אבן יקרה/א/כא: הבדלים בין גרסאות בדף

נוספו 47 בתים ,  24 בנובמבר 2022
אין תקציר עריכה
(יצירת דף עם התוכן "<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> <big><big>{{מרכז|'''סימן כ"א'''}}</big></big> {{מרכז|'''שליח שלא מכר החמץ...")
 
אין תקציר עריכה
 
שורה 20: שורה 20:


'''אמנם''' באמת אין אנו צריכין לכל זה. דהא כל השאלה על החמץ הזה שנמכר באמת לעכו"ם כדינו הוא רק משום שהי' באחריות הבע"ג ישראל והנה לא ביאר כבודו מה כונתו באחריות זה. אי משום שהבע"ג חייב באחריות החמץ מדין שומר או אולי קיבל על עצמו בפירוש האחריות בשעה שקיבל המעות מישראל המשלח. אולם גם בשני האופנים נראה לי שאין לאסור החמץ (מלבד הטעם הנ"ל) מחמת אחריות בעל העגלה. דאי משום אחריות מדין שומר הא כבר כתב הה"מ ריש פ"ב מה' גניבה דכל היכא דאימעוט הקדש משום דכתב קרא רעהו ממילא אימעיט גם גוי. והא משנה שלימה שנינו בב"מ דף נ"ו לענין הקדשות דשומר חנם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם ומפרש טעמא כגמרא שם דף נ"ז ע"ב משום דאמר קרא רעהו ולא של הקדש א"כ ממילא דלא שייך דין שומרין גם בגוי וכיון שהישראל המשלח מכר את החמץ קודם זמן איסורו להנכרי א"כ הא באותה שעה נפטר הבע"ג ישראל מדין שומרין נגד הלוקח העכו"ם ודוק היטב. אך אף אם קיבל הבע"ג בפירוש אחריות נגד המשלח הישראל מ"מ כיון שהישראל מכרו לעכו"ם והעכו"ם קיבל עצמו כל האחריות כנהוג א"כ בודאי נפטר הישראל הבע"ג מהאחריות שהרי המשלח נסתלק מהחמץ ונגד הגוי אין עליו אחריות שהרי בודאי יכול הבע"ג לומר לו לאו בעל דברים דידי את בדבר האחריות. ועיין בנתיבות המשפט סימן רצ"א סעיף כ"ו דהא דשומר שמסר לשומר יכולים הבעלים לתבוע לשומר השני ולא יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את הוא מטעם שיעבודא דר"נ. א"כ הא תינח התם שהבעלים יש להם דין  על שומר ראשון וכיון שהשומר הראשון יש לו דין על השני ממילא יכולים הבעלים לתבוע לשומר השני מטעם שעבודא דר"נ. משא"כ בזה שהרי אין הגוי יכול לתבוע להמוכר שהרי אין על המוכר שום אחריות כנ"ל א"כ ממילא שאינו יכול לתבוע גם להבע"ג שהרי יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את. וגם אין לדמותו להא דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דהתשלומין של ראשון דהא זה שוב הוה מדין שומרים כמ"ש בנתיה"מ שם ובגוי הא לא שייך דין שומרים כנ"ל. ודוק בכל זה היטב. וא"כ החמץ הזה מותר בלי שום חשש ופקפוק. כנלע"ד דברי הכותב בקצרה מרוב טירדא ידידו הדור"ש:
'''אמנם''' באמת אין אנו צריכין לכל זה. דהא כל השאלה על החמץ הזה שנמכר באמת לעכו"ם כדינו הוא רק משום שהי' באחריות הבע"ג ישראל והנה לא ביאר כבודו מה כונתו באחריות זה. אי משום שהבע"ג חייב באחריות החמץ מדין שומר או אולי קיבל על עצמו בפירוש האחריות בשעה שקיבל המעות מישראל המשלח. אולם גם בשני האופנים נראה לי שאין לאסור החמץ (מלבד הטעם הנ"ל) מחמת אחריות בעל העגלה. דאי משום אחריות מדין שומר הא כבר כתב הה"מ ריש פ"ב מה' גניבה דכל היכא דאימעוט הקדש משום דכתב קרא רעהו ממילא אימעיט גם גוי. והא משנה שלימה שנינו בב"מ דף נ"ו לענין הקדשות דשומר חנם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם ומפרש טעמא כגמרא שם דף נ"ז ע"ב משום דאמר קרא רעהו ולא של הקדש א"כ ממילא דלא שייך דין שומרין גם בגוי וכיון שהישראל המשלח מכר את החמץ קודם זמן איסורו להנכרי א"כ הא באותה שעה נפטר הבע"ג ישראל מדין שומרין נגד הלוקח העכו"ם ודוק היטב. אך אף אם קיבל הבע"ג בפירוש אחריות נגד המשלח הישראל מ"מ כיון שהישראל מכרו לעכו"ם והעכו"ם קיבל עצמו כל האחריות כנהוג א"כ בודאי נפטר הישראל הבע"ג מהאחריות שהרי המשלח נסתלק מהחמץ ונגד הגוי אין עליו אחריות שהרי בודאי יכול הבע"ג לומר לו לאו בעל דברים דידי את בדבר האחריות. ועיין בנתיבות המשפט סימן רצ"א סעיף כ"ו דהא דשומר שמסר לשומר יכולים הבעלים לתבוע לשומר השני ולא יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את הוא מטעם שיעבודא דר"נ. א"כ הא תינח התם שהבעלים יש להם דין  על שומר ראשון וכיון שהשומר הראשון יש לו דין על השני ממילא יכולים הבעלים לתבוע לשומר השני מטעם שעבודא דר"נ. משא"כ בזה שהרי אין הגוי יכול לתבוע להמוכר שהרי אין על המוכר שום אחריות כנ"ל א"כ ממילא שאינו יכול לתבוע גם להבע"ג שהרי יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את. וגם אין לדמותו להא דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דהתשלומין של ראשון דהא זה שוב הוה מדין שומרים כמ"ש בנתיה"מ שם ובגוי הא לא שייך דין שומרים כנ"ל. ודוק בכל זה היטב. וא"כ החמץ הזה מותר בלי שום חשש ופקפוק. כנלע"ד דברי הכותב בקצרה מרוב טירדא ידידו הדור"ש:
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>
463

עריכות