אהל יהושע/ג

דרוש ג (ר״ה ט״ז:) א״ר כרוספדאי א״ר יוחנן שלשה ספרים נפתחין בר״ה אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים. ואחד של בינונים כו׳ ונחלקו התוס׳ והרמב״ן. התוס׳ הוכיחו שהחיים והמות האמור כאן הוא חיי העוה״ב. והרמב"ן מיאן בזה דא״כ מאי שייך לדין ר״ה דין שנתיי. וביאר שצדיק ורשע דקאמר כאן הוא צדיק בדין זה של חיים. עי׳ שער הגמול ובר״ן כאן. ואענה אף אני חלקי בעזה״י:

א תניא בסוף פ״ק דקידושין (ל״ט:) ר׳ יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצידה שאין תחיית המתים תלויה בה בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכת ימיו של זה. אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך ודלמא לאו הכי הוי ר׳ יעקב מעשה חזי ע״כ. ומה שיש לשאול על זה. דלמה לי׳ לאוכוחי דווקא ממ״ע שמתן שכרה בצידה. ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא ועיקר השכר הוא לעוה״ב. הלא ממה שהרבה צדיקים מגיע אליהם כמעשה הרשעים מוכח שפיר דשכרם צפון לעוה״ב. ב) איך מוכח מזה תחיית המתים. דלמא יקבלו שכרם בג״ע בעוה״ב. ומאן מוכח שיחיו המתים. וכי מלתא זוטרתי היא העוה״ב. שאמרו ז״ל שיפה שעה אחת של קורת רוח שם מכל היי העוה״ז. ג)ולא עוד אלא שפריך דלמא לאו הכי הוי ומשני ר׳ יעקב מעשה חזי. משמע דאלמלא ראה לא האמין שיש שכר בעוה״ב. ואנחנו רואים מעשים כאלה בכל מקום ובכל זמן :

ב. ואשר יראה בזה דר׳ יעקב מוכיח רק ענין תחיית המתים. שהאריכו חז״ל בפרק חלק להביא ראיות שיעמדו המתים בעת התחיה ויחיו. ומעוה״ב שאחר המות עד התחיה לא מיירי כלל. דידוע מ״ש הרמב"ן בשער הגמול, שאחר המות תתענג הנפש הקרובה ביותר אל איכיות הגוף בג״ע התחתון והנשמה הקדושה החצובה מתחת כסא הכבוד בג״ע העליון ולשתיהן קיום נצחיי עי״ש שהאריר בזה. והגוף ינוח בקבר עד שתעלה רצון מאת הבורא ית״ש להחיות מתים אז יתנער מעפר והקב״ה יחזיר נפשו ונשמתו לפגרים מתים ויחיה. והנה כל מצות שבתורה יתכן לפעמים שלא יהנה הצדיק מהם בעוה"ז כלל. כדרבא במ״ק (כ״ח.) וכדר׳ אלעזר בן פדת ור׳ חנינא בן דוסא בתענית (כה.) ורבות כיוצא. ושכר זכיותיהם עתיד לבוא בעולם הבא בג״ע. וכמשז״ל היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. ולא על זה בא ר׳ יעקב לדון ולהוכיח, כי מי לא ידע זה. אמנם ר׳ יעקב מוכיח ממ״ע שמתן שכרה בצידה כגון הנהו דכיבוד אב ואם ושילוח הקן שהאדם כמו שהוא בגופו ונפשו ונשמתו בחיים חייתו אותו יעדה התורה שיעניקהו ממצות אלה. ולכן הדין שכל מ״ע שמתן שכרה כתוב בצידה אין ב״ד של מטה מוזהרין עליה כדתניא (חולין ק"י:). משום דאיהו על חייו לא חס אין לב״ד לחוס עליו. (משא״כ בשאר מצות אם א"ל עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו.) וכמ״ש למען ייטב ל״ך, היינו כמו שהוא עומד לנוכח. ולמען יאריכון ימי״ך אתה האיש המקיים. וכשעלה בסולם לקיים שתי מצות שמתן שכרן כתוב בצדן ונפל ומת, גדולה התמיה היכן טובתו של ז״ה, והיכן אריכת ימיו של ז״ה הנוכחי החי עמנו. וכי תאמר יתענג בג״ע שלמטה לנפש ושלמעלה לנשמה אחר המות, יקשה עונג הגוף שהובטח עליו היכן אזיל. אלא ע״כ שיש עוד עולם התחיה שגם הגוף יחיה ויעמוד ואז יקבל שכרו של למען ייטב ל״ך ולמען יאריכון ימי״ך בעולם שכולו טוב וארוך. ופריך הגמרא מאין מוכח מכאן שיש תחיית המתים מן התורה. דלמא לא איקלע כך ולא הכי הוי. ומשני ר׳ יעקב מעשה חזי. ש״מ שיש לפעמים תשלום הדברים שנהנה בהן בעה״ז בעתיד בעת התחי׳. וכן יתכן שיהיו ענין הדברים שאוכל פירותיהן בעוה״ז. דלאו לכ״ע כן וימצאו אותן שבעוה״ז לא יהנו מפירותיהן. ויהנו מהן בעתיד אחר שיחיו בגופיהן וכאמור:

ג. ומעתה נשובה ונחקורה. הנה הדין שאחר המות בעוה״ב להעניש האדם בגיהנם לנקותו מעבירות שבידו. ולהתענג בג״ע בעד מצות שבידו איננו שני הפכים בנושא אחד. כי יש ויש מקום וזמן לקבל עונש תחלה בעד העונות. ואחר המירוק ליכנס בג״ע. אולם שכר מצות ועבירות שבעוה״ז או בזמן התחיה, יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד וזמן אחד. למשל אדם שקיים כיטד אב ואס או שילוח הקן שמתן שכרו בצידו הטבה ואריכת ימים. וכנגד זה עבר עבירה שמפסדת ההטבה בעוה״ז כגון עון מדות ומשקולות שאמרו ז״ל לא יהיו בביתך משום איפה ואיפה לא יהי׳ בכיסך משוס אבן ואבן. וכן באריכת ימים יש עבירות שמקצרין ימיו ושנותיו של אדם. והרי מעשיו מתנגדים זה לזה. והם שני הפכים בנושא אחד בזמן אחד במשך החיים של העוה״ז. כי העושר איננו עוני וכי״ב. ובהכרח ידחה האחד מפני שכנגדו וכל דאלים גבר לפי שיקול תמים דעים ית״ש. וכאשר ידחה יעוד הטוב של הטבה ואריכת ימים בהכרח ידחה לזמן התחי׳ שיקום אז בנפשו וגופו וכמו שהוכיח ר׳ יעקב. וכן הענין בעת התחיה, שמי שזוכה לקום בתחיית המתים עם הצדיקים הרי זכה, ומי שלא יזכה הרי לא יקום ולא יתכן החיים והמות ביחד בנושא אחד. ולזאת איפה כאשר יקרה אדם שגשחת בדעות ואינו מאמין בתחיית המתים. שדינו שלא יקום ולא יחי׳ אז וכמשז״׳ל הוא כפר בתחיית המתים לכן לא יהא לו חלק בתחיית המתים ולעומת זה הוא מקיים כבוד אב ואם שמתן שכרו בצידו הטבה ואריכת ימים. ובהכרח לדחות האחד מפני שכנגדו. ומחמת זה יהי׳ דינו שיזכה להטבה ואריכת ימים בעוה״ז לקיים היעוד של שכר כאו״א. וידחו העונות המפסידות הטבה ואריכות ימים לעולם שאחר המות. וכן מתחלף החשבון בכמה גווני והכל בערך מצומצם זה לעומת זה וזה מכריע זה. עד כי יתכן שמי שעתיד לעמוד בתחיית המתים לא יאריך ימים בעוה״ז כי ישלמו לו אז בעת התחיה שכר המצוה של הטבה ואריכת ימים ומי שאינו עתיד לעמוד יאריך ימים. וכן בענין ההטבה והעונג בין רב למעט. ויש שזוכה לשניהם בעוה״ז ובתחיית המתים. ויש שמאבד שניהם. הכל לפי מעשיו הגורמים לזה לצדיק ולרשע לטוב ולחוטא כמבואר במעט השקפה:

ד. ומעתה נאמר בביאור הך דג׳ ספרים שפשוטו כמשמעו. שצדיקים נכתבים לחיים הוא לחיים הנצחיים של תחיית המתים. ורשעים למיתה שלא יעמדו לתחיית המתים וכמו שפירשו התוס׳. וכי תשאל ותאמר מאי שייטי׳ של תחיית המתים לדון עליו עתה בחייו. בר״ה. הרי ג׳ כתות ליום הדין של קודם התחיה. צריך וצריך הוא לידע איך לדונו בעוה״ז לענין הטבה ואריכת ימים. כי מי שזוכה לתחיה יתכן לדחות ההטבה ואריכת ימים לזמן התחיה וכההיא דרבי יעקב. כשיש דבר לנגדו שמדחה אותו. ומי שאינו זוכה לתחיה בהכרח אם יש לו מצוה ששכרה הטבה ואריכת ימים שיפסקו דינו להיטיב לו ולהאריך ימיו בעוה"ז. או ששניהם כאחד טובים וכאמור. ולכן אין לתמוה על החפץ בראותינו רשע ואינו מאמין מאריך ימים. והמאמין ימות בלא עתו. כי זה ממיר עולם התחיה בחיי העוה״ז. וזה ממיר העוה״ז בחיי זמן התחיה. וזה בשיש בידו חטאים מאבדים ומפסידים ממנו העוה״ז. אבל אם אין בידו עונות גורמים לאבד ממנו העוה״ז אז לא סני להו לצדיקי למיכל תרי עלמי וכדאיתא בהוריות י'. וזמשר״ל: