Difference between revisions of "אבן יקרה/א/כג"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
 
Line 24: Line 24:
  
 
'''נמצא''' בנ"ד שהרי על הטחינה אין כאן שום איסור דהא בודאי מותר לטחון חטי ספק חמץ אם רק אינו רוצה לאוכלו בפסח וכיון שאין על הטחינה שום איסור ולא נגזר עלי'  אם אח"כ קיימה בפסח בודאי בדיעבד אזלינין בתר רובא דיש ס' כנגד המצומחים כיון דכבר ליכא לברורי כמו ביבמה כנ"ל. וע"כ יש להתיר הקמח ובפרט במקום הפסד גדול ועיין רמ"א יו"ד סי' ל"ט סעיף ב' ובפרט כאשר הורה מעכ"ת לערבו ברוב קמח אחר דבר פשוט הוא להתיר. אולם גם בזה אמרתי צרופה לדעת מעכ"ת כי יענישוהו עונש כסף לבל יוסיף שנית ידו לעשות שלא כהוגן והנני ידידו:
 
'''נמצא''' בנ"ד שהרי על הטחינה אין כאן שום איסור דהא בודאי מותר לטחון חטי ספק חמץ אם רק אינו רוצה לאוכלו בפסח וכיון שאין על הטחינה שום איסור ולא נגזר עלי'  אם אח"כ קיימה בפסח בודאי בדיעבד אזלינין בתר רובא דיש ס' כנגד המצומחים כיון דכבר ליכא לברורי כמו ביבמה כנ"ל. וע"כ יש להתיר הקמח ובפרט במקום הפסד גדול ועיין רמ"א יו"ד סי' ל"ט סעיף ב' ובפרט כאשר הורה מעכ"ת לערבו ברוב קמח אחר דבר פשוט הוא להתיר. אולם גם בזה אמרתי צרופה לדעת מעכ"ת כי יענישוהו עונש כסף לבל יוסיף שנית ידו לעשות שלא כהוגן והנני ידידו:
 +
<noinclude>{{שולי הגליון}}
 
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>
 
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

Latest revision as of 09:59, 24 November 2022

אבן יקרה TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png כג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

סימן כ"ג
קמח שלא נמכר לפני הפסח כדין

שלום אשיב לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ושנון המפורסם כש"ת מו"ה יעקב מאיר דייטשמאן נ"י האבד"ק סאראקא במדינת רוסיא.

התמהמהתי מעט בתשובתי מסיבות טירדות שונות. ובדבר השו"ב לא אוכל להשיב לו מכמה טעמים כמוסים עמדי. אך בדבר השאלה אודות הקמח שמכר הישראל למומר ועבר עליו הפסח אחוה לו דעי בעז"ה אך בקיצור.

תשובה

הנה בדבר המכירה להמומר בודאי קשה לסמוך לכתחלה על היתרו של הטו"ז סימן תמ"ח כאשר האריכו האחרונים בזה. אך בענין גוף החימוץ של הסלת יפה כתב מעכ"ת שיש להקל בספקו ולהעמיד החטין בחזקת שלא נלתתו. ובפרט לפי מה שחקרתי ודרשתי מנהג טוחני הקמח בזמן הזה רובא דרובא שלא ללתות כלל וביחוד בחטין הנטחנים בריחים הקיטור ומלאכותים (דאמפף – וקונסטמוהלען) אין דרך ללתות כלל.

איברא מה שיש לעיין בזה הוא מחמת שלא נבררו החטין ממצומחים. ולדעתי הדבר פשוט שבדורותינו ובארצותינו אלה הוו חטין מצומחים עכ"פ מיעוט המצוי כאשר החוש מעיד שאחד מני אלף מיני חטין שלא ימצאו בו כלל חטים מצומחים או מבוקעים עכ"פ, וכיון שכן יש לדמותו לכאורה לעגל שנשחט תוך שמנה ללידתו דנוהגין לאסרו אף דיעבד כדעת הרמב"ם ושאר פוסקים ועיין תב"ש סימן ט"ו. והא הקשו בתוס' יבמות דף ל"ו ע"ב ונדה דף מ"ד ע"ב למה לא ניזל לענין ספק נפל בתר רובא דאינם נפלים ותירצו משום דהוה מיעוט המצוי הרי לפיינו דבמיעוט המצוי אף דיעבד אסור. ומה שכתב הר"ן בתשובה סימן נ"ט דאין להחזיק ריעותא באותן החיטין שלא נבדקו ממבוקעות יש לומר דבאותו הזמן והמקום לא הי' שכיחי מבוקעות כמו בימינו ובמקומותינו וכן נראה להדיא מלשון השאלה עיי"ש:

אולם באמת אי משום הא ג"כ לית כאן חששא. דכיון דגם באותן החיטים שנמצאו בהם מצומחים אותן שאינן מצומחים עכ"פ תמיד רובא הוו וכיון דמדאורייתא מין במינו ברובא בטל א"כ בלא נבדקו נהי דלא ידעינן אם יש ס' באינם מצומחים נגד המצומחים אבל רוב הא יש בבירור וא"כ מדאורייתא הא בטלי המצומחים ברוב ושוב אין כאן אלא חשש איסור דרבנן וכמ"ש המג"א ושאר האחרונים ריש סימן תמ"ב ולא עבר עליו בבל יראה:

אמנם לכאורה יש לדון בזה דיש לומר דאף במקום שבטל מן התורה לענין אכילה מ"מ לענין בל יראה עובר עליו. והוא עפ"י מה שכתבו רש"י ותוס' בכורות דף כ"ג בהא דאמרינן התם טהור מלטמא במגע אבל במשא מיהא מטמא וכתבו הטעם דבשלמא לענין מגע או אכילה יש לומר בכל פעם בנוגע או אוכל שהוא ההיתר הרוב ולא האיסור, משא"כ לענין משא שעל כרחו הוא נושא גם האיסור לא שייך ביטול עיי"ש. א"כ גם לענין חמץ בשלמא לענין אכילה כיון שרובו היתר שפיר בטל משא"כ לענין בל יראה הרי על כרחו מצוי בביתו גם החמץ המועט. כן עלה בדעתי לכאורה בעת קראי מכתב שאלתו, ובהגידי זאת לרב ת"ח אחד שהי' בביתי אז הראני שככר העיר מדברי התוס' בכורות אלו לענין זה הגאון בפר"מ בפתיחתו לסימן תמ"ב. וראיתי בו שכן דעתו באמת דלדעת הרמב"ם שמטמא שם במשא מדאורייתא גם לענין בל יראה לא שייך ביטול ועובר עליו עיי"ש:

אך באמת במחמכ"ת הגאון פרמ"ג ז"ל אין דעתי העני' מסכמת לדבריו בזה. ולדידי נראה ברור שגם הרמב"ם סבירא לי' כדיית הרשב"ץ ביבין שמועה דלא שייך בל יראה רק בחמץ שאסור באכילה וא"כ היכא שבטל לענין אכילה שוב אינו עובר על ב"י וראי' ברורה לזה שהרי הראב"ד פ"א מה' שאר אבות הטומאה הקשה על הרמב"ם שהביא להלכה שם דברי רב חסדא דנבלה בטלה בשחוטה לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה. והקשה הא זה הוא רק אליבא דר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטל אבל לדידן דקי"ל כרבנן דמב"מ בטל ברוב הא אין נ"מ מזה כלל. ותירץ בכ"מ בשם מהר"י קורקוס דהא דפסקינן כרבנן דמב"מ בטל היינו דוקא היכא שאחר הביטול האיסור כמאן דליתא כלל משא"כ בזה שהרי אף אחר הביטול טומאה כמאן דאיתא דמי דהא אכתי מטמא במשא בזה אף רבנן מודי דבמקום שאפשר למבטל להיות כבטל אינו בטל כלל עיי"ש {[1] וא"כ אי נימא דהרמב"ם ס"ל דלענין ב"י לא שייך ביטול א"כ הא בחמץ אפשר למבטל האינו חמץ להיות כבטל וא"כ שוב אף לענין אכילה לא הי' לו ליבטל דהא גם אחר הביטול האיסור כמאן דאיתא דמי לענין בל יראה. אלא ע"כ דבמקום דבטל לענין אכילה לא שייך עוד גם איסורא דבל יראה ודוק היטב:

בר מן דין נראה לי להקל בנ"ד לפי מה שכתבתי למעלה דאין כאן חשש רק משום מיעוט המצוי. דהא באמת הקשו האחרונים אהא דעגל שנשחט בתוך שמנה דאסרינן גם בדיעבד מהא דפסקינן בש"ע אהע"ז סימן קס"ד סעיף ז' לענין יבמה דמת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה דאינה צריכה חליצה. ולדידי החילוק פשוט לפי מה שכתבו המרדכי והר"ן ריש חולין דבמיעוט המצוי כל היכא דאיכא לברורי לא אזלינן בתר רובא ומהאי טעמא צריך למבדקה לריאה ולא אחר שאר י"ח טריפות וא"כ נכון מאד דמשום הכי כתבו התוס' שפיר דלא שייך למיזל לענין נפל בתר רוב ולדות משום דהוי מיעוט המצוי דהא איכא לברורי על ידי המנת ח' ול' יום. ולפי"ז הא החילוק פשוט דבשלמא ביבמה דהא כל עיקר האיסור דקודם ל' הוא משום דאיכא לברורי ע"י המתנה שלשים יום אם הוא נפל בלא הרוב, וא"כ כשמת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה דאז הא כבר ליכא לברורי שוב אזלינן בתר רובא, משא"כ בעגל דהרי מחמת איכא לברורי גזרנו איסור על השחיטה קודם ח' ימים וא"כ איך נימא דבנשחט תוך ח' יהי' מותר הא נעקור תקנת החכמים מעיקרא דהא היא גוף השחיטה בעצמה היא גוף האיסור שגזרו חז"ל שלא ישחטוהו תוך שמנה משום איכא לברורי ע"י ההמתנה אבל ביבמה כיון שמת ולא היה עוד מקום שוב לא הי' הקדושין באיסור ושוב שפיר אזלינן בתר רובא ודוק כי קצרתי והוא נכון מאד:

נמצא בנ"ד שהרי על הטחינה אין כאן שום איסור דהא בודאי מותר לטחון חטי ספק חמץ אם רק אינו רוצה לאוכלו בפסח וכיון שאין על הטחינה שום איסור ולא נגזר עלי' אם אח"כ קיימה בפסח בודאי בדיעבד אזלינין בתר רובא דיש ס' כנגד המצומחים כיון דכבר ליכא לברורי כמו ביבמה כנ"ל. וע"כ יש להתיר הקמח ובפרט במקום הפסד גדול ועיין רמ"א יו"ד סי' ל"ט סעיף ב' ובפרט כאשר הורה מעכ"ת לערבו ברוב קמח אחר דבר פשוט הוא להתיר. אולם גם בזה אמרתי צרופה לדעת מעכ"ת כי יענישוהו עונש כסף לבל יוסיף שנית ידו לעשות שלא כהוגן והנני ידידו:



שולי הגליון


  1. מלואת אבן: עפ"י הדברים האלה נראה לי לישב קושית התוס' מעילה דף כ"א ע"ב ד"ה פרוטה כו' אהא דתנינן במתניתין שם נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר"מ וחכ"א עד שיוציא את כל הכיס והקשו התוס' תימא וליבטל האי פרוטה של הקדש ברוב וכ"ת דבר שיש לו מתירין הוא ע"י פדיון ואפילו באלף לא בטל, הא ליכא למימר דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא, עיי"ש שתירצו בדוחק: ולפי דבר מוהר"י קורקוס המובאים בפנים הדבר נכון מאד דהא מקשינן בש"ס ביצה דף ל"ח ע"ב מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטל עייש"ה דבדר אחד בעצמו אחרינן דהוא בטל לענין איסור ולא בטל לענין ממון. וא"כ בפרוטת הקדש בכיס של פרוטת חולין הא אף אם נאמר דבטל לענין איסור הא לענין ממון לא מיבטל וחייב לשלם בעדו לההקדש והא בפרוטה של הקדש בכיס פרוטות ל חולין בין אם ניזל בתר בטל בין בתר מבטל אפשר לאחד להיות כחברו דהא אפשר להקדיש הפרוטות של חולין וכן הפרוטה של הקדש אפשר לעשותה חולין ע"י פדיון. וא"כ לא קשיא עוד קושית התוס' הנ"ל דליבטיל הפרוטה של הקדש ברוב דהא אף אם נימא דבטלה הפרוטה של הקדש הא מ"מ לא נוכל לומר דכמאן דליתא דמי דהא לא הועיל הביטול רק לענין איסור אבל לענין ממון כמאן דאיתא דמי וא"כ ממילא גם לענין איסור לאו בטלה וכסברת מוהר"י קורקוס דהיכא דאפשר למבטל להיות כבטל וגם אין ביכלתינו לומר דהבטל כמאן דליתי' דמי משום דגם אחר הביטול הוא כמאן דאיתי' לדבר אחד ממילאל לא מיבטל כלל לענין שום דבר ודוק היטב:
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף