אברבנאל/ויקרא/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אברבנאל ויקרא ו

ב

צו את אהרן ואת בניו לאמר עד סוף הסדר ויש בזה שאלות:

השאלה הא' למה לא בא מסודר זכרון הקרבנות בפרשה זו כסדורם בסדר ויקרא כי שם נזכרו החטאת והאשם אחר השלמים וכאן נזכרו החטאת והאשם קודם השלמים והשלמים אחריהם ולמה היה החלוף הזה בדרוש אחד:

השאלה הב' באמרו זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו'. שזה מורה שהיה דין ומשפט כל עולה שתהיה מוקדה על המזבח כל היום וכל הלילה ואינו כן כי הרבה עולות היו נקרבים ביום ונשרפים באותו יום ולא היו א"כ כלם מוקדה על המזבח כל הלילה:

השאלה הג' באמרו היא העולה על מוקדה וגו' כי אם אמר זה על התמיד שבין הערבים כדברי המפרשים איך יאמר היא העולה כאלו היא ידועה והלא בכל סדר ויקרא לא נזכרו התמידין ואיך יאמר עליו היא העולה כאלו מדבר על דבר ידוע ועוד למה לא אמר כן על עולת הבקר להכשיר שתהיה נקרבת כל היום:

השאלה הד' באמרו ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו כי למה זכר הבגדים האלה לחייב אותם בעבודה. והלא ד' בגדים היה צריך הכהן הדיוט בעת עבודתו ואם עבד בלתם עבודתו פסולה וכמו שנאמר בפרשת תצוה ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת. והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת ולא ישאו עון ומתו. ובפירוש הפסוקים אזכור דעות המפרשים בזה:

השאלה הה' באמרו מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר כי אחרי שאמר כל הלילה למה הוצרך לומר עוד עד הבקר כי הנה מצאנו בכתובים כל היום ההוא וכל הלילה. ולא קרב זה אל זה כל הלילה ברוח קדים עזה כל הלילה ולא נאמר באחד מהם עד הבקר:

השאלה הו' באמרו והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה כי למה לא אמר ג"כ והוציא את המוראות ואת הנוצות כי בידוע שאחרי שהיו מושלכות אצל המזבח במקום הדשן יוציא אותם כאשר יוציא את הדשן וא"כ למה אמר אל מקום טהור ולא פירש אותו:

השאלה הז' באמרו והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה כי למה נזכר ענין האש בכאן כל כך פעמים. ראשונה ואש המזבח תוקד בו. ושנית והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. ושלישית אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה:

השאלה הח' באמרו והקטיר עליה חלבי השלמים רוצה לומר על העולה ופרש"י אם יביאו שם שלמים. ויש לשאול למה זכר השלמים ולא החטאת או אשם כ"ש שלא היה צריך לזכור אחד מהם אלא שיאמר והקטיר עליה שאר הקרבנות:

השאלה הט' באמרו והקטיר המזבח ריח ניחח אזכרתה לה' שהנה מצאנו בענין אשה ריח ניחח ד' חלקי הסותר כי פעם יאמר שניהם אשה ריח ניחח כמו שהוא בעולות ובמנחות ובשלמי הבקר בסדר ויקרא ופעם לא יאמר שום אחד מהם כמו שמצאנו בחטאת הנשיא ובקרבן עולה ויורד ופעם יאמר לשם לבד כמו שאמר במנחת הבכורים ופעם יאמר ריח ניחח לבד כמו שנאמר בחטאת היחיד כשהיא שעירה. ראוי לדעת הסבה בחלופים אלה:

השאלה הי' באמרו לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי קדש קדשים הוא כי מה טעם זה הפסוק לומר לא תאפה חמץ לפי שקדש קדשים הוא כי הנה מלבד זה אסר הכתוב כל שאור וכל דבש שלא יתקרב על המזבח ועוד כי מה ענין אמרו קדש קדשים הוא כחטאת וכאשם ועדין לא שמענו שהחטאת והאשם היו קדש קדשים:

השאלה הי"א למה זה נכנסה פרשת זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' וגומר בתוך הקרבנות ובאמצעותם כי למעלה ממנה זכר תורת העולה ותורת המנחה ואחריה זכר תורת החטאת ותורת האשם ותורת זבח השלמים ואחר זה באה פרשת קח את אהרן ואת בניו אתו וגו' וצוה על קרבנותיהם ויותר ראוי היה שיזכור כאן הקרבנות כלם שנזכרו בסדר ויקרא זו אחר זו העולה המנחה החטאת האשם והשלמים ואח"כ יזכיר קרבן אהרן ובניו ויצוה על ענינם למרע"ה:

השאלה הי"ב באמרו בתורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת ולמה הוצרך לומר זה והלא כבר נאמר בסדר ויקרא בחטאת הנשיא ובחטאת היחיד ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה ושחט את החטאת במקום העולה ושחט אותה לחטאת במקום אשר ישחט את העולה ולמה א"כ נכפל כאן ללא צורך:

השאלה הי"ג באמרו כל זכר בכהנים יאכל אותה קדש קדשים היא. כי מה טעם קדש קדשים היא לכל זכר בכהנים יאכל אותה. והנה העולה היתה קדש קדשים ולא יאכל אותה כל זכר בכהנים ולמה הוצרך לומר כחטאת וכאשם:

השאלה הי"ד באמרו בחטאת כאשר יזה מדמה וגו' ולא נאמר כן בשאר קרבנות של עולה ושל אשם ולא בשלמים וכן באמרו וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ולא זכר כן בשלמים ובאשם:

השאלה הט"ו למה שאמר באשם ובחטאת קדש קדשים היא כי הנה שניהם באים על חטא כחטאת וכאשם ולמה יהיו א"כ קדש קדשים ואם אלה בהיותם על חטא היו קדש קדשים איך יהיו השלמים שאינם באים על חטא כלל קדשים קלים:

השאלה הט"ז באמרו והקריב את זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו כי למה יצוה ית' שיהיו לחמי שלמי תודה ד' מינים ושיהיו שלשה מהם מצות ואחד חמץ ולא צוה כזה בשום מנחה מהמנחות:

השאלה הי"ז למה הבדיל השם שלמי תודה להיותם נאכלים ליום ולילה אחד מכלל שאר השלמים שהיו נאכלים לשני ימים ולילה אחד ומה ההבדל שיש בין שלמי תודה לשאר השלמים שחייב בחלוף הזה בזמני אכילתם:

השאלה הי"ח למה לא קבע הכתוב זמן לקדשי הקדשים שיהיו נאכלים ליום ולילה אחד כמו ששנינו באיזהו מקומן כמו שקבע הכתוב זמן לשלמי תודה שיהיו נאכלים ליום ולילה אחד כי יותר ראוי היה זה בקדשי הקדשים וכן לא קבע מקום לקדשים קלים שיהיו נאכלים בכל העיר כמו ששנינו באיזהו מקומן כמו שקבע מקום לקדשי הקדשים דכתיב בחטאת במקום קדוש יאכל ובאשם במקום קדוש יאכל:

השאלה הי"ט אחר ששלמי תודה נאכלים ליום ולילה אחד כמו שלמי המלואים למה לא נקראו שלמי תודה קדשי הקדשים כשלמי המלואים בהיות דינם שוה:

השאלה הכ' באמרו לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה כי למה נאמר בחטאת ובאשם שיהיו לכהן המכפר דכתיב כחטאת כאשם תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה אמנם בשלמי תודה נאמר לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה:

השאלה הכ"א באמרו והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שרץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. ולמה באו שני הפסוקים האלה כי אין ספק שבאחד מהם היה די ומה שנכלל באחד נכלל בשני. ובפירוש הפסוק אזכור דעות המפרשים בזה:

השאלה הכ"ב למה זה בזבח השלמים באו בכתוב שתי פרשיות הא' זאת תורת זבח השלמים וגומר והב' וידבר ה' אל משה לאמר המקריב את זבח שלמיו ובין הפרשה ראשונה לשנית שהם בענין אחד נכנס דבור אחר באיסור כל חלב שור וכשב ועז ואיסור הדם והוא זר מאד כי היה ראוי להשלים מצות השלמים ואח"כ יצוה באיסור החלב והדם כ"ש שבסדר ויקרא כבר נאסר כל חלב וכל דם ולמה א"כ נכפל כאן איסורם. ועוד למה אמר וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו כאלו חלב שור וכבש אינו מותר למלאכה והיה לו לתת הדין שוה בכל חלב שיהיה אסור באכילה ומותר בהנאה ולמה א"כ הבדיל ביניהם:

השאלה הכ"ג אם היו מתנות הכהונה החזה והשוק בלבד כמו שצוה כאן ראוי לעיין בו דברים הא' למה נתיחדו שני דברים אלו ר"ל החזה והשוק לכהן יותר מכל האיברים שבגוף. והב' שיראה סותר זה למה שאמר בפרשת שופטים וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. והג' למה לא השוה החזה והשוק בתנופה ובתרומ' והבדיל ביניהם ביחסו החזה לתנופ' והשוק לתרומה ושניה' היו בשוה לכהן. והד' למה צוה שיהיה החלב על החזה ולא צוה שישימו חלבים על השוק. והה' למה היה החזה לאהרן ולבניו ר"ל שיחלקוהו הכהנים ביניהם והשוק היה לכהן המקריב לבדו או למזה את דם השלמים כמו שיראה מהפסוקים ובכלל שהיה ראוי שיהיה הדין שוה בכל הדברים לחזה ולשוק:

השאלה הכ"ד באמרו קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים וגו' כי הנה כבר צוה ית' למשה על לבישת הכהנים את בגדיהם ועל רחיצתם ומשיחתם ועל משיחת המשכן וכל כליו והמזבח ועל הגשת פר החטאת אשר לאהרן ועל עולת האיל וכל המעשה ההוא בסדר תצוה ומה ראה לצוותו א"כ פעם שנית במקום הזה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:

וידבר ה' אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו וגו' עד וזאת תורת המנחה. הנה בסדר ויקרא אמר יתברך למשה דבר אל בני ישראל לפי ששם יצוה בהבאת הקרבנות וישראל היו מביאים אותם אבל כאן אמר צו את אהרן ואת בניו לאמר לפי שהסדר הזה נתיחד למעשה הקרבנות והכהנים יעשו אותם ובעבור שהיו כאן דברים יעשה אותם הכ"ג בעצמו ודברים יעשו אותם הכהנים ההדיוטים לכן אמר צו את אהרן ואת בניו. ואמר זאת תורת העולה לפי שהעולה היא הקרבן היותר נבחר ומרוצה לפני השם מכל הקרבנות ולכן בסדר ויקרא התחיל במצות העולה כי היא הראשונה שבכל הקרבנות והם זבחי צדק כאלו אמר יהי רצון שכל קרבנותיכם יהיו עולות ולא תחטאו ולא תצטרכו לקרבן חטאת ואשם הבאים על עונות. האמנם נזכרו בסדר ויקרא השלמים קודם החטאת וקודם האשם וכאן נזכרו החטאת והאשם קודם השלמים לפי שבסדר ההוא נזכרו כן לכוונה שזכרתי שם. אבל כאן היו מסודרים לכוונה אחרת והיא שאחרי העולה שהיא קדש קדשים רצה הקב"ה לסדר הקרבנות שהם ג"כ קדשי קדשים והם החטאת והמנחה והאשם קודם שיסדר הקרבנות שהם קדשים קלים שהם שלמים וכן כתב הרמב"ן שרצה לסדר דיני קדשי הקדשים כי משפט אחד להם כמו שאמר במנחה קדש קדשים היא כחטאת כאשם. ואח"כ יבאר דין קדשים קלים וירצה שאחרי שזכר המנחה אחר העולה כמו שעשה בסדר ויקרא רצה לסמוך למנחה החטאת והאשם מצד שהם דומים לה מצד ששלשתם קדשי קדשים ואח"כ זכר דין קדשים קלים. גם אפשר לומר טעם אחר בסדור הקרבנות אשר בכאן נוציא אותו ממה שכתב הרמב"ן על פסוק והכהן המקריב את עולת איש שהדין הזה נוהג בכל קדשים ואמר הכתוב הזה עולה והוא הדין לחטאת ולאשם הנזכרים למעלה ואין זבחי השלמים כן ולכן הזכיר משפט הכהנים באמצע הקרבנות קודם השלמים א"כ גם מזה הטעם היה ראוי שיזכור דיני השלמים אחר העולה והחטאת והאשם בסדר הזה. והותרה בזה השאלה הא'. והנה אמר הכתוב זאת תורת העולה לא ללמדנו משפט כללי בכל העולות שיהיו כן כי הכתוב הזה מדבר בפרט בעולת הערב שהיא מוקטרת על המזבח כל הלילה וכאלו יאמר הכתוב על מה שנזכר בסדר ויקרא מהעולות זאת תורת העולה ר"ל זאת שכבר זכרנו לעיל בדבור שעבר היא תורה כוללת לכל העולות. ואמרו עוד היא העולה פרט ופירש שהוא מדבר באותה עולה שהיא נקטרת כל הלילה וזו היא עולת הערב והענין הוא ללמדנו שהעולה יכולה להיות נקטר' והולכת כל הלילה עם היות שבסדר ויקרא לא הוזכרו התמידין לא עולת הבקר ולא עולת הערב הנה אמר כאן היא העולה לפי שכבר נתפרש בסדר ואתה תצוה ענין התמידין כמ"ש וזה אשר תעשה על המזבח כי שם כתיב את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ואמר עולת תמיד לדורותיכם ומפני זה נתן כאן משפטה באמרו היא העולה והותרו בזה שתי השאלות הב' והג'. והנה לא אמר כיוצא בזה על עולת הבקר ר"ל להכשיר שתהיה נקטרת כל היום לפי שלא היה צריך לומר שהקרבן יהיה נקטר בכל יום הקרבתו כי בידוע הוא. ואם לא יהיה כן לא יהיה נקרב. אמנם בעולת הערב אולי חשב אדם שבהיותה נקטרת כל הלילה לא היתה נקטרת ביום הקרבתה אלא בליל יום המחרת ושאין הלילה ההיא כשירה להקטרה כיון שאין אותה לילה מזמן יום הקרבתה אלא מיום מחרתו. כמ"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לזה הוצרך הכתוב להכשיר הלילה הבאה אחרי יום הקרבתה לענין ההקטרה. ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו כתב הרמב"ן והנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה ואין עבודה בשני בגדים מהם בלבד אבל הזכיר הכתוב אלה השנים מפני דבר שנתחדש בהם כאן שלמד שתהא כתונת הכהן כמדתו והענין לומר שאם היו מסולקים קצרים ואינן מגיעין עד רגליו ועבד בהם עבודתו פסולה ולמד שלא יהיה בינו ולא בין המכנסים לבשרו כלום ע"כ. אבל עדין יש לשאול. ולמה התעורר להזכיר אלה שני החדושים בבגדים האלו במקום הזה יותר ממקומות אחרים אבל הטעם בזה הוא שבזה המקום היה אדם אפשר לטעות שתי טעיות מצד שתרומת הדשן תחשב שהיא עבודה קלה. ואולי הכהנים ילבשו כתנות קצרות כדי שלא יתלכלכו בו בדשן או ללבוש איזה בגד על בשרן כדי שלא יתלכלך בשרן בדשן אם אולי מתלכלך הכתונת ומפני זה הוצרך הכתוב במקום הזה שצוה על הרמת הדשן שילבש הכהן מדו בד. כלומר כתונת בד שתהיה כמדתו לא קצרה מפני הדשן. ומכנסי בד ילבש על בשרו ולא שיתעטף בבגד אחר ובזה האופן ירים את הדשן. והותרה בזה השאלה הד'. והנה אונקלוס תרגם מדו לבושין ויחשוב כי באמרו מדו בד. יכלול כל בגדי כהונה. אבל זה לא יתכן לסבות. ראשונה כי אם היה מדו שם לכל בגדיו איך יצדק עליהם לשון בד. כי הנה לא היו כל הבגדים בד שהרי בפרשת פקודי נאמר ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם ושם נאמר לאהרן ולבניו. ועוד שאם היה פירוש מדו לבושין היה ראוי שיאמר הכתוב מדיו בלשון רבים ולא מדו בלשון יחיד. ועוד שאם היה פי' מדו לבושין לא היה א"כ צריך לומר ומכנסי בד ילבש על בשרו שהרי מכנסים בכלל הלבושים הם ואפשר לתקן בזה ולומר דעת אנקלוס שאולי אמר מדו בלשון יחיד ע"ד הרגל לשונינו שקורא הלבושין בכלל בלשון יחיד לבוש זה הדור בלבושו ועל לבושי יפילו גורל. ומה שאמר ומכנסי בד ילבש על בשרו בא ללמד שלא יהא דבר חוצץ. ומה שאמר מדו בד למד שתרומת הדשן כשירה אפי בכהן הדיוט שמאמרו צו את אהרן ואת בניו לא היינו יודעים זה והיה אפשר לומר שתרומת הדשן אינה כ"א בכה"ג אמנם הוצאת הדשן היא אם בכה"ג אם בכהן הדיוט. ולזה נאמר ופשט את בגדיו ר"ל שמונה בגדים המיוחדים לכ"ג. ולבש בגדים אחרים ר"ל ארבעה בגדים והן בגדי כהן הדיוט ולזה נאמר ולבש הכהן מדו בד. ללמד שבגדי לבן די. אמנם היותר נכון הוא מה שפירש"י שמדו היא הכתונת ונראה לי לפרש שיהיו על בשרו חוזר לשניהם שזכר למדו בד ומכנסי בד ששניהם יהיו על בשרו ולא לבוש אחר. והנה אמר על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר אין אמרו עד הבקר מותר אבל הוא לאחד משני טעמי'. הא' כדי להיות עד ועד בכלל ללמד שאפילו בהיות הבקר היא כשירה לזה מהנותר שכתוב בו והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. והטעם הב' הוא כדי ללמד שהרמת הדשן לא תהיה בלילה כי הנה כל הלילה עד הבקר נתיחד להקטרת העולה. ואלו אמר כל הלילה בלבד ולא אמר עד הבקר היה במשמע שאף הלילה תהיה הרמת הדשן לכן נאמר עד הבקר והותרה בזה השאלה הה'. ואמרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה כתב הרמב"ן בפ' אשר נשיא יחטא וז"ל שמושי אשר רבים יש מהם יורו על הזמן כגון כאשר בא יוסף אל אחיו כאשר כלו לאכול את השבר ודומיהם. אף כאן כאשר נשיא יחטא ויחסר כף הדעת. וכן את הברכה אשר תשמעו כאשר תשמעו שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתיך כאשר צויתיך ע"כ. וכן והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה כאשר תאכל את העולה. והטעם הוא שהרי כתיב והרים את הדשן והאש על המזבח תוקד בו כלומר אפי' בעת הרמת הדשן תהיה האש על המזבח תוקד בו. ופרש"י והרים את הדשן היה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנם במזרחו של כבש והיה זה לפי שהרי המאוכלות הפנימיות נתאכלו היטיב והם מתאכלות והולכות. נמצא שבשעת הרמת הדשן מן המאוכלות הפנימיות עדין החיצוניות מתאכלות וזהו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה רוצה לומר והרים אח הדשן מן המאוכלות הפנימיות כאשר תאכל האש את שירי העולה שהם המאוכלות הפנימיות החיצוניות והנה זה פי' יפה ולא נצטרך אל פי' רש"י שכתב הדשן אשר תאכל האש את העולה ונעשתה דשן מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח. ולא אמר כאן קדמה לפי שכבר כתב קדמה בפרשת ויקרא והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן. האמנם למה לא נזכר כאן קדמה בענין הדשן שהוא המקום הראוי אליו ופירשו הכתוב בהשלכת מוראת העוף לא היה הכונה להראות המקום כי היה מספיק לומר והשליך אותה אצל המזבח אל מקום הדשן אבל אמר קדמה כדי לגנות הריח ההוא למה שהיו בני אדם טועים בחשבם שהיה השמש אלוה ומשתחוים קדמה וכן כתב הרלב"ג שמקום דשן היה אצל מזרח המזבח מלמטה ששם זריחת השמש וכדי שלא יחשוב חושב שהיו עובדים לשמש היו הדברים הנכבדים במקדש לפאת מערב והפחותים והנבזים לפאת מזרח ושם היה מקום מוראת העוף. והנה זכר הכתוב כאן ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור ללמד שאם ירצה הכהן להרים את הדשן מעל המזבח ולהוציאו בהרמתו אל מחוץ למחנה אינו רשאי שהרי הכתוב קבע להרמת הדשן מעל המזבח מקום באמרו ושמו אצל המזבח ושתהיה ההרמה ההיא בבגדים חשובים וקבע להוצאת הדשן מאצל המזבח אל מחוץ למחנה אל מקום טהור ובגדים פחותים ואם בא להרימו ולהוציאו מיד אל מחוץ למחנה. הנה יפול באחד משני דברים אם שיוציאהו בבגדים חשובים ואם שירימהו בבגדים פחותים ושניהם מרוחקים מהכונה האלהית. והנה אמר והוציא את הדשן ולא אמר גם כן והוציא את המוראות ואת הנוצות לפי שהיה הדבר בספק אם היו שם מוראות ונוצות אם לאו. אבל הדשן ודאי היה שם. ועוד שהמוראות והנוצות הן מתגוללות באפר ונטמנות בו ויוצאות בתוך הדשן ולזה הספיק לומר והוציא את הדשן ובזה הותרה השאלה הו'. ואמר אל מקום טהור ולא פירוש הכתוב אם יהיה שם מקום מיוחד לזה ואיזה הוא המקום הטהור. ואם המוראות והנוצות תהיינה למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ. אמנם ממה שנאמר בפר כהן משיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אותו על העצים באש על שפך הדשן ישרף. נלמד שהיה שם מקום מיוחד לשפך הדשן ופרש"י והוציא את הדשן הדשן הצבור בתפוח שהוא רב ואין מקום במערכה מוציאו משם ואין זה חובה בכל יום אבל התרומה חובה היא בכל יום. ונראה שבמזרחו של כבש היו עושים חפירה כדמות בור ושם היו שמי' הדשני' והמוראות והנוצות ושם היו נבלעים. אמנם כשהיתה החפירה ההיא מתמלאת אז היו מוציאים כל מה שבה דשנים ומוראות ונוצות אל מחוץ למחנה למקום ידוע ששם היה חוזר הכל בעפר האדמה. וכתב הרלב"ג שהיה זה המקום במזרח המחנה או העיר. והנה אמר ואש המזבח תוקד בו ושינה זה באמרו והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ושלש באמרו אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה לפי ששלשתם הוצרכו להכתב. הא' הוא צווי שתהיה מערכת העצים של בין הערבים לשעור שתהיה האש על מוקדה כל הלילה עד הבקר. באופן שכאשר יהיה הבקר אש המזבח תוקד בו. והב' הוא צווי ואזהרה להזהר בשעת הרמת הדשן שתשאר האש יוקדת ולא תכבה ולא כדרך המבשלים שבבקר יטאטאו הכירות ואף אם יהיה בהם אש יוקדת מהלילה כדי שלא ישאר שם ניצוץ ואחר כך יערכו עצים ויבערו אש חדשה. והג' הוא צווי ואזהרה לאחד משני דברים או לשניהם יחד אם שתהיה האזהרה והצווי להיות מערכת העצים של בקר בשעור שתהיה האש יוקדת כל היום אם לא יובא ביום ההוא קרבן חדש זולתי הקבועים. ואם שהיה הצווי ואזהרה שאם יובא קרבן חדש זולתי הקבועים כמו שאמר והקטיר עליה חלבי השלמים שפירושו אם יביאו שם שלמים כמו שפירש"י (שם) שאז יהיה הכהן נזהר להוסיף בעצים באופן שהחלבים לא יכבו את האש לגמרי והותרה בזה השאלה הז'. והנה אמר ובער עליה וערך והקטיר עליה שאמר ג' פעמים עליה על האש שיראה כפל ומותר. אפשר לפרש בו שאמרו והקטיר עליה רוצה לומר על העולה לפי שמצינו בפרשת ויקרא בשלמי הבקר והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העולה. ואמרו וערך עליה רוצה לומר על מערכת העצים כי הנה בסדר ויקרא תמיד יאמר הכתוב שעריכת האברים היא על העצים לא על האש ויהיה לפי זה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר ר"ל על האש כמ"ש וערכו עצים על האש וערך עליה העולה ר"ל על מערכת העצים כמו וערך הכהן אותם על העצים והקטיר עליה חלבי השלמים ר"ל על העולה והוא הנכון. ורש"י כתב והקטיר עליה חלבי השלמים אם יביאו שלמים יקטירו חלביהם על העולה אשר במזבח. האמנם למה זכר שלמים (שם) ולא חטאת ולא אשם בהיות הדין הזה שוה בכלם ויש עליו שני טעמים הא' לפי שאין ראוי לעשות החטאת ולא האשם אחר העולה כשהם של בעל אחד ועל ענין אחד דכתיב והקריב אשר לחטאת ראשונה. והב' שרצה הכתוב לעשות זה המשל בשלמים להיותם זבחי צדק ולא מהקרבנות הבאות על חטא שהלואי שלא יבואו ולא יהיו והותרה בזה השאלה הח'. זהו הנראה בפרשה הזאת כפי פשוטה:

האמנם במסכת ברכות (ד' כ"ו) פ' תפלת השחר אמרו ר' יהושע בן לוי אומר תפלות כנגד תמידין תקנום ואמר זה לפי שיש בפרשה זו רמז לתפלת ערבית ולתפלת שחרית ולתפלת מנחה כי הנה באמרו היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר רמז לתפלת ערבית. ובאמרו ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר רמז לתפלת שחרית. ובאמרו מיד אח"ז זאת תורת המנחה הקרב אותה רמז לתפלת מנחה. וכתב בעל ספר הכוזר במ"ג וז"ל והיה פרי יומו ולילו השלש עתות של תפלה ופרי השבוע יום השבת. מפני שהוא מעמד להדבק בענין האלהי ובעבודתו בשמחה כאשר יתבאר. והסדר הזה מהנפש הוא כסדר המזון מהגוף מתפלל לנפשו ונזון לגופו ומתמדת עליו ברכת התפלה האחת עד עת התפלה אחרת כהתמדת כח סעודת היום עד שיסעוד בלילה ע"כ. ורצה באמרו מתמדת עליו ברכת התפלה אחת עד עת תפלה אחרת. שתהיה אהבת השם בדבקותו המתחדשת בו בתפלה נמשכה עד עת תפלה אחרת וכן מתפלה לתפלה עד שתהיה אהבת השם תמיד דבקה בו והנה האהבה נמשלת כאש כמו שאמר (שיר השירים ח׳:ו׳) כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה. ותהיה אם כן אהבה המתחדש' באדם בתפלת ערבית מתמדת כל הלילה עד הבקר שהיא שעת תפלת שחרית. ולזה רמז באמרו (ויקרא שם) היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו. וכפי זה הדרך מהרמז יש לפרש הפרשה הזאת כלה שאמר זאת תורת העולה על הנשמה השכלית העולה היא למעלה כי זאת אשר יזכור היא תורת השגת שלמותה ודבקותה באלהיה ואמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה להגיד שהנשמה תהיה עולה למעלה לשלמותה הרוחני בהיותה על מוקדה ושורפת על המזבח שהוא משל ללב האדם כל הלילה רוצה לומר כל המחשבות הרעות והחשוכות שהם בלילה כי כאשר הנשמה השכלי' תשרוף כל מחשבותיה ותאוותיה המגונות והחשוכות בלילה יגיע עד הבקר שהם חיי עולם הבא שהוא כאור בקר יזרח שמש ויהיה זה סבה שאש המזבח תוקד בו רוצה לומר שאש האהבה האלהית תוקד על המזבח שהוא לבו של אדם. כי כמו שהמזבח יונח עליו החלב כן הלב החלב חופה אותו וכמו שמתמעט על המזבח החלב אשר יניחו שם כן יתמעט החלב אשר על הלב בעבודה האלהית. וזכר שצריך להשגת השלמות הזה שיהיה האדם העובד אלהים בעל מדות טובות ומרוחק מהמדות המגונות ולרמוז לזה אמר ולבש הכהן מדו בד רוצה לומר שהכהן משרת ועובד אלהים ילבש מדות לבנות ונקיות מכל טומאה ומהמדות הרעות יתרחק מהן. ולכן מכנסי בד ילבש על בשרו כדי שלא תגלה ערותו. ואמר והרים את הדשן אשר תאכל האש. להגיד שיסיר מעצמו כל המחשבות והתאוות הגשמיות שהן הדשן אשר תאכל אש האהבה האלהית ודבקותו כי דשן הוא מלשון ואכל ושבע ודשן ולכך ירמוז לתאוות הגשמיות ואמר את העולה להגיד שתאכלם אש האהבה האלהית עם העולה שהיא הנשמה השכלית שמטבע' היא גם כן תמאסם ותשרפם. ושמו אצל המזבח רוצה לומר שישים אותם המחשבות הרעות והתאוות החמריות אצל המזבח שהוא הלב כלומר שיתן לבו עליהם ויכיר הפסדים ופחיתותם ע"ד והחי יתן אל לבו כי בלב נולדו כמו שאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ואמר ולבש בגדים אחרים. שילבש העובד האמיתי בגדים אחרים והם בגדי הנזירות והפרישות כי עד עתה צוה במדו בד ומכנסי בד שהם רמז למדות הטובות שהן במצוע ההנהגה. אמנם אחרי שיתן אל לבו גנות אותן התאוות ילבש בגדים אחרים מהפרישות והנזירות ויוציא את הדשן והתענוג ההוא אל מחוץ למחנה שכינה עד שיהיו במקום טהור לא מקום טומאה וגנות ולפי שהיה יסוד השלמות לו האהבה האלהית והוא עצמו התכלית הנכסף לאדם לכן אמר אחרי זה והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה שתהיה אהבת השם בלבו שהוא מזבחו יוקדת לא תכבה. וכאשר יהיה זה יסודו הנה אז יערוך עליה הכהן המשרת והעובד האמתי עצים בבקר בבקר ר"ל ידיעות ועצות והשגות עליונות בעולם הרוחני שהוא הבקר האמיתי. ואפשר לפרש וערך עליה הכהן עצים בבקר בבקר על תפלת השחר כדברי ר' יהושע בן לוי כי בהיות האהבה האלהית על לבו יעיר בבקר בבקר ויתפלל לאלהיו בשחרית באהבה רבה וערך עליה העולה שהיא הנשמה השכלית ויערוך אותה על אותה אהבה ודבוק אלהי. ואמר והקטיר עליה חלבי השלמים להגיד שכאשר תהיה זאת הנהגתו באמת ליחד לבו ומחשבותיו באהבת השם ובהפרידו מלבו התאוות הגשמיות והמחשבות המגונות הנה אז יקטיר עליה רוצה לומר על אותה אהבה אלהית כל שמושו וגופו וצרכי גשמותו ויהיה שלום ואמת בימיו והוא אמרו והקטיר עליה חלבי השלמים. כי חלבי הוא רמז לתאוות גופניות ואמר שלמים שלא יהיו שלמי חטאת ולא חלבי אשם אלא חלבי שלמים וזבחי צדק כל ימיו יהיו שלמים אחרי היות אהבת השם בנפשו ובלבו כי עם היות כל אותם חלבי השלמים אשר יהנה מהם בעולם הזה כעובד האמיתי בהיות יסוד מעשיו טוב לפני האלהי' אין ספק שאש אהבה העליונה תמיד תוקד על המזבח שהוא לבו לא תכבה כל ימיו. ולפי שהיה הדרך לכל השלמות הנפשיי הזה הוא התפלה בשעות הרצויות מהערב והבקר כדברי השלם רבי יהושע בן לוי סמך הכתוב לזה לרמוז לתפלת המנחה פרשת וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה'. כי להיות תפלת המנחה רצויה לפני השם ובה נענה אליהו כמו שאמר ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו נאמר כאן במנחה לפני ה'. ולא נאמר כן בעולה ולא בחטאת ולא באשם ולא בשלמים. לרמוז אל תפלת המנחה כמו שאמרתי. הנה נתתי בפרשה זו שני דרכים נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. הראשון הוא כפי הפשט הנכון. והשני הוא כפי הרמז הטוב והישר לפני השם:

ז

וזאת תורת המנחה עד זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו. והנה במשפט העולה אמר הכתוב זאת תורת העולה היא העולה אמנם במנחה לא אמר היא המנחה וכן בחטאת ובאשם ובשלמים לא אמר היא החטאת ולא היא האשם ולא הם השלמים. והטעם בזה לפי שהעולה שנתן הכתוב כאן משפט' היא תמיד של בין הערבים כמו שפירשתי ולכן הוצרך לומר היא העולה כדי להבדיל' מעולת נדבה ומעולת הבקר. אבל המנח' והחטאת והאשם והשלמים הם אותם שיזכור עצמם שדבר בהם בסדר ויקרא ומפני זה לא אמר בהם היא המנחה או היא החטאת כמו שאמר בעולה כי בעולה בא להבדיל ובחטאת ובמנח' והאשם והשלמים אין הבדלה. וכתב הרמב"ן שפרשה זו כפי פשוטה ד' מצות במנח' והם שתהא נאכלת מצות ושתהא נאכלת בחצר אהל מועד. ושיאכל אותה כל זכר בבני אהרן. ויקדש כל אשר יגע בה. ולפי מדרשו דברים הרבה נתחדשו בה שאפי' מנחת כהנים נקמצת ושיגיש אותה לפני השם שהוא קרן מערבית ואל פני המזבח שהוא קרן דרומית ונמצא שטעונה הגשה לקרן מערבית דרומית והנה בסדר ויקרא בפרש' ונפש כי תקריב מנחה כתו' ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה וכמו שאמר הכתוב כאן והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנ' למה לא אמר גם כן מלבונתה והוצרך לומר ואת כל הלבונ' אשר על המנח'. אבל נאמר כן מפני מה שכתב רש"י שם מלא קומצו מסלתה הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסול והנה בכאן למה לא אמר מלא קומצו ואמר בקומצו כדי ללמוד שלא יעשה מדה לקומץ אלא היה במשמע שאם עלה בידו קורט לבונה פסול לכן רמז זה באופן אחר. ואמר ואת כל הלבונה אשר על המנח' כלומר שאחר שירי' בקומצו מסולת המנחה ומשמנ' לקט את כל הלבונה כיון שהיתה כלה על המנח' שלא הורם ממנה בקומץ כלום. ומזה למדנו שכך הוא דינה ומשפטה שלא ירים ממנה בקומץ כלום. אבל אחרי שירים בקמצו מסולת המנחה ומשמנ' ירים בפני עצמו את כל הלבונ' אשר על המנח' והקטיר המזבח ומאשר ארז"ל בסדר ויקרא מלא קומצו הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסול. יש ללמוד שני דברים אחרים שהמלח שהיה נתן במנח' כמו שאמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח היה נותן על המנחה קודם קמיצה והיה ניתן במקום אחר ממנה בלבד כמו הלבונה לא כמו השמן שכתב רש"י ויצק עליה שמן על כלה ונתן עליה לבונה על מקצתה. וזה שאם היה המלח ניתן במנח' אחרי קמיצ' לא היה אפשר לומר הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח. ואם היה המלח ניתן במנח' על פני כלה לא היה אפשר לקמוץ ושלא יעלה בידו גרגיר מלח. ואמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו לפי שכל דבר שלם בטבע או בהסכמה כשיחוסר ממנו חלק מה יקרא הנשאר ממנו נותר בין שיהיה המחוסר מעט או חצי או רוב. אם מעוט כמו במנחה שהיה מחוסר ממנה קומץ ונקרא האחר נותר וכן את צאן לבן הנותרות. ואם חצי כמו אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים. ואם רוב כמו והנותר ממנו עד בקר. ואמנם באמרו והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'. ראוי לעיין בד' חלקי הסותר שמצאתי בקרבנות כמו שהעירותי בשאלותי אבל הענין בזה הוא שבכל מקום שיאמר ריח ניחוח לבד הוא גם כן אשה כמו שמצינו במנחה בסדר הזה שאמר עליה ריח ניחוח לבד ובסדר ויקרא נאמר עליה אשה ריח ניחוח. והוא הדין שבכל מקום שיאמר אשה לבד הוא ג"כ ריח ניחוח כמו שמצינו בשלמי העז והקריב ממנו קרבנו אשה לה' ואח"כ אמר והקטירם הכהן המזבח' לחם אשה ריח ניחוח. והנה בפרשת שאור ודבש נאמר לא תקטירו ממנו אשה לה' ונאמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. הרי התבאר מזה שבכל מקום שנאמר אשה הוא ריח ניחוח ובכל מקום שנא' ריח ניחוח הוא גם כן אשה לפי ששניהם כאחד בכל מקום. אמנם כאשר לא נאמר אשה ולא ריח ניחוח הוא שאינו קרבן נבחר ומרוצה לפני השם ולזה תמצא בסדר ויקרא שבעולת הבקר נאמר אשה ריח ניחוח לה' וכן בעולת הכבשים ובעולת העזים ובעולת העוף ובמנחות כי לפי שהיו כל אלה עולות באים בנדבה להדבק הנשמה השכלית ביוצרה היה קרבנה מקובל ונרצה והוא המכוון באשה ריח ניחוח לה'. רוצה לומר שהקרבן ההוא יהיה למאכולת אש על המזבח והוא ריח ניחוח מקובל בנחת רוח לפני השם וכן בשלמי הבקר ובשלמי הכבשים ובשלמי העזים נאמר אשה ריח ניחוח לה' להיותם זבחי צדק וזבחי שלמים שלא היו באים על חטא. אמנם בחטאת ובאשם להיותם קרבנות באים על עונות לא נאמר בהם אשה ולא ריח ניחוח לה' לפי שלא בחר ה' באלה והלואי שלא יחטאו ולא יקריבו קרבן ולזה בחטאת הכהן המשיח ובחטאת הסנהדרין ובחטאת הנשיא לא נאמר אשה ולא ריח ניחוח כי היו חטאיהם נמאסים לפני השם. אבל בחטאת ההדיוט מעם הארץ לפי שלא היה חמור חטאו מפני קוצר ידיעתו נאמר בה לריח ניחוח לה' מה שלא נאמר באחת מכל החטאות והאשמות שזכרה התורה. הנה התבאר שטבע הקרבן ועונו חייב כל זה. ולפי שעתה דבר הכתוב מהמנחה שהיתה בנדבה לכן נאמר כאן עליה ריח ניחוח אזכרתה לה'. והותרה בזה השאל' הט'. וכתב רש"י שבאה הפרשה הזאת לרבות כל המנחות וגם לרבות מנחת הכהנים שעדין לא הוזכרה כי מה שאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד. הנה משפט כולל לכל המנחות זולתי מנחת הכהנים שכליל תהיה לא תאכל כמו שהזכיר הכתוב אח"ז. והנה אמר שתי הודעות במקום קדוש בחצר אהל מועד לפי שמקום קדוש הוא כולל אפי' קדש הקדשים כמו שאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש לזה הוצרך לפרש בחצר אהל מועד. ואלו נאמר בלבד בחצר אהל מועד לא היינו יודעים מאיזה טעם היו המנחות נאכלות שמה לכן פירש הטעם באמרו שהוא להיותו מקום קדוש והנה מקום קדוש או מקום הקדש אחד הוא וכמו שאמר מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש. ואמרו לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותם מאשי קדש קדשים היא כחטאת וכאשם. ראוי לפרש שזה הפסוק בא לתת טעם לשני דברים שנאמרו בפסוק הקודם והם מצות תאכל במקום קדוש כאומרו והנה הטעם שמצות תאכל הוא לפי שאינני רוצה שתאפה חמץ בעבור שחלקם נתתי אותה להם מאישי כלומר משולחני וכמו שאותו שעל שלחני הוא מצה כן חלקם ראוי שיהיה מצה כי המלך הנותן פרס לעבדיו מעל שלחנו ראוי שיתן לו ממאכלו ע"כ הבכורים והתרומות והמעשר היו נאכלים מצה או חמץ לפי שלא באו על שלחן המלך. אמנם המנחה שהוגשה בשלמות' על המזבח בקרן מערבית דרומית והיא מצה ואחרי שנקמצה הנותר יאכלו הכהנים היה ראוי שיאכלו אותה מצה גם כן כמו שנקרב' על המזבח וזה הטעם שנתן לאכילתה מצה וכן נתן טעם למה תאכל במקום קדוש ואמר שהוא לפי שקדש קדשים הוא כחטאת וכאשם וכמו שהחטאת והאשם נאכלים במקום קדוש בחצר אהל מועד כן ראוי שהמנח' תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד. ואמנם שהיה החטאת והאשם קדש קדשים הכתוב באר אותו אח"ז ונסמך כאן על מה שהיה עתיד לבאר שמה וכבר כתבתי שהוא על דרך מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל שעדין לא שמענו ענין שקל הקדש והותרה בזה השאלה הי'. ואמרו כל זכר בבני אהרן יאכלנה להגיד שלא תהיה המנחה נאכלת לנשי הכהנים ולבנותיהם ואין פירושו שיאכלנה כל אחד ואחד מבני אהרן הזכרים רק טעמו שכל זכר מבני אהרן שיאכל ממנה יאכל החלק המגיע לו:

יג

זה קרבן אהרן וגו' עד זאת תורת החטאת. כפי מה שכתב רש"י הכהני' ההדיוטי' היו מקריבים מנחה עשירית האיפה ביום שהיו מתחנכים לעבודה אבל כ"ג בכל יום היה מקריב מנחה ולכן אמר כאן על המנחה שהיו מקריבים הכהנים בעת חנוכם זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה'. ולפי שזאת המנחה עצמה היה מקריב הכ"ג מעת שנמשח כל ימיו דבר יום ביומו מחציתה בבוקר ומחציתה בערב לכן למדו חז"ל מזה הפסוק זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו שתי המנחות מנחת כהן הדיוט בעת חנוכו ומנחת כ"ג בכל יום ויום וצוה על מחבת בשמן תעשה ופירש דיניה בכאן מה שלא פירש למעלה שצריכה להיות מורבכת ותופיני וחכמי הקבלה פירשו מורבכת חלוטה ברותחי' ותופיני תאפה נא אחר הרביכ' ושוב פתות אותה פתים במחבת ויצק עליה שמן. וצוה שהכהן המשיח תחתיו מבניו של כ"ג יעשה אותה ר"ל יקריבה על המזבח אבל אינה נקמצ' להיות שיריה נאכלים לכהנים אלא כלה כליל לפי שכל מנחת כהן כליל תהיה ר"ל נשרפ' כלה תהיה לא תאפה. וכתב הרב המורה כי טעם היות מנחת כהן כלה כליל הוא לפי שאם היה הוא עצמו אוכל אותה היה כאלו לא הקריב מנחה כלל ולכך צוה לשרפה. והנה מנחת הכהנים ההדיוטים בעת חנוכם היה כדרך העבד הבא לשמש אל פני אדוניו שיביא בידו מנחה אבל מנחת הכהן הגדול בכל יום ראוי לתת טעם בה. ונראה שהיא לכמה סבות האחת כדי שיקשט עצמו בכל יום שתי פעמים וכאמרם ז"ל (סנהדרין דף י"ח) קשט את עצמך ואח"כ קשט את אחרים ויען וביען אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ראוי למי שעיני כל ישראל עליו לכפר בעדם ויהיה נקי תמיד מכל חטא וזה על ידי הקרבן. והב' כדי להיישיר את החוטאים ולפשפש במעשיהם ולשוב אל השם ולהקריב קרבנותיהם לפניו כי יאמרו הנה הכ"ג מכפר בעד נפשו בקר וערב מה נעשה אנחנו. והג' כדי שלא יתביישו החוטאים מהקריב קרבנותיה' בראותם שהכ"ג מביא בעד נפשו שתי כפרות בכל יום ערב ובקר. והד' כדי שלא יתביישו העניים והאביונים בעשירית האיפה סולת כי יאמרו והרי הכ"ג אינו מקריב קרבן יותר חשוב מזה בכל יום. והה' כדי להכניס לפני השם בענוה ובסימני דלות כעני ואביון הנצב לפני אדון כל הארץ. והו' במה שהיה הכ"ג ובניו בכל יום אוכלים הנותרות ממנחות ישראל שנאמר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו רצה השם שיקריב משלו מנחה בכל יום וישרפנ' כלה כליל להורות כי אכילתו את המנחה אינה כדי למלאות תאות בטנו בחנם רק לעשות מאמרו ומצותו שהרי הוא מקריב בכל יום מנחה שלימה ומקטירה כלה לגבוה. והז' להודות לה' במנחה הזו על כל מתנות הכהונה שנתן לו ולזרעו בגבולים ובמקדש. והח' לפי שהכהנים היו קומצי' תמיד המנחות ואולי טעו בקמצם שלא קמצו כהוגן ויגזלו את אשה ה'. לזה רצה הש"י שהכ"ג ישלם כל החסרונות שאולי חסרו בכל יום. וזה על ידי מנחה שלימה כליל תקטר. והט' שרצה השם שבכל יום יהיו קרבים לפניו קרבן יחיד וקרבן צבור. והנה קרבן צבור היו התמידין שנים ליום עולה תמיד את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים וכדי שיהיה כן קרבן היחיד צוה במנחת חביתין לכ"ג שהוא היחיד היותר קדוש שבצבור שתהיה מחציתה בבקר ומחציתה בערב כדי שיהיה בבקר קרבן יחיד וקרבן צבור וכן בערב באופן שיעלה קלוס השם דרך כלל ודרך פרט ואלו היה זה נמסר לאיזה יחיד מיחידי ישראל אולי יהיה יום או יומים שלא יקריבו מנחה כלל. והי' לפי שאהרן עשה את העגל והעון ההוא היה שמור לדורות כמו שאמר וביום פקדי וגו' ואין פורענות בא על ישראל שאין בו קצת מפרעון עון העגל לכך צוה השם שיהיה הכ"ג שהוא במקומו של אהרן מקריב ערב ובקר קרבן כדי להגין על עם ישראל מהעון ההוא. ובעבור שאין הקב"ה פוקד כל העון ההוא בפעם אחת אלא קצתו צוה יתברך שיהיה קרבנו של כ"ג קרב קצתו אחר קצת ולא כלו יחד. וראוי שתדע שעם היות שנזכרו בסדר ויקרא מיני המנחות ואחת מהן מנחה על המחבת. הנה נזכרה כאן באריכות עשייתה לפי שמנחת החביתין היתה משונה במעשיה שהיה בה מעין המנחות כלן כי הנה המנחות של סולת שזכר הכתוב היו ד'. מנחת הסולת. ומנחת מאפה תנור. ומנחת מרחשת. אבל זו מנחת החביתין היו בה ד' צדדין להדמות בהן לד' מנחות וזה כי היא היתה סולת. ובזה תדמה למנחת הסולת והיתה על מחבת בשמן דומה למנחת מחבת. והיתה מורבכת חלוטה ברותחין רכה כמ"ש הראב"ע ובזה תדמה למנחת מרחשת. והנה תופיני שפירש"י אפויה אפויות הרבה אחר חליטתה אופה בתנור וחוזר אותה על המחבת ובזה היתה דומה למנחת מאפה תנור. הרי שהיתה דומה לכל ד' מנחות. וטעם עשייתה באופן הזה הוא כדי לעשות בכל יום ויום מנחה כנגד כל המנחות לעמוד במקום כלם כאלו הקריב בכל יום כל ד' מיני המנחות ואמר והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה לפי שראשי האומה הישראלית הם המלך והכהן וכן השוה שניהם בפסוק וינאץ בזעם אפו מלך וכהן והם היו מנהיגי האומה זה לעניני הגופות וזה לעניני הנפשות. והיו מעלותיהם גדולות מאד ומצינו בשניהם שבמותם אם היו להם בנים יעמדו במקום אבותיהם דכתיב בסדר הזה בענין הכהן שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו. ובמלך כתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. ופירש רש"י הוא ובניו מגיד שבנו קודם לכל אדם. והנה ההגון הוא בענוה ויראת החטאי' לבלתי רום לבבו מאחיו הוא הענוה ולבלתי סור מן המצוה הוא יראת החטא והוא הדין בבנו של כהן גדול כי בנו ובן המלך ינחלו זה המלכות וזה הכהונה גדולה. והנה כמו הרמז שנרמז בפסוק שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו כן הוא הרמז בפסוק והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה. ואמנם למה נכנסה פרשת קרבן אהרן ובניו באמצע זכרון הקרבנות הנה הוא לפי שזכר למעלה מזה תורת המנחה לכן הוצרך לסמוך אליה מנחת הכהן אם ההדיוט ביום חנוכו ואם כ"ג בכל יום אחרי המשחו כי להיות הקרבן הזה שנזכר פה מנחה לכן נסמכה לתורת המנחה הנזכרת למעלה והותרה בזה השאלה הי"א:

יז

וידבר ה' אל משה וגומר זאת תורת החטאת עד וזאת תורת האשם כבר הודעתיך שבסדר ויקרא באו ד' דבורים. הא' לקרבנות נדבה עולות ומנחות ושלמים. הב' לחטאות. והג' והד' לאשמות כפי מיניהם. וכן אומר שבסדר הזה תמצא חמשה דבורים. הא' לעולת החובה. והב' למנחת חביתין. והג' לחטאת. והד' לחלב. והה' לשלמים. וטעם הדבורים האלה למה לא נכתבו תחת וידבר אחד. והוא שכאשר בא הכתוב לחדש דבר בא עליו דבור חדש כי הנה כאשר חדש דבר מנחת החביתין בא דבור חדש. וכשסדר דבור החלב בא דבור חדש. וכאשר חזר לענין הקרבנות שהוזהרו בסדר ויקרא לסבה מה כמו שיתבאר נתחדש דבור אחר. ובזה האופן היו הה' דבורים. והנה הוצרך לומר כאן תורת החטאת שכבר נזכרה בסדר ויקרא כדי לחדש בה דברים רבים. אם לכלול כל החטאות בתורה אחת והיא שכל החטאות לא תהיה שחיטתן אלא בצפון והוצרך לומר זה לפי שלא נאמר כאן בסדר ויקרא אלא בחטאת הנשיא והיחיד מעם הארץ וכאן נכללו כל חטאות הצבור והיחיד כמו שזכר הרמב"ן. ואם לתת בשר החטאות לבני אהרן ושיאכלו אותה בחצר אהל מועד הזכרים ולא הנקבות. וחדש דינים הרבה כל אשר יגע בבשרה וכן ואשר יזה מדמה וכלי חרש אשר תבושל בו. וביאר כלל אחד גדול בחטאות. והוא שכל חטאות אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף שזהו בחטאו' הפנימיות שכבר צוה בשריפתן ובא כאן ליתן לא תעשה על אכילתן כדברי ר' יוסי הגלילי בתורת כהנים. הנה התבאר מזה שבאה פרשת החטאת בסדר הזה ונתיחד בה דבור לפי שנתחדשו בה דברים רבים שלא נזכרו בענינה בסדר ויקרא ושנאמר כאן במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת עם היות שכבר נאמר כזה בסדר ויקרא. לפי ששם בחטאת כהן משיח ובחטאת הקהל לא נאמר שישחטו אותה במקום שתשחט העולה. וכדי שלא נחשוב שהחטאות החמורות ההן לא תהיה שחיטתן כעולה בצפון הוצרך לתת כאן תורה זו כוללת בכל חטאת. והותרה בזה השאלה הי"ב. והנה אמר כל זכר בכהנים יאכל אותה אחרי שכבר אמר הכהן המחטא אותה יאכלנה לפי ששני פסוקים האלה צריכין ללמד שכל כהן הראוי לחטוי יאכל ממנה שאלו נאמר בלבד הכהן המחטא אותה יאכלנה ולא נאמר כל זכר. הייתי אומר הכהן המחטא אותה לבדו יאכלנה הוא ולא אחר אף על פי שיהיו שם רבים ראוים לחטוי ואלו נאמר כל זכר ולא נאמר הכהן המחטא הייתי אומר כל זכר בבני אהרן יאכלנה אפי' שלא יהיה ראוי לחטוי לכן נאמרו שניהם ללמד למי שראוי לחטוי יאכל ממנה ולא מי שאינו ראוי לחטוי כי בא הכהן המחטא להוציא מי שאינו ראוי לחטוי. ומפני זה מה שנאמר במנחה כל זכר בבני אהרן יאכלנה פרש"י כל זכר אפי' בעל מום לפי שלא נאמר כאן הכהן המקריב אותה יאכלנה כמו שאמר כאן בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה. ולכך למדנו שלא בלבד הראוי להקריב יאכלנה כי גם הכהני' הבעלי מומים שאינם ראוים להקריב יאכלו את המנחה והנה אמר הכתוב כאן כל זכר בכהנים יאכל אותה קדש קדשים היא לא שזכרי הכהנים יאכלו אותה בעבור שהחטאת היא קדש קדשים אבל הוא מוסב לכל האמור למעלה הכהן המחטא אותה יאכלנה במקום קדוש יאכל בחצר אוהל מועד ושאר החומרות שזכר בחטאת מאשר יגע בבשרה ואשר יזה מדמה שכל זה הוא לפי שקדש קדשים הוא החטאת ולכך ראוי לנהוג בו כל החומרות הקדושות האלה והראיה על אמתת הפי' הזה אמרו בפרשת האשם כל זכר בכהנים יאכלנה במקום קדוש יאכל קדש קדשים הוא. שבלי ספק קדש קדשים הוא נקשר עם כל זכר ועם במקום קדוש וטעם כל זכר ולא נקבה לפי שקדשי הקדשים הם נאכלים לזכרי כהונה וכן בסדר ויהי ביום השמיני נאמר קחו את המנחה וגו' כי קדש קדשים היא כי חקך וחק בניך היא ולא אמר ובנותיך כמו שאמר בקדשים קלים אתה ובניך ובנותיך. ומזה יתבאר טעם אחר למה שאמר קדש קדשים הוא שחוזר בלבד למה שאמר כל זכר בכהנים יאכל אותה בלבד ולא הנקבות לפי שקדש קדשים הוא לא יאכלו ממנו הנקבות. והותרה בזה השאלה הי"ג למה אמר בחטאת ואשר יזה מדמה על הבגד ולא אמר כן בעולה ובשלמים ובאשם הוא לפי שהחטאת הפנימי היה מובא אל אהל מועד להזות על הפרוכת ועל מזבח הזהב ולפעמים לפני לפנים והיה טובל הכהן אצבעו בדם כמה פעמים ומפני זה היה נקל שיזה מאותו דם על הבגד והוא רחוק שיקרה כן בדם קרבן אחר שלא היה נכנס להיכל. ואמרו וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר פרש"י לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר והוא הדין לכל הקדשים ויש לשאול למה לא נאמר כן בשלמים ובאשם אחר שהוא הדין לכלם. התשובה על זה הוא שקדשי הקדשים נאכלים ליום ולילה אחת והקדשים קלים נאכלים לשני ימים ולילה אחת. ולכן נותרי קדשי קדשים ממהרים לבא קודם שיבא נותר הקדשים קלים ומפני זה נכתב וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר במה שהנותר בו ממהר לבוא שהוא סבה שיהיה זמן שבירתו ממהר לבא וכתב בחטאת ולא באשם לפי שהחטא' הוא מצוי יותר מהאשם להיות החטאת על דברים הרבה והאשם על דברים מועטים והותרה בזה השאלה הי"ד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.