אוצר:בית המדרש/דף היומי: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(הערות נוספות מהגר"ח)
שורה 106: שורה 106:
== [[בבלי/פסחים/צט/ב|פסחים צט:]] ==
== [[בבלי/פסחים/צט/ב|פסחים צט:]] ==
=== רשב"ם ד"ה ואפילו ===
=== רשב"ם ד"ה ואפילו ===
ואפילו עני שבישראל לא יאכל בערבי פסחים עד שיסב כדרך בני חורין במטה ועל השלחן זכר לחירות. בחידושי הגר"ח {{ממ|סטנסיל}} למד מלשון הרשב"ם (וכ"כ {{ממק|רש"י}}) שלכאורה מה ענין של שלחן אצל הסיבה, אלא הביאור הוא שבכלל ההסבה דרך חירות הוא שיהיה על השלחן אבל אם יסב על המיטה בלי שולחן אין זו הסבה. ולפי זה ביאר שם מה שכתוב בשו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/אורח חיים/תעב#ב|סימן תעב ס"ב]]}} שיסדר שולחנו יפה בכלים נאים כפי כחו. וכתב הגר"א שהוא משום חירות ואילו בשולחן ערוך הרב {{ממ|[[שולחן ערוך הרב/אורח חיים/תעב#ו|שם סק"ו]]}} שטוב להרבות בכלים נאים כפי כחו אפילו כלים שאינו צריך לסעודה יסדרם יפה על השולחן לנוי זכר לחירות. וביאר הגר"ח שלדעת הגר"א אין זה דין חדש זכר לחירות אלא שהוא מכלל דרך חירות שנאמרה במצות ההסיבה וכשם שצריך שיהיה שם שולחן צרי גם שיהיה השולחן מסודר בכלים נאים. [[משתמש:ש"ס יידן|ש"ס יידן]] ([[שיחת משתמש:ש"ס יידן|שיחה]]) 13:11, 1 במרץ 2021 (IST)
ואפילו עני שבישראל לא יאכל בערבי פסחים עד שיסב כדרך בני חורין במטה ועל השלחן זכר לחירות. בחידושי הגר"ח {{ממ|סטנסיל}} למד מלשון הרשב"ם (וכ"כ {{ממק|רש"י}}) שלכאורה מה ענין של שלחן אצל הסיבה, אלא הביאור הוא שבכלל ההסבה דרך חירות הוא שיהיה על השלחן אבל אם יסב על המיטה בלי שולחן אין זו הסבה. ולפי זה ביאר שם מה שכתוב בשו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/אורח חיים/תעב#ב|סימן תעב ס"ב]]}} שיסדר שולחנו יפה בכלים נאים כפי כחו. וכתב הגר"א שהוא משום חירות ואילו בשולחן ערוך הרב {{ממ|[[שולחן ערוך הרב/אורח חיים/תעב#ו|שם סק"ו]]}} שטוב להרבות בכלים נאים כפי כחו אפילו כלים שאינו צריך לסעודה יסדרם יפה על השולחן לנוי זכר לחירות. וביאר הגר"ח שלדעת הגר"א אין זה דין חדש זכר לחירות אלא שהוא מכלל דרך חירות שנאמרה במצות ההסיבה וכשם שצריך שיהיה שם שולחן צריך גם שיהיה השולחן מסודר בכלים נאים. [[משתמש:ש"ס יידן|ש"ס יידן]] ([[שיחת משתמש:ש"ס יידן|שיחה]]) 13:11, 1 במרץ 2021 (IST)


=== תוד"ה עד שתחשך ===
=== תוד"ה עד שתחשך ===

גרסה מ־14:18, 1 במרץ 2021

בדף זה ירוכזו כל הנדונים על הדף היומי. לאחר שיעבור זמן יועתקו הנדונים למקומם המתאים בסמוך לדף הגמרא המתאים.

לדיונים קודמים על דפים הש"ס, נא רשום בחלונית החיפוש (בצד שמאל למעלה) "שיחה:" ואחר כך את שם הדף הרצוי. לדוגמה: שיחה:בבלי/שבת/צ/א כדי לראות את הדיונים שעל דף זה, וכן שיחה:רש"י/שבת/צ/א - כדי לראות את הדיונים המתנהלים על רש"י שבדף זה.

פסחים עז.

רד"ה שאינו

שאינו על מצחו, דהא אינו נכנס שם בבגדי זהב כדאמרינן בראש השנה דאין קטיגור נעשה סניגור. הנה תמה מרנא ורבנא רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס וז"ל: תמוה לי וכי צריך ראיה לזה הלא מפורש בכתוב דלפני ולפנים עובד רק בד' בגדים אלא דבראש השנה אמרינן טעמא לקרא, עכ"ל. הרי שתמה תמה יקרא מדוע הוצרך רש"י להביא דברי הגמרא בראש השנה דאין קטיגור נעשה סניגור, ואף שאפשר להעמיס בדברי רש"י שאין כוונתו להביא מקור הדין שאין נכנס בבגדי זהב אלא להביא טעם הדבר, אך הא גופא טעמא בעי למה הוצרך רש"י להזכיר כאן טעם הדבר ומה השייכות בין טעם הדבר לדין המוזכר בסוגיין שאין לו ציץ על מצחו בשעת עבודת פנים.

והנה לעיל (ד"ה בין) כתב רש"י בין שישנה על מצחו בשעה שאירעה טומאה בקרבנות, ע"כ. מבואר ברש"י שכדי שירצה הציץ צריך שיהיה על מצחו בשעה שאירעה טומאה בקרבנות, ויש להבין מדוע נטה מהפשטות לפרש שהציץ הוא בשעת ההקרבה והיינו שאף אם נטמא הקרבן אם בשעת הקרבתו ובשעת מעשה מצוותו היה הציץ בראש הכהן הגדול הרי נתרצה הקרבן. מכל מקום סוף סוף מבואר ברש"י שצריך שיהיה הציץ על מצחו בשעה שאירעה הטומאה. ויש לדון אם כוונת רש"י שצריך שיהיה חבוש בציץ באותו הרגע שבו אירעה הטומאה או שכוונת רש"י שבזמן שהקרבן טמא יהיה עם ציץ ובא לאפוקי רק שאינו צריך להיות עם הציץ בשעת העבודה. והנפק"מ באופן שנטמא הקרבן ואחר כך לבש הכהן ציץ אם מותר להמשיך בעבודתו, שאם כוונת רש"י כפשוטו שצריך שברגע שבו אירעה הטומאה יהיה הכן חבוש בציץ הרי שבכה"ג לא יוכשר הקרבן, אך אם רק בא להפקיע שאין צריך שיהיה עם הציץ בעבודה אלא רק בשעה שאירעה טומאה, אם כן אף בכה"ג יוכשר.

ואם ננקוט כדרך השניה מעתה יש לומר שהוקשה לרש"י מה הראיה מעבודת פנים שנעשית בבגדי לבן הרי אפשר לומר שבתוך העבודה אף שהעבודה נעשית בבגדי לבן ילך הכהן וילבש הציץ רק כדי לכפר על הטומאה ושוב ישוב לעבודת הקרבן, ועל זה כתב רש"י שהרי טעם החיוב לעבוד בבגדי לבן הוא משום אין קטיגור נעשה סניגור היינו שלא שייך שיהיה הריצוי של הקרבן על ידי בגדי זהב, ואם כן בודאי לא שייך לומר שבשעה שבא בטומאה יהיה כל ריצויו על ידי לבישת הציץ שהרי גם על זה שייכא הסברא דאין קטיגור נעשה סניגור. אלא שרבי עקיבא איגר פשוט דלא ניחא ליה בהא שהרי לשון רש"י בשעה שאירעה טומאה בקרבנות משמע שצריך שיהיה הציץ על ראש הכה"ג בשעה שאירעה הטומאה ממש ולא סגי במה שיניח הציץ על ראשו אחר שכבר נטמא הקרבן. ש"ס יידן (שיחה) 01:13, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסחים עח:

גזירה שמא יטמאו הבעלים לאחר זריקה וכו'

הגמרא מעמידה את האמור בברייתא "שחטו בטהרה ואחר כך נטמאו הבעלים יזרק הדם בטהרה ואל יאכל בשר בטומאה" באופן שהיתה הטומאה בציבור, ואע"פ שכשקרבן פסח בא בטומאה מותר אף לאוכלו בטומאה, אבל כאן מאחר שהטומאה היתה בין השחיטה לזריקה והיתה השחיטה בטהרה אנו חוששים שמא לשנה הבאה יארע שוב פעם אותו המקרה אלא שהפעם יטמאו הבעלים לא רק אחר השחיטה אלא גם אחר הזריקה ונמצא שהפסח כלל לא בא בטומאה ואסור לאוכלו בטומאה, ויאמרו הבעלים לעצמם הרי אף שנה שעברה נשחט הפסח בטהרה ואעפ"כ התירו לי לאוכלו בטומאה ה"ה השנה שנשחט הפסח בטהרה מותר אני באכילתו אף שאני טמא, ולא ידע לחלק שאשתקד נטמאו קודם זריקה והשתא אחר זריקה.

ויש לברר באיזה אופן מדובר, הרי כדי שיהיה הפסח קרב בטומאה צריך שיהיו רוב הקהל טמאים, ואם כן כיצד יתכן ציור זה שיטמאו רוב הקהל בין שחיטה לזריקה. ורש"י כתב הכא במאי עסקינן בציבור, שנטמאו רוב ציבור בין שחיטה לזריקה, וזה מקרה לא מצוי שהרי סדר ההקרבה היה ששחטו וזרקו הדם בזה אחר זה כמבואר במשנה לעיל (סד.) הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב כו' שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן, כהן הקרו אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד. ואם כן תמוה מאד באיזה אופן ימצא שיהיו רוב הקהל טמאים בין שחיטה לזריקה.

ולולי דברי קודשו היה אפשר לפרש שאכן כל הציבור נטמא אף קודם שחיטה ורק יחיד זה נטמא בין שחיטה לזריקה ויאמר לעצמו שכשם שהותר לו השנה לאכול הפסח אף שהיתה השחיטה בטהרה הוא הדין לשנה אחרת, ולשנה אחרת נטמא אחר הזריקה וודאי אסור הוא באכילתו.

והנה ציור זה יש לדון מה דין הקהל לשנה הבאה, כי אם הקהל אסור והיינו שאין הקהל טמא כלל חידוש גדול הוא לומר שנחשוש שמא יבוא להתיר לעצמו כיון שאשתקד התירו לו, הרי אשתקד טעם ההיתר היה כי בא הפסח בטומאה ואין טעם לחשוש שלא ידע הישראל שפסח אותו שנה בא בטומאה ולא מצינו גזירה כזו לאסור פסח הבא בטומאה שמא יתיר לעצמו לאכול אף לשנה אחרת בטומאה. ולכאורה ע"כ צ"ל שאכן הקהל אף בשנה הבאה הביאו הפסח בטומאה, אך אם כן הרי באמת מותר אף לטהורים לאכול בטומאה ואם כן שוב קשה באיזה אופן שייכת הגזירה הנ"ל.

ואפשר לחדש ולומר בהקדם מה שיש לדון באופן שכבר הקריב אחד קרבנו בטהרה ואח"כ נטמאו כל הקהל והביאו פסחם בטומאה, האם אף בכה"ג נתיר לו לאכול קרבנו בטומאה כיון שפסח באותו שנה בא בטומאה או שכיון שכל מעשה והכשר קרבנו היה בטהרה ובאותה שעה הרי לא נטמאו כל הקהל והיה הפסח בא בטהרה, שוב ממילא אין דין פסח בא בטומאה חל על פסחו שלו ואסור לאוכלו בטומאה. ואם אמת נכון הדבר, אפשר להעמיד באופן שכל הקהל נטמא קודם ששחטו וכל זה היה בשנה הראשונה אחר שחיטתו וקודם זריקה שלו, ולשנה אחרת אחר זריקה שלו, ובשנה ראשונה כיון שעדיין לא זרק הרי ההיתר של פסח בא בטומאה חל גם על הפסח שלו אך לשנה אחרת שנטמא אחר זריקה אין חל ההיתר של פסח בא בטומאה על הפסח שלו וממילא גזרו אף בשנה ראשונה. אך יש לדון אם זה דין אמת שאכן באופן שנטמאו כל ישראל אחרי שקרב פסחו אין בו דין בא בטומאה ואם נטמא עתה יהיה אסור באכילתו.

ואולי אפשר להעמיס כל זה בדברי רש"י שנטמאו רוב ציבור בין שחיטה לזריקה היינו בין שחיטה לזריקה דידיה נטמאו רוב הציבור, אך ביחס לפסחיהם שלהם היה זה אף קודם השחיטה. ש"ס יידן (שיחה) 00:22, 8 בפברואר 2021 (IST)

פסחים פא:

כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם

הנה היה אפשר לבאר לשון הגמרא שלא הכיר בה אחד בסוף העולם היינו שבזמן הטומאה לא היה בעולם מי שידע מטומאה זו, ובאמת אף אם בשעה שנקבר שם מת היה מי שקברו וידע בטומאה זו אך אם עד עתה שכח או שמת שוב הויא לה טומאת התהום כיון שעתה אין מכיר בה אף אחד, והלשון שלא הכיר בה שמשמע לשון עבר היינו כי כיום אנו דנים אחר שכבר נודע הטומאה ואומרת הברייתא שצריך שלא הכיר בה אחד בסוף העולם היינו בשעת הטומאה.

אמנם בתוספות מבואר להדיא שלא כן פרשו דברי הברייתא, שהרי הקשו התוספות על המבואר בברייתא לגבי טומאת התהום בקבר שאף אם יש מקום לעבור בו טמא בתרומה. והקשו התוס' (ד"ה ובקבר) וא"ת היכי שייכא טומאת התהום בקבר והלא נודע כשקברוהו שם. ויישבו ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת. הרי מבואר להדיא מקושייתם שכל שהיה מי שידע כשנקבר שוב אין זה טומאת התהום ולא רצו ליישב שמדובר באופן שמת הקברן וכדומה. וכן מבואר ברש"י (ד"ה טמון) שכתב וז"ל: טומאה מכוסה מכל אדם היא זו שמא גל אבנים או עפר או תבן נפל עליו ולא הכירו בו בני אדם מעולם כו', עכ"ל. הרי שהוסיף רש"י תיבת "מעולם" לומר שצריך שמאז ומעולם לא היתה טומאה זו ידועה. ש"ס יידן (שיחה) 01:10, 10 בפברואר 2021 (IST)

שורפין אותו לפני הבירה

התוספות (לעיל מט. ד"ה לפני הבירה) הביאו מחלוקת האמוראים בזבחים (קד:) מאי בירה, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מקום יש בהר הבית ובירה שמו, ריש לקיש אמר כל הבית כולו הוי בירה שנמאר אל הבירה אשר הכינותי, עכ"ל. ובדברי רש"י יש להעיר, שרש"י כאן (ד"ה נטמא) פירש כל המקדש כולו קרי בירה, ע"כ, והיינו כדעת ריש לקיש. ואילו בברכות (מט: ד"ה לפני) ביאר מקום בהר הבית שיש שם בית הדשן גדול ששורפין פסולי קדשים קלים כו', הרי שביאר כדעת רבי יוחנן. ש"ס יידן (שיחה) 01:16, 10 בפברואר 2021 (IST)

פסחים פב.

דילמא פיישן מינייהו ואתו בהו לידי תקלה

לכאורה אם תיתכן כזו אפשרות שישארו בידם עצים של הקדש, הרי זה עצמו סיבה מספקת שלא לתת להם לשרוף בעצי המערכה בביתם, ולכאורה לרווחא דמילתא הוסיפה הגמרא שאף יש מקום לחשוש שמא יבואו לידי תקלה, שהוא חשש חמור יותר. ש"ס יידן (שיחה) 01:22, 10 בפברואר 2021 (IST)

רש"י ד"ה בשער המזרחי

"כניסת כל אדם להר הבית", עיין תוס'. ותמוה שהרי לא היו נכנסים בשער המזרחי אלא בשערי חולדה בצד דרום. וכך מבואר במשנה מסכת מדות (פ"א מ"ג): חמישה שערים היו להר הבית: שני שערי חולדה מן הדרום - משמשין כניסה ויציאה, קיפונוס מן המערב - משמש כניסה ויציאה, טדי מן הצפון - לא היה משמש כלום, שער המזרחי עליו שושן הבירה צורה, שבו כהן גדול השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה יוצאים להר המשחה, וצ"ע. ש"ס יידן (שיחה) 01:22, 10 בפברואר 2021 (IST)

פסחים פח.

א"ר זירא שה לבית מכל מקום

פירש רש"י איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתן. וצ"ע מה הועיל ר' זירא בכך הרי מכל מקום אי אפשר לקיים שניהם וכיון ששני האפוטרופסין הימנוהו על פסחן ע"כ צריכים אנו לבוא לדין ברירה. ועיין בתוס' (ד"ה שה) שפירשו שהוא משום דשה לבית אבות דרבנן. וקשה איך נעמיס פירוש זה בלשון ר' זירא שה לבית מכל מקום. ובדעת רש"י שלא הזכיר דבר מזה היה נראה לבאר שר' זירא חדית לן שדין המינוי של שה לבית אבות פירושו שאין המינוי מינוי פרטי על כל אחד ואחד מבני הבית אלא שיש צורה של מינוי לבית היינו שממנה הפסח על כל בני הבית, וממילא כשיבוא היתום ויאמר שדעתו להיות כבן ביתו של זה ולא של זה הרי אף בלא דין ברירה שפיר מצי אכיל מפסחו של זה. והיינו שאין כל סתירה בין מינויו של זה למינויו של זה ושניהם יכולים להיות אמת שהוא מינה על כל בני הבית והוא מינה על כל בני הבית אלא שעכ"פ יכול היתום להעמיד עצמו כבן בית במינוי של זה ולא של זה, ואת זה יכול לעשות אף אחר השחיטה ואין בכך כלום. ש"ס יידן (שיחה) 00:15, 16 בפברואר 2021 (IST)

רד"ה בדקפדי אהדדי

שני הבעלים ואין רוצין ליהנות זה מזה כו'. העמיד רש"י שההקפדה היא במה שאינו רוצה שחלקו יתמנה על פסח של חבירו. ויש להקשות מדוע לא פירש שמקפידים זה על זה ואין רוצה למנות חלק חבירו על שלו. והיה אפשר לומר שאם כן מה דעתו וכי דעתו למנות רק חציו שלו אם כך גם לפי דעתו מה היה סבור שיאכל רק חצי עבד קרבן פסח. אלא שע"כ אי אפשר לומר כן שבסיפא דמתני' תנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו, ופרש"י במשנה דמסתמא לא היה דעת רבו להימנות חלק החירות על פסחו, וגם על זה יש להקשות כנ"ל מה היה סבור וע"כ שאף שאם נשאל לו בודאי יחזור בו וימנה אף חלק החירות שהרי רצונו שיאכל מפסחו אך מכל מקום אין הדבר מונח בדעתו בשעת המינוי ואם כן שמא אף בשני שותפים כן הוא. ונראה ליישב שהוקשה לרש"י כיצד מהני מה שאין מקפידים זה על זה להתפיס המינוי הרי סוף סוף זה מינה על של וזה מינה על שלו. ועל כך פירש רש"י שבאמת אם ההקפדה היתה שאינו רוצה למנות חלק חבירו הרי שלא יועיל מה שאינו מקפיד כי מה בכך שלא מקפיד סוף סוף לא מינה את חלק חבירו ולא משמע שהא גופא אם אינו מקפיד ממילא ממנה גם את של חברו כי אף אם אינו מקפיד היינו על דרך השלילה שאין לו קפידא אך לא שיפעל באופן חיובי למנות גם חלק חבירו, ולכן פירש רש"י שההקפדה היא שאינו רוצה שחלקו ימנה על של חברו אך באמת מצד המינוי שלו עשה על שלו ועל של חברו, וכן חברו מקפיד שלא יאכל חלקו משלו אך מצד המינוי מינה את חלקו ואת חלק חברו, וממילא כיון דלא קפדי ממילא לא אכפת ליה שעבדו יתמנה במינוי שכבר מינהו חברו וממילא כשיסכים העבד בדעתו עם מי להמנות יתפוס המינוי הגמור של אותו שותף. ודוק. ש"ס יידן (שיחה) 00:15, 16 בפברואר 2021 (IST)

פסחים פט:

רד"ה ועל חגיגתו

חגיגת י"ד שאף היא באה לכל המנויין, ע"כ. לכאורה קשה מה תלה רש"י חגיגת י"ד במנויי הפסח והלא אין חגיגת י"ד אלא קרבן שלמים בעלמא. ובאמת שלא על רש"י הערתנו כי אם על הגמרא, שהרי אמרה דין אחד לפסח ודין אחד לחגיגה וכמבואר בגמרא להלן שאופן הקדשת המעות או הקרבן הוא הקובע לדין הגמרא שמעות שבידו חולין, ואם כן מזה גופא מבואר שאף חגיגה אופן הקדשה זהה וזה צ"ב. ויעויין במסורת הש"ס מהדורת עוז והדר שציינו לדברי הגמרא לעיל (ע.) שם מובאת דעתו של בן תימא שמקרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח מקשינן חגיגה לפסח לכמה דינים, ולכאורה לפי זה יהיה מבואר שכל דברי הגמרא לענין חגיגה הוא אליבא דבן תימא. ואם כן באמת לדעת חכמים שחגיגה אינה חובה ואין דינה שווה לשל פסח והרי היא שלמים בעלמא לכאורה אם הנמנה הקדיש מעות לחגיגה לא יוכל "לחלל" קדושת הדמים שלו על ידי נתינתם לממנה שכבר קנה חגיגה. ש"ס יידן (שיחה) 15:07, 18 בפברואר 2021 (IST)

אמר רבא קנסא

יש להבין מדוע קנסוהו ומה חורבא נפיק מיניה. ובפשטות אפשר לומר שחיישינן שמא יסבור שהועיל במעשהו זה ואולי אף יבואו להקריב קרבן זה לשמו. ויעויין ברש"י (ד"ה אמר רבא) שכתב קנסו רבנן לקונה דלא ליקני זימנא אחריתי עולה ושלמים דאחר. הרי שפירש רש"י שטעם הקנס כדי שלא יבוא לעשות זאת פעם אחרת אך לא פירש לנו מדוע אותה פעם חמורה כל כך עד שראוי למונעו ע"י קנס שלא יבוא לעשות כן. ועוד יש להבין מדוע אותה הפעם חמורה יותר מפעם זו, שהרי כידוע בכלל קנס כלולים ד' אופני קנס, והם: א. עונש, על שעשה דבר זה. ב. הרתעה, שלא יבוא לעשות דבר זה כיון שייענש על כך. ג. קנס שלא יבוא לעשות דבר זה להבא. ד. קנס שלא יבואו אחרים לעשות דבר זה להבא. ורש"י נקט שהקנס נועד למונעו מלעשות דבר זה להבא וכאופן השלישי הנ"ל.

ובעיקר טעם הקנס יש להעיר דלעיל (עה:) אמרינן סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על בני חבורה שאין מוכרין מעשר שני בירושלים, ועיין בתוספות (ד"ה לפי) שכתבו שגזרו מכירה אטו פדיה, ובשם רשב"א כתבו שלא אסרו מכירה אלא משום בזיון מצוה וכדתנן בריש מסכת מעשר שני שאין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין שוקלין כנגדו. והנה לפי זה לכאורה הוא הדין לענין קדשים אם היה המקח תופס היה מקום לאוסרו משום בזיון קדשים, וממילא אפשר לומר שאף שאין המקח חל סוף סוף יש כאן בזיון מצוה ולכן קנסוהו. ומה שלגבי חגיגה ופסח לא קנסו כן, זה בלאו הכי לא קשה וכמו שכתבו התוס' (ד"ה וזה) שהרי שרי למנות אחרים על פסחו.

עוד כתב רש"י: וכי האי גוונא נמי אמרי אינשי לאו עכברא גנב אלא חורא גנב, כלומר המוכר לא פשע אלא הקונה הלכך מעותיו נדבה, עכ"ל. והיינו שהוקשה לרש"י מדוע קנסינן את הקונה ולא את המוכר ועל כך פירש שהוא מהכלל הידוע דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב. ויש לעיין מדוע הוצרך לזה והיה יכול לומר בפשטות שאין במה לקנוס את המוכר, שהרי בשלמא הקונה הביא מעות וקנסינן שיהיו מעותיו לקיץ המזבח אך המוכר שלא הביא מעות וכי נקנוס אותו שיביא מעות מביתו שמא זאת לא אמרינן.

ועוד יש לדון לפי סברת המוכר והקונה שיתפוס המקח מה רצו שיעלה בדין הדמים, האם חפצו שיהיו הדמים חולים והיינו שתתחלל קדושתם על הבהמה הקדושה מכבר. או שזה ודאי שמעות אלו אכתי ישארו קדושים בקדושת זבח זה ומכל מקום חפצו רק שיהיה הקרבן הזה של הקונה כדי שיוכל להקריבו לשמו. ואם כוונתם היתה שיהיו המעות חולין הרי שבאופן שהיתה הבהמה קרבן נדבה שאמר הרי זו עולה ולא קרבן נדר שאמר הרי עלי, אם כן לו יצוייר שהיה תופס המקח הרי היה הרווח כולו של המוכר שתחילה היתה לו בהמה קדושה שהיה מחוייב להקריבה ועתה יש בידו מעות חולין ואף אינו חייב להקריב קרבן אחר כיון שהיה זה קרבן נדבה. וצ"ב האם גם בכה"ג יש מקום לומר לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. ואולי רש"י יסבור כצד בתרא שאף הם לא רצו להפקיע המעות מקדושתם אלא רק שיהיה קרבן זה של הקונה ויוכל להקריבו לשמו ואח"כ המוכר יקנה במעות אלו קרבן אחר. ש"ס יידן (שיחה) 17:43, 18 בפברואר 2021 (IST)

פסחים צ.

רד"ה אמר אביי

ואע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכן כתב רש"י בד"ה ורבי, אלמא שלו הוא ויכול לאוסרו. וכן בהמשך דבריו: שנתן לה שלמים באתננה ויש בידו לאוסרן. ובסוף דבריו: דלא הוה סלקא דעתאי דפסח לרבי ממון בעלים הוא שיהא בידו לאוסרו. מבואר שהצד שלא יועיל הוא מטעם שכיון שאינו שלו לא מצי לאוסרו. אמנם ברש"י בד"ה דלא משייר בסופו פי' והממנה זונה מתנה הוא שאין בידו למוכרו ואין אתנן חל עליו. משמע שהוא טעם אחר, והיינו שאתנן הוא במה שנותן לה איזה דבר כנגד מעשה הזנות וכיון שאינו שלו אינו דבר הניתן עבורו והנתינה דידיה היא מה שממנה אותה אך עצם היותה מנויה והשייכות של הקרבן אליה זה אינו קשור בהמעשה זנות, וצ"ב שסתרו דברי רש"י. והנה צריך להבין מה שייך כאן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הלא מציאות הוא שהוא אתנן וניתן תמורת מעשה זנות. ובשלמא לענין נעבד אינו יכול להגדיר בהמה זו כבהמת עבודה זרה כיון שאינה שלו אך באתנן מאי איכא למימר. וע"כ צריך לומר שאתנן הוא גם חלות של אתנן דלא מצי מחיל לה. וא"כ אפ"ל שזו כוונת רש"י שאין בידו למוכרו ואין אתנן חל עליו. אך אכתי צ"ב שא"כ אין בידו למוכרו הוא לא סיבת הדבר שהרי הסיבה היא מה שאינו שלו, וא"ז אלא סימן, ודוחק. ש"ס יידן (שיחה | תרומות | דפי משנה) לא חתם

רד"ה מכדי אכילה

כתב רש"י מכדי אכילה, אם יחסר לו מעות שאין לו במה ליקח צורכי אכילת הפסח כגון עצים לצלותו רשאי הוא למוכרו. ולא מכדי מקח, שאם אין לו מעות לסחורה אינו רשאי למכור פסחו לכך, עכ"ל רש"י. וצ"ע שהרי בגמרא נחלקו רבה ורבי זירא האם נחלקו במצה ומרור אך בעצם לצלייתו לכו"ע רשאי. או שאף במצה ומרור לכו"ע רשאי ולא נחלקו אלא בחלוק וטלית. והנה רש"י משך החבל משני קצוותיו, שלגבי מכדי אכילה פירש שהוא עצים לצלייתו ואם כן המחלוקת היא לכאורה בכדי מקח דהיינו במצה ומרור, ושוב פירש רש"י שמכדי מקח היינו חלוק וטלית ומשמע שכדי אכילה שבו לא נחלקו היינו מצה ומרור, וצ"ע. ש"ס יידן (שיחה) 17:43, 18 בפברואר 2021 (IST)

פסחים צב:

אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה וכו'

רש"י מעמיד את דברי המשנה כרב נחמן הסובר הורצה. וטעמו עמו, שהרי לרב ששת שלא הורצה אין להקשות למה נאמר שהרי הא קמ"ל שאף אם רצה להביא אינו מביא. עוד כתב רש"י שהקושיה היא על מי שהיה בדרך רחוקה שהרי על טמא לא קשה מידי שהרי הא קמ"ל שאף אם רצה להביא אינו מביא [ויעויין בתוס' להלן צג. ד"ה דאי מה הרבותא בזה]. והוסיף רש"י עוד, שע"כ רב נחמן סבר כמ"ד שדרך רחוקה היינו חוץ לזמן שחיטה שהרי ע"כ צריך שיוכל לבוא לירושלים בתוך זמן אכילה כדי לאכול את הפסח. ויעויין בתוספות (צב:) שהעירו שהרי יכול לבוא בסוסים ובפרדים. ויש להוסיף ולדון שלכאורה הוא הדין לענין לרוץ. ויש להבין שהרי המשנה מקשה למה נאמר דרך רחוקה ולכאורה הוא חידוש גדול שאינו צריך לרוץ או לבוא בסוסים ובפרדים ומבואר שהוא חשוב אנוס אף בלא שנאמר דבר זה בתורה. ועוד מבואר שלכאורה קשה הרי יכול היה קודם י"ד לחזור או להיזהר מטומאה (באופן שאינו חייב ליטמא) ואם כן מדוע חשוב אנוס, וע"כ מבואר שקודם זמן החיוב אינו מחוייב לדאוג שיוכל לקיים המצווה ויש בזה אריכות במפרשים. אך כאן מבואר יותר מכן, שזה דבר פשוט כל כך עד שאין בכך טעם מספיק לכתיבת דין זה בתורה, ואין אנו אומרים שזה גופא חידשה התורה שאף שהיה יכול לדאוג שלא לטמא או שלא להיות בדרך רחוקה אעפ"כ חשוב אנוס.

והנה יש להבין את יישוב המשנה על קושייתה שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת, ובגמרא מפורש שהפטורין מכרת היינו אף שוגג ואונס, ואם כן צ"ב מה יישוב יש בכך לקושיית המשנה, מדוע הוזכרו דווקא טמא ושהיה בדרך רחוקה יותר משוגג ואונס. והיה אפשר לומר שזה גופא יישוב המשנה שחידוש התורה שפטור מכרת אף שהיה יכול להימנע מהטומאה או מהדרך רחוקה או למהר ולבוא באמצעות פרדים וסוסים.

ומה שכתב רש"י בגמרא פריך כו', יש להעיר שאין זה נמצא בגמרא אלא שהגמרא הקשתה כעין זה על ברייתא המובאת בגמרא. ובאמת צ"ב מדוע לא העמידה הגמרא דבריה על המשנה. וכבר עמד על כעין זה רש"י להלן (צב: ד"ה אמר). ש"ס יידן (שיחה) 10:57, 21 בפברואר 2021 (IST)

פסחים צג.

רד"ה חייב

נפקא מינה דאם שגג בחד מהן והזיד בחבירו חייב אי נמי לגר שנתגייר בין שני פסחים. הנפק"מ השניה היא המופיעה בברייתא בסמוך, אלא הוצרך רש"י להוסיף נ"מ נוספת שאם לא כן יקשה תרתי למה לי ולמה הוצרכו לחלוקת באותה המחלוקת שני פעמים. ואיני יודע אם שאלה זו נכונה גם בברייתות שאפשר שאינם נשנו בבית מדרש אחד. ש"ס יידן (שיחה) 20:15, 27 בפברואר 2021 (IST)

פסחים צג:

הזיד בראשון ושגג בשני כו'

לעיל (ע"א ד"ה תשלומין דראשון) כתב רש"י שלדעת רבי נתן ששני תשלומין דראשון אך אינו מתקן את הראשון, אפילו אם עשה את השני לא הועיל בכך כלום ועדיין חייב כרת. ולפי זה יש לעיין מדוע נקטה הגמרא אופן זה של הזיד בראשון ושגג בשני הרי אף אם עשה את השני עדיין יהיה חייב כרת לדעת רבי ור' נתן, וצ"ל שנקטה אופן זה לרבותא שאפילו אם לא עשה אלא רק שגג לדעת ר' חנינא בן עקביא אינו חייב כי השני אינו רק תיקון לראשון וכפשטות לשון הגמרא בעמוד א' אלא כלל לא נגמר חיובו לכרת אלא אם לא עשה במזיד את הראשון וכלשון רש"י בעמוד א "ומזיד שלו הוא גמרו של כרת דראשון". ש"ס יידן (שיחה) 20:15, 27 בפברואר 2021 (IST)

פסחים צז:

נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים

לכאורה הוא הדין אם הקריב שור, ולכאורה מאחר שבאה המשנה ללמדו שדיחוי מעיקרא הוי דיחוי כמבואר בגמרא, לכאורה היה עדיף להשמיענו דין זה בשור שהוא חידוש טפי. או שנאמר שבשור שהוא מין אחר לגמרי לא חלה עליו מתחילה אלא קדושת דמים וזה חידוש גדול. ש"ס יידן (שיחה) 10:08, 25 בפברואר 2021 (IST)

ירעה עד שיסתאב

מבואר שאינו יכול להקריב את גוף הבהמה שהרי אינה ראויה לפסח. ויש לדון אם יש כאן משום מתפיס תמימים לבדק הבית, שהרי יכול היה להקדישו מתחילה לשלמים ואילו במעשהו גרם לכך שאמנם יפלו דמיו לשלמים אך הוא גופיה אינו קדוש. ובפשטות כיון שהקדיש לפסח הרי מצד ההקדשה דידיה אין כאן התפסה לבדק הבית, רק דממילא כיון שאינו ראוי לפסח אידחי ליה וקאי לשלמים. ש"ס יידן (שיחה) 10:08, 25 בפברואר 2021 (IST)

ויפלו דמיו לנדבה לשלמים

לשון זה לא נמצא בכל הש"ס אלא על נדבת קיץ המזבח, ובאמת יש שמחקו לשון זו וכתבו יביא בדמיו שלמים או יפלו לנדבה ותו לא. והלשון יפלו לנדבה האמור רק לגבי קיץ המזבח אפשר לפרשו בדרך אפשר שהרי אופן הנדבה היה שמניחים הכסף בתוך שופרות גדולים שהיה פיהם צר ותחתיהם רחב כשופר כדי שלא יוכלו להכניס ידיהם ולהוציא המעות שהכניסו. ונמצא שבאמת "הפילו" את הדמים לנדבה. ש"ס יידן (שיחה) 10:08, 25 בפברואר 2021 (IST)

פסחים צח.

רד"ה ושמע מינה יש דיחוי

ותמיהא לי אמאי גרע ממותר הפסח כו'. בפשוטו קושיית רש"י תמוהה שהרי כבר ביאר שם רש"י בשני אופנים או שאיירי במותר מעות פסח ואם כן ודאי שאין כאן דיחוי, ואפילו לביאור השני ברש"י שם שמצא בהמת מותר פסח הרי כבר הקשו התוספות שם (פט. ד"ה ונטרחו) וא"ת ואיך יכשר מותר זה לפסח כו' אבל כ"ע מודו דאם נשאר שעה אחת בלא בעלים דלא חזי תו לפסח. ויישבו, וי"ל הכא כשהפריש ב' פסחים לאחריות וניתותר לו א' דאינו נפסל משום שהניחוהו יחידי. וא"כ הוא הדין והוא הטעם גם על קושיית רש"י הכא.

ובאמת המהרש"א פירש באופן אחר תחילת דברי רש"י והוא עפ"י הוספה מכת"י שאפילו הדמים נדחין מדלא קתני ויביא בדמיו פסח. ובאמת צריך להבין ביאור דיחוי זה שלפסח נדחה אך יכול להביא מהדמים שלמים. אך יהיה מה שיהיה בזה יבואר היטב קושיית רש"י שאם הדמים עצמם נדחים הרי הוא הדין לענין מותר הפסח המבואר שם יש לנו לדחות הדמים. וכן דקדק מהרש"א שקושיית רש"י אין לה מובן אם לא נבאר כן תחילת דברי רש"י. ש"ס יידן (שיחה) 10:08, 25 בפברואר 2021 (IST)

פסחים צט:

רשב"ם ד"ה ואפילו

ואפילו עני שבישראל לא יאכל בערבי פסחים עד שיסב כדרך בני חורין במטה ועל השלחן זכר לחירות. בחידושי הגר"ח (סטנסיל) למד מלשון הרשב"ם (וכ"כ רש"י) שלכאורה מה ענין של שלחן אצל הסיבה, אלא הביאור הוא שבכלל ההסבה דרך חירות הוא שיהיה על השלחן אבל אם יסב על המיטה בלי שולחן אין זו הסבה. ולפי זה ביאר שם מה שכתוב בשו"ע (סימן תעב ס"ב) שיסדר שולחנו יפה בכלים נאים כפי כחו. וכתב הגר"א שהוא משום חירות ואילו בשולחן ערוך הרב (שם סק"ו) שטוב להרבות בכלים נאים כפי כחו אפילו כלים שאינו צריך לסעודה יסדרם יפה על השולחן לנוי זכר לחירות. וביאר הגר"ח שלדעת הגר"א אין זה דין חדש זכר לחירות אלא שהוא מכלל דרך חירות שנאמרה במצות ההסיבה וכשם שצריך שיהיה שם שולחן צריך גם שיהיה השולחן מסודר בכלים נאים. ש"ס יידן (שיחה) 13:11, 1 במרץ 2021 (IST)

תוד"ה עד שתחשך

הקשו אמאי איצטריך עד שתחשך, פשיטא. ובשם הר"י מקורביל יישבו שהו"א שיוכל לאכול מצה מבעוד יום בתוספת יום טוב וכשם שיכול לעשות קידוש ולאכול סעודת שבת ויו"ט בזמן זה. וקמ"ל דכתיב (שמות יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה ומצה ומרור איתקשו לפסח.

והקשה בקובץ שיעורים (אות ריב) שמבואר בתוס' שבלאו הפסוק היה מותר לאכול מצה בתוספת יום טוב, וקשה מדברי התוספות בכתובות (דף מז) שכתבו לגבי מצות ושמחת בחגך, שאיננה בזמן תוספת יום טוב ומאי שנא מצות מצה ממצוות שמחת יום טוב.

ועוד ראיתי בחידושי הגר"ח (סטנסיל) שהקשה למה צריך פסוק לדין זה, דנהי שיש על התוספת דין קדושת יום טוב, מכל מקום הרי בדבר שקבוע לו זמן לא שייך בו תוספת ובמצה נאמר שזמנה בליל ט"ו, ובשלמא לענין קידוש בעינן שיהיה בזמן קדושת יום טוב וכיון שקיבל עליו קדושת יום טוב מבעוד יום לכן יכול לקדש מבעוד יום, אך לענין מצה שזמנה בט"ו מה הועיל בקבלת יום טוב הרי ליל ט"ו אין כאן. ובנוסח אחר מטו שם משמיה שמה שייך תוספת למצוות מיוחדת כגון מצה וסוכה שאין להם שייכות לדין יום טוב, אלא הם מצוות פרטיות שחייבה התורה לקיימים וקבעה להם זמן, ובשעת התוספת עדיין לא הגיע זמנם. ש"ס יידן (שיחה) 13:02, 1 במרץ 2021 (IST)

שם

לפי דברי התוספות שהיה ס"ד שיצא ידי חובת מצה בתוספת יום טוב, כתב בחידושי הגר"ח (סטנסיל) לבאר מה שאמרו ז"ל יכול מבעוד יום ת"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, וצ"ב מה הס"ד שיצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים ביום י"ד והלא מקרא מלא כתיב "ביום ההוא". ולדברי התוספות י"ל שהו"א שעכ"פ בזמן של תוספת יום טוב יצא ידי חובת בסיפור יציאת מצרים. ובפרט לדעת הרמב"ם (חו"מ פ"ז ה"א) שדין סיפור יציאת מצרים הוא דין זכירה להזכיר את יום היציאה כמו זכור את יום השבת לקדשו, וכיון שהוא דין זכירת היום שפיר יש לומר שבתוספת יום טוב שחל קדושת היום יצא ידי חובת זכירתו ובעינן קרא ד"בעבור זה". ש"ס יידן (שיחה) 13:11, 1 במרץ 2021 (IST)