אבן יקרה/א/לג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־09:32, 4 בדצמבר 2022 מאת יצחק יעקב (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "סימן ל"ג בסוגיא דזבחים דף ק' ע"א האם בכח האנינות לדחותו מקרבן פסח '''נשאלתי''' לבאר דברי הש"ס...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימן ל"ג בסוגיא דזבחים דף ק' ע"א האם בכח האנינות לדחותו מקרבן פסח נשאלתי לבאר דברי הש"ס זבחים דף ק' אהא דאמרינן התם דף צ"ט ע"ב וסבר ר' שמעון אנינות לילה מדרבנן והתניא ר' שמעון אומר אונן אינו משלח קרבנותיו מאי לאו אפילו בפסח לא לבר מפסח והתניא שלמים כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן כו' מנין לרבות בכור ומעשר ופסח כו' אביי אמר לא קשיא כאן שמת קודם חצות כאן שמת לאחר חצות קודם חצות דלא איחזי לפסח חיילא עלי' אנינות לאחר חצות דאיחזי לפסח לא חיילא עלי' אנינות ומנא תימרא דשני לי' בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן כו' ורמינהו לאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו כו' יכול יטמא אמרת לא יטמא כו' לאו ש"מ כאן קודם חצות כאן לאחר חצות ממאי דילמא לעולם אימא לך אידי ואידי לאחר חצות והא ר' ישמעאל והא ר' עקיבא דתניא כו' עייש"ה עם פירש"י ז"ל. והקשה השואל הא כל רצון המדחה תירוצו של אביי הוא לומר דלא אפקעתי' אנינות מפסח כמו שפירש"י. ושאנינות אין בכחו באמת לדחות חובת פסח ומה דאמרינן בברייתא דמטמאין אותו בע"כ הוא מטעם אחר משום דר"ע ס"ל לה יטמא חובה א"כ למה דחה דברי אביי באוקומתא דידי' ואמר דמיירי אידי ואידי אחר חצות אדרבא לישני אידי ואידי קודם חצות והא ר"י והא רע"ק דאפילו קודם חצות סבירא לי' נמי לר' ישמעאל דאינו מטמא ועושה פסח והאנינות אינו פוטרו מעשיית הפסח דהא כל רצון המדחה הוא רק שלא נאמר דבמת קודם חצות לא יעשה פסחו משום אנינות דידי' וא"כ אדרבא אי נוקמי אידי ואידי קודם חצות יש לנו ראי' מכאן נגד דברי אביי דהא חזינן דלא אפקעתי' אנינות מפסח. משא"כ אי מוקמינן אידי ואידי לאחר חצות נהי דאין ראי' מכאן לדברי אביי הרי מ"מ אי מכאן ראי' ג"כ נגד דבריו ע"כ קושית השואל והוא דקדוק נכון:

תשובה

לענ"ד נראה בזה בהקדים לישב קושית התוס' שם ד"ה הא ר"י שהקשו דלמה לא נימא דעשה דפסח ידחה עשה דלה יטמא לר' עקיבא כמו דאמרינן בפסחים בתמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה. ודבריהם בתירוצם על קושי' זו בלתי מבוארים עיין בם:

והנראה לי בזה דהא הראב"ד פרק ה' מה' קרבן פסח הקשה על הרמב"ם שפסק שם דגר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני דחייבין לעשות פסח שני והוא כרבי בפסחים דף צ"ג דס"ל דשני רגל בפני עצמו הוא ולא תשלומין דראשון ור' נתן ס"ל דשני תשלומין דראשון וגר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל כו' פטורין מפסח שני. והקשה הראב"ד על מה שפסק הרמב"ם בהלכה ב' דשגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת ואח"כ כתב דמי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אעפ"י שהזיד בשני אינו חייב כרת וכתב הראב"ד ז"ל שדברי הרמב"ם ז"ל סותרים אלו את אלו דמאי שנא טמא ודרך רחוקה והזיד בשני משוגג או נאנס בראשון והזיד בשני עיי"ש ועיין בכ"מ שם שתירץ דברי הרמב"ם עפ"י דבריו בפירוש המשנה וגם אני אלך בדרך זה אך אמרתי להסביר הדברים מעט יותר:

והוא דהא עונש כרת על בלתי מקריב את קרבן הפסח לא בא בתורה מבואר רק בפסח ראשון ולא בפסח שני. והנה כלל מונח בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכל מה שבידינו להשוות הדעות עלינו לעשות שלא תהי' הפלוגתא רחוקה כל כך כנודע. והא אמרינן בש"ס חגיגה דף ט' לענין קרבן ראי' דלמ"ד כלהו תשלומין דראשון חיגד ביום ראשון ונתפשט ביום שני דלא חזי בראשון תו לא חזי בשני עיי"ש וא"כ אף אנו נאמר דהי' באמת ר' נתן סבירא לי' דפסח שני תשלומין דראשון, וא"כ גם רבי דסבירא לי' דשני רגל בפני עצמו על כרחנו היינו דוקא בטמא או הי' בדרך רחוקה או בגר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני שהרי אז גברא לא חזי בראשון וא"כ לא נוכל לומר שיהי' השני תשלומין דראשון, שאלמלא הי' כן הרי לא הי' יכול השני להשלים חובת הראשון דכיון דלא חזי בראשון תו לא חזי בשני כנ"ל אבל בהי' ראוי גם בפסח ראשון רק מאיזה סיבה לא עשה את הראשון בכה"ג גם רבי מודה דשני תשלומין דראשון. דאל"כ איך נשוה פלוגתא רחוקה כ"כ בין רבי ור"נ דלר' נתן אין בלא חזי בראשון אמרינן שני תשלומין דראשון ולרבי אף בחזי בראשון נאמר דשני רגל בפני עצמו הוא. ודוק:

ומעתה הא עלו דברי הרמב"ם כהוגן דבשלמא בטמא או הי' בדרך רחוקה שפיר כתב הרמב"ם דאף אם הזיד בשני אינו חייב כרת, דהא בטמא וכו' הרי גברא לא הי' חזי בראשון וא"כ הא בכה"ג לא שייך לומר דשני תשלומין דראשון כסברת הש"ס חגיגה הנ"ל וא"כ הא שני רגל בפני עצמו הוא וממילא דאף אם הזיד בשני אינו חייב כרת דהא בפסח שני לא הזכירה התורה כרת ואינו חייב עליו אמנם הא תינח בטמא ודרך רחוקה אבל בשגג או נאנס בראשון דבזה הרי גברא הי' חזי בראשון וא"כ הא בזה גם רבי מודה דשני תשלומין דראשון כנ"ל וא"כ אם הזיד ולא עשה את השני שפיר חייב כרת דהא זה השני אינו אלא תשלומין דראשון ועל הראשון הא חייבה התורה כרת ודוק היטב:

ועפ"י זה מיושבת היטב קושית התוס' הנ"ל דהא התם בפסחים בפרק תמיד נשחט מיירי לענין מחוסר כפורים שכבר הוא טמא ועומד בשעת שחיטת הפסח שפיר אמרינן דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה שהרי אם לא תדחה עשה דפסח את עשה דהשלמה הרי בשעת שחיטת הפסח גברא לא חזי דהא אינו ראוי לשחיטת הפסח וא"כ ממילא יהי' שני רגל בפני עצמו וכיון שכן הרי עשה דפסח אין לה תשלומין ושפיר דוחה עשה דהשלמה. משא"כ כאן דמיירי שמת לו מת אחר חצות וא"כ בעת חובת שחיטת הפסח הא הוה גברא חזי רק שאח"כ נולדה מצוה אחרת דהיינו לה יטמא. וא"כ הא בשעת השחיטה הוה חזי ובכה"ג הא שני תשלומין דראשון וממילא דאין עשה דפסח שיש לה תשלומין דוחה עשה דלה יטמא שאין לה תשלומין והבן היטב:

ומעתה מתורצת היטב קושית השואל הנ"ל דהא על כרחו הי' המדחה מוכרח למוקמי אידי ואידי אחר חצות דאם הי' מוקי אידי ואידי קודם חצות א"כ היכא אמר ר' עקיבא דיטמא ולא יעשה פסח הא אם נימא שאסור לעשות הפסח הרי הוי בשעת שחיטת הפסח גברא לא חזי דהא בעת הגיע עונת שחיטת הפסח כבר הי' מוכרח עפ"י דין תורה להטמאות וא"כ שוב ממילא שני רגל בפני עצמו הוא ואינו משלים חובת הראשון כנ"ל וא"כ בכה"ג הא הדרא קושית התוס' לדוכתא למה לא ידחה לרע"ק עשה דפסח לעשה דלה יטמא כמו שדוחה לעשה דהשלמה דהא בכה"ג גם עשה זו דפסח אין לה תשלומין דהא שני רגל בפני עצמו הוא. וא"כ אדרבא במת קודם חצות גם רע"ק יודה דיעשה פסח לכך הוכרח הש"ס לומר אידי ואידי אחר חצות ואז הא הוי שני תשלומין דראשון דהא גם בעת שחיטת הראשון הוי גברא חזי וא"כ שפיר דלרע"ק אין העשה דפסח שיש לה תשלומין דוחה לעשה דלה יטמא ודוק היטב כי הוא דבר נחמד ת"ל: