אגלי טל/פתיחה
|
< הקודם · הבא > |
|
דף זה נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך דף זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
אמר השם יתעלה [שמות כ"ג י"ב] ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות זה מצות עשה לשבות ביום השבת וצונו עוד במצות לא תעשה שלא לעשות מלאכה ביום השבת שנא' [שם כ' י'] זכור את יום השבת לקדשו וגו' לא תעשה כל מלאכה וגו' ונכפלה מצות שבת בתורה עד י"ב פעמים ומהו הפעולה שנקרא מלאכה רבותינו ז"ל למדו [א] שכל הפעולות החשובות שהוצרכו למשכן שעשה משה במדבר הוא הנקרא אב מלאכה. ודקדקו חז"ל אחר הפעולות החשובות ההם שהוצרכו למשכן ומנאום ושנו במשנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. הזורע, החורש, הקוצר, המעמר, הדש, הזורה, הבורר, הטוחן, המרקד, הלש, האופה, הגוזז את הצמר, המלבנו, המנפצו, הצובעו, הטווהו, המיסך, העושה שתי בתי נירין, האורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, המתיר, התופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד צבי, השוחטו, המפשיטו, המעבד את עורו, הממחקו, המשרטטו, המתחכו, הכותב שתי אותיות, המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, הסותר. המכבה, המעביר, המכה בפטיש. המוציא מרשות לרשות. ולכל אחד מאבות יש תולדות הם הדומין בצד מה להאבות. ובין האבות ובין התולדות נקראין מלאכה:
[ב] ומאחר שנאמר בתורה תשבות שמשמעה שאפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן אסרו חכמים הרבה דברים משום שבות מהן דברים האסורין מפני שהן דומין למלאכות ומהן דברים האסורין גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה:
[ג] וכן מלאכה שעשה אותה כלאחר ידו אעפ"י שאין חייבן עליה מן התורה אסור מדבריהם. והזהיר והנשמר מכל אלה הפעולות שלא לעשותם ביום השבת זוכה לחיי העולם הבא ולמתן שכר שאין לו חקר. והעובר והעושה ביום השבת אחת מן הפעולות שנקראין מלאכה בין אב בין תולדה במזיד בתראה בזמן שבהמ"ק קיים נסקל ובלא התראה ענוש כרת ובשוגג חייב להביא קרבן חטאת קבועה. ועל דברים האסורין משום שבות יש מהן שלוקין עליהן מכת מרדות ויש מהן שאסור לכתחלה לבד ואין לוקין עליהן כלל. וראיתי לבאר את דיני הל"ט מלאכות הן ותולדותיהן ושבותיהן עד מקום שידי מגעת בעזר החונן לאדם דעת:
[א] (א) שכל הפעולות החשובות שהוצרכו למשכן שעשה משה במדבר. ש"ס מכילתין צ"ו: ובתוס' שם ד"ה ולר' אליעזר ועיין מה שכתבנו במלאכת האופה סק"ט אות יו"ד בס"ד. ועוד בש"ס בכמה מקומות דכל מידי שבת ממשכן גמרינן:
(ב) ויש לחקור בזה שתי חקירות. א'. אי גמרינן ג"כ מקרבנות שבמשכן או דילמא לא ילפינן אלא ממשכן עצמו. ב'. בזריעה וקצירה ואינך מלאכות דפירש"י בפרק כלל גדול ע"ג. (ד"ה האופה) שהי' בסממנים של מלאכת המשכן והכי איתא במכילתין מ"ט: אין חייבי אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן הם זרעו ואתם אל תזרעו הם קצרו ואתם אל תקצרו ופירש"י (ד"ה הם) הם זרעו וקצרו סמנין לצבוע תכלת ועורות אלים וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע עכ"ל. אם לאחר שנצטוו על מלאכת המשכן זרעו וקצרו וכו'. או דילמא דמכבר הי' מצוי בידם. אלא דמ"מ דמאחר שדברים אלו באים ע"י חרישה וזריעה וכו' חשיב דברים אלו הי' במשכן:
(ג) ולאחר העיון נראה דשתי חקירות אלו תלויים זה בזה. ותחילה נבאר חקירה הראשונה:
(ד) והנה רש"י במשנה דפרק כלל גדול ע"ג. ובדף מ"ט: שהבאנו לעיל שפירש זריעה וקצירה וכו' בסמנים שהי' צריכין לצבוע ולא פירש בזריעת חטין למנחות. משמע דס"ל דלא ילפינן אלא ממשכן עצמו ולא מקרבנות שהוקרבנו במשכן. וכן יש להוכיח מדמקשה הש"ס ע"ד: גבי מלאכת האופה. שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה דלא הוה במשכן. הא הוי אפיית לחם הפנים וחביתין. אלא ודאי דלא גמרינן אלא ממשכן עצמו. ובני ר' תבנית:מידערב הביא ראי' משאלת הגמ' ע"ה. שוחט משום מאי חייב. ואי גמרינן מקרבנות שבמשכן. הא הוי שחיטה בקרבנות:
(ה) אך בחדושי הרב ר' אברהם בנו של הרמב"ם הנדפסים בראש ספר מעשה רוקח ובתשובות הרמב"ם דפוס לפסיא מחודש קל"ד זה לשונו העימור הוא מה שמקבצים העמרים חבילות חבילות וכו' וכתב רבינו האי גאון ז"ל שאלו האחד עשר מלאכות ישנן בקרבן תמיד בכל יום ובחביתי כהן גדול ובמלואים כולן מזרע וקציר וכן גרסינן בפרק במה טומנין הם זרעו אתם לא תזרעו הם קצרו אתם אל תקצרו וכו' עכ"ל:
(ו) ונראה דשורש מחלוקת שבין רב האי גאון לרש"י ז"ל ממשנה דפרק המצניע צ"ב. המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתפיו חייב שכן משא בני קהת. ופירש"י (ד"ה שכן) משא בני קהת בכתף ישאו וימין ושמאל וחיק אורח ארעא [וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשנה (שבת פ"י מ"ג) וז"ל הוצאת בני קהת לארון היתה בכתף. ובחיבורו פרק י"ב הלכה י"ב המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בתוך חיקו חייב מפני שהוציא כדרך המוציאין המוציא על כתפו חייב אף שהמשאוי למעלה מעשרה שכן הי' משא בני קהת וכל המלאכות ממשכן אנו לומדין אותן. הנה שמפורש כפירש"י ימין ושמאל וחיק כדרך המוציאין ועל כתיפו לבד לומדין ממשא בני קהת] ובשם ר"י בר"י מצאתי שאמר רב האי שמפורש בירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף עכ"ל. וכן פי ר"ח כפי' הירושלמי:
(ז) והנה הדבר ברור שמדברי הירושלמי אלו דהמשנה לומדת ממשא הקרבנות שנשא אלעזר הכהן. למד רב האי גאון ז"ל דלמדין מקרבנות:
