אבן הראשה/כא
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי | |||
|
< הקודם · הבא > |
הרמב"ם כתב (פי"א מהל' שמיטה ויובל הלכה א') וז"ל א"י המחמלקח לשבטים אינה נמכרח לצסיסוס שנאמר והאר! לא ממכר לצמיחוח ואס מכר לצמיחוח שניהם סוברין בלא חמשה ואין מעשיכן סועילין אלא ממזור השדה לבעליה ביובל, וכתב המל"מ וז"ל כתב הרב בעל החינוך שאס מכרו שניהם לוקין אע"פ שלא הועלו מעשיהם ולא ידעסי מנ"ל דהא רבינו בחב (בפ"ו מהלכות בכורות) דכל שמעשיו אינם מועילים אינו לוקה וכתב סרב גבי מעשר בהמה שאינו לוקה מל המכירה וכן נראה שהוא דעת רביט שהרי לא הביא לאו זה בפי"ט מכל' סנהדרין:
וראיתי להגרע"א (מערכה י"א) שכתב לסין משוס דביסוד הפלוגסא דאביי ורבא בסמורה נאי עביד אי סהר או לא נזכר מסורש כדין בהרעביס . אלא שמדברי הרמב"ם שכסב דמעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא חפים שנאמר בו לא יגאל ודכשסוכר מעשר לא עשה כלום ולא. קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה ט' הוציא הלמיס דברי הה"מ דסיל בדמס סרסב"ס דפסק כאביי. והביא מה שהקשו מל הרמב"ם (פ"ג מעבודת יוה"כ) שנסב ואמ"כ מערב ב' הדמים דס הסר ודס השעיר ומזהסשרהם. דהא זהו אליבא דאביי דס"ל ולקח דס הפר ונו' שיהיו מעורבים ואנן קיי"ל כרבא לגבי אביי. וכתב דלפי סמטאר כחולין (דף ע"ח) דלמ"ד דמוששין לזרע האב ע"כ דס"ל כר' יונחן דלמלק לא צריך קרא ולרבנן דמחניסין מ"כ דסיל כר' יאשיה ממילא לפוס דקיייל דאו"ב בזכרים סר ספק ע"כ דמספקיק אס הלכה כר' יאשיה או כר' יונסן וממילא כר ג"כ ספק אי קייי"ל כרבא דאי מניד לא סהני • דאה אויב אינו טהג בזכרים ממילא קיי"ל דלמלק צריך קרא ודלקח מדס כפר היינו ביחד ומייסר הם ומיכ דבעלמא אי עביד מהני. ואס סדין דאו"ב טהג בזכרים וממילא קיי"ל דלסלק ל"צ קרא א"כ אצסריך הם לומר דמולין אין מבסלץ זא"ז וממילא קיייל דאעל"ע. ומש"ס פסק סרסב"ס דהמוכר מפ"ב אינו לוקה מססיקא דשמא קיי"ל כאביי דלא לקי סיכא דלא מהני מעשיו. ומ"ש שמערב דם הסר ודם השעיר הייט משוס דס"ל דגם לר' יונתן שיוצא אס זה בפיע חס בפ"ע סותר ג"כ לערבם וממילא הדין דמסרבין דיוצא בודאי סשאיכ כשאינו מעורב דסר ספק דשסא קיי"ל כאביי. ומש"ה פסק סרסב"ס דאם מכרו לצמיתות אץ מעשיהם מועילים מטעם ספק דשמא קיי"ל כרבא והא דמוזר מספק היינו משוס דהוי ספק איכור וכדקיי"ל האחץ שחלקו לקוחות כן ומחזירים זה לזה ביובל אף דהוי רק ספק דשסא זכה בחלקו ממש. ושפיר פסק החינוך דלוקה דמסינ לאב" באמת אהני מעשיו וא"צ להחזיר ולרבא צקי משוס דמבר אמיסרא דרממנא רק שצריך להחזיר מססיקא . מניד מאץ זצ"ל שם ובתשובותיו(שיק קכ"ע:
ולענ"ד קשה מל דבריו ממ"ש המהרש"ל ביש"ש דיני ברירה (ביק פרק כ') בסוף סענין וזיל שכבר פסק להדיא גבי.הטקס יין בס"ז סכלטס מעשר דבדאורייסא לא אסרינן ברירה ואפילו לקולא אשכחן דלא ס"ל ברירה שפסק כאחי שחלקו מחזירין זה לזה ביובל וסי סססקא ליס מטין להוציא ממון מחזקח בעליו ניסא כסממיה וממיש בשעה"ס (פיג מגיחשין) להקשות ע"ז מהסוגיא דר"ס כל הגס ובבטרוס דקאסר וצריכא דאי אשסועינן שדה משוס דלמוסרא ופרש"י דסויא בההיא קאמר י"י משוס דלחומרא אזיל משוס ססיקא ועכצ"ל דליכא לומר בזה ססמעיה משוס דאיכא מצות יובל וחע"ג דגבי ספק בטר קיי"ל דפסור מפדיון סמעמא דהסמע"ס אע"ג דאיכא מצוס שאני הסס דאיכא פסידא דבעי לחשקי מיניה ממש סלעים מספק סשא"כ הכא דליכא ססידא כל כך שהיו ממזירין זל"ז ומתחלס ודאי חלקו בשוס והילכך כל כס"ג כיון דאיכא מצוס לא אמר הסע"ה יע"ש . וא"כ קשה דאי נימא דמספקא לן אי קיי"ל כאביי ודססני מעשיו מס שמכר לצמיתות למה סמזור השדה לבעליה ביובל דהא הממע"ה כיון דאיכא ססידא מזרח כשדה לנעליה ושאני ההיא דכאמין שחלקו דליכא ססידא כל כך. וממיש הר־נ בנדרים (דף ז') להוכיח מסוגיא דמולץ (דף קליד) וססיקא דסמון עניים לא סיקרי ספיקא דאיסורא אלא ספק ממון דמלסא דאזלינן לקולא לנסבע וממ"ש הש"ך יו"ד (סימן רנ"ס סיק י"ד) והכא כ"ע סודו דהוי ספיקא דממונא הגס שיש בזה מק מצוה . אמנם לכאורה י"ל דמי בפלוגתא דלר' יוחנן דקק פירות כקטן סגוף דמי והמוכר שדהו בזמן שהיובל מכג מביא וקורא ודגם כשחוזר טובל יש להלוקח קטן גמור מד שנת היובל יש לומר שהשדה עומדת במזקסו ושאין להוציא מידו מספק משא"כ לר"ל דק"פ לאו כקסיג דמי סמזור השדה ביובל לבעליה מספק דלא שייך לומר הסמע"ה והעמד קרקע בחזקת בעליה כיון שגס חזקס הלוקח אינה ודאית שאס צריך להחזיר השדה ביובל אין לו בה אלא ק"פ ואינו מוחזק גמור בקרקע נס קודם שנס היובל כיץ שאץ לו בה קטן הנוף ואינו מוחזק גמור בקרקע . ומש"ה בסוניא דגיסין ובכורוס שס דקאמר אליבא דר' יוחנן דסבר ק"ם כקס"ג ושסשדס עומדת בחזקת הלוקח ודמ"ס משום ספיקא ממזירין זה לזה ביובל מצרט לומר דהיינו משוס דליכא פסידא וסיכא דאיכא פסידא הסמע"ה . סשא"ה לשס דקיייל דק"ס לאו כקה"ג דמי תחזור השדה ביובל לבעליה מספק הנס דאיכא פסידא:
ועמ"ש המל"מ להסתפק בסוכר שדהו בזמן כיובל אס יטל כלוקח לחפור בה טרות שיחין ומערות והביא מיש הרמב"ם (פכ"ג ממכירה) ושנראה מדבט סראביד והס"ס שס שעושה בשדה כל מפצו אע"פ שידוע שיחזור הקרקע לבעליה ביובל ותמס ע"ז מסא דאסר בירושלמי (ס"ם השולח) קנה שדה ביובל ר' אילת אסר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מסיב ר' אנא בר סמל על דעתך דאת אסר קנה קרקע ימשר בה בורוס שימין וסערות איל סתורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו. וא"כ בודאי לא נחשב הלוקח מוחזק כל כך בקרקע . אמנם לכאורה יש ליישב דברי הראביד והה"ס דטונת הירושלמי הוא שאס קנה שדה ביובל היינו בשנת היובל עצמה דפליגי בה רב ושמואל בערכין (דף כ"ט) דרב אמר מטרה דוצאה וכשסכר עסה מטלטלין והמזיק לוקס בקרקעות ולא משך המטלטלין שדה הדרא ומטלטלין מיקנו וכדפרש"י. ושמואל אסר אינה מכורה כל עיקר וסייכו דא"ר אילא קנה קרקס אלא שחוזר ויוצא מיד [ומש"ה נקס לישנא ביובל, ולא בזק שהיובל נוהג] וממילא קנה ססלסלין בהדה . ופייר על• דפסך ימסור בה בורוס שיחין ומטרום סיד ברגע ראשונה שקנאה לסי שמה וכיון דסשיסא שאין לחפור בה בורוס אף ברגע ראשונה א"כ לא קנה קרקע אף לסי שעה. והשיבו דלעולס קנס קרקע לסי שטה ומה שלא יחפור בה בורוח היינו משוס דהחורה אמרה ושב לאחוזסו בעינו ואינו יכול למסור בס כיון שסיכף צריך לשוב לאחוזסו ולעולם כשקונה קודם שנס היובל רשאי למסור בס דלא נרע מקונה לזמן קצוב. ולסך סירושא א"ש הא דסריך יחפור בה כו' דסשיטא ליס שאסור למסור בס בורוס כיון שיוצאח מיד. ולפירוש המליס קשה מהיכן פשיסא ליס כולי האי שאין למסור בס בורוס בזק שהיובל נוהג עד שמכריח מזה דליק קרקע . [ומ"ש בירושלמי שם אייחי ר' יעקב בר אחא שמועסא קדמיהון ולא ידע דעוד איטן סלינין ר"י אסר מביא וקורא דל אמר אינו מביא וקורא יסכן לסרש גם אי נימא דקאי אסלונחא דלעיל דהיינו דקאמר דסא בהא הליא דצר"ל שנס קודם שנח היובל אין לו בה קס"ג ממילא בשנח היובל עצמה שיוצאח מיד לא חשיב קק כלל ולא יסכן להיוס שוס הקנין בשנס היובל עצמה לקונה קודם שנח היובל]. אמנם סרשביא כסב ס' השולח בד"ה אבל יש קנין לערבי בא"י לחפור שימין ומסרוח וזיל כלומר שאינה כקנין סירוס לבד שא"י ?לחפור בה בורוס שיחין ומערוח ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל טהג אינו יכול לקלקלה ולמסור בס אלא כקסיג דמי ויכול ץלחפור בס וכאוחס שאמרו בירושלמי דסרקץ קנס שדה ביובל ט'. וכני חסה בשיק על הירושלמי שס דאיך סייחי ראיה לסחור דסא מסקינן לכיע הקונה שדה ביובל אסור למטר? בה מרוח [וגם אם נפרש דמיירי בשנת היובל עצמה יקשה הוכמס הישב"א]. ונלע"ד לסרש דברי הרשביא שמביא מן היחשלמי הוכחה למ"ש מקודם שהלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לקלקלה ולמסור בה. וקאמר שיש קק לערבי באיי למטר בה בורוס משום שאינו מחויב להחזירה למוכר ביובל וכמ"ם הירושלמי מקודם עמ"ש וסאק לא חמכר לצמיתוס >"א אס נמכרה חלוטה היא דהיינו במוכר לארמאי שהוא לצמיחוס וע"ש בק"ע ועס"ז מבואר מדברי סרשב"א דמפרש דברי הירושלמי כסמל"ס ואסור למטר בס כשצריך למזור ביובל דנזה"כ ושב לאחוזחו בעינו ואפשר שאם חוסר בה צריך לסחוס ולמלאוח החסירוח עד שישוב כבסחלס. וא"כ לא נחשב הלוקח מוחזק כ"כ בקרקע סשא"ג לפי מ"ש הראב"ד והרב המגיד:
ויש להעיר בזה מדברי הטו"א באבני מלואים מגילה (דף נ') שהקשה דכיון דכל דק מוקטן טמה שאנו מין בא"י הוא מטעמא דאזלינן בחר רוב עיירוח שקדמה סיקסן לישיבחן (לסוס מה שכתב דלא כהר"ן) הא קיי"ל כשמואל דאין סולכץ בממון אמר הרוב ואמאי הביס חלוט לסוף שנה ק ססחס בסיר טמה וכן דאין יוצא ביובל וניחוש שמא קדמה ישיבסס למומחה. ושרץ דסיכא דליכא חזקה דממונא אזלינן בסר רובא ומש"ס הביס חלוט בה ואינו יוצא ביובל משום דאין כאן חזקה דמטנא למוכר המסייע לטעום והנם דקיי"ל קרקע במזקס בעלים עומדח מ"מ הא מכירה נשרה היא ובבסי מצרים נזה"כ היא שיוצא ביובל וננאלס לטלס ומיס כבר יצחה עיי מכירה נשרה מטקס בעלים יע"ש. ומוכח מזה שיצסה מרשום המוכר לגמרי ודרשאי למטר בה בורוח ט' דאי אסור לשנוס בטף הקרקע לא יצחה הקרקע מטקס המוכר. או דנימא דנהי דנזה"כ ושב לאחוזסו בעינו מ"מ יצסה לגמרי מסזקס בעלים וכמ"ש בב"מ(דף קיט) הסם זניט מעציא הוא רובל.אפקעתא דמלכא הוא (ומחק הכי אליב^י לרבא הגס דקאמר קרא ומסטתא מסייע לדל) והגם דבכור נוטל פ"ש בשדה החוזרס לאביו ביובל ואינו חשוב ראוי אלא מוחזק מ"מ יצסה מטקס המוכר ולא שייך לומר דמסייע חזקת המוכר למיעוטא שגם אם יוצאת ביובל יצתה קודם שנת היובל מחזקת המוכר:
ועפמ"ש יש ליישב הסוגיא דב"ב (דף קכ"ז) וקדושין (דף ע"ח) דא"ל רנב"י לרבא בשלמא לר' יסודה היינו דכחיב יכיר אלא לרבנן יכיר למס לי בצריך היטרא למאי הלכחא למיחבא ליס סי שנים לא יהא אלא אחר אילו בעי למיחבא ליה במחנה ש לא יסיב ליס . והקושיא מסורסמח דסא לסוס דקיי"ל כחכשס במשנה דבכורוח (דף ניב) מחנה כמכר דוצאה ביובל וא"כ ליכא מינו דיהיב ליס במחנה שחצא שדו ביובל ולא הוס ידעינן שנאמן לומר שהוא בכור שישאר בידו לשלם הסי שנים • ואין לומר דאי בעי יכול להסנוח שחסא שלו לשלם ולא יטור ביובל דז"א כמ"ש הראשוטס דלא מהני חנאי בזה וכמים סנמ"י וסש"ס בב"מ (דף עיט) בשם הרשב"א דלכ"ס אין סנאי מועיל ביובל שאין אדס מחנה על מה שאינו שלו שכן כחוב ביובל וסאק לא חמכר לצשחוס כי לי הארץ:
ועפמ"ש יתכן ליישב לענ"ד דכיון דמיירי קרא דיכיר לחח לו סי שטם בצריך סיטרא כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקין באחד מסן ש הבטר וש הפשוט שסיר פריך יכיר למה לי דהא נס בלא קרא פשיטא דכס"ג שאומר האב שהוא הבמר הוי עכ"ס ססק שמא במר הוא וכיון דסשיסא שנוטל סי שטס משוס מינו דיהיב ליה במחנה א"א לומר דבלא קרא סדיא שיטור ביובל ומשום דלא מהני נאמנוס האב במינו דאי הוה בעי יסיב ליה במחנה אלא עד שנח היובל דסא סשיטא דחו א"א להוציא שדו מססק בבוא היובל טון שהוא מוחזק מכבר והוא טוען ברי בשס האב שמא בכור וסן כווענין שמא דליכא לשמר שחזקחו בקרקע אינו ודאיס שאס אינו בכור שסד הקרקע לצאת ממט ביובל דז"א לסמים שנס אס יוצא ביובל מ"מ שמדח סד שובל בטקס הלוקח ומקבל מחנה ולא שבשא לפסים הסוס' בגיטץ דדוקא בהסיא דהכוחב לבנו משוס ולאח"מ קיייל כר"ל דלאו כקטן הנוף דמי משוס דאכא לגבי ברא אמולי מחיל אבל בעלמא קיי"ל דכקה"ג דש ודהגם דקאמר רבא קרא ומחניחא מס"עא לדל לרכא לא סבירא ליס הכי. דא"כ ודאי טמא דהכא דקאי אליבא דרבא פשיטא דאיא להוציא שדו מספק כיון ששא מוטק מכבר דחי קיס כקה"ג דש נחשב המקבל מחנה ודאי שטק בקרקע. ונם אי טמא דס"ל דלאו כקסיג דש נ"כ א"א להוציא שדו מספק . ונס הא א"ר חסדא דמחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון דה מביא וקורא דאכתי לא סמך דעסייש וטכ הרמב"ם. וששים בב"ק כתב שמה שחילק הרמב"ם בין יובל ראשון ליובל שט ססברת עצמו שלק כך והקשה מיז כיון דילטק מקרא ממספר שט תבואות ונו' דמה שעחיד לצאת ביובל לא חשיב ללוקח אלא שיש בו קנין סירוח והגוף הוא למוכר כדלעיל א"כ מה מהט סמכה דעתיה סוף סוף אינו שלו ולמה מטחים אוחו לקרוח סן האדמה אשר נחח לי קריאה לבטלה. וחסוס דהא דברי הרמב"ם מפורש ין בנס'. (ואולי שה לפניו נירסא אחרת). ויסכן לומר טעם וסברס הדבר דכיק חטט סעליא שא רובל שי אפקעתא דמלכא משיה הוי מכירה נשרה דסא המוכר סילק א"ע לנמרי מן השדה והקנה אוחו קטן הגוף לחלוטין ומס דשי אסקסחא דמלכא שיוצא ביובל מנזס"כ אינו סנרע כס הלוקח קודם שנס היובל. סשא"כ ביובל שני שכבר שרנלו להחזיר קרקעות וסמכה דסס הסוכר שבודאי חחזור לו דממילא ש לא מק הסוכר להקטח ולא הלוקח לזמת אלא עד שנח שובל ושי כמשרש בהדיא שמוכר לו לזמן קצוב מד שובל וחו לא מי אפקעתא דסלכא למד אלא שכל המטרה שא לזק קצוב ע"ד שיחזיר לו כיובל ומש"ה מביא ואינו קורא. וא"כ הכא שאומר נרי ני ע"פ אמירה האב שהוא נטר והוא שלו ויודע הדין שלא יוכלו להוציא ממנו למולם מספק ונם דמם האב להקנוח לו שיהא שלו למולם טדאי נחים כקרקמ מ"ד לזנוח כה למילם והוי כיונל ראשון והוי כמו שיש לו קה"ג מד היובל דממילא נס אי קמי שמיא נניא שאינו כשר לא סצא ממנו ביובל אלא משום אפקטסא דמלכא וא"כ א"א להוציא מידו מספק דשמא נטר הוא:
וע"ש בלשון הרמב"ם ז"ל אבל אם חזר ומכרה ביובל שני סיז מביא ואינו רץרא שהרי סמכה דמהו שאין לו אלא הסירוס ומטהר דמפרש דדוקא כשחזר ומכרה ביובל נ' ושכבר מכר פ"א וחזרה לי ודלא כפרש"י ד"ה ביובל שני שמנו ישראל שכנר הורגלו להחזיר קרקמות והגם שהוא לו פמס ראשון יודע הוא כסמזור לו הקרקע שכבר הירנלו בכך. וקצה משסע כפירוש הרמב"ם מלקאמר לא קשיא הא ביובל א' ודוחק לאוקי כל הני מחנייסא כיובל ראשון שמנו ישראל שככר חלף. ומכי [ולשיצוס ריס בגינוי[ (דף ל"ו) דבבית ב' נהג יובל כיובל א' של כיס שני לא שמכא דעסייהו כיון שמקודם לא נהג היובל]. אמנם לפיז מוקשה לכאורה הא דקאמר דאי לאו דא"ר יוחנן ק"פ כקה"ג דמי ט' לא משכחת דסייחי ככורים אלא חד נר חד מד יכושע בן נון • דהא לפ"ז לכ"פ שטר מ"תי בטריה דהא דוקא כשכבר מכר פיח וחזרה לו הוא דאינו קורא. ובלא"ה קשה דהא באחי! שחלקו לא דמי למוכר דטלמא שסמכה דעתו שאין לו אלא הסירוס ונחיס בקרקע לקנות רק מד היובל. משא"כ באחי! שחלקו דטדאי דמסס שישמר שלהם למולם כיון כנם אם יחזירו כיוב זרו ויחלקו נשוה ולא ירויחו בזה וא"כ כודאי ניחא להם שכאו"א יזכה בקרקע לעולם והדר מה שחוזרין ומחזירין זל"ז כיובל אינו אלא גזה"כ ואפקעתא דמלכא בעלמא. וצ"ל דאנסי טון שיודעק שיצנורט לחזור ולחלוק ביובל וכמו שחזרה אותה הקרקע בעצמה בשנות היובל הקודמים מאמי אטסיהס לאטתיהם ממילא לא נחיה דמחייהו לירד בקרקע לקמח קנין עולם לחלונוין כיון שיודעים שיצנזרט לקיים מצות יוכל סססק ולא מכל אחד מהם לומר דקים ליה שהוא שלו משעה ראשונה ושלא החליפו חלקיהן. דכיון שאין ברירה הדבר בספק שמא החליפו חלקיהן:
ועפ"ז יש מקום לומר גם בהך שאומר אביו שמא בכור דאי לא הוה כהיב קרא דיכיר שנאמן. אביו לומר שהוא בטר הוה סד"א שיוצא ממנו ביובל כיון שגס בכור מחזיר במבל סלק שנטל וטנזל החלק שכנגדו וכמ"ש בבטרוח (בם) מאי אין מתרץ אץ סחטן לבטלה וכיב סרסכ"ם וא"כ לא נחיח בקרקע אדפסא לקנות קנין עולם כיון שיצטרך לחזור ולחלוק וסו ממילא לא נחשב מוחזק כקרקע במה שהחזיק עד היובל. וממילא גם אי נימא דמה שמוזר כיובל משום דאין ברירה והיל ספק שמא החליפו חלקיהן ונטל חלק אחיו היינו דוקא משום דליכא פסידא כסה שיחליט חלקיק וכדי לקיים ניע למכל משאיע היכא דאיכא פסידא כי הא דהכא שאם יחזיר החלק שנטל שוב לא ימול החלק שכנגדו משום שהדבר מוסל נספק חס בטר הוא ממילא אין להוציא מידו מספק ונא יחזיר כחלק שנטל או שלטנין זה יחזיר החלק שנטל ליטול החלק שכעדו לקיים מצות יובל מספק משום דליכא פסידא ולא יפסיד החלק שכננדו משום דכסקום פסידא אין להוציא מחזק סו מספק. אכסי מסהבר לומר דכיון שצריך להחזיר ולהחליף סלקו ביובל לא נחים בקרקע לקמת קטן עולם ולא נחשב מוחזק בקרקע והדר יש להוציא מידו למ"ר דלאו כקה"ג דמי. והגם דיש לומר דהכא שאם יצטרך להחזיר ולהחליף חלקו ביובל יסתעף מזה ססידא דשוב לא יסול החלק שכנגדו ממילא אמטק שא־צ להחליף סלקו וממילא נסיח בקרקע אדפסא לקטס קטן פולס ונחשב מוחזק בקרקע במה שהרחיק פד היובל. אכחי. הסברא מסנה לומר דלא עדיף ספק בטר מודאי בטר ולא חשיב טפי מוחזק בקרקע מודאי נטר:
אמנם אכתי י"ל כס"ש דכיון שהוא מוחזק מכבר וטוען כרי בשם האב וק טועני! שמא פשיטא דגם כלא קרא ידעינן דאיא להוציא מידו מספק בפרס אי טמא דקאי למיד ק־פ כקה"ג דמי וליכא למימר דכיון דאיכא ספק ספיקא שמא אינו בכור ואת"ל שהוא בטר שפא נטל חלק חבירו סו לא נחשב כסוחזק . דז"א לפמ"ש השיך דחזקת ספון אלים ססיס וגם לדעת הסוברין דבס"ס סוציאין מיד המוחזק הכא ליכא אלא חד ספיקא וכבר הוא מוחזק נס אי מתנה בעלמא הוא כידו וכס"ש ואם הוא כטר כודאי הוא מוחזק אף אי קמי שסיא נליא שנטל חלק חבירו כיון שהחזיק בקרקע כדץ ואף אם יתפוש ממנו האח האחר י"ל שמוציאין מידו כיון שכבר הסדק זה כה מקודם ותפישה שלה ברשות אחר שנולד הספק בקרקע וטוען שמא פשיטא דלא סהני ועיין בנהימ דיני תטסה . ונס עיין כחו"מ (סימן ע"ה סעיף כ"ג) דכל שאוסר שהוגד לו מפי נאמן אפילו קרוב פלו היו משביעין אוחו היסת [בימים הקדמונים] וע"ש בשיה (ס"ק פ"ב פ"נ) ובחידושי הגרע"א כתובות (דף ע"ה חוד"ה סי ששנה זו) דברי ע"פ קרוב הוי ברי ומש"ש ובפרס הכא שטל; הן כני אב אחד דלא מסתבר לומר שהוא משקר ואומר טל כנו הפשוט שהוא הבכור. דפשיטא דנם בלא קרא חשיב עכ"פ טענת כרי מה שטוען ט"פ האב שהוא כטר והוא מוחזק כקרקע ונחיה בקרקע כדין ואין להוציא מידו בסענס שמא שלהם. [ונתעוררתי בזה מרב גדול בתורה סהא דקאסר בב"ב (דף קל"ה) בהא דהאוסר זה אחי אינו נאמן ויסול עסו בחלקו וסוקי דהאסרי אידך אין אנו יודעץ ואמר רבא ז"א מנה לי בידך והלה אוסר איי פטור אביי אמר לעולם אימא לך חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי. וש"ס שאין הספק יכול לטעון טענת ודאי ט"פ האח שהוא אחיהם. ולענ"ד אדרבה מוכח מדאסר ז"א מנה לי בידך ט' ואסו לא אסיק אדעתיה לומר דשאני הכא שהספק עצמו אינו יודע ומדפוטח מזה דמנה לי בידך והלה אוסר א"י פטור עכצ"ל דסבר דלטיד חייב ה"נ יחייב ומשום שהספק יוכל לטעון טענת כרי ע"פ האח . והכא דפריך יכיר למה לי הא קאי אליבא דרבא ולדידיה חשיב כטענת ברי. ועיש מליו; מדברי הסוס' בנימין (דף כ"ו) ויש ליישב הנירסא שלפנינו ואכ"ס]. וגם כשיש הרבה אחין ליכא למימר דכיון שרוב האחץ הן פשיסץ היינו מעמידץ אוחו בחזקת פשוט. דז"א כיו! דמיירי בצריך היכרא שאין מוחזקין באחד מהן מי הבכור מי הפשוט ואדרבה משמע שהוחזק שאחד מהן הוא ככור ממילא כשאומר האב שהוא בכור פשיטא דגם בלא קרא לא היו סוציאין הקרקע מידו מספק וגם איה בממון אחהיר:
ואין להקשות ולהשיב עיז דכיון דקיי"ל דמינו לחצי טענה לא אמריק ממילא אי לא הוה כתיב קיא הוה סד"א שאין האב נאמן לומר פיטול פי שנים ושיחזיק בקרקע גם עד שנח היובל משוס דאי בפי הוה יהיב ליה במתנה. די"ל שהוא משקר ואוסר שהוא בטר כדי שלא יצא ממנו ביובל ונם עד שנח היובל לא יסול חלק נטרה משום דייל שהאב משקר ולא יחזיק כנכסים מספק שאחר סיתת האב טלן מוחזקין בנכסים נשוה . דז"א דהא כבר פירש הרשכ"ס (דף קליד) בהא דקאסר זה כני נסמן ליורשו ופריך ליורשו פביסא דהיינו דמיט דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נסי כני הוא וירשני נאמן ואי משום נכסים הנאים לאחר מיכן אחא לאשסועינן דאעיג דאיןיטל להקנותו נאמן הא צאו סיצחא היא דודאי אינו נאנק דהא ליכא למיער סיט יפים. ולא אמריק דליכא סיגו שסשקר ואוסר בני הוא לסי שהוא סטר שבזה יזכה אף בנכסים הבאים לאחר מיק. כבר הקשה כן התומים בכללי מיגו (ס"ק ל"ב)) וכתב ליישב דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה דמש"ה לא מהימן לומר דידי קאכלי במיגו דאי הוה בעי טען לפירות ירדתי לפי שבא לתבוע גם הקרקע כיינו כיני דא"א למשוח שגיסם • משא"ס בזה כאומר זה כני שיוכל למשוח שניכם ליחך לו כל אשר ימצא לו אז במחנה ומ"מ לומר זה בני כדי לזנוח לו נכסים שנפלו אח־כ דחסו בשביל שהוא בנו לא יוכל ליסן לו במחנה ומש"ה נאמן מל נכסים שיש לו מכשיו במינו דיכול ליחן לו במחנה ולומר זה בט ואין זה סיגו לרו"ס ימ"ש . וא"כ כ"נ כיו! שיכול למשוח שניהם לאמר שהוא בטר וליחן לו במחנה אינו מינו לחצי סמנה והנס דדברי הסומים צמ"ק במה שכסב דאי; סחירה מה שנוחן לו במסנה למה שאומר שהוא בנו וכי אין אב נוסן מחנה לבנו. דהא כיון שאינו רוצה ליחך לו במחנה סמכשיו אלא שיחול המהנה מהיום ולאח"ני יש בזה סחירה למה שאומר שהוא בנו דכשהוא בנו בלא"ם יירשנו לאח"ס והנס דסמסיס שכוסב נכסיו לבנו לאח"ס היינו כשרוצה לחח לו בזה זכוח יוסר ממה שהיה מגימ לו כפי הדין בירושתו. ומיין סרשביס ד"ה הטחב נכסיו לבניו משא"כ ככא שאינו רוצה ליחן לו זכוח יוחר מכפי המנימ לו בירושחו כשהוא בנו. אמנם לפנ"ד בלא־ה י"ל שאינו מוסר מה שנוחן לו במסנה למה שאומר שהוא בנו די"ל דמש־כ נותן לו במחנה לסי שאין אנו מאמינים לו רוכל לומר הוא בט והנני נותן לו נ"כ במתנה כדי שימול הלקו. משא"כ במיגו דאמר לסירוס ירדסי דלא שייך זה . וא"כ ה"נ יוכל לומר שהוא בכור והנר נוחן לו ג"כ במתנה לסי שאין אסם מאמינים לי ומש"ה י"ל דבכה"ג שסיר נאמן במינו:
ולכאורה יש מקום לדחות ההוכחה מדברי הרשב"ם דשאני כחם בנמק ליורשו בנכסים שיש לו מכשיו שנגיד לו הדין שאינו נאמן בנכסים כבאים לאחר סיכן וגם סמצמו יסקור וידס כדין וכשיודמ שאינו נאמן אלא בנכסים שיש לו מנשיו סו נאמן במיגו דאי במי יהיב ליה במתנה . משא"כ הכא שאומר שהוא בטר דכסיר י"ל שמשקר כדי שלא יוציאו מידו גם ביובל ומשום שיודמ דממילא לא יוציאו מידו מססק גם בטא היובל סו לא מהימן משום דהוי סיגו לח"ס. אמס לפמ"ש כסופים דככא סכט לסי שיוכל למשוח שניהם ובלא זה היינו אומרים שמשקר.לסי שאינו יודט כדין וגם אם פחה מיד לו שלמטן זה אינו נאמן מניד אינם לאמזוקי דטריה ומיץ (סימן ל"ג סמיך י"ב) ובם"כ שם בכוונת המיסור . ה"נ ממילא דמהט וכמ"ש:
וכן לפמ"ש שם התומים די"ל דלשון מיגו באומר זה בט הוא לשון מושאל והוי כאוסר שנוחן לו במתנה וזכה במה שיש לו דהודאת במ"ר כמאה פדים דמי וכדמהט מה שטסב ונתחי לו ד' אמוס בחצירי אמ"ג דלית ליה קרקס דכיון שמודה שים לו קרקס אפילו יש כמה מדים שמנחישץ אוחו הודאת במ"ד כמאה מדם דמי וכמ"ש הסוס' בב"ב (דף מיד) ד"ה דלא ובדף (קס"ס) ד"ה ואי ובב"ק (דף קיד) וכסה דוכתי וכן כשאומר זה בני אף דבאמס אינו בנו זכה בנכסיו •מסמם הודאת בפ"ד וא"כ לס קשה דהוי מיגו לחצי סמנה דאק לאו מתורת מינו מזכיק ליה רק מתורת מסנה והודאה ומכני הודאה מל כנכסים שים לו ולא מל מה שיפלו לו אח"כ. וא"כ ה"נ פכ"ס יהא שלו פד כיובל דהוי כסו שאומר שנוח• לו במתנה ומפפה הודאת במ"ר והדר אין להוציא פיח פססק דשמא בטר הוא וכמ"ש. אפנם בלשון כרשב"ם פשרם לכדא דלא פוי מסמם הודאת בפ"ד אלא כהוא נאמן מסמם מיגו ומשום לפה ליה לשקר מק שיטל ליסן לו בפחנה:
ועמ"ש הגאון ח"ס זצ"ל בתשובה (ק"א וקע"ג) להוכיח כמ"ש הסמ"ע (סימן ר"ג ס"ק י"ט) דכשהקנה מעות ומטלטלין ביחד בק"ס קנה גם הפמוס משום דשייך בהו קטן הגבהה או משיכה ומש"ה אמריק שחל פליהם הקטן דק"ס במיגו שסל סל המסלמלץ פםא"כ בדבר שלב"ל דלא שיגביה שוס קנק לא אמריקמיט ולא קנה רק הדבר שבא לעולם מוכח הכי מהא דמשט דאצסריך קרא דיכיר לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ופריך לר"מ דאסר אדם פקנה דבלב"ל יכיר למה לי וקשה דהא מודה ר"מ דמד שלא באו לשלם יטל לחזור בו ואי הוה יהיב ליה במתנה הוה מצי הדר ביה קודם שבאו הנכסים למולם ואצמריך קרא דיכיר שהסורה האמינה אוחו ושוב אינו יטל למזור שאינו שזר ומגיד וצ"ל דפריך דכיון דלא סיירי בגברא פרנויצאי ויש לו גם מחה מפס נכסים ומינו דחייל אדשב"ל שלא יוכל לחזור בו חייל נסי מל הנכסים שלב"ל ולא יוכל לחזור בו כיון דלר"ס נס הנכסים שלב"ל בר קנץ נינהו אלא שיכול לחזור ט סהט מסם מינו דח"ל אדכב"ל שלא יוכל לחזור נס מהנכסים שלב"ל ודוקא לרבק דהנכסים שלב"ל לאו בר קטן טנכו ממילא לא קנה אותם גס כשמקנה אותם בהדי נכסים שביל ומש"ה אצטריך לדידהו קרא דיכיר פכ"ד. ולטנ"ד דבריו הקדושים מוקשין דהא שפיר פריך לריס יכיר ליל דכא מסברא הוה ידפינן שנאמן מ"י מינו ומה לו לשקר במה דאמר שהוא בכור כיון שבידו ליחן לו במתנה גם הנכסים שיפלו לו לאחר מכאן ומה איכפת ליה .לסאב אס יוכל למזור בו קודם שיבאו הנכסים למולם כיון שהוא דבר התלוי בדמסו ורצונו ובודאי לא ישקר בשביל כן ומדאומר שהוא בכור בודאי האמת כדבריו ונס בלא קרא נדס מסברא שהוא נאמן וממילא שוב לא יוכג לחזור בו. .ואץ לומר דסד"א דמש"ה הוא משקר ואוסר שהוא בכור לסי שרצונו הוא ליח! לו לחלונוץ שלא יוכל לחזור בו למולם ומושם שמא ישתנה דפחו מליו. דסלבד דלא מסתבר לומר ק ניסף לזה הא כבר כתב הש"מ ד"ה צ"צ בנכסים שנפלו לו לאחר סיכן ח"ל וא"ח אכתי יהא נאמן בסיגו דאי במי יהיב ליה כשיבאו לידו וכ"ח שמא חמס בו דפת אחרת ולא ירצה לתת לו באומה שמה הא השתא נמי אפ"פ שאמר בטר הוא אכתי יכול להמבירס מסחיי ולתחם לאחרים פ"ם וטון שאה ישחנה ד מסו מליו יוכל למצוא אופנים ותחבולות למזור ט בודאי לא יתכן לומר שהוא משקד בחנם. ואין להקשות מיון די"ל שהוא משקר כדי שלא תצא מידו ביובל והוי שט לחצי סמנה ליכא סברת מה לי לשקר אלא דסריך דחישק דסהט מסמם הודאת בפ"ד ודסמילא לא תצא ממנו מספק דשסא הוא בטר וכמ"ש וכיון דל־מ אלא משוס הודאת בפ"ד הוה סד"א דמצי הדר ביה קודם שבאו כנכסים למולם. דז"א דהא לר"מ קיימינן ואיהו הא סבר בבטרות (דף נ"ב) דמתנה אינה מזרח ביובל ותו איכא סברס מלל"ש. ונם אליבא דרבק מפורש ברשב"ס דהר מסמם סברס סלל"ש . ומשום שיוכל לפשות שטכם וכמ"ש. [ופמ"ש כנוד"ב (חו"מ תשובה כ"ו) דהנם שהסמ"פ כסב דלנבי דשלב"ל ודאי דלא אמריק שקנה מתוך שחל מל מה שב"ל לא כסב כן בהחלס ולחירון הראשון אין ח?וקבץ ממכס לדשלב"ל פ"ם. ולכאורה יקשה לס"ז הא דמתרן דאצסי־יך קרא לנכסים שנפלו לאחר סיכן דהא אכתי יטל להקנותם בכדי מה שבא לשלם. ואולי "יל מס להסוברין כן הייט לוקא כיכא שמקנה אותם ביחד סשא"כ כשאומר כזה בכור ובחמס אינו בטר אלא בזכה בנככיו מנומס הודאת בט"ד והוא אינו מזכיר בדבריו לשון מחנה וקנין סו נא זכה מסמם הודאת בפ"ד אלא הנכסים שיש לו אז דכיון דהנכסים שלב"ל לאו בר קטן נינהו והוא לא הקנה אותם בשרוש ביחד ל"א למחוך כחל פ"ז סל פ"ז ומיין נוד"ב מכד"ס מ"ס (חשובה מ"ה) ודליכא שנו לרבנן דמחנה מזרח ביובל וכי רה משום הודאת במ"ד. ומשלא יתיישב הא דפשיסא שנאק לומר זה בט ליורשו מפמם מיט דבזה"ז שאין היובל מכג איכא מינו דיהיב ליה במתנה ושיקנה לו נס הנכסים שיבאו לו אח"כ בהדדי בהדי הנכסים שיש לו מסה שימל הקטן .כשיקנה אותם כשחש בהמי ואיכא מיגו ומה לי לשקר. ויפרשו הסוברים כן דלא כפירוש הרשב"ם]:
ויש לעיין במ"ש הר"ן פרק פשרה יומסץ בשם סרמב"ן דסהא שמפיק שאדם יכול לחם מחנה או לחייב טצמו בדבר שאינו קצוב שלא כדברי הרמב"ם שכתב שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא גשחעבד שזו כמו מחנה היא ואין כאן דבר ידוע שנחנו במחנה ושסטהין מוכחא שיכול ליחן לו בסאנה אט"ג שאינו יודט כמה יסול לו ומדר"ס נשמע לדרבנן בדשביל ודבר שאינו קצוב. ופפס"ש הח"ס י"ל לכאורה דכיון דבטצס הנכסים כד קנין נינסו לר"ס אלו סיס יודט קצבחם [ונס יוכל לכודוח לו אלף אלפי דינרי זהב] ממילא סשחא שמקנה אומם בהדדי בהדי הנכסים הקצובים שיש לו חל הקנין מחוך שחל טל זה . ודהוי מטעם פינו או דנם לסברת ומפס סודאח בע"ד י"ל כ;. ושאני כשמחייב טצמו לכסוח חבירו או לזונו חמש שניה שאינו קצוב שמא ימייקרו דסגם שמוכלל בזה החיוב לזונו היום מ"מ אינו מחייב טצמו בדבר קצוב וכלל חיובו הוא דבר שאינו קצוב משא־כ הכא שמקנה לו הנכסים שיש לו נ"כ . וטמ"ש בב"י מההיא דכחובוח (דף ק"ב) דסוקי כגון דנרשה ואהדרה יפ"ש והנם דלפ"ז יכול לחייב א"פ גם שלא בשטח קדושין כשיחייב א"ט אז גם בדבר קצוב י"ל דניחא ליה ספי לאוקי כדנרשס ואסדרס ונם טס"ש הש־כ בזה. אמנם מסחבר לומר דכיון דהוי מטמא משום דהוי אסמכחא בעלמא ליס מה שמקנה בהדה דבר קצוב וגם לפמ"ש הנוד"ב גבי דשלב"ל הכא מודה דלכ"ט אין בזה שום טריפות. וגרע גם מדבר שאינו בר קנין כלל:
וגוף מ"ש התומים להוכיח מדברי הרשב"ם (דף ל"ג ד"ה והדרי) שכסב דמינו דסצי אמר לא אכלחי פירוח כי אס מעט כגון עייל טרא ואפיק טפי סטרא דבסכי הוי חזקה כי אמר אכלי טונא ודידי אכלי מהימן דס"ל דמינו לח"ס לא אסריק. לכאורה י"ל [דפדיפא נקט שיש לו מינו סעליוסא שיהא לו נ"כ טפנח חזקה בקרקע] דשאני הסם שטיקר טנגנחו הוא להחזיק כקרקע ול"א מינו שהיה יכול לטטון דבר המבטל עיקר הטענה שלו וגרע מחצי ספנה משא"כ באומר זה בר דאדרבה רצונו שיירש הנכסים שיש לו הוא עיקר ננד הנכסים שיפלו לו אח"כ שאינו יודט אם יבאו וכפה יפלו לו ושפיר מסר מינו למק הנכסים שיש לו פחה וי"ל טוד בכמה אופרם אך אין צורך לזה דכבר נחבאר ד ס גם דל"א מינו לח"ט הכא ודאי נאמן מסעם מינו וכס"ש:
ויתכן עוד ליישב דסש"ה איכא מינו דאי בעי יהיב ליס במחנה הנם דמחנה חחרח ביובל לפי מ"ש בירושלמי (פ"ב דמעשרות הלכה א') על המשנה דהיס עובר בשוק ואמר טלו לכם חאנים אוכלין ופטורין שאין המחנה קובפח למפשר כסו המכר דסיזואל אמר דר' מאיר היא דר"ס אמר אין מסנה כמכר ור' יוסי אסר ד"ה היא וכס"ד סאליק קבלו עליהן אח המעשרוח וסש"ה הקילו בזה. וסדלא קאמר דדוקא לטרן חזרה ביובל הוא דאמרי רבנן שהמחנה כסכר משוה דהוי נזס"כ סשובו לרבוח אח הסחנה סשא"כ לענק קביטוח למעשר מוכח דסבר דלרבק ילפיק מינה בכל דוכחא שהמחנה כסכר וק מוכח מההיא דמרכץ (דף ל"א) לצפיחוח לרגוח אס הסחנה ט' אפילו חיסא ר"מ שאני הכא דרבי רחמנא לצמיחוח ט' והא גני יובל דכחיב סשוט לרבוח אח המחנה וד"מ לא קא סרבי אלא הא ודאי דלא כר"מ וש"מ דר"מ דסיל מסברא שאין לדמום מחנה לסכר לא מרבה מסנה ורכק ש"ל שיש לדפוח מסנה למכר וכדקיי"ל במנילה (דף כ"ו) כסאן דשרי מחנה ומשום דאי לאו דהוס ליה הנאה מירה לא הוה יהיב ליה הדר הוה ליה מחנה כזביר ונם בססיא דבי ס (דף ט"ו) פסק הרמב"ם דהוי כמכר ועיין בטוש"ע (סימן שע"ד סעיף ד') ומה שהקשה הטו"א במנילה ־ כסבסי ליישב בסק"א. והשחא לא מיבעיא לפס"ש הב"י אסיע (סימן ט"ז) נדפס הרעב"ם דס"ל כר"ש דדרשיק סעסא דקיאי וודאי אמרינן דמש"ה מסנה כמכר משום דאי לאו דהו"ל הנאה ט' אלא גם אי קיי"ל דלא דרשינן טד"ק אכמי כיון דמוכח דלא מרבה מחנה אלא כשיש לדמום מסנה למכר בכל