתיחתה, עכ"ל.
ונתקשיתי בזה, שהלא היכן מוזכר בברכה זו ענין החזרת הנשמה שקטה וכו'. וראיתי שאכן כך הקשה הפרישה (או"ח סי' מו ס"ק יא) ע"ד הכלבו שכתב כעין דברי התוס', ונדחק ליישב, ז"ל: וצריך לומר במה שאומר ותגמלני חסדים טובים והחתימה שחותם גומל חסדים טובים הוא המורה על זה.
עוד נתקשיתי לפירוש זה של התוס' והכלבו, מדוע סיום הברכה הוא "הגומל חסדים טובים לעמו ישראל", והלא החסד של המרגוע שבשינה הינו לכל באי עולם.
ואכן ראיתי בב"ח שם שכתב, ז"ל: והא דכתב רבינו וחותם ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל. כך הוא בסידורי אשכנזים, והוא לומר שהחסדים טובים שמציל אותנו מן החטא ועון ושלא ישלוט בנו שטן ויצר הרע וכו', אינו גומל אלא לעמו ישראל. לפי שישראל נשמתם מאוצר הכבוד מזוקק ומצורף שבעתיים, והם עצם הקדושה והטהרה, אלא שהשאור שבעיסה הוא מעכב הוא השטן והוא היצר הרע, ועל כן ה' לא יעזבנו בידו ועומד עלינו להצילנו שאל ישלוט בנו; מה שאין כן לאומות שהם עצם הטומאה והם חלקו של יצר הרע, אינו עומד הוא יתברך עליהם לגמול עמהם חסדים טובים להצילם מהשטן והיצר הרע וכו', עכ"ל הב"ח.
אמנם לכאו' דברי הב"ח אינם עולים בקנה אחד עם דבריהם של התוס' והכלבו הנזכרים שנוקטים שהכוונה היא לחסד כללי של השינה והמרגוע, אלא כפי פשטות לשון היהי רצון, אשר עוסק בהצלה מיצר הרע, נסיונות ובזיונות וכו', שהם אכן מתאימים בדווקא לבן העם הישראלי, וכדבריו הנפלאים. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
"אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ"
(מתוך 'הודו' - דהי"א טז, לג. וכעין זה בקבלת שבת - מתהלים צו, יג).
הנה כתבו התוס' (סוכה לז: ד"ה בהודו): וטעמא דבית הלל אע"פ שאין אנא ה' הושיעה נא תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעים, משום דכתיב (דברי הימים א' טז, לג) "אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ", וכתיב בתריה "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", וכתיב נמי בתריה "ואמרו הושיענו אלקי ישענו", והיינו "ירננו" שמנענעים את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא וכו', עכ"ל.
יש להבין לפי דברי התוס' שכוונת תחילת הכתוב היא שכוונת הכתוב "אז ירננו עצי היער" היא לנענוע הלולב בסוכות, א"כ מהו הקשר להמשך הכתוב "כי בא לשפוט את הארץ". ונראה בזה שהלא ידועים הביאורים בביאור הקשר שבין ימים נוראים לסוכות, וכגון שימים נוראים הם תשובה מיראה, ובסוכות הוא תשובה מאהבה. ולפי זה נראה שלזה מרמז הכתוב, שמכיון שה' בא לשפוט את הארץ, מגיע סוכות שבו אנו שבים בתשובה מאהבה, ואז אכן ארבעת המינים 'מרננים' משמחה, והיינו תשובה מתוך אהבה שמחה ורצון. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
פסוקי דזמרה
"תצא רוחו ישוב לאדמתו"
יש להעיר מהי לשון "אדמתו", והלא היא איננה שלו. ונראה שהכוונה כאן היא שישוב לאדמה אשר ממנה נוצר ואליה ישוב, וכעין דברי המשנה באבות (פ"ג מ"א): עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון. כו'. ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה וכו'. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
"הנותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר"
ראיתי בזה ביאור נפלא ומחודש, שבא לרמז שהקב"ה מביא את הקור והשלג רק לפי כמות הצמר שישנו בעולם, המיועד להתגונן עמו מן הקור; וכן שהשי"ת אינו מביא כפור על הארץ אלא אם כן יש די עצים בכדי להתחמם.
והדבר מרומז כבר ברש"י שם (תהלים קמז, יז) עה"פ הבא "משליך קרחו כפתים", ז"ל: ומדרש אגדה, כפתים, הכל לפי משא הבריות, העני לפי חוסר מלבושיו מיקל עליו.
ונראה שזהו כעין היסוד הידוע, שהקב"ה אינו מביא על האדם נסיון שאינו יכול לעמוד בו, וכלשון הגמ' (כתובות סז. קד.): 'לפום גמלא שיחנא'. והיינו שכאן מבואר שכך הוא ג"כ ביחסו של השי"ת כלפי כל יושבי העולם. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
קריאת שמע וברכותיה
"וקשרתם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך"
ראיתי בזה ביאור נחמד בפרישה (או"ח סי' לב ס"ק לד), ז"ל: ויעשה ארבעה בתים. ז"ל מורי, הגהת סמ"ק (סי' קנג), למה ארבעה בתים לשל ראש, נגד ארבע הרגשות שבראש, חוש הראיה חוש השמיעה חוש הריח חוש הטעם; ואחד לשל יד, שבו הרגש אחד, חוש המישוש; ועל כולם מברך לבוראו, עכ"ל.
ונוסיף בהקשר לזה את דברי הב"י (שם סעיף מב) שהביא בשם הארחות חיים (סי' כז), שהטעם שעושים דווקא אות ש' ע"ג הבית של ראש, בכדי לרמוז על הימים שאדם מניח תפילין בשנה, שהם שלוש מאות. עוד הביא שם בשם ר"י אסכנדרני שהטעם הנכון לכך הוא, מפני ששם הוי"ה בא"ת ב"ש עולה ש' והיינו מצפ"ץ, וע"כ נאמר "וראו וגו' כי שם ה' נקרא עליך", שאין נראה מבחוץ אלא השיני"ן. הארות חיים (שיחה)
חילוק בסדר העניינים שבשתי פרשיות קר"ש
יש להעיר, שבשתי הפרשיות של קריאת שמע מופיעים ענייני: הלימוד לילדים ועסק התורה בשבתך ובקומך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וכן מצות תפילין ומצות מזוזה.
אמנם סדר הדברים שונה: בפרשה ראשונה הסדר הוא: לימוד התורה, תפילין ומזוזה, ואילו בפרשה שניה: תפילין, לימוד תורה ומזוזה.
הלא דבר הוא!
שוב מצאתי שהעיר בזה בספר 'טעמא דקרא' בפר' ואתחנן, ז"ל: בפר' שמע כתיב מצות ק"ש לפני תפילין, ובפר' והיה אם שמוע (לקמן בפר' עקב) כתיב תפילין לפני ק"ש. וי"ל ע"פ מה שהוכיח בבה"ל ר"ס נח ממתני' דברכות כב: ירד לטבול כו' דק"ש כותיקין עדיפא מלהתפלל עם תפילין, והנה רש"י פי' מספרי דפרשה ראשונה נאמרה ליחיד ופרשה שניה לרבים ובזה מדויק, דיחיד שיכול להתפלל כותיקין כמצותה, ק"ש קודמת לתפילין [אם אין יכול לקיים שניהם בזמנה], אבל פרשה שניה שנאמרה לרבים ורבים אין יכולין לכוין כותיקין כמ"ש ביומא לז: לשאר עמא דבירושלים שאין יכולין כל הצבור לכוין כותיקין ע"ש בתוס', א"כ בודאי תפילין קודמין.
עוד י"ל טעם למה בפר' ראשונה הקדים מצות ת"ת לתפילין ובפר' שניה הקדים תפילין, על פי המבואר בספ"ק דב"ק (לפי' התוס') דלמיגמר לעצמו ת"ת קודמת לתפילין, ולמיגמר לאחריני תפילין קודמין עי"ש, והנה בפר' ראשונה מיירי ג"כ ללמוד לעצמו כמ"ש "ודברת בם וגו'" ולכן ת"ת קדמה, אבל בפרשה שניה לא מיירי פשטיה דקרא אלא בללמד לאחרים כמ"ש "ולמדתם וגו' לדבר בם" כמ"ש בברכות יג: אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסי בה, והכי אמרי' בברכות יד: למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע שזה ללמוד וזה ללמד עי"ש, ולכן תפילין קדמה, עי"ש, עכ"ל הטעמא דקרא. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
הערה בפרשת 'והיה אם שמוע'
יש להעיר שבפרשת "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג), לשון הכתוב היא: "לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". ויש להעיר שלכאורה היה מתאים יותר אם היה מוזכר ה"בכל לבבכם ובל נפשכם" לגבי אהבת השי"ת שמוזכרת בתחילה, ולא לגבי ה'עבודה' שהיא המעשים בפועל.
וזאת כפי שאכן מצינו בפרשה הראשונה שבקריאת שמע (שם ו, ה): "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". היינו שהתוספת שיהיה בכל הלב והנפש - מוזכרת על 'אהבה', וא"כ מדוע כאן זה מתייחס ל'עבודה'.
ואמנם מצאנו כעין זה אף בתפילת 'ובא לציון', שאומרים שם: "וישם בליבנו אהבתו ויראתו, לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם", היינו שאף שם ה'לבב שלם' [שהוא כעין "בכל לבבכם"] אינו מיוחס ל'אהבתו' אלא ל'לעשות רצונו ולעבדו'.
אמנם ראיתי בשם ספר מלאכת הקודש (טולידאנו), שהבין בדברי רש"י בפרשת והיה אם שמוע, ש"בכל לבבכם ובכל נפשכם" חוזר אל כל האמור בפסוק זה, שיעשו את כל מצוות ה' באהבה בכל לב ונפש. אולם הרלב"ג (שם, וכן שם י, יב) פירש שזה מוסב על "לעבדו", שעבודת התפילה (-וכפירוש רש"י שם) תהיה בכוונה שלימה בכל כוחות הלב והנפש, עיי"ש. וכעין זה כתב בלקח טוב. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"
יש להקשות שלכאו' היה מתאים יותר לכתוב בסדר הפוך, 'אחרי עיניכם ואחרי לבבכם', שהלא מכיון שאדם רואה מראות אסורות, הוא חושב על כך וחוטא. וכפי שרש"י כותב שם (במדבר טו, לט): הלב והעינים הם מרגלים לגוף, מסרסרים לו את העבירות, העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות, עכ"ל.
ונראה שמכיון שכידוע ש'סוף מעשה במחשבה תחילה', א"כ אף הראיה שבתחילה - תחילתה במחשבה שבלב. ולכן מבואר בפוסקים שראיה סתם ובמקרה - ללא התבוננות - אינה אסורה. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
"אמת ויציב וקיים..."
ראה ב"סידור המפורש" בהערה כאן, שכתב: עיין בפירוש עץ יוסף, וכן הוא בסידור שער הרחמים (הכותב שהרצה הדברים לפני הגר"א ז"ל וקלסיה), שט"ו תיבות נרדפות יש כאן לפנינו, שכולם ענינם אחד, והוא קבלת הדברים שבק"ש בלב שלם ובנפש חפצה. וט"ו הלשונות הם כנגד ט"ו הפסוקים שבשתי הפרשיות הראשונות שבק"ש, יעוש"ד. והוסיף שם בסוגריים: ולכן 'ויציב' שהיא התיבה השניה, נאמרה בלשון ארמי, ש'ויציב' הוא תרגום של 'אמת', כמו "ויציב חלמא" (דניאל ב, מה), לפי שהוא כנגד "ברוך שם" הנאמר בלחש לפי שגנבו משה רבינו מהמלאכים כדאיתא בדב"ר פרשת ואתחנן, לכן אומרים 'ויציב' בלשון ארמי שאין המלאכים מבינים אותו, עכ"ד הנחמדים.
ונתקשיתי בדברים אלו, שהלא בשתי הפרשיות הראשונות שבקריאת שמע ישנן ט"ו פסוקים אף ללא 'בשכמל"ו' אשר אינו מוזכר בפרשת 'שמע' בתוה"ק, וא"כ לא זכיתי להבין ביאורם בטעם הדבר שמתוך ט"ו השבחים שהוזכרו כאן, שבח 'ויציב' הינו בארמית כנגד בשכמל"ו.
שוב התבוננתי שאכן הדברים שנכתבו בסידור הנ"ל אינם מדוייקים, אלא יש כאן ששה עשר שבחים, אך רק ט"ו ווי"ן, משום שבתיבת 'אמת' אין וי"ו, וא"כ אכן השבח השני מתוך הששה עשר, מכוון כנגד בשכמל"ו שהוא השני מתוך הששה עשר פסוקים שבקריאת שמע. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
וזדים טיבעת וידידים העברת
יש להעיר שלכאו' הסדר צ"ל הפוך, קודם עברו עם ישראל הידידים, ורק לאחר מכן טבעו המצרים. וראיתי בסידור הגר"א בפי' שיח יצחק, שכתב וז"ל: וזה נס יותר נפלא, כי בשעה שנטבעו המצריים היו ישראל ג"כ באותה סכנה בתוך הים והלכו ביבשה וכמ"ש במדרש. וכ"נ מפשט הכתובים, שנאמר "וישובו המים ויכסו את הרכב לא נשאר בהם עד אחד ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", וע"כ אמר תחלה 'וזדים טבעת' ואח"כ 'וידידים העברת', עכ"ל. וכעין זה כתב בפי' עץ יוסף (שבסידור 'אוצר התפלות'), עיי"ש. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
תפילת שמונה עשרה
מלך עוזר ומושיע ומגן. בא"י מגן אברהם
הנה מקור הלשון "מגן אברהם" היא ממה שהקב"ה אמר לאברהם (בראשית טו, א) "אנכי מגן לך". ויש להעיר שיתכן שמה שאנשי כנסת הגדולה סידרו את 'מגן' אחרון ["עוזר ומושיע ומגן"], הוא כדי שתהיה 'מעין החתימה סמוך לחתימה', ולכן הסמיכו את 'ומגן' לחתימת 'מגן אברהם'. ויש להעיר שבברכת 'אתה חונן' בנוסח אשכנז אין זה כך, שהלא מתפללים "חננו מאתך דעה בינה והשכל. בא"י חונן הדעת". היינו שלא הסמיכו את ה'דעה' לסיום הברכה. ואכן לנוסח ספרד מיושב, שנוסח הברכה הוא "חננו מאתך חכמה בינה ודעת. בא"י חונן הדעת".
מלך ממית ומחיה
נראה שהטעם שהוזכר כאן "ממית" לפני "מחיה", משום שהכוונה ב"מחיה" היא לתחיית המתים - שהיא אחר המיתה, וכפי סיום הברכה "בא"י מחיה המתים"; ולא לכך שהשי"ת בורא ומחיה אותנו מאז לידתנו ובכל רגע ורגע.
היינו, שלמרות שהמפרשים ביארו בתיבות "מחיה מתים אתה וכו'" שבתחילת הברכה, שהכוונה היא שהשי"ת מחזיר את נשמתינו בכל בוקר לאחר השינה (ראה אבודרהם); וכן בהמשך הברכה "מחיה מתים ברחמים רבים", ביארו שהכוונה היא שהשי"ת מאריך את ימיהם של אלו שנגזרה עליהם מיתה וקיצם קרב (ראה ריטב"א תענית ב.), אך כאן הכוונה היא לתחיית המתים כפשוטה.
שוב ראיתי בשם פי' דובר שלום שביאר בזה, שגם כשהקב"ה ממית - זה בכדי להקים את האדם לתחיה לחיים מעולים יותר, שע"י המיתה מתכפרים החטאים. ומבואר שאכן הבין כדברינו, ופשוט. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
לשונות "סליחה" ו"מחילה"
בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים: "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו, כי מוחל וסולח אתה". ויש להעיר שבתחילת הברכה אנו מקדימים לשון סליחה למחילה, ואילו בסיום הברכה אנו הופכים את הסדר - "מוחל וסולח".
ונראה ליישב, שהלא ידוע שהחילוק בין סליחה למחילה הוא, שסליחה הינה ביטול גמור של העוון ללא הותרת רושם - ולכן היא מוזכרת ביחס לחטאים שהם בשוגג, ואילו במחילה נשאר רושם מהעבירה - ולכן היא מוזכרת לגבי פשעים במזיד. וא"כ מובן היטב שאכן בשני חלקי הברכה מתחילים לבקש מן הקל אל הכבד, ולכן בתחילת הברכה שמוזכרים ה'חטאים' וה'פשעים' - מקדימים לבקש על החטאים הקלים שהיו בשוגג, ואח"כ מוסיפים לבקש על הפשעים שבמזיד - וזהו מהקל לכבד, ואילו בסיום הברכה שלא מוזכרים להדיא ה'חטאים' וה'פשעים' אלא רק עצם הסליחה והמחילה, מוזכרת קודם המחילה שהיא יותר קלה שהלא נשאר בה רושם, ואח"כ מוסיפים לבקש שהקב"ה יסלח לגמרי ללא השארת רושם - והיינו שכאן זוהי הצורה של הבקשה מהקל לכבד, ודו"ק בזה.
שוב התעוררתי לדבר נוסף בהקשר לזה, בנוסח הברכה האמצעית שבמוסף של ראש חודש, "למחילת חטא ולסליחת עון"; והדבר צריך ביאור, שהלא כידוע 'חטא' הוא בשוגג, ואילו 'עון' הוא במזיד, וא"כ לכאו' היה מתאים יותר לכתוב להיפך - "לסליחת חטא ולמחילת עון", שהלא סליחה הינה ללא שנשאר רושם, ודבר זה מתאים לחטא שבשוגג, ואילו במחילה נותר רושם, וזה מתאים יותר לעון החמור יותר. ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
ותן טל ומטר לברכה
הנה הכהן גדול בתפילתו בקודש הקדשים ביום כיפור - האדם הקדוש ביותר בזמן הקדוש ביותר ובמקום הקדוש ביותר - מתפלל שלא תישמע תפילת עוברי דרכים המבקשים שלא יירד גשם. וכבר נתבאר בזה במק"א (בראשית יט, כא) שרואים מכך שלולי תפילתו של הכה"ג היתה מתקבלת תפילתם אשר היא מעומק הלב. וכעת נראה להעיר בזה הערה נוספת, והיא שרואים מכך שאין להתפלל שלא יירד גשם כגון כאשר האדם נמצא מחוץ לביתו ללא מטריה, שהלא מכך שחז"ל תיקנו שהכה"ג יתפלל שלא תישמע תפילת העוברי דרכים - משמע שתפילתם הינה תפילה שאיננה ראויה. ונראה שאין לבקש גם שאותו הגשם יירד בזמן אחר או במקום אחר היותר נצרך לגשם, שהלא אם תפילה באופן כזה היא כן בסדר, אף העוברי דרכים שבזמן ביהמ"ק יכלו לבקש כן, ומשמע מתפילתו של הכה"ג שגם בכה"ג זוהי תפילה שאיננה ראויה.
ויש להוסיף בזה מה ששמעתי על אחד מגדולי המשגיחים בדור האחרון, שבכל ימי החורף היה הולך עם מטריה, ואף בימים שאינם גשומים, באמרו שמכיון שהוא מתפלל בברכת השנים שיירד גשם, הוא רוצה שמבחינתו הוא תמיד ירצה בירידת הגשמים, ושלא יחשוש 'להתקע' בגשם ללא מטריה, ודו"ק בזה. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
סיום התפילה
והבדילנו מן התועים" (מתוך 'ובא לציון')
יש להעיר מדוע נכתב כאן 'תועים' בת' ולא בט'. ונראה בזה, של'טועה' ישנו לפחות מהלך ומסלול וכיוון מסוים, אלא שיש לו טעות בזה, אולם ה'תועה' גרוע ממנו, מכיון שהוא הולך מבולבל ("תועה בשדה", "תעיתי כשה אובד") ללא כל כיוון ומטרה, ככל אשר תישאנו הרוח. וזהו כעין דבריו המפורסמים של הגר"ש שבדרון זצ"ל, שרבקה חששה יותר אם יש לה בן אחד במעיה שלפעמים מפרכס לצאת כשעוברת לפני בתי כנסיות, ולעיתים כשעוברת לפני בתי ע"ז, וכאשר אמרו לה שישנם שני גויים בבטנה - נרגעה...
אולם שוב עוררוני לבדוק, וחיפשתי (ע"י תוכנות מחשב), ולא מצאתי בתנ"ך תיבת טועה / טעות בט'. וכנראה שזוהי לשון משנה, וכפי שמצינו במשניות פעמים רבות לשון 'מקח טעות'. וא"כ יש לבדוק אם קטע זה שבתפילה ("ובא לציון גואל") חובר ע"י אנשי כנסת הגדולה, משום שאם אכן כן, הם הלא היו לפני תקופת התנאים, וא"כ מיושב שפיר שהם כתבו 'תועים' בת'. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
י"ג עיקרים
ביאור אחד מי"ג העיקרים
העיקר השלישי, כפי שמופיע בסידורים, הוא: אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל.
וצריך לבאר מהי הכוונה בלשון 'ולא ישיגוהו משיגי הגוף'. ושאלתי זאת רבים וטובים, אשר ביארו שהכוונה היא שבני האדם אינם יכולים להשיג את מהותו של השי"ת, וזאת מכיון שאינו גוף.
אמנם יש להעיר לפי זה, שאם אכן הכוונה היא שאנו איננו 'משיגים' ותופסים את מהותו של השי"ת, א"כ מהי הלשון 'ולא ישיגוהו משיגי הגוף', היה צריך לומר 'ולא ישיגוהו הגופים' - והיינו אנחנו.
ואכן בהתבוננות בלשון הרמב"ם עצמו, שהוא כידוע מקור (חלוקת) י"ג העיקרים, נראה ביאור שונה בהחלט בכוונת הדברים, וז"ל ביסוד השלישי: "כי האחד הזה שזכרנו אינו גוף ולא כח בגוף, ולא ישיגוהו מאורעות הגופים, כמו התנועה והמנוחה והמשכן, לא מצד עצמות ולא במקרה וכו'. ואמרו, אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עיפוי וכו'", עכ"ל. ומבואר היטב בדבריו שכוונתו בעיקר זה היא שלא ישיגוהו ויקרוהו מאורעות ומקרים המשיגים גופים כשלנו, וכדוגמת הליכה מנוחה ועמידה. ודו"ק בזה מאוד, והדבר משמעותי מאוד בהבנת עיקר זה שבי"ג העיקרים. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
רעיונות כלליים
שעת התפילה - שעת קרב
יש להאיר בכך, שכידוע פעמים רבות הדעת מוסחת בשעת התפילה, ובפרט בעת תפילת שמונה עשרה, והאדם מתקשה לכוין את דעתו ולהתרכז בתפילה. ובפשטות היה נראה שהוא דבר טבעי, מחמת אופי האדם ומצב התפילה השקטה וכדו'.
אמנם ראיתי שבעל התניא כותב בשם הזוהר הק' שזמן התפילה הוא זמן קרב, וכלשונם "שעת צלותא שעת קרבא" [ראה בליקוטי תורה פרשת בלק דף עב. וכן בתחילת פר' כי תצא דפים לד: לה:]. היינו שזהו זמן התגוששות בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית. וא"כ נראה שידיעת דבר זה הינה חיזוק העוזר להתחזק בריכוז בתפילה, היינו שכאשר האדם יודע שבזמן זה ישנה מלחמה וכנ"ל, וזוהי סיבת קשייו להתרכז ולכוין בתפילתו, הוא יותר יתאמץ לנצח בקרב.
ויש להוסיף בזה [על פי מה שראיתי בביאור דבריו הללו], שהלא ישנן לכל אדם שתי נפשות, הנפש הטבעית - הבהמית וכן הנפש האלוקית. הנפש הבהמית מאופיינת בהעמדת עצמה במרכז, ואילו זו האלוקית מאופיינת בנתינה, בהעדר חשיבות עצמית ובמשיכה אל הבורא. ולכן כפי שמהנפש הטבעית עולות בדרך כלל מידות רעות ככעס גאוה וכדו', כך מהנפש האלוקית עולות מידות טובות ותשוקה לבורא.
והנה בזמן התפילה, מבקש המתפלל להתמקד בתפילתו ולהסיח את הדעת מהדברים הטפלים ולהתחבר עם בוראו - ולכן תפילה פירושה גם צוותא וחיבור [וכעין דברי רש"י על השם 'נפתלי' (בראשית ל, ח)]. והנה דווקא בזמן זה קופצים לאדם עניינים שונים המטרידים את מנוחתו. וביאור הדבר הוא, שככל שהאדם מבקש להתקדש להתרומם ולהתגבר אל הצד והנפש האלוקית, כך הצד שכנגד מתרומם כנגדו ומכביד עליו את המשימה על ידי בלבולים ומחשבות זרות. ככל שלוחם אחד מתגבר, כך הלוחם שכנגדו מנסה להשיב לו לפחות באותה העוצמה.
מאבק זה שבין הנפשות הינו אינסופי, וקרב זה מחייב את הלוחם לשיפור והתקדמות. אם האחד עולה לקרב מתוך עצלות וכבדות, הוא ינוצח בקלות גם אם הוא חזק מחברו. לעומת זאת, אם יתייצב מלא בטחון פנימי ושמחה, סיכוייו לנצח יהיו גדולים אף אם יהיה חלש מיריבו.
הנפש האלוקית עצמה איננה צריכה תיקון וטהרה, מכיון שהיא חלק וניצוץ מהבורא, אולם היא יורדת לעולמנו השפל בכדי לזכך אף את הגוף והנפש הבהמית. במסגרת מאבק זה היא מרוממת גם את הצד הבהמי שבאדם. בתוך כך היא עצמה זוכה להתעלות לדרגה גבוהה יותר מאשר זו שהיתה בתחילה.
מכל זה אנו מבינים שאין נצחונות בלא מאמץ; וכן שאנו חייבים להלחם, היינו שמי שאינו נלחם הרי הוא נכנע בקרב ומוותר מראש לנטייתו הבהמית של האדם. עוד מובן מכך שהנצחון הינו לעולם זמני, זהו נצחון בקרב ולא במלחמה, ולכן העבודה לעולם אינה מסתיימת, עד יום מותו של האדם. ומאידך, מובן מכך שהמטוטלת הפנימית הינה חלק מטבע הבריאה, והאדם אינו אשם בקרבות המתחוללים בתוכו, וכל אחד יכול למעוד ולהפסיד באחד מהקרבות, ועדיין יכול וצריך להמשיך להלחם ולבחור בטוב, וזאת ע"י שיתחבר לנשמתו החצובה מתחת כסא הכבוד [וכעין זה מצינו במדרש (במדבר רבה יב ג) שהקב"ה אומר "איני מבקש לפי כוחי, אלא לפי כוחן". וכן "לפום גמלא שיחנא" (כתובות סז.)]. הבחירה הנתונה ביד האדם היא אם להתבונן ולהעצים את מקורו הטהור והנעלה, או להתעלם ממנה. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)
בקשה להנצל מיצר הרע
התעוררתי לכך שבכל תפילת שמונה עשרה, לא תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה ברכה ובקשה להנצל מהיצר הרע האורב לנו ועומד בעכרינו, ולמרות שנראה שזוהי בקשה חשובה משמעותית ומרכזית עד מאוד.
{שוב ראיתי בביאור 'תפילת מרדכי' על השמו"ע, שהביא בשם רבי אברהם בן הרמב"ם בביאור תיבות התפילה "מלך עוזר ומושיע ומגן", שכלול בזה עזרת השי"ת להצילנו מן היצר הרע, ז"ל: מלך עוזר - מלכנו המברך מעשה ידינו ומסייע לנו להינצל מהצרות ומיצר הרע. ומושיע - ומצילנו מעצמו מהצרות ומיצר הרע בלי סיבה מצדנו כלל. ומגן - שלא יבאו עלינו הצרות והנסיונות כלל. ולפירוש זה אכן מרומז בברכה הראשונה שבשמו"ע עניין חשוב ומרכזי זה.}
והנה היכן כן מצינו בקשה כזו להדיא, בסוף ברכות השחר (לאחר ברכת המעביר שינה), מבקשים: "ואל תשלט בנו יצר הרע". ומעניין מאוד לשון זו שהיא לשון חריפה ביותר, כביכול מה שהיצר הרע שולט בנו - הוא מחמת שהשי"ת 'משליטו' עלינו, ועל זאת אנו מבקשים בכל בוקר - שלא ישליטנו עלינו...
[וראה שם בהערות שב'סידור המפורש' שכתבו שהנוסח הנ"ל הוא כפי הנדפס במחזור לבני רומא, וכעין זה ברמב"ם ועוד סידורים, והוא על פי הכתוב (תהלים קיט, קלג) "ואל תשלט בי כל און" (א.ה. וביאר המצודות דוד שם: ואל תשלט. לא תתן כח ביד האון להיות שולטת עלי להמשיך אחריה). אמנם הביאו שם שבנוסחת הגמרא שלפנינו (ברכות ס: - א.ה. לגבי ברכת המפיל) ובעוד סידורים הנוסח הוא: "ואל ישלוט בנו". ולכאו' לגרסאות אלו, הערתינו מיושבת חלקית.]
ומעניין מאוד שאף שאר הלשונות שביהי רצון הנזכר, הינם כעין זה: "ואל תביאנו לא לידי חטא ולא לידי עברה ועון ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון", היינו לשונות שמשמע מהן שכביכול הקב"ה הוא זה שמביאנו לידי כך, ולא בחירותינו הרעות.
ונצטט אף בזה מההערות שב'סידור המפורש' שם: "ואל תביאנו לא לידי חטא..." - היינו שתסייע בידינו להנצל מהם. שכן אם לא תסייענו ודאי שהיצה"ר יתגבר עלינו, כדאיתא במסכת קידושין (ל:), ונמצא שאתה כביכול סיבה להביאנו לידי חטא (עץ יוסף). ובעטרת זקנים כתב לומר: "ושמרנו מלבא לידי חטא". אך נוסחתינו מצויה בגמרא ובסידור רב עמרם גאון ועוד. ובמעדני יו"ט ובסידור השל"ה כתבו לבאר, שהקב"ה מחזק את לב הרשעים שירשיעו מעשיהם ולא ישובו בתשובה, וזאת בקשתינו כאן - שלא יהא חלקנו בין אלה, ע"כ מהסידור הנפלא הנ"ל.
ובהקשר לזה אמר לי מורינו הגרמ"א פינקוס שליט"א, שמחובת ההשתדלות היא גם התפילה להנצל מהנסיונות, שהלא "אם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", ופשיטא שחייבים להתפלל בתור השתדלות להנצל מהיצר. והביא את משלו הידוע של אביו זצ"ל, באותו הרופא שהוצב למשמרת לילה בבית החולים במחלקת טיפול נמרץ, ואמרו לו שאם יסתבכו הענינים - שיזעיק תגבורת. ואכן במהלך הלילה היו כמה וכמה מקרים קשים, והוא רץ בכל כוחותיו מחולה לחולה, עד שלבסוף מת אחד החולים. העמידו את אותו הרופא למשפט, והוא טען שעשה כל מה שיכל לעשות, ודחו את טענתו בכך שהלא אמרנו לו שתזעיק עזרה אם לא תסתדר בכוחות עצמך, ומדוע לא הזעקת עזרה??
והנמשל, שבכדי שאדם יינצל מהיצר חייב את עזרת הקב"ה, והאדם חייב להזעיק עזרה - היינו להתפלל להשי"ת שיעזור לו, וכמובן שבכוחות עצמו אינו יכול לגבור על היצר הרע.
והוסיף לי בזה ידידי הרב אברהם גנזל שליט"א, שבזה מבוארת היטב שיטת הרמב"ם שיש חיוב מדאורייתא להתפלל להשי"ת כשהאדם בשעת צרה. והיינו מכיון שבזמן זה חובת ההשתדלות היא התפילה לבורא עולם, להנצל מצרתו, ולכן דווקא אז ישנו חיוב מדאורייתא להתפלל. הארות חיים (שיחה) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)