(ח) ומה דקאמר הש"ס הנ"ל דאפייה לא הוי במשכן אף דלפי דברי הרב הרי גאון ז"ל הרי הי' בלחם הפנים ובחביתין. יש ליישב דהנה הא דילפינן מלאכת שבת ממשכן היינו משום שנסמכה שבת לציווי מלאכת המשכן כמו שפי' רש"י ורשב"א מכיליתן מ"ט: והנה מדנסמכה שבת למשכן ילפינן ג"כ דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת. ויש לומר דהני תרתי לימוד אחד הם. דמשום דנסמכה ילפינן אשר אזהרינהו שלא לעשות משכן בשבת. ושוב נשמע מזה דכל מידי דהוי במשכן אסור בשבת דמלאכה הוא. וכעין זה מצאתי בתוס' עה"ת פרשת כי תשא דהא דנסמכה שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת וכתבו התוס' מכאן יש ללמוד דכל מלאכות שהי' במשכן אסורין בשבת עיי"ש:
(ט) ולפי"ז מיושב הקושיא שהקשה בני ר' שמואל נ"י לשיטת הרב האי גאון ז"ל משאלת הגמרא שוחט משום מאי חייב. ואי גמרינן מקרבנות הא הוי שחיטה בקרבנות. דכי היכי דלמידין ממנחת התמיד והחביתין והמלואים. כמו כן נילף נמי משחיטת קרבנות הקבוע להם זמן. ולפי הנ"ל מיושב שפיר ולא קשה מידי. דהתינח זריעה קצירה ואינך מלאכות. שאף במנחות הקבוע להן זמן שדוחות את השבת זריעה וקצירה וכו' דידהו אינן דוחות את השבת שפיר תוכל לומר מדאזהרינהו רחמנא שלא לעשות שום דבר לצורך המשכן בשבת. שמע מינה דזריעה וקצירה וכו' מלאכות שבת נינהו ואסור בשבת. דאל"כ הרי הי' יכולין לזרוע ולקצור בשבת לצורך המנחות אלו. אבל איך תאמר מדאזהרינהו רחמנא שלא לשחוט בשבת לצורך קרבנות. אדרבה הא שחיטה לעולם דחיא שבת בכל קרבנות הקבוע להם זמן ושחטו באמת הקרבנות בשבת. ומקרבנות שאין קבוע להם זמן ודאי לא ילפינן דאינו מוכרח שקרבו כלל. ותדע שהרי הרב האי גאון ז"ל לא מנה רק מנחת התמיד והחביתין והמלואים שכל אלה קבועין להם זמן. ולא מנה מנחת נדבה. משום דאינו מוכרח שקרבו כלל לא שייך ללמוד מהם:
(י) ולפי"ז מיושב נמי מה שהקשיתי לעיל מדמקשה הש"ס שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה שלא הוה במשכן. והרי לשיטת רב האי ז"ל הוה אפייה בלחם הפנים וחביתין ובמלואים. יש ליישב דהנה במנחות צ"ה: אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינו דוחה את השבת. ובגמ' שם ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואינן דוחות את השבת איפסלא בלינה. אמר רב אשי וכו' אלא דרב אשי בדותא הוא. ובתוס' שם (ד"ה אלא) ותברא מי ששנה זו לא שנה זו. פי' דמאן דאית לי' אפייתן בפנים דתנור מקדש באמת דוחות את השבת. ואף דהרמב"ם פסק (פ"ה מתמידין ומוספים ה"ז) דתנור מקדש. ומ"מ פסק (שם ה"י) דאינו דוחה את השבת. מ"מ רבי בעצמו הא סבירא לי' מפורש בדף ע"ב: שם דאפיית שתי הלחם דוחה שבת משום דקסבר רבי תנור מקדש ואי אפיה לה מאתמול איפסלא לה בלינה. וה"ה אפיית לחם הפנים. ומעתה שפיר מקשה הש"ס שביק תנא בישול סממנין וכו' ונקט אופה דלא הוי במשכן היינו דרבי שסידר המשנה וסידר אופה בסדר המלאכות ולדידיה הרי אפיית לחם הפנים דוחה שבת ואין למידין ממנה כנ"ל [ואפייה שאינה דוחה שבת לא הי' כלל במשכן לרבי]. ואף דרבי בעצמו סתם במשנה דלחם הפנים אינן דוחות שבת בס"פ שתי הלחם. מ"מ מקשה הגמ' דיותר הו"ל למתני בישול דגם לדידיה הוי במשכן מאופה דלדידי' לא הוה במשכן. ויותר טוב למתני במתניתין כדברי הכל. ועי' שבועות כ"ג: תוספות ד"ה דמוקי לה כדברי הכל. שהקשו ולוקמי במפרש וד"ה. ותירצו דאי במפרש לא מתקומי מתניתין כרע"ק דמשמע הא סתם פטור. הנה דמקפיד לאוקמא מתניתין גם אליבא דרע"ק דיחידאה הוא ולית הלכתא כותיה. כל שכן שיותר טוב לשנות בישול סממנין לאוקמי גם אליבא דנפשיה:
(יא) ובזה ניחא תירוץ הגמ' סידורא דפת קנקיט וקשה וכי בשביל זה ימנה אופה באב מלאכה אשר באמת היא רק תולדה לדעת כמה ראשונים. ואף שדעת הרמב"ם (פ"ז משבת ה"א) שגם אופה וצולה הם אב אחד עם מבשל. מ"מ מה נעשה להירושלמי (שבת נ:) שמקשה ג"כ כקושית הש"ס דידן בזה הלשון את חמי אפיי' תולדה לבישול ואת אמר הכין ומשני ג"כ כתירוץ גמ' דידן בגין דמתניתה סדר עיסה תנינותה עמהון. וקשה מ"מ איך נמנה אופה בכלל אבות ואינו אלא תולדה לדברי הירושלמי. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת להלכה דאים אפיית לחם הפנים דוחה שבת שפיר ילפינן אופה מלחם הפנים והוה אב מלאכה. אך דמקשה דטפי הו"ל למנות בישול שיהי' כדברי הכל ומשני דמשום סידורא דפת שנה אופה אף שאינו כדברי הכל אלא כפסק הלכה דאין לחם הפנים דוחה שבת וילפינן מלחם הפנים. ולרבי באמת יליף אופה מבישול סממנין:
(יב) ובאמת צ"ל דלרבי גם מלאכת לישה ילפי מסממנין דאם אפייתן דוחה שבת גם לישתן דוחה שבת דאי לשו לה מאתמול ואפו להו למחרתו איחמצא. ודוחק לומר שעוסקין בבצק כל הלילה או הוטלו לצונן. אלא ודאי דגם לישה מסממנין יליף לה רבי*):
(יג) וישוב זה צ"ל גם לדעת רש"י ורמב"ם שהרי ע"כ מודים שדברי ירושלמי ברור מללו דילפינן מקרבנות אך שהם דחו הירושלמי מהלכה כמו שיתבאר לפנינו. והא הירושלמי אמר ג"כ אפיי' לא הי' במשכן. וע"כ לומר שגם רש"י ורמב"ם ס"ל דלהירושלמי יתיישב כנ"ל:
(יד) ועתה נבאר דעת רש"י הנ"ל דלא ילפינן אלא ממשכן עצמו. נראה דלא סמך על הירושלמי כמו שנראה מפירושו ימין ושמאל וחיק אורח ארעא. ופירושו של הירושלמי כתבו בשם רב האי דקשה לומר שרש"י בעצמו לא הי' לו ירושלמי שבת לראות שכן כתב הירושלמי במקומו. והוצרך להביא שאמר רב האי שנמצא בירושלמי. ומוכרח שרש"י בעצמו דחה את הירושלמי מהלכה. וכן הרמב"ם שכתב הטעם דימין ושמאל וחיק הוא כדרך המוציאין ולא כלימוד הירושלמי. נראה שדחה את הירושלמי מהלכה:
(טו) אך הטעם שדחו הירושלמי מהלכה נראה. דהנה רש"י כתב כמה פעמים [מכילתין י"ח. (ד"ה שטוענין) קמ"ג: במשנה (ד"ה אין)] דסחיטת זתים וענבים הוא תולדה דדש*) וכן כתב הרמב"ם פ"ח מה"ש ה"ז מפרק הוא תולדת דש ושם בהלכה יו"ד הסוחט חייב משום מפרק הרי דהסוחט הוא תולדת דש. ולשיטת רב האי בשם הירושלמי דילפינן מקרבנות התמיד ואינך הא הי' סחיטת זתים וענבים במשכן לצורך נסכי התמיד. ואין צורך ללמדו מדש שיהי' רק תולדה אלא דהוא גופא הוי במשכן. והא דלא מנה התנא באבות מלאכות דריכת זתים וענבים באפי נפשייהו. יש לומר משום דדריכת זתים וענבים ענין אחד הם עם דש. הוא אב אחד עם דש. וכעין שכתבו התוס' מכילתין ע"ד. (ד"ה אע"ג) במנפץ פשתן דהוה במשכן ולא הוי אב בפני עצמו. משום דהוי דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן עיין שם:
(טז) אך רש"י מכילתין ע"ה: בסוף הסוגיא (ד"ה הרי) בהא דמדקדק היינו אורג פירש"י דהיינו אורג ממש ולא דמי לזורה בורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח. היינו דזורה ובורר חלוקים זה מזה. דזורה הוא במוץ ובורר הוא בצרורות. וזה וזה בחיטין. ומרקד הוא בקמח. ועי' בביאורנו למלאכת זורה סק"ג אות ה'. הרי דמרקד חלוק מזורה ובורר דזורה ובורר הוא ביבש ומרקד הוא בקמח שדומה קצת ללח. וא"כ אם דריכת זתים וענבים הי' במשכן הי' לו להתנא לחשבו באב בפ"ע דהוא לח ממש. והוא חלוק טפי מדש. ממה שחלוק מרקד מזורה ובורר. ומוכרח רש"י לשיטתי' לומר דלא ילפינן מקרבנות ומשמן המשחה ומשמן למאור וקטורת הסמים אלא מעצם המשכן וכליו. וע"כ הוצרך לפרש ימין ושמאל וחיק אורח ארעא ולא ממשא אלעזר הכהן דהני לאו מעצם המשכן וכליו נינהו אלא עשויים להשרות כבוד ה' במשכן וכליו. ולפי"ז דריכת זתים וענבים לא הי' במשכן כלל. דמה שהי' בקרבנות אינו נחשב שהי' במשכן [ועל הירושלמי לא קשה כמו שיתבאר]:
(יז) אך רב האי והר"ח שהביאו את הירושלמי וסבירא להו להלכה דילפינן מקרבנות. לא קשיא עלייהו. דר"ח לשיטתי' שפירש בסוגיא החילוק שבין זורה בורר ומרקד. זורה ברוח. בורר ביד. מרקד בכלי. שהחילוק הוא באיכות הפועל אבל באיכות הנפעלים לא אכפת לן. ועיין בביאורנו למלאכת זורה סק"ג אות א'. וע"כ שפיר יש לומר לדידי' דדריכת זתים וענבים עם דישה מלאכה אחת הם. ורב האי ודאי כר"ח ס"ל ועפ"י רוב הגאונים הולכים בשטה אחת. ועיין בביאורנו למלאכת מרקד סק"ב אות ח' שהביאנו ראי' מהירושלמי לפי' הר"ח דבורר היינו ביד. ובורר בכלי היינו מרקד. אך שרש"י הי' לו ראי' מש"ס דידן שאינן סוברין כן עי"ש היטב. וע"כ הירושלמי לשיטתו יכול לסבור דילפינן מקרבנות. ולא קשה לדידי' מדריכת זתים דליהוי אב בפני עצמו שהרי הוא אב אחד עם דש דלא אכפת לן באיכות הנפעלים אם הוא לח או יבש והכל אב אחד הוא. אך רש"י שסבור שש"ס דידן מחלק באיכות הנפעלים ופליג בזה על הירושלמי. ע"כ לומר דפליג נמי אהא ולא ילפינן מקרבנות כלל. ע"כ פירשו רש"י ורמב"ם דימין ושמאל וחיק הוא כדרך המוציאין. וזורע ואינך פירש"י שהי' בסממנים שבמשכן. הנה נתבאר מזה דמחלוקת רב האי ור"ח עם רש"י והרמב"ם בזה. רב האי ור"ח סוברין דילפינן מקרבנות הקבועין להם זמן שהוקרבו במשכן. ורש"י ורמב"ם סוברים דלש"ס דידן לא ילפינן אלא ממשכן עצמו וכליו. ולא מקרבנות: