אברבנאל/דברים/כח

אברבנאל דברים כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

והיה אם שמוע תשמע וגו' עד והיה אם לא תשמע. דעתי בביאור הפרשה הזאת שמשה אדוננו ביאר בה הקדמה תוריית. והיא שהשכר האלהי יהיה לאחד משני אנשים. אם לשומעים דברי הש"י ומצותיו רוצה לומר השלמים באמונות ועם זה עושין מעשה המצות גם כן בכל לבבם ובכל נפשם וזאת היא המעלה העליונה כוללת המדרש והמעשה. והמין הב' הוא מהאנשים המאמינים התורה האלהית בשלמותה ושומעים למצותיה אבל מפאת מונעים שיש להם אם לאימת אויבים ויתר הסבות לא יקימו המצות המעשיות. והם עם המדרש ולא עם המעשה. והמדרגה הזאת היא למטה מהראשונה מאד. והנה באלה הברכות זכר בראשונה המעלה העליונה מהעובד כמו שזכרתי. באמרו והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וגו'. כי כלל בזה השמיעה שהיא האמונה והמעשה. ואמר לשמור לעשות שהשמירה היא כנגד מצות לא תעשה והעשייה היא כנגד מצות עשה. וכאלו יאמר כשתגיע אל מדרגת השלמות הכולל הזה שכרך הרבה מאד ועצום הוא. וזהו ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ. כי כמו שהעבודה היא היותר עליונה וכוללת מכל העבודות. כן השכר יהיה היותר כולל והיותר עליון שאפשר. ואחרי שזכר המדרגה העליונה הזאת מהעבודה והשכר המתיחס אליה זכר מיד אחרי זה המדרגה הב'. ועליה אמר ובאו אליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך. לא אמר לשמור ולעשות ולא לשון אחר מורה על מעשה המצות. כי היה המין הזה העבודה באמונות לבד מבלי המעשה. ואמר שבשכר זה עם היות שלא יהיה עליון על כל גויי הארץ כמו שזכר בשכר המדרגה העליונה הראשונה. הנה יבאו עליו הברכות אשר יזכור. ואמר ובאו עליך והשיגוך. להגיד שהם יבאו בעצמם וישיגום אף על פי שלא יבקשום. והטעם שמבלי עמל ויגיעה ישיגו הטובות ההם שהם ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. רוצה לומר אם שתהיה מהאנשים שעסקיהם בעיר כמו הסוחרים ובעלי אומניות תהיה ברוך ומושפע בכל אשר אתה עושה בעיר. ואם תכין בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך. אם בעבודת האדמה, ואם במרעה הצאן, גם ברוך תהיה ומושפע בשדה בכל תבואתך ובכל מרעך, ואחרי שזכר בכלל ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, פירש אותם, ויען וביען פרי הבני' ממוצע לאשר בעיר ולאשר בשדה, ולפי שהבנים עוזרים לאבותם אם לאומנותם בעיר ואם לעבודת האדמה ומרעה הצאן בשדה, לכן אמר ביניהם ברוך פרי בטנך להיותו כולל לעיר ולשדה, ופירש מיד ברכת השדה באמרו ופרי אדמתך ופרי בהמתך כי פרי אדמתך ירמוז לעבודת האדמה, ופרי בהמתך הוא מרעה הצאן והבקר כאמרו שגר אלפיך ועשתרות צאנך, ולפי שעובדי האדמה ורועי הצאן יצטרכו לרבוי הלחם למשרתים וכמו שאמר (קהלת ה׳:י׳) ברבות הטובה רבו אוכליה, ואמר ומי אוהב בהמון לא תבואה, לכן סמך לעבודת האדמה ולמרע' הצאן והבקר ברוך טנאך ומשארתך ר"ל שיהיה מושפע בכל אשר יש לו לאכול ויאכלו וישבעו, ולפי שהדרכים בחזקת סכנה הם אם מפאת לסטים ואם לחרב ביום וקרח בלילה, לכן סמך ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך ר"ל ברוך אתה בבאך מן השדה לעיר, וברוך אתה בצאתך מן העיר לשדה, והנה לא זכר באלה הברכות הרפואה והבריאו' ואורך החיים, אם לפי שנכללו באמרו ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך וגומר כי הנה בהיות המזונות מתברכות לא יחלה האדם הנזון בהם ואם שנכלל באמרו ברוך אתה בבואך וברוך בצאתך. כי חלוף המנהגים מן העיר לשדה ומן השדה לעיר מסבב החלאים כי גם כן באמרו והותירך י"י לטובה בפרי בטנך וגומר כי בזה מהבטחון והיעוד שימלטו מן הדבר והחלאים ולא יחלה בקיץ ובחורף בשדה ובעיר. ואמר עוד שאם יום או יומים יצאו אנשים בני בליעל לבוז את אשר לך בשדה הנה אז לא תהיה כעובדי האדמה הסובלים עול אנשי המלחמה ועוברי הדרכים אבל תוכל להלחם עמהם ולנצח אותם וזהו יתן ה' את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך וגו'. הנה בכל זה פירש הברכ' אשר תהי' אל אנשי השדה השומעים בקול ה':

אחר זה פיר' הברכה אשר תהיה לאנשים בעיר, ועל זה אמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך רצה לומר אם תהיה מהסוחרי' שסחורותיה' באסמיהם, יצו ה' אתך את הברכה, וכלל גם כן בזה שיתברך בכסף וזהב וסגלת מלכי' אשר לאנשי' בעיר, ואם תהיה בעל אומנות יברכך בכל מעשה ידיך, ואמ' בארץ אשר נתן ה' לך, כלומר שלא תצטרך ללכת מארץ אל ארץ אחרת לבקש הסחורה והאומנות כי בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך יבאו אליך, ושם יתן לך את הברכה והשפע' הטובות בהיותך שאנן ושקט בביתך ובארצך, הנה כלל בשכר הזה כל מיני הטובו' הגופיות מהבנים ומהקניני', ומהשובע, ומהבריאות והנצחון, והתשועה במלחמו' ולא זכר דבר מהשלמות הנפשיי, ובזה השלים שכר השומעים את דבר ה' ומשלימי' עצמם באמונות אף כי מפאת המעיקים המונעים לא יספיקו לקיום המצות ועשייתן, ולפי שבתחלת הברכות זכר המדרגה העליונה מהעובד והשכר המתיחס אליו באמרו ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ, ולא פירש באיזה דבר יהיה עליון אם בטובות המדומות או בנפשיות, ואם היה בדברים הגופיים כבר נזכר במדרגה השנית שכרה ומה הבדל יש ביניהם, ואם יהיה השכר בנפשיות האם יהיו האנשים פרושים סובלים הסגופים במיעוט אכילה ושתייה ועניני העולם או באיזה אופן יהיו, הנה לבאר זה אמר יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות ה' אלדיך והלכת בדרכיו, ומדרגה הזאת היא הראשונה שזכר כי יקימך ה' לו לעם קדוש הוא פירוש ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ, כי הקדושה היא המעלה העליונה ולזה אמר כאשר נשבע לך, והשבועה היא מה שאמר בתחלת הברכות ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ, ולכן אמר בזה כי תשמור את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו, שכולל העבודה והאמונות ועם זה המעשה גם כן שהוא הנרמז בו בוהלכת בדרכיו, וביאר שהמעלה שזכר שיתנהו הש"י עליון על כל גויי הארץ הוא שיקיימהו לו לעם קדוש מיוחד להנהגתו והשפעתו ודבק דבוק נפשיי עד שיראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו וייראו ממנו וישתעבדו באמר' שאלדים קרובים אליה'. ואמר עוד שלא יחשבו להיותם עם קדוש שלא ישתמשו בתענוגים הגופיים כלל, ולכן אמר והותירך ה' בפרי בטנך ופרי אדמתך, שהם הברכות הגופיות אשר זכר ולא די שלא יאסור עליך הדברים האלה אבל ישפיע עליך להיותך עם קדוש רבוי מופלג מהטובות, וזהו אמרו יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וגו' וזהו המתיחס לשדה, ולברך את כל מעשה ידיך והלוית גוים רבים והוא המתיחס לבעלי התורה והאומנות, ואמר ואתה לא תלוה להגיד שיהיה עשרם כל כך שהסחורות אשר יקחו מהזרים המביאים אותם לארצותם יקחו אותם בכסף מלא במעות בעין, כי אז יקנו בזול, וכאשר ימכרו את סחורותיהם לנכרים יהיה בדרך הלואה לפרוע המעות לזמן ארוך כדי להרבות במחיריהם לכן אמר והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה, וביאר עוד שעם היותו עם קדוש כמו שיותיר לו הקב"ה בני חיי ומזוני, ככה יזכה גם כן לכבוד ומעלה, ועליו אמר ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, רוצה לומר שלא יהיו טובותיה' והצלחותיה' כאות' הנמשכות מפאת המערכה שפעמים אחרי היות האדם עולה בהם מעלו' ישוב וירד מטה מטה ולא כן יהיו טובותיהם כי להיותם מפאת ההשגחה יהיו תמיד למעלה ולא ירדו למט' הנה אם כן זכר אדון הנביאים בכאן ביאור היותו עליון לכל גויי הארץ שהוא בשלמות הנפשיי בעצם וראשונה ובגופיי בשלמות גדול. ונתן הסבה למה ישתלם בשתי השלמיות גופיי ונפשיי ואמר כי תשמע אל מצות ה' אלהיך לשמור לעשות את כל המצות וגומר, רוצה לומר כי כמו שהעבודה היתה נפשיית באמונות וגופנית במעשיות כך השכר יהיה נפשיי בדבוק האלדי וגופני בכל מיני הטובות שזכר מדה כנגד מדה:

ואמנם במה שאמר עוד ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם וגו'. בא להתיר ספק אחד אפשר שיסופק בו והוא איך יגיע שכר רב לשומר המצות ויודעם מבלתי שיעשה ויקיימם, כי אולי לא ימנע מעשותו כי אם להיותו עובד עכו"ם ולא ירצה לעבוד את הש"י. האם ירצה לזכותו בשכר בהיות הדבר כן, הנה להשיב לזה אמר כמבאר ולא תסור מן הדבר, רוצה לו' מה שאמרתי לך שיהיה שכר טוב לשומע המצות אף על פי שלא יעשם הוא בתנאי שלא ימנע ולא יסור מהם אפילו כחוט השערה והוא אמרו ימין ושמאל להיותו עובד אלהים אחרים שאם יהיה כן לא יהיה די שלא יקבל שכר אבל גם יקבל עונשים רבים כמו שיתבאר בפרשה הנמשכת, ולכן הזהיר ולא תסור מכל הדברים ללכת אחרי אלהים אחרים שאם תעשה כן לא תזכה לשכר כלל כי אם לעונש, ואפשר עוד לפרש שהפסוק הזה הוא נמשך ומחובר לפרש' הנמשכת, והיא התחלת התוכחות יאמר הנה כל זה שיעדתי מהברכות הוא לשומע בקול ה' ועושה מצותיו, אך השמר לך ושמור נפשך מאד פן תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם, כי כאשר תעשה זה ולא תשמע בקול ה' אלהיך וגו' יבאו עליך כל הקללות האלה וכמו שיזכור, הנה התבארו כל פסוקי הברכות על בוריים, והותרו הספקות י"ד וט"ו וי"ז:

טו

והיה אם לא תשמע וגו' עד ישא ה' עליך, ראוי שנדע שהקללות שנזכרו בפרשה הזאת לא באו על דרך איום וגזום להפחיד לבב האנשים, אבל באו ברוח אלדין קדישין להגיד מה שיהיה באחריתם כי הנה כלם נתקיימו בדורות החטאים בנפשותם וכמו שיתבאר, ודעת הרמב"ן הוא שהאלות אשר באו בברית ראשון שנזכרו בפרשת בחקותי ירמזו לבד לחרבן בית ראשון ולגלות בבל, ולכן נזכר בהם ענין הבמות והחמני' והעכו"ם והשמטות ולא זכר ענין תשובה שלמה שיעשה, ולא גאולה שלמה שתהיה להם כי אם שיתודו כמו שהיו מתודים דניאל ונחמיה ועזרא ושיזכור להם ברית ראשונים והיה זה בפקידת בית שני, והאלות אשר באו בברית הזה ירמזו לחורבן בית שני והגלות הזה שאנחנו בו, ולכן לא נזכר בהם עכו"ם, לפי שלא עבדו' בבית שני ולא נזכר בהם מקדש וריח ניחוח ונאמר בהם יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים וגו', שהוא היה אגריפס שהיה בבית שני שהלך בעיר רבה והוא היה סבת החרבן, לכן אמר אשר תקים עליך לפי שהוא לא היה מזרע המלוכ', וכן אמרו ישא ה' עליך גוי מרחוק וגו', גוי אשר לא תשמע לשונו לא היו הבבליים כי להיות' קרובי' לארץ ישראל היו ישראל מבינים דבריהם כמו שאמר (מלכים כ' י"ח) דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו וגו', וכמו שהאריך הרמב"ן בזה בפרשת בחקותי והחזיקו בזאת הפרשה גם כן כל המפרשים שבאו אחריו מחזיקים בדעת הזה איש לא נעדר:

וגם מחכמי האומות ראיתי מי שכתב כן, ואמרו שהתוכחות הראשונות היו על חרבן בבל, ולכן היתה הנחמה באחריתם שהיא פקידת בית שני, אבל הקללות שבזאת הפרשה הם על חרבן בית שני ולא באה עליהם נחמה לפי שלא תהיה עוד גאולה, והדעת הזה באמת רוצה לומר שאין בברית הראשון דבר מורה על חרבן בית שני, הגלות הזה אשר אנחנו בו, ושאין בברית השני הזה דבר מחרבן בית ראשון, ומגלות בבל, הוא אצלי בלתי אמתי, לפי שאין ראוי שנחשוב שהיו לישראל שני גליות, ושלכן היו הבריתו' שנים כאלו הברית הראשון שכרת הש"י היה על הגלות שנמשך ממנו והברית השני שכרת משה היה כנגד חרבן וגלות אחר שלא עשה השם יתברך, ואיך נאמר שיעד משה בדבר שלא יעד הש"י עליו, ואם הגליות שניהם היו מאתו ומידו עלינו, יש לשואל לשאול מה היה שבברית הראשון יעד השם יתברך על גלות שבעים שנה ולא על גלותנו זה הארוך, ועוד שאם אמרנו שהגליות שנים נצטרך לומר שהגאולות גם המה שתים גאולות בית שני והגאולה העתידה, ומי האיש בעל שכל יאמין שיהיה ענין בית שני גאולה שלמה, כי הנה לא היה שם קבוץ גליות כי אם אנשים מעט ארבעים אלף זכרים שעלו מיהוד' ומבנימין ומן הנלוים אליהם מבבל, אבל מעמון ומואב ומצרים ויון וצרפת וספרד וארצות המערב שהיו שם יהודי' מפוזרים מחרבן בית ראשון, לא עלו לבית שני כי אם מאותם שהיו בבבל בלבד וגם לא עלו כל אשר היו בבבל רק הפסולת שבהם, וגם הם בעלותם לירושלם לא היו בני חורין שמה כי בהיותם שמה נשתעבדו למדי ופרס, וזמן גדול אחר ליונים וזמן רב אחר לרומיים, ופעמי' היו מורדים בהם ומולכים החשמונאים, ולא מלך ביניהם אדם מזרע בית דוד אשר לו יאתה המלכות מזמן הגאולה, כי אם הנכרים או הכהני' מבית חשמונאי וזולתם כל מאן דאלים גבר, לא היו בבית שני ארון וכרובים. אורים ותומים, ושכינ' נראית, ורוח הקודש, שמן המשחה, ואש מן השמים, בהיות זה כן איך נוכל לומר שהיתה שם גאולה ובית מקודש, אין זה כי אם שנתן ה' אותם לרחמים לפני שוביהם, והעיר את רוח כורש מלך פרס לתת להם רשיון לשבת בירושלם ולבנות בית לעבוד שם את השם יתברך ולא לצאת מתחת ידם, כאלו מלך ישמעאל המולך עתה בירושלם, היה נותן רשות ליהודים אשר בקצות מלכותו לעלות ולבנות בית לה' בתנאי שיהיו תמיד משועבדים אליו ולא יהיה מהפלא אם לקצת ימים ימרדו בו, כן הוא ענין בית שני, אבל תמיד היו בכלל גלו' ראשון, אם לא שנקבצו שמה, כמו שנקבצו קהל גדול מהם אחרי חרבנ' בבית"ר ובאלכסנדריא"ה ובשאר הארצו' ובנו בית השם, וכמו שבנו אחרי כן בגלות כמה בתי כנסיות, עם היות הבית שבנה הורדוס אחרי שדמים רבים שפך מחכמי ישראל וחסידיו בית יפה בבנינו ועשרו אבל אין ספק שהורדוס אשר עשאו היה תמיד משועבד אל הרומיים ומידם נמלך, וכל זה יורה שהגלות הראשון הוא אשר התמיד מיום חרבן בית קדשנו ותפארתנו על יד נבוכדנצר מלך בבל עד היום הזה, והנה התוכחות שבאו בת"כ בברית הראשון אין ספק שהיו בעצם וראשונה על חרבן בית ראשון לפי שבו התחיל הגלות הזה, אבל גם כן נכלל בהם חרבן בית שני ושאר הצרות שעברו על ישראל בגלות והכתובים מורים על זה בלי ספק, גם אמרו והשימותי את מקדשיכם לשון רבים, ואי אפשר שיפורש אם על מקדש ראשון ומקדש שני, וגם על כל הבתי תפלות שנחרבו בגולה שהיה להם למקדש מעט, וכן פי' הרלב"ג, ופירש ואתכם אזרה בגוים, והריקותי אחריכם חרב, על הרוגי ביתר שהיו נ"ב שנה אחרי חרבן בית שני, ופי' ואבדתם בגוים ואכל' אתכם ארץ אויביכם, על הצרות והרציחות שעברו על ישראל בגלות שמתו הרבה מהם ברעב ובדבר ובחרב מכללם הרג קהלות קדושות וגירוש היהודים מארץ אינגלטיר"ה, ושאר ארץ המערב, ובפרט גרושים מכל ארץ צרפת שמתו מהם כפלים מיוצאי מצרים, ומה גם עתה בגרוש גלות ירושלם אשר בספרד שגדל על כל הגרושים הלא למשמע אזן דאבה נפשנו, ונזכרו שביתת השמטות בברית הראשון להגיד שבראשונה תשבת הארץ ע' שנה כמספר השנים אשר לא שבתו בשבתם עליה, ושאחרי כן יפקוד השם יתברך אותם לא לשיצאו מן הגלות כי אם להיות להם ריוח והצלה ומנוח' בגלותם וכמו שאמר הנביא (ירמיה ט' י') אחרי מלאת לחרבות ירושלים שבעים שנה אפקוד אתכם, רוצה לומר בפקידה ומנוחה ויצאה מן הגלות ובסוף דברי הברית אמר וזכרתי להם ברית ראשוני' וגו', להיות להם לאלדים, רוצה לומר שבסוף הגלות ואחרית הזעם יזכור ברית ראשוני' שהם האבות הקדושים לשישוב לשוש עליהם לטובה ולהיות להם לאלהים והוא בבנין הבית העתיד לבא כי אז יהיה להם לאלהים ויסיר את לב האבן מבשרם, הנה אם כן בברית הראשון נזכר גם כן התחלת הגלות הכולל ובא ברמז שם גם כן חורבן בית שני והגאול' העתידה, אם לא שנרמזה בקוצר רב, ומשה אדוננו כמו שהואיל באר את התור' וביאר את מצותיה מבלי שיזכור מצוה חדשה כמו שזכרתי, כך הואיל לבאר את דברי הברית הראשון, ובאלות האלה לא חדש גלות שלא נודע ולא נזכר עדיין, אבל היה נזכר שם ברמז, ועתה ביאר שהגלות ההוא הראשון שזכר בברית הראשון יכלול חרבן שני הבתי' ראשון ואחרון שעשו בפקידת בית שני:

ואעידה לי עדים נאמנים לבאר שבברית הזאת נזכר גם כן חרבן בית ראשון וגלותו:

הא' מאמרו יתנך ה' נגף לפני אויביך בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס לפניו וזה באמת לא היה בבית שני, כי שמה גברה יד היהודים, ועצמה גבורתם, וכל יכולת הרומיים מאפס ותוהו נחשבו להם, כמו שספר יוסף בן גוריון, והרומיים ג"כ מעידים על זה בספריה' עדות ברורה, ואחרי שבלי ספק אנשי בית שני מנשרים קלו מאריות גברו, איך יאמר עליהם בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס לפניו באמת לא נתקיים זה כי אם בבית ראשון ששם היה חולשת היהודים ורפיונם כמו שזכר, וכבר נתרעם על זה הנביא ישעיה בפרשת (כ"ב א) משא גיא חזיון כי עלית כלך לגגות, ואמר חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה, כל קציניך נדדו יחדו כל נמצאיך אוסרו יחדו מרחוק ברחו:

הב' אמרו והיית אך עשוק וגזול כל הימים אשה תארש וגו'. בניך ובנותיך נתונים לעם אחר וגו' וידוע שזה היה בבית ראשון שבאו בגליות רבות זו אחר זו, גלות ראובן וגד וחצי שבט המנש', וגלות אח"כ ארצה זבלון וארצה נפתלי וגלות אחר לשמרון, וכן ג' גליות לבני יהודה, והיו הולכים פעמים בניהם ובנותיהם מבלי אבותם אבל בבית שני כלם הלכו יחד אבות ובנים בגלו' אחד וכבר הרגיש הרמב"ן בספק הזה וכתב שזה היה אחרי היותם בגלות ואין מקום לדבריו, לפי שאחרי כן יזכור הגלות השלישי באמרו יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך שזה א"א שיפורש על הליכת אגריפס לרבה כמו שחשב הרב, כי הנה אחרי זה פסוקי' הרבה אומ' ישא ה' עליך גוי מרחוק, ואם שניהם ברבה ידבר הים ראוי שיזכור ראשונה ביאת אנשיה על ירושלים בפסוק ישא ה' עליך וגו', ואח"כ יאמ' יולך ה' אותך ואת מלכך כי אין ראוי לזכור המאוחר בזמן ובסבה קודם והקודם באחרונה, אבל האמת הוא כי זה נתקיים בצדקיהו שהוליכו מלך בבל לירושלם ואמר בו אשר תקים עליך לפי שהוא לא היה ראוי למלך כי יהויכין היה מלך. ומלך בבל הסירו והמליך לצדקיהו וזה אשר תקים עליך וכאשר מצאו בבית ה' ספר התורה ואחז"ל (יומא ד' נ"ב) שמצאוהו נגלל על יולך ה' אותך ואת מלכך, על צדקיהו היה דעתם שיתקיים לא על אגריפס:

הד' אמרו הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה וגו' וגם זה לא נתקיים בבית שני כי אם בבית ראשון אשר באו לגור בשמרון ובבנותיה וכן פירשו הרב עצמו:

הה' מאמרו והשיבך ה' מצרים באניות וגו', וידוע שזה היה בבית ראשון שהלכו למצרים וכמו שנזכר בספר ירמיהו (סימן מ"ד) וכבר הוקשה על הרב להתקיים הכתוב הזה בבית שני, ואמר שטיטו"ס שלח ספינות עם היהודים ושלא נאמר ממצרים כי אם על צד התוכחת לפי שהיו אויבים לו שילכו שמה, ואין צורך שהרי הכתוב דבר אמת שהלכו למצרים, אבל היה מחרבן בבית ראשון, הנה התבאר מכל זה שהברית הזאת כולל חרבן בית ראשון ובית שני וגם כל הצרות שעברו על ישראל ושהוא ביאר הברית הראשון, ואמנם למה לא נזכר ענין העכו"ם בקללות האלה יתבאר אחרי זה בפסוק אלה דברי הברית וגו', ועתה ראה פי' הפסוקים כפי הכונה האמתית הזאת:

והיה אם לא תשמע וגו', התוכחות האלה הם ב' חלקים, החלק הא' מיוחד לחרבן בית ראשון, והוא עד ישא ה' עליך גוי מרחוק וגו', והחלק הב' ידבר מחרבן בית שני, והוא באמרו כאן באלה התוכחות והיה אם לא תשמע וגו', אין הכונה שאם לא ישמע בקול ה' לשמור את כל מצותיו מבלתי שתחסר מהן אחת שיהיה בכל אלות הברית, אבל פירושו שאם לא ישמע ולא יקבל ולא יאמין בקול ה' שכל זה נכלל בלשון שמיעה, אשר אותו קול ה' הוא לשמור לעשות את כל מצותיו וחקותיו וגו', הנה אז יבא עליו כל הקללות האלה כי להיותו בלתי שומר מצות ה' ופורק מעליו עול תורה ועול שמים, יהיה מקולל וארור, כי זהו העקר שהכל תלוי בו, וממנו ימשכו המעשים הטובי' כפי האפשר. ר"ל שמוע בקול ה' ועליו יהיו הברכו', אבל יהיו הקללות על בלתי שמוע בקול ה'. והסתכל בסדר התוכחו' האלה כי ראשונה יעד שיהפוך את הברכה לקללה ויביא הדברים כלם בהפך מה שהיו בברכות וזה ענין הארורים שנזכרו בכאן, שכלם מורי' על חסרון ההצלחו' וגרעונם והתמיד זה עד מפני רוע מעלליך אשר עזבתני. רוצה לומר הנה הסבה שאני מחייב בכם הפך הברכות היתה לפי שאתם עזבתם אותי ותלכו אחרי אלהים אחרים:

ואחר זה זכר מענשם ג' סוגים כוללים ברעות והם החולאים הרעב והחרב וכמו שיתבארו בפרשה. וזה שהוא התחיל הקללות כסדר הברכות כי כמו שבברכה אמר ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, ככה בקללות אמר ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה, רוצה לומר כמו שפירשתי אם תהיה מתעסק בעיר תהיה ארור שם, ואם תהיה איש שדה תהיה גם כן ארור שמה וביאר מיד הדברים הכוללים לעיר ולשדה, והם ארור טנאך ומשארתך ארור פרי בטנך, כי שני אלה יצטרך אליהם האדם בין שתהיה עבודתו ומלאכתו בעיר ובין שיהיה עובד אדמה ורועה צאן בשדה, ואח"כ זכר הקללה בפרט בענין השדה באמרו ופרי אדמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך שהם שני מיני העסק בשדה אם בעבודה ואם במרעה וכנגד עניני השדה אמר גם כן ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך וכמו שפירשתי בברכות, וביאר ג"כ קללת העוסק בעיר באמרו ישלח ה' בך את המארה וגו' בכל משלח ידך אשר תעשה רוצה לומר שאם בסחורה יהיו עסקיו שהוא צריך אל הברכה העליונה כמו שכתוב (משלי י') ברכת ה' היא תעשיר, וכל טוב הסברא וההשכל עם ישוב הדעת יהיה בהפך כי ישלח ה' בו את המארה וגו', שהיא הפך הברכה, ואת המהומה שהיא הפך העצה המיושרת, ואם יהיה בעל אומנות ישלח את המגערת בכל מעשה ידיו בענין שבמקום התוספת יגרע, ור"א פירש המהומה שלא יוכל להשלים המעשה ואת המגערת שלא ישמח במעשיו רק יגער בהם אחר עשייתו. וענין הארורים והקללות שזכר בזו הפך הברכות הוא שלא יהיה בהם הצלחה ותוספת ברכה כי אם גרעון ועל קללות השדה והעיר אשר זכר אמר על שניהם יחד עד השמדך ועד אבדך מהר מפני רוע מעלליך וגו' ואמר השמדך כנגד העיר ואבדך כנגד השדה, ובאמרו מפני רוע מעלליך אשר עזבתני, כיון לחטא העכו"ם שהיה בבית ראשון כי לא יאמר עזיבה לה' כי אם בלכתו אחרי אלהים אחרים, ואולי באמרו אשר עזבתני, תחסר וא"ו הסמיכות ירצה מפני רוע מעלליך שאר העבירות ואשר עזבתני שהיא העכו"ם:

ואחרי שזכר בבנים ובנכסים שלא יצליחו ולא יתברכו זכר שלשה מיני עונשים:

הא' בחלאים ובדבר, והב' ברעב ועוצר המטר, והג' בחרב מפלתם במלחמות והוא שאמר נתן נביא ה' לדוד ע"ה (שמואל ב כ״ד:י״ב) שלש אנכי נוטל עליך אם בא ג' שנים רעב בארצך ואם ג' חדשים נוסך לפני צריך, ואם היות ג' ימים דבר בארצך וגו', ולכן אמר כאן כנגד החלאים ידבק ה' בך את הדבר, רוצה לומר שמהם יכלו בדבר ובמגפה שהיא מיתה רעה מהירה וחולי חד מאד, והתבונן אמרו ידבק ה' בך את הדבר חולי המתדבק והיו הם המדבקים אותם באחרים בכל מקום שהם, וזהו שאמר ידבק ה' בך שהוא פועל יוצא לשלישי, ולכן לא אמר ידבק כי אם שידבק עמו הדבר לאחרים, וזו היא באמת קללה רבה שיהיו הם התחלה לרעות ומהם ימשך לאחרים הדבר כי בסבת זה ישנאום כל העמים, וזכר גם שאר מיני הקדחת באמרו יככה ה' בשחפת ובקדחת וגו', שהם כלם קדחות דמיות אדומיות שחורות, כי השחפת היא הקדחת יום, והקדחת היא השלישית שאינה כל כך חדה, והדלקת היא קדחת דמיית חדה, והחרחור היא קדחת אדומיית שורפת, והחרב היובש הנמשך מחום הקדחת, והשדפון הוא חולי הדקה והתכת הגוף, והירקון הוא החולי המתחדש מרוע המזג בכבד יטה את האדם למראה ירוק, וזכר החלאי' האלה להיותם חולאים חמים ומסוכנים וגלויים לכל ואולי שזכר שבעה מיני חולאים האלה לפי שחטאו בשנות השמטה לכן היה ענשם בשביעיות מהחולאים, ואמרו גם כן ובשבעה דרכים תנוס לפניו, כי תמיד יזכור מספר השבעה מפני השמטות, ולפי שהחולאים האלה אשר זכר סבתם החום והיובש. אמר אחריו והיו שמיך אשר על ראשך נחשת והארץ וגו', שלא ימטיר השם ית' על הארץ באופן שלא יתקרר ולא ילוחלח האויר כמו שהוא צריך אל רפואת החולאים האלה גם כי יהיה רעב בארץ וחוסר לחם להעדר המטר שהוא המין השני מהרעות, והסתכל אמרו והיו שמיך אשר על ראשך והארץ אשר תחתיך, כי בידוע שהשמים הם על הראש ושהארץ הוא מתח', אבל אמרו כך כדי להודיע כי עם היות שימטיר השם ית' על ארצות האדמה הנה בארצם תמנע ברכת המטר, וזהו אמרו והיו שמיך אשר על ראשך והארץ אשר תחתיך וזהו על דרך (עמוס ד׳:ז׳) חלקה אחת תמטר, וכמפליג עוצר המטר אשר יתן ה' מטר ארצך אבק ועפר רוצה לומר שיהיה יובש האויר כל כך בסבת חום השמש והעדר המטר וכח הרוחות, כאלו מן השמים ירד העפר שיתרבה להעצר הגשם, ואפשר לפרש גם כן כמו שפירש ר' אברהם יככה ה' בשחפת ובקדחת שהם כלם קללות בזרע האדמה ותבואתה, וכמאמר הנביא הכתי אתכם בשדפון ובירקון, ולכן אמר אחריו והיו שמיך אשר על ראשך נחשת, הנה אם כן זכר בחלאים הדבר כי הוא היותר מסוכן, ואחריו הרעב, ובאחרונה חרב האויבים, והוא אמרו יתנך ה' נגף לפני אויביך, עד שכאשר תצא אליה' בדרך אחד תהא מנוסתם כל כך בפחד ומורך לבב שבשבעה דרכים תנוס לפניהם באופן שתהיו לזעוה לכל ממלכות הארץ וימותו מכר הרבה במלחמות וזהו והיתה נבלתך למאכל וגו' ואין מחריד, רוצה לומ' שלא יהיה בכם מי שיחריד את האויבים כי אם שינוסו מהם, או יהיה ואין מחריד לבהמת השדה ולעוף השמים מאכל הנבלות ההם, והקללה הזאת כלה אין ספק שנתקיימה באנשי בית ראשון שלא גברו חיילים כמו אנשי בית שני ועליהם קונן ישעי' כל קציניך נדדו יחדו מקשת אסרו כל נמצאיך אסרו יחדו מרחוק וכל אותה פרשה על זה נאמרה, ואמנם אמרו אחרי כן יככה ה' בשחין רע וגומר ויתר הפסוקים עד יולך ה' אותך ואת מלכך, ראוי שנרגיש בהם דברים:

ראשון אם היה שלמעלה דבר בחולאים ובקדחות למה לא זכר סמוך אליהם ענין שחין מצרים והעפולים והשגעות והעורון ולמה הכניס ביניהם בענין המלחמות יתנך ה' נגף וגו' וחזר לדבר בחולאים:

ושני למה לא זכר בזה חולאים אחרים כי לא זכר כי אם מיני שחין מתחלפים כי שחין מצרים וגרב וחרס כלם הם מיני שחין, כמו שפירש רש"י (דברים כ"ח כ"ו) שחין מצרי' רע היה מאד, היה לא מבפנים ויבש מבחוץ, גרב שחין לח, חרס שחין יבש כחרס, ויקשה למה זכר כל מיני השחין האלה ולא חלאים ומכות אחרות ממכות מצרים:

ושלישי באמרו יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב, והנה אלה החולאים הם נמשכים מאלה החולאים שזכר למעלה, רוצה לומר מהקדחות האדומיות והשחוריו' ומה ראה להבדילם פה:

ורביעי למה אמר שני פעמים והיית אך עשוק וגזול כל הימים והיית אך עשוק ורצוץ כל הימים:

וחמישי בענין השגעון שזכר גם הוא שני פעמים, יככה ה' בשגעון ואח"כ אמר והיית משוגע, וכן ענין השחין נזכר שני פעמי' יככה ה' בשחין מצרים, יככה ה' בשחין רע, וכמו שזכרתי בספקות הפרשה:

והנראה אלי בזה הוא ששחין מצרים והשגעון והעורון הם מענין חרב האויבים אשר זכר ובאו א"כ הדברים מקושרים ומתאחדים, לפי שהשחין והעפולים והגרב והחרס וגם השגעון והעורון ותמהון הלבב שזכר כאן אינם חולאים בפני עצמם או נמשכים מהקדחות שזכר, אבל ענין המאמר הוא שיעדם השם יתברך שיעשה להם דברי' מגזל האויבים שיעשו בהם ומהעושק שיראו בעיניהם ואין לאל ידם להנצל ממנו שבסבתם יהיו מוכים משחין מצרים והגרב והחרס שהם כלם מיני שחין ומהעפולים שהם חולאים שחוריים להיות כלם מקרים נמשכים מהעצבון והדאגה אשר יקרו מצרות האויבים והעושק והגזל שיעשו בהם ולא יוכלו להמלט מידם ולכן לא זכר חולאים אחרי' כי אם אלו המתחדשי' ממרה שחורה, ושגם כן מאותה סבה בעצמה יוכו בשגעון ובעורון ובתמהון לבב לא שימשכו מהקדחות אשר זכר כי אם שמן הדברי' אשר יקרם ישתגעו ויעורו, כמו שיקרה לאנשים שיקרו אותם מקרים רעים תכופים זה על זה שתטרף דעתם עליה' ולבם יחיל בקרבם ואור עינם גם הוא איננו אתם, וז"א יככה ה' בשחין מצרי' וגומר ובשגעון ובעורון כי תהיה ההכאה בדברים האלה יחד ואין הכונה בשגעון הזה חולי במוח, ולא בעורון העדר הראות מפני סתום בחדרי המוח אבל שצרות האויבי' תהיינה כל כך תכופות עליה' זו אחר זו כי יתעפש דמם ויבאו להם הטחורים והשחין והחכוך שהוא הגרב הנולד מדם שחוריי ויצטרכו לחרס להתגרד בו, כאשר קרה לאיוב בצרותיו התכופות וגם ישתגעו שלא יהיה להם שכל מיושב ואפי' ראות העינים יתבלבל והלב יהיה בתמהון לא ג"כ מפאת חולי כי אם מפאת הצרות ההן וזה שאמ' כנגד העורון והיית ממשש בצהרים וגו', רוצה לומר שבצהרים שהשמש זורח יות' תהיה ממשש כעור להעדר ראות עיניך, ככה תהיה אתה מתוך הצרות שלא תראה אור אפילו בצהרי', וכנגד השגעון ותמהון לבב אמר ולא תצליח דרכיך ונתן הסבה בזה באמרו והיית רק עשוק וגזול כל הימים ר"ל שתמהון הלב והעורון והשגעון אשר זכר יהיו בעבור היותו עשוק וגזול כל הימים והנה ביאר איככה יבאו לשחין ושגעון ואיככה יהיו גזולים כל הימים באמרו אשה תארש ואיש אחר ישגלנה, ואחר גזל האשה יגזלו לך הבית והכרם קודם הישיבה בבית וחלול השנה הרביעית בכרם, וגם השורים והחמורים יגזלו וכן הצאן ואף גם הבנים והבנות יהיו נתוני' לעם אחר, ואף פרי האדמה וכל יגיע כפיך יאכלו הנכרים, וכאשר יהיו הצרות תכופות והנוגשים אצים עוד זה מדבר וזה בא, והצרות יוצאות מן ההקש השכלי עד שגם אופן הרעות ההן יכאיב מאד ויצר לאדם סבלו אותם בהיותו בלתי יכול להסירם מעליו, אין ספק שיתחייבו הדברי' כלם אשר יעדתי לבא עליך והם שתהיה עשוק ורצוץ כל הימים, ושתהיה משוגע לא מפאת עוני כי אם ממראה עיניך אשר תראה בעושק וגזל ההוא ושעם זה יככה ה' בשחין רע על הברכים וגו', כי עם כעס הצרות ודאגת הלב יתחמם הדם ותבא לשחין, ואשר על הברכים ועל השוקים לפי שהאדם בהיותו יושב על העפר בדאבון צרותיו ודאגת לבו כל היום יחכך שוקיו לכן יהיה בהן השחין יותר ולכן פרט ברכים ושוקים, לפי שידי האדם נוגעי' שמה בהוה להתחכך, ואמר אשר לא תוכל להרפא כי איננו בסבת חולי כי אם בסבת צרה ואם לא תרפא הוא איך יתרפא השחין, גם להעיר שזה השחין איננו מצד הכבד ולא מנזילת הראש אמר מכף רגלך עד קדקדיך שיהא כוללת הגוף להיותו מהסבה אשר זכר, הנה התבאר מזה שאמרו הנה באחרונה והיית אך עשוק ורצוץ והיית משוגע יככה ה' בשחין וגו' הוא תולדה מהאמור למעלה, כי הנה בראשונה הניח הדבר במדרג' הדרוש שהשם יתברך יסבב זה וזכר אופן סבבו אותו, ואחריו אמר בדרך תולדה אם כן בזה הדרך שאמרתי תהיה עשוק ורצוץ ומשוגע ומוכה שחין כמו שיעדתי, והותרו עם זה הפירוש כל ההערות אשר העירותי בכתובים האלה והדברי' האלה אין ספק שהיו בבית ראשון וכמו שאמר במגילת קינות, אם גזל ועשק, אמר ידו פרש צר על כל מחמדיה, ואם בשחין אמר זכו נזיריה וגו', אדמו עצם וגו' חשך משחור תארם וגו' יבש היה כעץ וגו', ואמר ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר ואמר עורנו כתנו' נכמרו, שכל זה רומז אל מה שזכרתי. ועל העורון אמר נעו עורים בחוצות וגו' שהיו בחוצות כאלו היו עורים ובדברי ישעיהו גם כן נזכר מזה מאד, ובסוף הרעות האלה אמר יולך ה' אותך ואת מלכך וגו', וכבר נאמר זה על יהויקים וצדקיהו שהגלם לבבל, והם היו הגוי אשר לא ידעו הם ואבותם כי לא הלכו ישראל לבבל מימיהם, ולפי שיהויקים המליכו מלך מצרים על יהודה ולא היה יורש המלכות וכן צדקיהו הוקם למלך שלא כדין במצות נבוכדנצר לכן אמר אשר תקים עליך, ואמר ועבדתם שם אלהים אחריה עץ ואבן על פסילי בבל שהיו הם עובדים שמה, וכמו שאמרו ז"ל שגם בבבל לא עזבו את אלהי הנכר אשר בחרו להם ושם היו למשל ולשנינה בקרב הבבליים ובכל העמים אשר הלכו שמה ואל תשמע אל דברי האומר שמחרבן בית ראשון לא הלכו היהודים כי אם לבבל, כי הנה בספר ירמיהו כתוב כי רבים מהם הלכו למצרים ומהם לעמון ומואב ומהם לספרד וצרפת כי הביאום משם להתישב בארצות המערב ולכן נאמר בקללות ואתכם אזרה בגוים להתפזרם בארצות רבות מחרבן בית ראשון, ואני כתבתי בפירושי לספר מלכים איך באו לספרד ומי הביאם מהחרבן הראשון ההוא וכמאמ' הנביא (עובדיה א' כ') שהיה קודם הבית שני וגלות החל הזה אל בני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלם אשר בספרד וגו', ולכן אמר בכל העמים אשר ינהגך ה' אלהיך שמה, ואמנם אמרו אחרי זה זרע רב תוציא השדה וגו' ושאר הפסוקים, חשבו המפרשים שהם גם כן קללות יקרו לישראל בארץ ואינו כן, כי איך יזכור אותם אחר החרבן אבל נאמרו באמת על עם ישראל שנשארו בארץ אחרי חרבן בית ראשון, כמו שאמר (ירמיהו מ׳:ה׳) עבדו מלך בבל וחיו, ונאמר בספ' מלכים והעם הנשאר בארץ יהודה אשר השאיר נבוכדנצר, או נפרש אותו על אשר הלכו אז בגלות בחוצ' לארץ שהשארית הזה בהיותם תמיד על רוע מעלליהם נתקלקלה ארצם בעבורם לבלתי תת פירותיה, כמו שזכרו הנבואות האחרוני' על הזמנים ההם (חגי א׳:ו׳) זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה שתה ולא לשכרה לבוש ואין לחום לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, והרבה כזה נמצא ביד שאר הנביאים האחרוני' להגיד שלא יחשבו שאחרי חרבן הבית יהיו כבבליים אם בעבדם האדמה אשר יהיו בה ויאכלו את פתה ואם בשמחת בניהם ובנותיה' כי הנה בהיותם בגלות אם בארץ ואם בחוצה ממנה מפני חטאתם יקוללו בכל הדברי' כי זרע רב יוציא השדה ומעט יאספו כי יחסלנו הארבה, וכן בכרמים ובזתים לא זכר בזה שיאכלום האויבים כי כבר היו גולי' אבל שתהי' בהם קללת ה', ועם היות שכתב הרמב"ן אחרי היותנו בגלות לא נתקללו מעשה ידינו ואלפינו ועשתרות צאננו וכרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה אבל אנחנו כשאר העמים וטוב מהם ברחמי השם ית' עלינו, אינו כן חוץ מכבוד תורתו, שעם היות שבגלות פעמים רבות מצאנו מנוח לכף רגלנו בעמל ידינו ובסחורה, הנה בעבודת האדמה אשר בה יבורך גבר בהיותנו בגלות תמיד נתקללה ארצנו עד אשר מפני זה נמנעו היהודים מכל עבודת האדמ' בכל מקום אשר דרכה כף רגליהם וכל שכן בארץ הנבחרת שמיום צאת ממנה השכינה, פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה, והארץ לא נתנה יבולה כימי קדם, עד שמפני זה יעד הנביא יחזקאל (סימן ל"ז) לימות המשיח, ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, לכן אמר כאן שאחרי החרבן גם שיהיו כשאר העמים בעבדם עץ ואבן לא יהיו כחם בעבודת האדמה כי לא יתברכו בה כמוהם וכמאמ' הנביא (הושע ט' ח') אל תשמח ישראל אל גיל בעמים כי זנית מעל אלהיך אהבת אתנן על כל גרנות דגן וגו', וזכר עוד שלא די בתבואות אבל אף הבנים והבנות לא יולידום לטובתם כי ילכו בשבי ולא יהיו להם לעזרם ולהשתמש בהם, ולפי שהכותים הביאם מלך אשור והושיבום בשומרון ובבנותיה, אמר כאן הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, באופן שהוא ילוך ואתה לא תלונו, והוא בהפך מה שנזכר בברכות, ולהיות אלה הקללות גם אחרי החרבן בא לתת טעם למה לא נסתפק הקב"ה עם ענש הגלות וחרבן הארץ והמקדש ורצה לקללם ולרדוף אחריהם גם אחרי היותם בגלות לכן אמר ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול ה' אלהיך, רוצה לומר אם היית שב אל השם ית' בהיותך בגלות היה שב השם ית' מחרון אפו עליך ונתן לך רחמים, אבל אחרי שגם בגלות לא שמעת בקול ה' כבראשונ' לכן באו עליך כל הקללות ורדפוך בגלות כי תמיד יהיו העונשים בך לאות ולמופת והמופת הוא שיורו על מעשיכם הרעי' כי אם תהיו אתם יראים ושומעי' בקול ה' תבורכו בברכותיו, ואם לא תשמעו תקוללו בכל אלות הברית, הנה העונשים א"כ אות ומופת עליכם שלא שמעתם בקול ה' כי העונש מופת ראיה על החטא בלי ספק וגם יהיו מדה כנגד מדה, כי חחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בארץ בהיותך שמה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, רוצה לומ' מרוב כלל הטובות שהיו לך אשר בהם שמנת עבית כשית ותטוש אלוה עשך תהיה תמורת זה שתעבוד את אויביך אשר ישלחנו ה' בך בהיותך ברעב ובצמא ובערום וגו' כי כל המבטל העבודה אלהית מעושר סופו לבטלה מעוני, וזכר שיהיה השעבוד כ"כ לעמים שהאויב יתן עול ברזל על צוארך כדרך האדוני' הקשים המעבידים לעבדיהם בפרך, הנה התבאר מזה אשר התוכחות האלה עד כאן יעדו על חורבן בית ראשון וצרת ישראל אחרי החרבן עד זמן בית שני ולכן אמר בחתימת החלק הזה כמוציא ממנו התולדה מסכמת עם הדרוש שהניח ראשונה כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור חקיו ומצותיו:

מט

ישא י"י עליך גוי מרחוק וגו' עד אלה דברי הברית:

אחרי שזכר יעודי קללות שיבאו עליהם בחרבן בית ראשון בהיותם בגלות בבל, זכר עוד חורבן בית שני וביאת אנשי עיר רבה לכבוש ארץ ישראל ולהחריב את ירושלים ועליהם אמר ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ, לפי שרב' רחוקה מאד מירושלים, גם כי בחיל אנשי' באו עמים רבים מארצות המערב מברט"נייה ואינגי"לטיר' ובר"גונייה ומארצות מזרח גם כן כנזכר בספר יוסיפון ולכן אמר שביאתם מרחוק, ועם היות ביאתם מרחוק זכר שיבאו במהירות רב ובפתע פתאום והוא אמרו כאש' ידאה הנשר, ולפי שהיה לשונם לשון בל יכון בארץ זר כי תכונת מוצאו רחוק' מלשוננו הקדוש אמר גוי אשר לא תשמע לשונו, וזכר מתואריו שהוא גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון, לפי שהיו אנשי עיר רבה כובשים כל מחוזות הארץ והיה מדרכם להטיל אימה על כל העמים כדי שלא ימרדו בהם והוא הגוי הזה שזכר הנה, ראוי שנדע מי הוא אם היה אספס"יינוס וטי"טוס בן אשתו וחייליהם שבאו על ירושלים והחריבו' כמו שכתב הרב רבינו משה בר נחמן, או היו עם זה גם כן שרים אחרים בזמן אחד, ואתה דע לך שלא לבד פעם אחת עלו אנשי עיר רבה להלחם בירושלם ועשו בישראל מכת חרב והרג ואבדן כי פעמי' רבים היה זה, ובפרט שלשה פעמים זכר יוסף ב"ג שהיה זה:

ראשונה בימי הורקנוס ואריסתובלוס בני אלכסנדר המלך שנפל המחלוקת ביניהם על דבר המלכות והיה אריסתובלוס הבן הקטן מתנשא לאמר אני אמלוך ושלח אריסתובלוס אל פומפ"ייוס שר צבא רומי שהביא לדמשק מנחה גפן זהב משקל' חמש מאות ככרי זהב עם אבנים יקרות כדי שיהי' בעזרתו להחזיקו במלכות, והורקנוס אחיו הגדול הלך שם עם אנטי"פטר יועצו ויסכימו עם פומפייוס שיעזו' להורקנוס וימליכהו ושיהי' עבד לרומי נותן לו מס מידי שנה בשנה אל אשר יהי' בעזרתו להמליכו כי הוא היה הבן הבכור לאלכסנדר, ובא פומפייוס עם כל חיל רומא על ירושלים ויצאו מן העיר אנשי אריסתובלוס והכו ברומיים מכה רבה, ויבהל פומפייוס מגבורתם ויחשוב ללכת לו מעל העיר בדעתו שלא יוכל לכבש', ולפי שאנשי הורקנוס שהיו בירושלים היו לוחמים עם אנשי אריסתובלוס אחיו, נגש פומפייוס אל שערי ירושלים ואנשי הורקנוס פתחו לו השער ויכנסו שם הרומי' וילכדו את ירושלים ואת בית המלך וירבו בבת יהודה תאניה ואניה, רק היכל השם יתברך לא לכדו כי סגרו הכהנים את שערי בית ה' וילחמו בהם ימים רבים, ובחדש הרביעי הוא חדש תמוז בי"ז בו הוא יום הצום ויקרבו הכהנים לזבוח ואז פומפייוס הקריב את האיל המנגח וינגח את מגדל ההיכל וישמטהו לארץ ויבאו הרומיים בהיכל ה' הלוך והכות ויפלו פגריהם על זבחיהם. ויהי כאשר תמו הכהנים שהיו בהיכל למות ויכנסו שרי רומי בתוך המקדש ויבא פומפייוס וירא את קדש הקדשים ויחמול עליו ולא שלח ידו בכליו כמו שעש' בכלי ההיכל והמקדש שלקחם כלם, ויתן פומפייוס את המלכו' אל הורקנוס ויאסור ארסתובלוס אחיו וישלחהו לרומא, הנה זאת היתה הפעם הראשונה שלכדו הרומיים את ירושלם ושפכו דמים כמים בתוכה:

והפעם השנית הית' בימי הורדוס המלך שהיה נלחם באנטיגנוס בן אריסתובלוס, והיה מתחזק בירושלם ובני יהוד' עמו ויבא הורדוס אל סוסיוס שר צבא רומי ששלחו אנטונינוס לעזרתו ועמו חיל גדול מן הרומיים ויעלו כלם וילחמו בירושלם קרוב לשנה אחת, ויקומו בלילה עשרים יהודים מגבורי הורדוס, ויקומו סולמות על החומ', ויעלו עליהם הרומיים ויכו את השומרי' שהיו ישנים וירוצו וישברו את שער העיר ותלכד ירושלם ויבאו הורדוס וסוסיוס וכל חיל הרומיים בתוך העיר ויכו הרומיים ביהודים מכה רבה ולא חמלו על בחור ובתולה, עד שקצף הורדוס ואמ' לסוסיוס אם כל העם תאכל חרב אני על מי אמלוך, ויעבר סוסיוס קול לאמ' כל ההורג נפש יומת. וירוצו שרי סוסיוס אל ההיכל ויבקשו לפותחו ולראות את קדשי הקדשים ולא יכלו כי המלך הורדוס שלף את חרבו ויעמוד הוא ובחוריו לפני שער ההיכל ויבריחו הרומיים כי אמרו היהודים טוב לנו שנמות ואל יראו הנכרים סתרי ה':

פעם השלישי' היה בימי אגריפס כאשר באו אספסיינוס וטיטוס בנו מרומי על ירושלם להכניעם תחת ידי הרומיים ושב אספסיינוס לרומא להתקסר שם ונשאר טיטוס בנו עד שנלכדה ירושלם ונותצו חומותי' ושרפו בית ה' וכמו שנזכר כל זה בספר יוסיפון:

הנה על שלש הפעמים האלה שבאו על ירושלם לשחת', אמ' אדון הנביאים פה, ישא ה' עליך גוי מרחוק וגו', ולכן נזכרו בפסוקים שלשה פעמים גוי, ישא ה' עליך גוי, גוי עז פנים, גוי אשר לא תשמע לשונו, כנגד שלשה הפעמים האלה אשר זכרתי, ולפי שזה האחרון אכלנו הממנו טיטוס וחייליו, אמר עליו גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון, והנה זכר מהמלחמ' העצומה הזאת שעשה טיטוס על ירושלים שמנה רעות והפסדים עצומים שנמשכו אל עם ה' אשר בירושלים ולזרעם אשר באו בגלות:

האחד כובד הרעב והפלגתו שהיה ביניהם שהיא היתה הסבה שגלת' יהודה ועל זה אמר ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך וגו', ואמר אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר עד העבידו אותך, לפי שהרעב היה סבת אבדם בלי ספק ואילו לא נכנעו מפני הרעב לא היו הרומיים שולטים מעולם בירושלים:

השני אריכות ימי המצור והתמדתו שהיא היתה הסבה בלכידת ירושלים כי אילו לא צרו עליה רק שנה או שנתים כפי גבורת בני יהודה לא היו יכולין לכבשה, אבל בהתארך זמן המצור ובהתחבר זה לרעב ולדב' שהיה ביניהם לא יכלו בני יהודה להתקומם עוד, ועל זה אמר והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות אשר אתה בוטח בהם בכל ארצך, ואמר פעם שנית והצר לך בכל שעריך אחרי אשר כבר אמרו, להגיד שלא בלבד יצורו האויבים על הערים הגבוהות והבצורות, כן גם על כל שאר הערים כדי שלא יהיה מקום לזרוע ולתת מזונות לערים הבצורות, ואמר אשר נתן לך ה' אלהיך להגיד כי המצור והמצוק הוא יהיה בהשגחה מאת השם יתברך כי לולא שהוא צוה לא היה בא צר ואויב בשערי ירושלים, ואמר ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנותיך וגו' רוצה לומ' שיהי' המצור כל כך ארוך ומתמיד שיאכלו הבנים והבנות וגם האיש הרך בך והענוג והאשה הרכה והענוגה יעשה הפעל האכזרי ההוא מהיותם בידיהם הורגים את בניהם ואוכלים בשרם וגם ירע עינם מתת מהם ליתר הבנים. ואמר ג"כ בזה אשר נתן לך ה' אלהיך לומר שגם זאת מעם ה' צבאות יצאה בכל חטאתם, וזה כלו כמו שיעדו אדון הנביאים בכאן אין ספק שכן קרה בתוך ירושלים וכן היה בפעל בחרבן בית שני כמו שנזכר ביוסיפון, ולפי שהיה זה מורה על גודל הרעב ומצוק המצור והפלגתו עד בלתי השאיר לו שריד וכאשר אמר כי תאכלם בחוס' כל במצור ובמצוק אשר יציק לך אויביך בשעריך ולפי שהיה זה ענש מופלג אשר כל שומעו תצילנה אזניו, לכן אמר בזה אם לא תשמור לעשות את כל המצוה הזאת ליראה את ה' וגו', כאלו אמר דע לך שכל זה יקרה לך משלם אם לא תכנע ליראה את השם, והוצרך לזכרו כאן לפי שמה שאמ' למעלה הוא לענין חרבן בית ראשון בתחלת הדברים וסופן. ועל היות זה מכה שקרה להם בחרבן בית שני והגלות הנמשך אחריו הוצרך לאמרו בפני עצמו לומר אליהם שאף על פי שיאריכו הזמנים וימי הפקודה הזאת וימשכו דורותיה לא מפני זה תשתנה התורה כי ככחה אז כחה עתה כמו שי"י הנכבד והנורא הוא יהיה לעולם חי וקיים לנצח:

וההפסד השלישי הוא מהחלאים אשר יקראו במצור מהקדחות והדבר, ועל זה אמר והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך וגומ', והנה זכר מכותיך ומכות זרעך להודיע שהקללה הזאת תהיה במצור ירושלים בבית שני. כי אז רבו בתוכם מיני חלאים רעים ונאמנים, והדבר המופלג כמו שבא בספר הנזכר וגם הקללה ההיא תמשך בגלותנו זה בכל דור ודור כי ימצאו תמיד היהודים חולים מן הקדחות החדות ומהדבר ומהטחורים יותר מבשאר האומות, וגם כל מדוה מצרים ידבקו בם, ואחשוב שנכלל בזה גם כן קושי לב פרעה ועבדיו שהוא היה מיוצאי מצרי' שכמותו נמצא בחרבן בית שני מפריצי עמנו לבלתי תת עול הרומיים על צוארם אף על פי שטיטוס שאל בשלומם והיה מבטיחם שישארו בארצם ובנתלתם ובעבודתם בבית האלהים וימאנו ויקשו ערפם עד שגרמו חרבן הבית ושריפתו והפצר הפריצים ופריצותם הביא עליהם ועלינו היום כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב המביאים אל הגזרות והחרבן כמו עד השמדך:

וההפסד הד' שנמשך שמה היה איבוד העם והמעטתו כי הנה מתו מיושבי ירושלם כחול אשר על שפת הים. מהם לרעב ומהם לדבר שהיה בעיר ומהם רבים מאד על ידי הפריצים ומהם המעט על ידי האויבים ועל זה אמר ונשארתם מתי מעט תחת אשר הייתם כככבי השמים לרוב רוצה לומר שישארו מעטים בכמות ואיכות נחשבים כמתים כי זה אשר כוון באמרו במתי מעט מלשון (ישעי' כ"ו) מתים בל יחיו תחת אשר היו בזמן הצלחתם כככבי השמים לרוב רוצה לומ' במעלה ונצחיות באיכותם וכמותם וזהו אמרו לרוב. ואם תאמר איך יצא הדבר מן הקצה אל הקצה אשיבך שהיה זה תחת אשר לא שמעת בקול ה'. ולכן כאשר שש וחפץ השם יתברך עליכם להטיב אתכם באיכות ומעלה ולהרבות אתכם בכמות רב. כי הנה כל זה הטוב וההצלחה בהם מפעל ההשגחה כן ישיש וישמח אתכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם כי היה הרבוי בהשגחה והמעוט בהשגחה גם כן. וכבר כתב יוסיפון ששאל טיטוס את היהודים כשלכדו את ירושלם להגיד לו מספר המתים באמת. והמונם אשר יצאו מכל שערי ירושלם להקבר בימי הרעב הנודעים להם. ויהי מספרם ת"ת אלף תקע"ה מלבד המתים ברחובות ואין להם קובר והמתים בהיכל ה' והשועי' אשר נהרגו מפני רעת הפריצי' שלא נתנו אותם להקבר והיו לדומן על פני האדמה ויפלא טיטוס מאד על העם הרב אשר בירושלם:

וההפסד החמישי שקבלו היה שאבדו את הארץ הטובה אשר נתן ה' להם ארץ זבת חלב ודבש שהאבדה ההיא היתה אבדה מופלגת ובלתי משוערת ועליו אמר (דברים כד כ"ג) ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשת'. ולפי שיש נחמה גדולה לשבויים בהתחברם זה עם זה לבכות ולדבר על צרתם, אמר שלא יהיה להם כן כי יפיץ ה' אותם בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ. כי אנשי בית שני נתפזרו בכל ארצות מזרח ומערב בעבור שהיו הרומיים מושלים בכל הארצות והיו שולחים מהם כל אחד אל הארץ אשר ישב בה. ואפשר שלזה כוון ירמיהו הנביא (איכה א' ג') באמרו גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח. רוצה לומר שהשבטים כאשר הוגלו הוליכום למרחקי ארץ והיו באותם הארצות בפני עצמם ואף שיעבדו הגוים אשר סביבותיהם במסים וארנוניות הנה בהיותם בפני עצמם מצאו מנוח לכף רגלם. אבל בני יהודה שהוגלו בחרבן שני ישבו בגוים. רוצה לומר בקרבם בתוכם ובעריהם ולכן לא מצאו מנוח. וזה כלו נכלל באמרו והפיצך ה' בכל העמים:

וההפסד הששי הוא אמרו ועבדתם שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן וגו'. ואין הכונה בזה המאמ' שיעבדו לעובדיהם כמו שפי' אונקלוס ורבי שלמה בר יצחק ז"ל אלא ענינו שאחרי בואם בגלות יצאו רבים מכלל הדת מתוך הצרות והגזרות שלא יוכלו לסבלם. והנה אמר כאן אשר לא ידעת אתה ואבותיך ולא אמר כן למעלה לפי ששם דבר בחורבן בית ראשון שהלכו לבבל ועבדו אלהי הבבליים שכבר שמעו את שמעם ועבדו אותם הרבה. אמנם עתה ידבר בגלות האחרון לכן אמר עליהם אשר לא ידעת אתה ואבותיך. ואמר ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך. לבאר ולהודיע מה שביאר הנביא יחזקאל. והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם וכל אותה פרשה:

וההפסד השביעי הוא שעם היותם בזמן בית שני גבורי כח אמיצי לב בגבורים אשר מעולם אנשי השם הנה אחר היותם בגלות יהיה להם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש רוצה לומר לב רגז בפחד ובמורא תמיד. וכליון עינים לצאת מן הגלות מתי יבא קץ הפלאות ואחרית הזעם. ודאבון נפש על חרבן בית ה' וגלות עמו. והיו חייהם תלויים מנגד רוצה לומר בסכנה מהאויבים אשר הם בתוכם עד שיפחדו לילה ויומם ולא יאמינו בחייהם כי תמיד כל היום יחשבו שיעלה מות ומשכלת בחלונותם ובארמנות' באופן שבבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר. ונתן הסבה בשתיהם אם לאמרם שרצונם וחפצם בערב מי יתן בקר. אמרו שזה יהיה מפחד לבבך אשר תפתד רוצה לומר שיכספו בשעת האופל אז הבקר כדי לסלק מעליה' פחד המראות המבהילות המתילדות בדמיונם ומבהילות אותם במשכבם. ובבקר יאמר מי יתן ערב ממראה עיניהם אשר יראו. רצונו לומר שבעת זריחת השמש יאמרו מי יתן ערב להסתר בו מהמכי' והורגים אותם. וכל זה שזכר מן הפחד ומורך הלבב ורגז לא נאמר על יהודים. כי גם נאמר על היוצאים מכלל הדת ועובדים אלהים אחרים שזכר כי עם היותם בעושר וכבוד ומעלה בגויי הארץ וגדולים ושרים בערים זה שנים רבות הנה לא תוסר היראה והפחד מהם. ותמיד יהיו חייהם תלויים להם מנגד לפי שהעמים יהיו אויביהם תמיד ותמיד כל היום חרב מונחת על צוארם:

ההפסד הח' הוא הקלון והחרפה רוצה לומר שישובו מצרים באניות ומצרים אויביהם ישמחו ויעלצו במפלתם. באמרם מה לכם לשוב מצרים הלא להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו כראשונה. ואמר בדרך אשר אמרתי לכם לא תוסיפו עוד לראותם. בא לתת טעם למה אמר באניות. כלומר הנה אמרתי שתשוב למצרים באניות בעבור הדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה רוצה לומר לראות אותו הדרך. וכדי לאמת מאמרי שלא תראו עוד אותו הדרך צריך שתהיה התשובה שמה באניות באופן שלא יהיה ביבשה בדרך אשר אמרתי. וזכר מקלון ההליכה למצרים עד שמפני זה עם היות ארץ מצרים מלאה כל טוב ומזונותיהם בזול מאד יהיה ענינכם שאתם בעצמכם תתמכרו שמה לעבדים ולשפחות כדי שאדוניכם יתנו לכם אוכל להשיב נפש ואין קונה כי לא ימצא שום מצרי שיקנה אחד מכם כי ייראו מהשתעבד בכם פן מרה תהיה עליהם באחרונה. ולא יקנו מכם גם כן בעבור שלא יצטרכו לתת לכם לאכול. וכל זה כדי שתמותו כלכם ברעב ובצמא. והקללה הזאת עם היותה מופלגת בענש' הנה היא מאת ה' היתה נסבה לפי שלא ימכרו בני ישראל ממכרת עבד בין אויביה' כדי שיעשו מהם סחורה כמו מהכושים והישמעאלי' ויתר האומות ויוקבע להם העבדות העולמי. אלא שישארו ביד אדוני הארץ מלכי האדמה ויהיו עבדים למלכים. ולא עבדים ליתר העם. וכן היו באמת היהודי' בכל ימי המשך גלותנו סגלת המלכים והשרים אדני הארץ ולא לעבדי' ולשפחות לשאר בני אדם, הנה התבארו בזה הח' הפסדי' ורעות גדולות שקבלו בני יהוד' ובני ישר' בחרבן ירושלם בזמן הבי' השלם ושנמסרו מהם בדורותינו בגלות. ועם מה שפי' בפרש' הזאת יותרו הספקות שהערותי שבעה עשר שמונה עשר תשעה עשר עשרים אחד ועשרים כמו שתרא' אם תעיין בעניינם:

סט

אלה דברי הברית וגו' עד ויקרא משה. כבר ביארתי שהברית הראשון הנזכר בפרשת בחקותי והברית הזה שניהם ענין אחד לפי ששניהם יעדו על גלות ישראל וחרבן ארצם ושוממות מקדשיה' אשר הגלות ההוא התחיל מחרבן בית ראשון והוא המתמיד עד היום הזה. ואין הפרש בין שני הבריתות אם לא שבברית הראשון זכר בביאור וגלוי רב התחלתו מחרבן בית ראשון וסלוק השכינה וסבהו כחטא העכו"ם ובטול השמטות. וביאור הדברים מחרבן בית שני והגלות שנמשך אחריו נזכרו שמה בקיצור ורמז. ואמנם הברית השני הזה היו בו הדברי' בחלוף זה כי באו בו עניני חרבן בית שני והגלות הנמשך אחריו בביאור ונמשכו עניני חרבן בית ראשון בקיצור ורמזים. והיה זה לפי שעשה אדוננו משה בעניני הברית כמו שעשה בענין המצות. ר"ל כי כמו שבספר משנה תורה הזה הביא מהמצו' מה שלא היו מבוארי' עד הנה לא שיהיו חדשו' כי אם כי נזכרו שמה ברמז וביארם פה. ואותם שהתבארו שמה לא הוצרך לזכרם פה. ככה בענין הברית מה שהיה בברית הראשון בלתי מבואר כי אם ברמז ובדברים המבוארים קצר בהם וזכר אותם ברמזים. וזו היא הסבה למה לא נזכר בברית הזה חטא עכו"ם שהיה בבית ראשון בביאור. לפי שכבר נתבא' בברית הראשון. ולכן נסתפק באמרו בכאן מפני רוע מעלליך אשר עזבתני. שרמז עליו. ואמרו גם כן סמוך לפרשת הקללות ולא תסירו מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל ללכת אחרי אלהים אחרים וכמו שפירשתי. גם כי נוכל לומר באמת ובתמים כי מרע"ה עם היות שבקללות האלה לא זכר חטא עכו"ם. מיד זכר אותו בברית אשר בפ' נצבים שהוא דרך לזה ומתאחד עמו כמו שכתוב שם. כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם פן יש בכם איש וגו'. ועל זה יעד בקללות ובחרבן הארץ ומהפכתה כמהפכת סדום ועמורה וכל אותה הפר'. גם אמר אחריה פרשת ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'. ושם נאמר ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם. הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון וגו'. וכל זה תשובה להרמב"ן שכתב שבקללות האלה לא נזכר חטא עכו"ם כי כפי האמת זכרו ובאומץ רב אבל לא שלחומר' החטא ההוא לא ערבו בתוך דברי הקללות וזכרו בדברי הברית שנאמרו לקללות והם מעצמותם. וכל זה ממה שיורה שהברית הזה אחד ומתדמה עם הברית הראשון גם בעניני עכו"ם וכן בשאר הדברים שיתבארו שמה ובאו כאן בקצור ורמז. האמנם צוה הקב"ה למשה לכרות את הברית הזה עתה בערבות מואב מפני שלא יוכל אדם לומר שהברית הראשון אשר כרת אתם בחורב קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם באונס והכרח בהיותם במדבר הגדול והנורא ההוא מחום נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים. וכשאחז"ל בשבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח) על ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית ואמר אם תקבלו התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. הנה בעבור זה צוה למשה שבהיותם חוץ למדבר בארץ מואב שכבר היתה ארץ נושבת יכרות עמהם ברית חדשה לקיום הדבר ותעצומו עתה שהם בבחירתם מבלי הכרח יצוהו שיהיה הברית הזה דבק ומחובר עם הברית הראשון. ועל זה נאמר בכאן אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב כי באמרו בארץ מואב העיר על סבתו שהיתה להיות הברית הראשון במדבר והברית ההוא היה בארץ מואב אחרי שיצאו מהמדבר. ושכבר היו בארץ נושבת בבחירתם ורצונם בשלמות מה שלא היו בברית הראשון. ולפי שנשארו אותם הדברים שלא זכרם פה. או שזכרם ברמז כמו שזכרתי כשמטות הארץ והרצאותיה וסלוק השכינה. לכן אמר כאן מלבד הברית הראשון וגו'. רוצה לומר מלבד מ"ש בברית הראשון שכרת אתם בחורב כי זו וזו קתני ושניהם יוכלל בברית זה ושניהם כאחד נסמכים ומחוברים זה לזה ילמוד האחד מהאחד. והוא ע"ד מלבד עולת התמיד. ומלבד חטאת הכפורים וזולתם. ואמנם למה לא נזכרה כאן הנחמה ותקות הגאולה אחרי זכרון התוכחות האלה כאשר היה בברית הראשון. התשובה בזה כי כבר נזכרה שמה הנחמה. אמנם בכאן עם היות שנזכרו התוכחו' האלה הנה לא סיים עדיין דברי הברית. כי מיד אחרי זה יזכור שקרא משה לכל ישראל והעבירם בברית בהיותם נצבים לפני ה' כמ"ש לעברך וגו'. והוסיף עוד שמה באלות הברית מלבד מה שזכר כאן. ואז בסוף הברית באה פרשת והיה כי יבאו עליך וגו'. והשבות אל לבבך וגו'. אם יהיה נדחך וגו'. אשר הפרשה ההיא כלה תיעד בגאולתנו ופדות נפשנו שהיא הנחמה האמתית וכאשר יתבאר שם בעזרת הש"י. הנה אם כן הותרו כאשר אמרתי הספקות כ"ב וכ"ג וכ"ד:

והנכון אצלי שאמרו אלה דברי הברית וגו'. לא אמרו בלבד על הברכות והקללות שנזכרו בפרשה. ואינו סתימת הדברים אשר קדמו. אבל הוא הקדמת הפרשה הנמשכת והתחלת הברית הנזכר בפרשת נצבים ועליו אמר אלה דברי הברית. ר"ל אלה הדברים אשר יזכור אחרי זה הם דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב וגו'. ויתחילו באותם דברי הברית באמרו ויקרא משה אל כל ישראל וגו' אתם נצבים כי שם נאמר לעברך בברית וגו'. כי הדברים ההם שיזכור שמה הם דברי הברית שזכר כאן. וכבר יורה על אמתת הפי' הזה אמרם ז"ל במגילה סוף פרק בני העיר (מגילה דף ל"א) קללות שבת"כ בלשון רבים נאמרו ומשה רבינו אמרם מפי הגבורה. וקללות שבמשנה תורה בלשון יחיד נאמרו משה מפי עצמו אמרן. והוקשה לחכמינו האחרוני' איך יאמרו חז"ל שהקללות האלה משה אמרן מעצמו כיון שהכתוב הוא מעיד ואומר אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. ולפי מה שפירשתי אין קושי כלל מהפסוק הזה. כי הנה לא אמר אלה דברי הברית על הקללות אשר זכר כי אם על דברי הברית שיזכור בפרשת נצבים. וכן אתה מוצא שבברית הראשון שכרת השם יתברך על ישראל לא היו שמה לא ברכות ולא קללות כי אם זרק הדם על העם ואמר (פ' משפטים) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם שהיה זה אחרי נתינת התורה. ואחר כך עשו העגל ונתכפר להם ונתנו המצות. ואחר כל זה באה פרשת בחקותי בברכות ובקללות ולא נזכר שם ברית כי הנה לא אמר כי אם אלה החקים והמשפטים וגו'. וכל זה יורה שהקללות לא נקראו ברית. וכבר פירשתי המאמר הזה כפי אמתתו בהקדמתי לספר הזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.