אהל יהושע/חותם תכנית

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־14:17, 24 במאי 2020 מאת מי אדיר (שיחה | תרומות) (←‏ל)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אהל יהושע TriangleArrow-Left.png חותם תכנית

חותם תכנית

כו[עריכה]

בזוה"ק פרשת תרומה (דף קסב:) וז"ל בבר נש אית ביה כמה שייפין עילאין ותתאין. אילין פנימאין לגו ואילין באיתגליא לבר (עיין בדברינו הקדמה ג'[השלם מקור] ביאור חלוקה זו) וכולהו אקרון גופא חדא. ואקרי בר נש חד בחבורא חדא. אוף הכי משכנא כולהו שייפין כגוונא דלעילא וכד מתחברון כולא כחדא כדין כתיב והיה המשכן אחד. פקודא אורייתא כולהו שייפין ואיברין ברזא דלעילא וכד מתחברן כלהו כחד כדין כלהו סלקין לרזא חד. רזא דמשכנא דאיהו אברין ושייפין. כולהו סלקין לרזא דאדם כגוונא דפקודי דאורייתא דהא פקודי אורייתא כלהו ברזא דאדם. ובג"כ כלהו סלקא ברזא דיחודא עכ"ל. מבואר נגלה כמו שכתבנו שהאדם ואבריו והתורה ופקודיה. והמשכן ופרטיו דומים זה לזה ומכוונים אלה לעומת אלה:

ואמנם אף כי לא באתי בסוד ד' לכוון בזה איזה התיחסות פרטי בפנימיותן. עכ"ז אמינא ביה משיעורא דליבא. (אם לא אשגה ברואה) שבפרצוף פנים של האדם. מצויירים בדמותו וצלמו. הארון הקודש והכרובים המונחים בפנים בקודש הקדשים. והמנורה והשלחן ומזבח הקטורת המונחים בהיכל הקודש. ומזבח העולה המונח בחצר המשכן. כי הנה הפרצוף נחלק לשלשה חדרים (או מדרגות או מחלוקות. תקראם איך שתרצה).

החלק העליון (או הראשיי במעלה) הוא המצח המגין על המוח שבתוכו המוקף משני קרומים, שתתאה העשוי כמו שק מקיפו סביב גם למטה (זולת מקום המשכת חוט השדרה בעורף) וכמ"ש ז"ל חייתא דמתנח ביה מוחא.

למטה ממנו הם העינים והחוטם במקומותם. העינים משני צדדי הפרצוף והחוטם באמצעם משוך כלפי הפה למטה יותר מהעינים. והוא המחלוקה או המדרגה השניה.

למטה מהם הוא הפה שהיא מדרגה שלישית שענינו וקשירתו והצטרפותו במלאכתו הן בפעולת הדבור הן בפעולת האכילה ושתיה. הוא הכל בהתאחדו והתקשרו עם איברי הגוף הנמוכים ממנו שהם הקנה והוושט ראשי איברי הנשימה והאכילה שבבטן.

והנה איתא בזוה"ק שהמוח יש לו ג' חללים, קראום בזוה"ק (בא"ר ובא"ז) תלת חללי דגולגלתא. והמה משכן של חב"ד. חכמה בימין, בינה בשמאל, דעת באמצע. כמבואר לי"ח:

כז[עריכה]

עתה נעריך מערכת שבעת הכלים הקדושים הפנימיים שבמשכן ונראה איך הם מתיחסים ומכוונים לעומת חלוקת פרצופו של האדם בשלש מדרגותיו הנזכרים. המצח המגין על המוח הוא כנגד קודש הקדשים. ולכן היה הציץ שכתוב עליו קודש לד' על מצח הכהן הגדול. ובתוכו המוח עם שלשה חלליו משכן לחכמה בינה ודעת. וכן לעומתם בקדש הקדשים הארון ושני הכרובים. (ושני הכרובים הם או"א חו"ב עיין מבוא השיר בספר עוטה אור למר אחי הגרי"ח נ"ע) כרוב אחד מקצה מזה מימין. וכרוב אחד מקצה מזה משמאל והארון באמצע (דעת מכריע). ונתבאר בזה מערכת החלוקה הראשונה.

החלוקה השניה בפרצוף הם שתי העינים והחוטם. ולעומתם ההיכל ובתוכו המנורה בדרום ושולחן בצפון ומזבח הקטורת באמצע. והתיחסות מזבח הקטורת נגד החוטם. אך למותר להעריך דברים בזה. כי החוטם הוא המריח. והקטורת הוא להריח. ומקרא מלא דבר הכתוב ישימו קטורה באפיך. וכמו שריח הקטורת מעורר הקול הנשמע בין הכרובים כדאיתא בזוה"ק (ויקרא נ"ט), כן חללי החוטם מביאין הריח הטוב אל המוח משכן הנשמה. וכמו שהחוטם הוא באמצע הפרצוף, כן מזבח הקטורת הוא באמצע ההיכל נוכח הארון אשר בקדש הקדשים, כמבואר בכתוב (שמות ל) ועיין רש"י שם פסוק ו'. וכמו שבין שתי העינים החוטם נמוך ואינו מפסיק ביניהם והוא משוך כלפי מטה אל הפה, כך מזבח הזהב ממוצע ועומד באמצע בין השולחן והמנורה ומשוך כלפי חוץ קימעא, ופירש רש"י כלפי מזבח לצד פתח ההיכל. וכדאיתא ביומא (לג:). ושם פריך ונוקמיה להדייהו, ופירש רש"י מכוון בינייהו. ומשני, כיון דכתיב ואת המנורה נוכח השולחן. בעינן דחזו אהדדי עיי"ש, והוא ממש כצורת שתי העינים והחוטם.

החלוקה השלישית הוא הפה בפרצוף אדם ולעומתו הוא מזבח העולה נוכח פתח אוהל מועד נוכח מזבח הקטורת ממערב למזרח. ומכוונים זה לעומת זה. הפה אוכל והמזבח אוכל כמו שקראו ז"ל הקרבנות אכילת מזבח. ונתבאר בזה התייחסות פרצוף אדם לשלשת מחלקותיו. לכלי המשכן שבקדש הקדשים ובהיכל ובחצר:

כח[עריכה]

ומה איום ונורא המחזה הזה. על זאת יחרד לב האדם. בראותו כי הקודש והמקדש מכוונים ומיוחסים בפרצופו בשלשת מחלקותיו. וכי המוח בשלשת חדריו נערך אל הארון אשר הלוחות בכתב ד' כלל תורה שבכתב. הנכללים בעשרת הדברים מונחים בו. והכרובים אשר קול ד' מדבר מביניהם תורה שבעל פה. הנובע ממקור החכמה והבינה. וכולם עומדים בקדש הקדשים פנימה. מקום שאין הכהן הגדול רשאי ליכנס שמה כי אם יום אחד בשנה. והאדם עושה בדעתו וחכמתו ובינתו מה שהוא רוצה ומשתמש בם בענינים של רשות. או ח"ו דברים זרים. איך לא יכעוס על עצמו. ואיך ינעמו לו מחשבותיו ורעיונותיו, בטמאו את משכנו יתברך:

כן המחלוקה השניה של העינים והחוטם. עין אחת הימיני נגד המגורה הטהורה. ועין השמאלי נגד השולחן הטהור והחוטם נגד המזבח הקטורת. ואתה בן אדם תתור אחרי עיניך לראות זימה. ותטמא אותם להסתכל בכל דבר שקוץ ומגואל. ובזה עולה טומאתם עד היכל ד' בבית המקדשד של מעלה להחשיך אור המנורה ולגעול את שלחן ד' לאמר מגואל הוא. אזי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. ההיכל בשמי מעל ואתה על הארץ מתחת. ותעפיל לעלות להחשיך מאורות ולטמא טהרות. שהתורה קראתם בכינוי טהרה. המנורה הטהורה, השלחן הטהור. ואיך תעיז לישא עינין ולא להעצים אותם מראות ברע. ואיך לא יחרד לבך בקרבך מלחמוד אשר ראו עיניך (כמאמרם ז"ל עין רואה ולב חומד) הרי טוב היו להם אם באותה השעה היה אש פלדות בוער בם הלזאת יקרא חמדה לחמוד מוקש אדם אשר ילע קודש הרחמן ית"ש יצילנו. הכי קרא שמם עינים כי המה עוינים אותך בכל פינותיך אשר תפנה שם.

ועל זה אמר המקונן בהתבוננו על החורבן לחקור מה היא הנסיבה שגרם כל זה. ואחר אשר מישש כל כלי בתי איבריו. בחן ומצא מי היה בעוכריו יותר מכולם. והשכיל כי האשם תלוי בעינים יותר מבכל האברים. וכמו שאמרו ז"ל העין רואה ואח"ז הלב חומד, ואח"ז כלי המעשה גומרים. ואלמלא העין ראה לא חמד הלב ולא פעלו עולה כלי המעשה. והנה אמרו ז"ל עיר קטנה זה האדם, ואנשים בה מעט אלו אבריו של אדם שהמה בנות עירו, וזהו שאמר מי עולל לי החורבן, והשיב לעצמו עיני עוללה לנפשי יותר מכל בנות עירי שהם יתר האברים והוא מבואר.

ואיך לא תכסך בושה שכאשר ישאלוך בעמדך למשפט איה הקדשה אשר נמשך לבבך אחריה. תשוב היא בעינים. למרות עיני כבודו יתברך אשר נכחם דרכי איש. לכן נצור נא עיניך האיר אותם במאור התורה. אל יליזו דבריה מעיניך. כי מהם תוצאות חיים:

כט[עריכה]

ואמנם כשנחקור בפרטות התיחסות העינים נגד המנורה והשלחן. נמצא כי שתים רעות יש בעינים ולעומתן שני תקוני תשובה. המכוונים בשלחן ומנורה ונבארם בעזה"י. האחת, היא מה שהגדנו בסמוך, והיא ראיית הזנות. שמלבד שהיא סיבה לחמדת הלב ולפועל כלי המעשה שנזכר, אלא שההסתכלות בעצמו הוא לא תעשה. מנאה בספר חרדים פ"ב. ואמרו ז"ל (ברכות סא.) יד ליד לא ינקה רע, כל המרצה מעות מידו לידה כדי להסתכל בה לא ינקה מדינה של גיהנם. ואמרו עוד מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבפנים עם שכשיטין שבחוץ לומר לך שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו הסתכל במקום התורפה. ואמרו עוד ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו היא פנויה, באשת איש ואפילו היא מכוערת.

והענין השני התלוי בראיית העינים, היא צרת עין. שקראוה חז"ל (אבות פ"ב מי"א) עין הרע. ואמרו ז"ל (ערכין טז.) על ז' דברים נגעים באים כו' ועל צרות העין. ואמרו (ב"מ קז:) צ"ט מתים בעין הרע. ובפרט בתלמידי חכמים דאמר ר' חנינא (ב"ב ע"ה) כל מי שעיניו צרות בת"ח בעולם הזה, מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא. ואמרו באבות דרבי נתן (פט"ז) עין הרע כיצד, שלא תהא עינו של אדם צרה במשנתו של חבירו. מעשה באחד שהיתה עינו צרה במשנתו של חבירו ונתקצרו חייו ונפטר והלך לו. והוא ענף מן הקנאה ששנו חכמים עליה שמוציאה את האדם מן העולם.

ויש עוד ענין צרת עין, בשל עצמו, שרעה עינו מתת לאחר חילו. (וההבדל בין אמוץ הלב לצרת עין, כי אמוץ הלב הוא מצד עצמו, וצרת עין הוא מצד הזולת שנהנה מנכסיו. אמוץ הלב מצד הנותן ורע עין מצד המקבל. והדברים ארוכים אין מקומם פה).

והנה המטמא עיניו בזנות. רפואתו היא שינדד שינה מעיניו ויעסוק בתורה כדאיתא באבות דרבי נתן אמר רשב"י כל הנותן דברי תורה על לבו מעבירין ממנו כו' הרהורי עבירה הרהורי זנות. ועיין נפש החיים שער ד' פרקים ל"א-ל"ב באורך. ומי שעינו צרה בשל אחרים או בשלו. רפואתו היא להתרגל שיהיו עניים בני ביתו ולערוך שולחנו לאביונים. וטוב עין יבורך. ועשר בשביל שתתעשר אמרו ז"ל. ועיין זוה"ק פרשת תרומה בענין קדושת השלחן מאן דיהיב למסכנא עייש"ב.

ולזה בחר ד' בשני כלים הטהורים. בהיכל קדשו. המנורה והשלחן. המנורה היא נגד התורה כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור, ואמרו הרוצה להחכים (בחכמת התורה) ידרים וסימנך מנורה בדרום. והשלחן הוא נגד העושר להיטיב לזולתו וכמ"ש ז"ל להעשיר יצפין וסימנך שלחן בצפון. ובפרצוף אדם מכוונים לשניהם שתי העינים. הימיני נגד המנורה לתקן עין הזנות. והשמאלי נגד השלחן לתקן עין צרה והם חכמה ועושר, תורה וצדקה וכאמור:

ל[עריכה]

והשלישי שבחלוקה השנית שבפרצוף אדם. הוא החוטם והוא מכוון נגד מזבח הזהב שבהיכל ובספר חרידים כתב דבשמים של עבודת גילולים ושל עריות אסור להריח בהם ואיכא עשה ולא תעשה בתרווייהו. וחז"ל דרשו לא תנאף, לא תהנה אף, שהוא החוטם. והנביא אומר וברגליהם תעכסנה, ואמרו ז"ל שהיו מטילות מור ואפרסמון במנעליהן כו' ונכנס בהם כארס בכעס. ומסיים הנביא ואומר והיה תחת בשם מק יהיה. והזונה מתפארת (משלי ו) נפתי משכבי מור אהלים וקנמון. כי ריח הבושם ממשיך לזנות. ולכן הקב"ה כועס על עריות וזנות שהכעס נקרא גם כן אף. ואמרו בזמן שזנות בעולם אנדרלמוסיא בא לעולם. ולעומת זה הקטרת משיב האף. ועולה לרצון לפניו יתברך כמו שנאמר ישימו קטורה באפיך:

כן בחלוקה השלישית שהוא הפה לאכול וכנגדו מזבח העולה לאכילת קרבנות. וכשח"ו מטמא את פיו במאכלות אסורות פוגם למעלה בקדושת מזבח העולה שאמרו ז"ל (סוף מנחות) שמיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. והכתוב קראו טומאה אף שאינו אלא איסור כגון טריפה וחלב ודם וכיו"ב. וז"ל החסיד במסילת ישרים פי"א המאכלות אסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם. עד שקדושתו של המקום ב"ה מסתלקת ומתרחקת ממנו, וזהו שאמרו ז"ל בספרי לא תטמאו בהם ונטמתם בם אם מטמאים אתם בהם סופכם ליטמא בם. ואמרו ונטמתם בם ונטמתם שהעבירה מטמטמת לבו של אדם והוא נשאר בהמי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות אסורות יתירות בזה על כל האיסורין כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש. ונעשים בשר מבשרו כו'. ומי שיש לו מוח בקדקדו יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים. שאם יארע לו שנתערב במאכלו דבר ארסיי האם יפקיר את עצמו לאכול הימנו. אף איסור המאכל הוא ארס ממש ללב ולנפש עכ"ל. ובספר חרדים פ"ד מנה בענין האכילה כמה מצות עשה ומצות לא תעשה עיי"ש.

הנה התבאר ענין פרצוף האדם והשומרו בקדושה בשלשה חלקיו יזכה לראות פני השכינה. כי הוא לא פנים קלקל. ולכן לא יבוש להרים פניו אליו יתברך. וכשהאדם פוגם פרצופו נאמר עליו משנה פניו ותשלחהו. והנביא אומר הכרת פניהם ענתה בם. והעידו על קדוש ד' האר"י לוריא זצוק"ל שכשהיה רואה אדם בפניו הכיר בו אף חטא אחד קל. ואיתא בספר חרדים (פ"ד במ"ע התלויות בושט סימן א) וז"ל ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמו"ה יצחק אשכנזי (הוא האר"י לוריא) ז"ל נסתכל בפני תלמיד חכם אחד ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים, והיה אותו תלמיד חכם מפשפש בדבר עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת לתרנגולים מאכל בבקר. ואז צוה עליה לגבל להם הסובין בבקר וכן עשתה. והאר"י לא ידע וכשראהו אח"ז אמר לו סר עונך ושאלו מה היה הדבר והגיד לו, עכ"ד. ואיך לא נבוש ולא נכלם אשר קלקלנו פנינו בעונותינו הרבים. אוי נא לנו כי כסתה כלימה פנינו. שחתנו צלמנו עד כי משחת מאיש מראה פנינו. טנפנו בפשעינו חצירו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ומזבחו היכלו ושלשת כליו הקדושים והטהורים. קדש הקדשים והארון ושני הכרובים. אתה ד' חנינו והשיבנו אליך ונשובה, האר פניך ונושעה, ונזכה לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו:


·
מעבר לתחילת הדף