אוצר:בית המדרש/דף היומי

בדף זה ירוכזו כל הנדונים על הדף היומי. לאחר שיעבור זמן יועתקו הנדונים למקומם המתאים בסמוך לדף הגמרא המתאים.

לדיונים קודמים על דפים הש"ס, נא רשום בחלונית החיפוש (בצד שמאל למעלה) "שיחה:" ואחר כך את שם הדף הרצוי. לדוגמה: שיחה:בבלי/שבת/צ/א כדי לראות את הדיונים שעל דף זה, וכן שיחה:רש"י/שבת/צ/א - כדי לראות את הדיונים המתנהלים על רש"י שבדף זה.

פסחים עז.

רד"ה שאינו

שאינו על מצחו, דהא אינו נכנס שם בבגדי זהב כדאמרינן בראש השנה דאין קטיגור נעשה סניגור. הנה תמה מרנא ורבנא רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס וז"ל: תמוה לי וכי צריך ראיה לזה הלא מפורש בכתוב דלפני ולפנים עובד רק בד' בגדים אלא דבראש השנה אמרינן טעמא לקרא, עכ"ל. הרי שתמה תמה יקרא מדוע הוצרך רש"י להביא דברי הגמרא בראש השנה דאין קטיגור נעשה סניגור, ואף שאפשר להעמיס בדברי רש"י שאין כוונתו להביא מקור הדין שאין נכנס בבגדי זהב אלא להביא טעם הדבר, אך הא גופא טעמא בעי למה הוצרך רש"י להזכיר כאן טעם הדבר ומה השייכות בין טעם הדבר לדין המוזכר בסוגיין שאין לו ציץ על מצחו בשעת עבודת פנים.

והנה לעיל (ד"ה בין) כתב רש"י בין שישנה על מצחו בשעה שאירעה טומאה בקרבנות, ע"כ. מבואר ברש"י שכדי שירצה הציץ צריך שיהיה על מצחו בשעה שאירעה טומאה בקרבנות, ויש להבין מדוע נטה מהפשטות לפרש שהציץ הוא בשעת ההקרבה והיינו שאף אם נטמא הקרבן אם בשעת הקרבתו ובשעת מעשה מצוותו היה הציץ בראש הכהן הגדול הרי נתרצה הקרבן. מכל מקום סוף סוף מבואר ברש"י שצריך שיהיה הציץ על מצחו בשעה שאירעה הטומאה. ויש לדון אם כוונת רש"י שצריך שיהיה חבוש בציץ באותו הרגע שבו אירעה הטומאה או שכוונת רש"י שבזמן שהקרבן טמא יהיה עם ציץ ובא לאפוקי רק שאינו צריך להיות עם הציץ בשעת העבודה. והנפק"מ באופן שנטמא הקרבן ואחר כך לבש הכהן ציץ אם מותר להמשיך בעבודתו, שאם כוונת רש"י כפשוטו שצריך שברגע שבו אירעה הטומאה יהיה הכן חבוש בציץ הרי שבכה"ג לא יוכשר הקרבן, אך אם רק בא להפקיע שאין צריך שיהיה עם הציץ בעבודה אלא רק בשעה שאירעה טומאה, אם כן אף בכה"ג יוכשר.

ואם ננקוט כדרך השניה מעתה יש לומר שהוקשה לרש"י מה הראיה מעבודת פנים שנעשית בבגדי לבן הרי אפשר לומר שבתוך העבודה אף שהעבודה נעשית בבגדי לבן ילך הכהן וילבש הציץ רק כדי לכפר על הטומאה ושוב ישוב לעבודת הקרבן, ועל זה כתב רש"י שהרי טעם החיוב לעבוד בבגדי לבן הוא משום אין קטיגור נעשה סניגור היינו שלא שייך שיהיה הריצוי של הקרבן על ידי בגדי זהב, ואם כן בודאי לא שייך לומר שבשעה שבא בטומאה יהיה כל ריצויו על ידי לבישת הציץ שהרי גם על זה שייכא הסברא דאין קטיגור נעשה סניגור. אלא שרבי עקיבא איגר פשוט דלא ניחא ליה בהא שהרי לשון רש"י בשעה שאירעה טומאה בקרבנות משמע שצריך שיהיה הציץ על ראש הכה"ג בשעה שאירעה הטומאה ממש ולא סגי במה שיניח הציץ על ראשו אחר שכבר נטמא הקרבן. ש"ס יידן (שיחה) 01:13, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסחים עח:

גזירה שמא יטמאו הבעלים לאחר זריקה וכו'

הגמרא מעמידה את האמור בברייתא "שחטו בטהרה ואחר כך נטמאו הבעלים יזרק הדם בטהרה ואל יאכל בשר בטומאה" באופן שהיתה הטומאה בציבור, ואע"פ שכשקרבן פסח בא בטומאה מותר אף לאוכלו בטומאה, אבל כאן מאחר שהטומאה היתה בין השחיטה לזריקה והיתה השחיטה בטהרה אנו חוששים שמא לשנה הבאה יארע שוב פעם אותו המקרה אלא שהפעם יטמאו הבעלים לא רק אחר השחיטה אלא גם אחר הזריקה ונמצא שהפסח כלל לא בא בטומאה ואסור לאוכלו בטומאה, ויאמרו הבעלים לעצמם הרי אף שנה שעברה נשחט הפסח בטהרה ואעפ"כ התירו לי לאוכלו בטומאה ה"ה השנה שנשחט הפסח בטהרה מותר אני באכילתו אף שאני טמא, ולא ידע לחלק שאשתקד נטמאו קודם זריקה והשתא אחר זריקה.

ויש לברר באיזה אופן מדובר, הרי כדי שיהיה הפסח קרב בטומאה צריך שיהיו רוב הקהל טמאים, ואם כן כיצד יתכן ציור זה שיטמאו רוב הקהל בין שחיטה לזריקה. ורש"י כתב הכא במאי עסקינן בציבור, שנטמאו רוב ציבור בין שחיטה לזריקה, וזה מקרה לא מצוי שהרי סדר ההקרבה היה ששחטו וזרקו הדם בזה אחר זה כמבואר במשנה לעיל (סד.) הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב כו' שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן, כהן הקרו אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד. ואם כן תמוה מאד באיזה אופן ימצא שיהיו רוב הקהל טמאים בין שחיטה לזריקה.

ולולי דברי קודשו היה אפשר לפרש שאכן כל הציבור נטמא אף קודם שחיטה ורק יחיד זה נטמא בין שחיטה לזריקה ויאמר לעצמו שכשם שהותר לו השנה לאכול הפסח אף שהיתה השחיטה בטהרה הוא הדין לשנה אחרת, ולשנה אחרת נטמא אחר הזריקה וודאי אסור הוא באכילתו.

והנה ציור זה יש לדון מה דין הקהל לשנה הבאה, כי אם הקהל אסור והיינו שאין הקהל טמא כלל חידוש גדול הוא לומר שנחשוש שמא יבוא להתיר לעצמו כיון שאשתקד התירו לו, הרי אשתקד טעם ההיתר היה כי בא הפסח בטומאה ואין טעם לחשוש שלא ידע הישראל שפסח אותו שנה בא בטומאה ולא מצינו גזירה כזו לאסור פסח הבא בטומאה שמא יתיר לעצמו לאכול אף לשנה אחרת בטומאה. ולכאורה ע"כ צ"ל שאכן הקהל אף בשנה הבאה הביאו הפסח בטומאה, אך אם כן הרי באמת מותר אף לטהורים לאכול בטומאה ואם כן שוב קשה באיזה אופן שייכת הגזירה הנ"ל.

ואפשר לחדש ולומר בהקדם מה שיש לדון באופן שכבר הקריב אחד קרבנו בטהרה ואח"כ נטמאו כל הקהל והביאו פסחם בטומאה, האם אף בכה"ג נתיר לו לאכול קרבנו בטומאה כיון שפסח באותו שנה בא בטומאה או שכיון שכל מעשה והכשר קרבנו היה בטהרה ובאותה שעה הרי לא נטמאו כל הקהל והיה הפסח בא בטהרה, שוב ממילא אין דין פסח בא בטומאה חל על פסחו שלו ואסור לאוכלו בטומאה. ואם אמת נכון הדבר, אפשר להעמיד באופן שכל הקהל נטמא קודם ששחטו וכל זה היה בשנה הראשונה אחר שחיטתו וקודם זריקה שלו, ולשנה אחרת אחר זריקה שלו, ובשנה ראשונה כיון שעדיין לא זרק הרי ההיתר של פסח בא בטומאה חל גם על הפסח שלו אך לשנה אחרת שנטמא אחר זריקה אין חל ההיתר של פסח בא בטומאה על הפסח שלו וממילא גזרו אף בשנה ראשונה. אך יש לדון אם זה דין אמת שאכן באופן שנטמאו כל ישראל אחרי שקרב פסחו אין בו דין בא בטומאה ואם נטמא עתה יהיה אסור באכילתו.

ואולי אפשר להעמיס כל זה בדברי רש"י שנטמאו רוב ציבור בין שחיטה לזריקה היינו בין שחיטה לזריקה דידיה נטמאו רוב הציבור, אך ביחס לפסחיהם שלהם היה זה אף קודם השחיטה. ש"ס יידן (שיחה) 00:22, 8 בפברואר 2021 (IST)

פסחים פא:

כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם

הנה היה אפשר לבאר לשון הגמרא שלא הכיר בה אחד בסוף העולם היינו שבזמן הטומאה לא היה בעולם מי שידע מטומאה זו, ובאמת אף אם בשעה שנקבר שם מת היה מי שקברו וידע בטומאה זו אך אם עד עתה שכח או שמת שוב הויא לה טומאת התהום כיון שעתה אין מכיר בה אף אחד, והלשון שלא הכיר בה שמשמע לשון עבר היינו כי כיום אנו דנים אחר שכבר נודע הטומאה ואומרת הברייתא שצריך שלא הכיר בה אחד בסוף העולם היינו בשעת הטומאה.

אמנם בתוספות מבואר להדיא שלא כן פרשו דברי הברייתא, שהרי הקשו התוספות על המבואר בברייתא לגבי טומאת התהום בקבר שאף אם יש מקום לעבור בו טמא בתרומה. והקשו התוס' (ד"ה ובקבר) וא"ת היכי שייכא טומאת התהום בקבר והלא נודע כשקברוהו שם. ויישבו ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת. הרי מבואר להדיא מקושייתם שכל שהיה מי שידע כשנקבר שוב אין זה טומאת התהום ולא רצו ליישב שמדובר באופן שמת הקברן וכדומה. וכן מבואר ברש"י (ד"ה טמון) שכתב וז"ל: טומאה מכוסה מכל אדם היא זו שמא גל אבנים או עפר או תבן נפל עליו ולא הכירו בו בני אדם מעולם כו', עכ"ל. הרי שהוסיף רש"י תיבת "מעולם" לומר שצריך שמאז ומעולם לא היתה טומאה זו ידועה. ש"ס יידן (שיחה) 01:10, 10 בפברואר 2021 (IST)

שורפין אותו לפני הבירה

התוספות (לעיל מט. ד"ה לפני הבירה) הביאו מחלוקת האמוראים בזבחים (קד:) מאי בירה, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מקום יש בהר הבית ובירה שמו, ריש לקיש אמר כל הבית כולו הוי בירה שנמאר אל הבירה אשר הכינותי, עכ"ל. ובדברי רש"י יש להעיר, שרש"י כאן (ד"ה נטמא) פירש כל המקדש כולו קרי בירה, ע"כ, והיינו כדעת ריש לקיש. ואילו בברכות (מט: ד"ה לפני) ביאר מקום בהר הבית שיש שם בית הדשן גדול ששורפין פסולי קדשים קלים כו', הרי שביאר כדעת רבי יוחנן. ש"ס יידן (שיחה) 01:16, 10 בפברואר 2021 (IST)

פסחים פב.

דילמא פיישן מינייהו ואתו בהו לידי תקלה

לכאורה אם תיתכן כזו אפשרות שישארו בידם עצים של הקדש, הרי זה עצמו סיבה מספקת שלא לתת להם לשרוף בעצי המערכה בביתם, ולכאורה לרווחא דמילתא הוסיפה הגמרא שאף יש מקום לחשוש שמא יבואו לידי תקלה, שהוא חשש חמור יותר. ש"ס יידן (שיחה) 01:22, 10 בפברואר 2021 (IST)

רש"י ד"ה בשער המזרחי

"כניסת כל אדם להר הבית", עיין תוס'. ותמוה שהרי לא היו נכנסים בשער המזרחי אלא בשערי חולדה בצד דרום. וכך מבואר במשנה מסכת מדות (פ"א מ"ג): חמישה שערים היו להר הבית: שני שערי חולדה מן הדרום - משמשין כניסה ויציאה, קיפונוס מן המערב - משמש כניסה ויציאה, טדי מן הצפון - לא היה משמש כלום, שער המזרחי עליו שושן הבירה צורה, שבו כהן גדול השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה יוצאים להר המשחה, וצ"ע. ש"ס יידן (שיחה) 01:22, 10 בפברואר 2021 (IST)

= א"ר זירא שה לבית מכל מקום

פירש רש"י איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתן. וצ"ע מה הועיל ר' זירא בכך הרי מכל מקום אי אפשר לקיים שניהם וכיון ששני האפוטרופסין הימוהו על פסחן ע"כ צריכים אנו לבוא לדין ברירה. ועיין בתוס' (ד"ה שה) שפירשו שהוא משום דשה לבית אבות דרבנן. וקשה איך נעמיס פירוש זה בלשון ר' זירא שה לבית מכל מקום. ובדעת רש"י שלא הזכיר דבר מזה היה נראה לבאר שר' זירא חדית לן שדין המינוי של שה לבית אבות פירושו שאין המינוי מינוי פרטי על כל אחד ואחד מבני הבית אלא שיש צורה של מינוי לבית היינו שממנה הפסח על כל בני הבית, וממילא כשיבוא היתום ויאמר שדעתו להיות כבן ביתו של זה ולא של זה הרי אף בלא דין ברירה שפיר מצי אכיל מפסחו של זה. והיינו שאין כל סתירה בין מינויו של זה למינויו של זה ושניהם יכולים להיות אמת שהוא מינה על כל בני הבית והוא מינה על כל בני הבית אלא שעכ"פ יכול היתום להעמיד עצמו כבן בית במינוי של זה ולא של זה, ואת זה יכול לעשות אף אחר השחיטה ואין בכך כלום. ש"ס יידן (שיחה) 00:15, 16 בפברואר 2021 (IST)

רד"ה בדקפדי אהדדי

שני הבעלים ואין רוצין ליהנות זה מזה כו'. העמיד רש"י שההקפדה היא במה שאינו רוצה שחלקו יתמנה על פסח של חבירו. ויש להקשות מדוע לא פירש שמקפידים זה על זה ואין רוצה למנות חלק חבירו על שלו. והיה אפשר לומר שאם כן מה דעתו וכי דעתו למנות רק חציו שלו אם כך גם לפי דעתו מה היה סבור שיאכל רק חצי עבד קרבן פסח. אלא שע"כ אי אפשר לומר כן שבסיפא דמתני' תנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו, ופרש"י במשנה דמסתמא לא היה דעת רבו להימנות חלק החירות על פסחו, וגם על זה יש להקשות כנ"ל מה היה סבור וע"כ שאף שאם נשאל לו בודאי יחזור בו וימנה אף חלק החירות שהרי רצונו שיאכל מפסחו אך מכל מקום אין הדבר מונח בדעתו בשעת המינוי ואם כן שמא אף בשני שותפים כן הוא. ונראה ליישב שהוקשה לרש"י כיצד מהני מה שאין מקפידים זה על זה להתפיס המינוי הרי סוף סוף זה מינה על של וזה מינה על שלו. ועל כך פירש רש"י שבאמת אם ההקפדה היתה שאינו רוצה למנות חלק חבירו הרי שלא יועיל מה שאינו מקפיד כי מה בכך שלא מקפיד סוף סוף לא מינה את חלק חבירו ולא משמע שהא גופא אם אינו מקפיד ממילא ממנה גם את של חברו כי אף אם אינו מקפיד היינו על דרך השלילה שאין לו קפידא אך לא שיפעל באופן חיובי למנות גם חלק חבירו, ולכן פירש רש"י שההקפדה היא שאינו רוצה שחלקו ימנה על של חברו אך באמת מצד המינוי שלו עשה על שלו ועל של חברו, וכן חברו מקפיד שלא יאכל חלקו משלו אך מצד המינוי מינה את חלקו ואת חלק חברו, וממילא כיון דלא קפדי ממילא לא אכפת ליה שעבדו יתמנה במינוי שכבר מינהו חברו וממילא כשיסכים העבד בדעתו עם מי להמנות יתפוס המינוי הגמור של אותו שותף. ודוק. ש"ס יידן (שיחה) 00:15, 16 בפברואר 2021 (IST)