דוכחא ממילא י"ל דכיון דמכר הוא דאפר רחמנא ליהדר ביובל קרא דחשובו לרבוח אח המחנה לא מדבי אלא סיכא שכוחן לו מעכשיו במחנה ומשם שנם מצד הסברא הוי כזביני דאי לאו דסו"ל הנאה מיניה לא הוה יסיב ליה סשא"־כ הכא שאינו נוחן לו מחנה מעכשיו מחיים אלא שימול פי שצים בנכסיו לאח־מ שנוק לבנו זה לפי שאוהבי יוחר משאר בניו ולא מוכח דהו"ל הנאה מיניה חילוף המחנה אלא כשנוחן לו טחה מחיים ולא כשלא יטול אלא אח"מ שאינו מפסיד לעצמו אלא לבכיו וכיון דליכא סברא לומר דהוי כזביני ססחבר לומר דז"א בכלל ריטי הכחוב ופיי; בירושלמי (פ"א דסט"ש הלכה א') בהא דאבל נוסנין זה לזה מחנח חנם מחני' דר"ס דר"מ אמר אין מחנה כמכר א"ר יוסי ד"ה היא הכא כסדא דחני כו'. וכן בפ"ד דסע"ש (הלכה ב') טלה דהפודס ספיש שלו ט' בין שניסן לו במחנה יע"ש. ומבואר מזה דלא הוי גבי יובל נזה"כ בפלסא אלא משום דבכ"ס הוי מסנה כסכר וטכ"ס י"ל דקרא לא מרבי מתנה אלא מסנה מעכשיו דהוי כעין סכר ולא מחנה כזו [ועמ"ש הטיז אוירו (סיק רמ"ו ס"ק נ') דנם כשמוליך בחנם ודאי הוא לחשלומין טל איזו טובה שטשס לו ומיין ב"מ (דף ליה) וע"ג(קף כ') ד"ה רייא ובב"מ (דף י') גבי סופס לבע"ח כשהוא שליח בחנם ומשיש ובביק(דף ט"ט) ננב ונחן במחנה כו' ובש"מ בשם הרשב"א חמס רהיט ר,יחי שססא מחנה בכלל מנירה ט' ופ"ש מ"ש בשם סראב"ד]:
ויש להביא ראיה לזה מסא דאמר מימין(דף כיס) וצריכא דאי איחסר בהא בהא קאמר ר' יוחק דאץ ברירה משום דבפיק לה לשמה אבל הסם מנר הוא דאסר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומחנה לא. ולכאורה חמוה דהוי דלא כהלכחא דהא קיי"ל כמכסים דמחנה מוזרם טובל. והיש"ש בביק דיני במרה האריך לססוה מזה מס"ש התוס' דאוריי דאפילו סאן דסבר בטלמא יש ברירה הכא סודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בבפח כסיבה . דאיכ יקשה למאי הוצרך לומר הס"ד דסד"א דמתנה אינה חוזרח ביובל דלא כסלכחא דהא כבר שפיר טבד צרימחא דסד"א דהייט משום דבפינן לס לשמה וצריך שיהא מבורר בשעח כחיבה אבל נט אחין היא דיש במרה ולא הוו לקוחוס אלא יורשץ מחמלה דפשיטא שאין מוזרין ביובל. ומוכרח לומר דאין סילוק בין נט לשאר ברירה ואי יש ברירה הוברר מחמלה משפח כחיבה והד כאילו נכתב לשמה ודוקא משום דאץ ברירה לא הוי לס לשמה ומש"ה הוכרח לומר דסד"א דמסנה אינה חוזרס כריס וסש"ס הנם דל"א ברירה ודומה ללקומוח אין חוזרץ משום שלא קנו אוק בדמים סשאיכ לחכמים דמסנה במכר ואינו חולה בלקימס דמים פשיסא דנם האסץ מוזרין ביובל מאמר דאץ במרה ואינם יורשים ממש יפ"ש . ועדיין יקשה דסהכ"ס סד"א לומר דסחנס אינה חוזרס דלא כהלכחא דפשיטא דקיי"ל כמכסים דר"מ . ונה דא־כ לא הוצרך לומר דינא דהאחין שחלקו ט' דוחר הו"ל לסשמיעט דהלנה כחכמים וממילא הוה ידפינן דאחין שחלקו סחזירין זל"ז. וגם דעכ"פ יקשה לשיטח החום' בשם ר"י. וגם יקשה לסישיש קושיית החום' בדיה ואי אשסופיק שדה משום דלחומרא דהא לקולא נמי שמעיק ליס דאין ברירה בבטרוס (דף נ"ו) דאסר אפילו מלקו חשפה כנגד סשעה ט' ומוכרח קמר כחייוץ החום' דס"ס לא שמפיק גט מינה כדאפר הסם דאי איססר בהא בהא קאסר ר' יוחק דומיא דבכך מה בנך ברור לך אף צאנך בברור לך ודנם כשיש ברירה אינו ברור לן (דלא כהישיש) וא"כ אכתי יקשה בהא דבטרוח שס דקאסר אבל שדה מכר הוא דאפר רחמנא ליהדר טובל אבל ירושה ומחנה לא למאי הוצרך קמר דלא כהלכסא טון דבלא"ה יש צריכותא דסד"א דהחס דומיו) דבנך ט'. וגם ננמ"ם הסוס' בגיסין(דף סיס) ובבטרוח'(דף ניב) דדוקו) ר' יוחנן איס ליה דמוחירין זל"ז ביובל ושאר אמוראים סכרי דאע"ג דלקוסוס ק אין מוחירין דמכר הוא דאיר דליהדר ירושה ומחנה לא וכבר חמה ע"ז היש"ש שם דא"כ פסקינן דלא כרבק דמחנה חוזרת:
ועמ"ש המרדכי פרק המקבל (סימן שצ"ה) דחילוף ביח נמי מימרי זביר כדאמר האחים שחלקי לקורזוס הן ומחזירין זל"ז ביובל משום דאין ברירה ומעיקרא זה נטל חלק כראוי לזה וזה נטל חלק הראוי לזה והחליפו והו"ל מקח וממכר דאסר רחמנא דחחזור ביובל יפו"ש ולפ"ז יקשה דאי אץ ברירה לא הוי מסנה אלא חליפין דמוי כמקח וממכר. ועיין בפרשב"ם ביב (דף ק"ז) ד"ה כלקוחוח דמי יע"ש וים להעיר ססיש תלמידי הרשביא מובא בב"י חו"מ (סימן רכ"ז) דאין אונאה לחליפץ לעולם אף כשמקפיד עליהם משום דסמכר נסי: וחליפין לאו ממכר סוא ועיין בחשיבת רשד"ס (חשובה שפ"ג) שנס כשמחליפץ למקח וממכר ולא לצורך סשמישם אין מ אונאה. ומההיא דנ"ק (דף ע"ס) גנב והחליף לא מוכח סיד לפמ"ש מרשב"א שם גבי מסנה יע"ש וכן מההיא דב"מ (דף ייא> חליפין דרך מו"מ הוא לא מוכח מידי דמסם מיינו שנראה כמוכרן לו. אמנם בביצה (דף ל"ה) המחליף פירוס מם חבירו ט' ופרשיי דהיינו מקיז [ומיין ט"ז או"ס (0י' חרצ"ה סיק ה') ומיין נדרים (דף מיז} דיליף דסילופין לאו כגידולי! סהא דסכרן וקידש בדמיהן יע"ש] ומכ"ס חליפין הוא דהוי ולא מתנה וצ"ל דדיקא למשרףא אליבא דר' יוסק הוי ק משא"כ להס"ד וכן לאמוראי דפליני סליה ס"ל דלא הוי חליפין שניסן לאחיו חלקו באותו שדה בעל מה שאחיו נותן לו חלק משותפות שלו בהשדה שנוטל הוא לחלקו. ומשום דדוקא כשנוטל זה שדה יפה חה שדה רעה ולפי סרך פחיתות דמיה הוא נוטל יותר במדה או גם כששניהם יפוח אלא שהן מסוגים שונים יש מקום לומר שהוא חליפין כטץ סכר. סשאיכ כשחולקין בשיה שדה אמת בשיעור מצומצם ממש שחילוף כזה שהוא מחליף שדה באותה שדה ממש אלא שע"י החלוקה בהכרח זה נוטל מצד צפץ חס מצד דרום וכדומה ואץ שום נפקוסא וקפידא אצלי ליקח איזה צד מהשדה אץ בזה נדר וענץ מכירה כלל. והיינו דקאמר בלשון השים אבל ירושה ומהנה לא ומשוס דסדיא לומר דסבר יש ברירה ומ"מ פסול לפי שאינו מבורר בשעת כסיבה ואיכ הוי ירושה והדר קחמר דאף אי אין ברירה סד"א דלא הוי סכר אלא כעץ מסנה. ולא כמחנה דמלמא דסויא כמכר ומשום דהר כעין מטרה דאי לאו דמטא ליס הנאה ט' וקיבל הנאה בחליפיו והכא שקיבל בחליפיו אוהו הדבר ממש אין נזה שום שיתוף ומנץ מכירה והוי כעץ מהנה כזאס שלא קיבל בחליפיו דבר כיון שנם במה שקיבל אץ בזה טנץ מכירה. ואילו היה כל מסנה חוזרת ביובל אף מסנה שאי בה סוג ומנין מכירה ס"נ יחזור ביובל אף בחליפץ כזו שאץ בס סוג ומנין סכר. ומש"ה סד"א דכשחלקו שדה אמס בשוס ולא יפה כנגד רעה אין מחזירין זליז ביובל • [ואי ניסא לדוחק לומר דלא משכמת דמייתיבטרים אלא כשחלקו בשיה יפה כמד יפה מוכס דנם כשחלקו יפה כנגד רעה לא הוי כמכירה והייט מ"ש הש"ם אבל ירושה ומתנה דכשחלקו יפה כנגד יפה הד טרושס ממש וכשחלקו יפה כנגד רעה הוי כמתנה נצטרך לומר דנם חליפין ומתנה שיש בס מנין מכירה א"ח ביובל] • ובסק"א ביארתי ליישב הא דקרי לה להאמין שחלקו נשם מסנה ועכ"ס נשמע מדברי הסוס' הנ"ל שיש מסנה שא"ס כיובל למום דינא וא"כ מיושב הא דקאמר דאיכא סיט דאי במי יהיב ליס במתנה וכמ"ש:
ובלא"ה לק"מ לפמ"ש בב"ס (דף ע"ט) מנץ לסוכר שדהו לששים שנס שא"ס ביובל•.שנאסר והאין לא תמכר לצמיתות כו' יצסה זו שאסים שאין שם יובל אינה נצמתת וכ"כ סרמב"ם ומסתימת לשונם משמע לכאורה דה"ס כשמוכר לכמה מאות שנים כל שהוא לזמן קצוב וכ"כ החינוך וא"כ אי במי יהיב ליס במתנה לכמה מאוס שנים דודאי חץ סברס לחשוש שסשקר בשביל שרוצה שגם אחר אלפי שנים לא יחזיר ליורשיו [דנם במתן לזמן רב כזה שלא תחזור לו אלא ליורשיו אינה נצמתת גם אם ימכרנס המקבל מחנה לאחר וכמטאר בסי' רס"ח ושיוכל ליסן באופן שיוכלו יורשיו להוציא מיד הלוקח]. אמנם לכאורה יש לדייק דדוקא נקט לס' שנס מדפריך סוף סוף לכי מסו שיסץ שנץ קא סדרא ארעא למרה וקא כליא קרנא ולא משני דזבץ ליה לאלף שנין דפשיטא די"ל דנסי דסבר רב לא מכלינן קרנא מ"מ אץ לחוש למס שיהיה אחר אלף שרם . וכבר אסיק אדעתיס לחלק בץ זמן ארוך לזמן מועט וכמיש ההודיה במוכר שדהו לס' שנס דקס"ר דכיץ דלזמן ארוך מכר לו לא חשיב כליא קרנא וא־כ מדלא מחרן דזבץ לזמן ארוך יותר דודאי לא חשיב כליא קרנא מוכרח לומר דכשסוכר לזמן ארוך הרבה חשיב לצמיתות. ופשיסא דכשמוכר שדהו בזק ביס ב' דידעי לאימת חרוב וכס"ש בנזיר (דף ליב) ומתיש התוס' בגיטץ (דף ליו) וסוכר לו לזמן ארוך שיודע שבץ כך יתבטל היובל דחשיב לצמיתות ומש"ה קאמר בביב (דף קי"ב) פנחס דזבץ מזבן לא מצית אמרת דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ט' ולא משכחת דזבין לזמן ארוך שלא יחזור ביובל. ולס' שנס לא חשיב לצמיתות שרגיל שתחזור להמוכר בעצמו (ועיץ יבמות ס"ד גיטץ כיח) ותו אץ לחלק גם כשהמוכר זקן כימים כיץ דשיעור זק כזה הפחות סיסי שנות חיי האדם לא חשיב לצמיתות סשא"כ בזמן ארוך הרבה ושימברו כסס יובלים ולא יחזור ליורשי המוכר ודאי חשיב לצמיתות:
ויתכן עוד לומר דמ"ש הראשונים שאין תנאי מועיל ביובל שאין אדם מחנה מל מה שאינו שלו דכתיב כי לי סארן סד בפלונסא ואסיא טוסיה דריא דאסר אץ קניו למיג באיי לחפור בה טרום שיחץ וסערות שנאמר לס' כאק משא"ה לרבא דאמר דאס"ס שאין קניו לסיג באיי להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנץ לעיג בא"י לחפור בס מרות ט' שנאמר השמים שמיס לס' והארץ נק לבני אדם יקרא קאי למק קדושת הארן ה"נ י"ל דמהני סנאי שלא יוצא בתבל(לסיד דכנאו קייס) שהוא מחנה סל מה שהוא שלו דכסיב והארץ נק לבני אדם . וההיא דב"מ (עיט) וניטץ (מ"ח) תיש הקונה אילן וקרקעו מביא וקורא ולא משני,כשהחנה משום דבעי לתרץ גם אליבא דריא. וא"כ ניחא ההיא דביב (קכיז) דהתם הא קאי אליבא דרבא ולרבא לטעמיה ממי תנאי ביובל ואי בעי יהיב ליס במתנה ושיסנה נ#א יחזירנס ביובל:
ונתבאר דלא מוכח סהסוניא דב"ב לומר שנחשב מוחזק בקרקע ושאין להוציא מספק מחזקתו במא היובל. ועס"ש המרדכי פרק השוכר אס האומנין(סימן שנ"ז) בראובן שהשכיר ביס לשמעון דשמעון יטל להכניס אס לד תחתיו וזיל ושד ראיס מדסק בערכין מכרה לראשון במנה ומכרה ראשון לשר בסאחים אינו מחשב אלא סם הראשון שנאמר לאיש אשר סכר לו ט' וכל מוכר שדה בשעה שהיובל מסג אינו אלא כשכירות בעלמא הוחיל וסופו לחזור ביובל ואפ"ה חזינא שיש לו רשות לראשון למוכרה לשני בלא רשות בסלים ט'. ימ"ש בשם מהרים זיל וסק מיש הקצה"ח(סימן שטיז סיק ב') בטעם כמרדט ס' חזיה שסולק ע"ז ודבהקדים שכרו חיי להשטרו לאחר והא דיובל שאר שבונה והורס הוא כשלו ממש ובמק"א ביארתי ליישב קושיות הקצסיח ומבואר דהוי במחלוקת ולדטת מהרים מי כשכירות בעלמא וליא דזביני מפליא שאינו אלא אפקעסא דמלכא [ודההיא דביס דף קיס דקאי אליבא דרבא סיל דק"פ כקהיג לפמ"ש הסוס'. והכא מוכיח ממשנה דטרכין אליבא דריל]. וכן מוכח ממ"ש בתשובה הרשב"א (חלק ה' תשובה ר"נו) וז"ל אס מבטנת זו היא לזק כו' הא לאו הכי הרי היא המשכורא כמכר כו' ועוד סדע שאץ . לנו לומר שאינו שלו וכמו שלמד אוחה ר' יוחנן בב"ק (דן! סיס) מדכחיב כי יקדיש אח ביחו קדש ודרשינן מה ביחו ברשיחו אף כל ברשוחו ומה ביחו שלו אף כל שלו ואפייה אדם מקדיש שדה מקנה ואפילו בזמן שהיובל נוהג וכדכחיב ? ואם משדה מקנחו יקדיש איש ואע"ם דחחר לנעלים ביובל ועוד מם הנעלים יטלין לגאול אחר שחי תבואות אלמא כשלו חשבינן ליה מ"ש . ומבואר מזה דנם אליבא דר' יוחק דסבר ק"ס כקהיג דמי לא הוי קונה שדה בזמן שהיובל טהג אלא כסשכנחא לזמן ולא מחלק לומר דשאני החס דהוי זביני מעליא אלא דהוי אפקעסא דמלכא מגזה"כ וכמיש בב"מ בס וצ"ע . ועמ"ש הרמב"ם (הלכוח ערכין פ"ד הלכה כיב) האשה שהקדישה שדה אחוזחה וגאלה במלה מיד ההקדם והניע כיובל והיא חח"י הבעל הרי הדבר ספק אס חחזור לאשה או תצא לכהנים והראביד השיג שכאשה יותר מוחזקח שיד הבעל כיד החשה ועדיף נסי מידה והרי הוא זוכה לעצמו בה בשביל פירוהיו. ומבואר הזה שנחשב מוחזק הנם כאין לו אלא ק"פ דלאו כקכ"ג דמי ושעומד לצאת ממנו ביובל לפוס צד הספק שחצא לכהניס . ואולי לזה דעח הרמב"ם שלא נחשבח האשה מוחזקה לפי שלצד כהפק שתצא לכהניס עומד לצאת ממנה וגם שהוא חיי הבעל שאץ לו אלא ק־פ ומש"ה אם קדמו הכהניס והחזיקו בה א"י להוציא מידם . ונס להראב"ד שנחשבת האשה מוחזקת י"ל דהיינו לפי פלא היה של הכהגיס מפולס וגם אס הצא לכהנים אין לכהניס פוס זטח בקרקע קודם שיניע היובל סשא"כ במוכר קרקע שהיחס מקודם של הסוכר ונם סופה לחזיר לו די"ל פלא נחשב הלוקח מוחזק כ"כ . והדר י"ל כמ"ש הנרע"א בדפח הרסב"ס הא דאם סכר לצסיחות חחזור השדה לבעלים ביובל דהיינו מסעם ספק דשסא קיי"ל כרבא:
וגם י"ל לפמ"ש המל"ס (פס"ו מהלכות סופן וכסמן הלכה י"א) בדברי הרשב"א שכתב דכשבאו שנים ואמרו תנאי היה בסכר ושנים אמרו לא היה חנאי דכיון שיש כאן מכירה ודאית אלא שיש כאן שסי כתי פדים כת א' אוסרת שיש לכסחלק מחמת התנאי וכת א' אומרת שאץ לו להסתלק סוקמינן ארפא ביד הלוקח. דהיינו דוקא בספק הבא סרת חרי ותרי דחשביק לכו כסאן דליתנהו דאוקי תרי בהדי תרי ונשאר הסכר שהוחזק ביד הלוקח קייס אבל בספיקא דדינא דלפולס הספק בפנינו דלמקצת רבוותא כתנאי קייס י"ל דאוקי ארעא בחזקת מרא קסא יע"ש מה שהאריך בדברי הרשב"ס והתוס' בב"ב (דף ל"ב) יעש"ה . וא"כ י"ל דה"נ דכשיש ספק במציאות אס האמת כדברי האב שהוא בטר חוקי ארפא בחזקתו סשא"כ הכא דהוי ספיקא דדינא דשסא קיי"ל כרבא יוצאת מיד סלוקח המוחזק וחוזרת לבעליה שהוא מרא קמא שלה [ועיין בב"ק (דף ס') דלמ"ד האחין שחלקו לקוחות איע נוטל כלום ולמאן דמסיפקא ליה אי כיורשין דמי מסל רביע כנם דלס"ד לקומות הן נמי הוי ספק שסא זכה בחלקו ממש ומשוס דשאני ספיקא דדינא . אך בלא־ה מיושב בפשוס דהסם שפשחו אפותיקי סהכ"ת ניסא שאותו הקרקע הוא שהיסה שלו ובודאי נפלס לחלקו גם השדה שלא היתה אפוחיקי. גם דלמ"ד דכלוקח שלא באחריות דמי וכדפרשב"ס דהר כאילו אמרו זס לזה איני מקבל אחריות חלקך עלי ממילא גם אי היה מקום לומר דקמישמיא גליא שזאת השדה נפלה לסלקו אכתי לא יוכל לתטע מאחיו כיץ תמר והקנס לו חלקו שלא יוכל לתבוע ממט . ומש"ה לרב אסי הוי ספק כשקול וליכא תרי ספיקי לוסר דכיורשץ דמיו. וע"ש בסוד"ס .רב אסי מספקא ליה שהקשו לפרש"י בלשון ראשץ שנוטל חלקו בקרקע או כסעוס משוס .דמספקא ליה אי טוישין הוו. אי כלקוחות שלא באחריות הוו דא"כ סנ"ל להש"ס שמספקא ליס לרב אסי כלל ביורשים דילסא פשיטא ליה דלאו כיורשים נינהו אלא מספקא ליה חי הוו כלקוחות באחריות אי כלקוחות שלא באחריות וכן הקשו בבכורות (דף סיח). ולענידיתכן ליישב פרשיי דלא הו"ס לומר דמספקא ליה אי סו כלקוחות באחריות או שלא באחריות דכיון שאין לו שוס הביעה על הקרקע אלא דהוי ספק שמח צריך לשלם לו מצד קבלת אחריות/ממילא הסספ"ה וחינו נוטל כלום מספק ורוקא משום דמספקא ליה אי כוו כיורשין ובנתבטל החלוקה והוי כמו שלא חלקו סעולם ושהקרקע עדיין עומד בחזקת שניהם הוא דלא אמריק הממעיה כיון שיש לספק שעומד גס בחזקתו]:
אמנם כבר כבאתי מיש היש"ש דהא דמחזירץ זל"ז ביובל היינו דוקא משום דליכא ספיקא וס"ש כשעה־מ דהיינו משום דליכא פסידא שהרי מחזירין זל"ז ומחחלה ודאי חלקו . בשוה ומוקשה לפניד מיש הנרעיח להוכיח מזה דמספק צריך להחזיר ביובל דמכלן להוכיח מזה שגם במקום פסידא צריך להחזיר ולא אמרינן הממע"ה ובלא"ה דוחק לפרש כוונת הרמב"ם דהיינו משום דמספקא ליה כמאן הלכתא:
ולענ"ד יתכן ליישב דלעולס דעת הרמב"ם הוא לפסוק כרבא דלא מהני מעשיו ולקי משום דעבר אמיסרא דרחסנא ומ"ש הרמב"ם והחינוך שהסוכר מעשר לא קנה לוקח ולפיכך אין המוכר לוקה עליו לפי שלא הועילו מעשיו כסו מוכר חרמי כהניס שליק לוקח וכמו מוכר ;פת תואר של"ק לוקח ביארתי מכבר וכן מצמחי כעת בנודיב מהזית (אה"ע תשו' קכ"ט) דנם לרבא דלקי הנס דל"ס מעשיו היינו דוקא היכא דהא טפיה דלא סהני הוא רק משום דרחסנא אסר לא תעביד אבל היכא דסעשיו בטלים בלחייה אף אם לא אזהר רחמנא פיז גס לרבא אינו לוקה ומש"ה בחרמי כהנים דאף אי לא אזהר רחמנא לא ימכר אפפ"כ לא היתה מכירתו מכירה שהרי סכר דבר שאינו שלו רק של הכהן לא לקי וכסברא זו כסב נס הגאץ המקנה ז"ל בקדושץ (דף ס"י) גבי כהן שקידש גרושת אחיו דמודה רבא דלא לקי דכיון דבלא זה אין קדושין תופסין לא עשה כלום יפ"ש . אמנם מ"ש הנוד"ב שם לפרש דעת הרמב"ם שהוא פוסק כאביי ומה שכתב שהסוכר ספשר לא פשה כלום ולא קנה לוקח טעמו בזה סא מסה שכלל הכתוב בדיבור אחד הפדיון וכסכירה ודכיון שלא יגאל סלל שמהם כפדיון והמטרה דץ שניכם שוס וכיק שהפדיץ אפילו אי עביד לא מכני דילטק עברה מבכור כה"ד המכירה . מוקשה לפנ"ד דמלבד שמא סותר לדברי ההיס שכתב(פ"א מהלכות נזלה הלכה ס') דס"ל כרבא ופטיש כמל"ס (פ"ח מהלכות מלוה) וכן ביאר הרמב"ן בספר המצות (מצוס רכ"ז) והראיה ז"ל בספר הסיטו שדפסהרסביס שאם מכר לצמיתות אץ מעשיהן מועילין הוא סשוס שפוסק כרבא דאעל"ס ולקי משוס דעבר אמימרא דרחסנא יפ"ש . מוקשה לפ"ז מ"ש הרמביס בלשוט אינו לוקה כמוכר מרסי כהנים של"ק לוקח וכמוכר יפ"ת דלאיזה פנץ דיסה אותם זה לזה דהא מוכר חרמי כהנים ויפ"ס הוי מטעם אחר- חרמי כהטם מסעם שסא של הכהן ואינו שלו ויפית מגזס"כ והכא סי משוס דלשון לא יגאל טלל שטהם:
ובישוב דעת הרמב"ם נלע"ד דפוסק כרבא וכמו שהוא כלל מונס בכל הש"ם [ולאביי שאין פדיץ מועיל לבטר משוס דאיק בסוייתס יס אבל מוסר למכרו א"א לסילף במעשר עברה עברה מבטי שנס אס סכת ליק לוקח וכבר הרגיש בזה הנ"ב יפיש] ומה שאינו לוקה היינו משוס דסי כמוכר חרמי כהרס רפיח שאינו לוקה ומשום דדוקא כשמוכר דבר שסא שלו אלא שמצד דץ התורה לא מהר המכירה שלו ומשוס דבל דא"ר ליס אי פביד לא סמי הוא דאסריק"דלקי משום •דענר אמימרא דרממנא סשאיכ כשמוכר •דבר שאינו שלו שאף בלא מה שאסרה התורה אין בזה נדר מכירה כלל ואינו לוקה שהמוכר דבר שאינו שלו לא מכר כלל וחרפי כהרס הוי כמוכר של אמרים ואץ במכירה כלום וכן מכירס יפ"ס .שאינה שלו לשום קנץ שאף להשחמש בה אינו יטל רק שיטל' לישא אותה הוי כמוכר ישראל סטרו שאץ חופה בזה מטרה כלל וכסב הרמב"ם שגס המוכר מפ"ב חמים דומה לזה דהוי ג"כ כמוכר דבר שאינו שלו וכהא דאמר גבי בסר חי דלא כף ממק בעלים כשהוא חס אלא בזה"ז דטץ דלא חזי להקרבה איח להו לכהניס זכייה בנווייהו אבל בזמן שבהמ"ק קייס ליח לכהן זכייה במיה אלא מכקסרח אימרין ואילך. והגם דמחלין הש"ס דשאני מח"כ דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו הא קאמר שם בב"ק (דף י"ג) בהא דבן עזאי אומר לרבוח אח"השלמים דהוי ממון בעלים למעוטי מאי אילימא למעוטי בטר השחא ומס שלמים שטעונים סמיכה ונסכים וחמפח חזה ושוק אסרת ממון בעלים הוא בטר מבפיא אלא א"ר יוסק למעוטי מפשר דלא הוי מחיים ממון בטלים יפ"ש. והנם דפרש"י ד"ה בכור מנשא ובבטר במ"ל קאמר פמ"ש הש"מ בשם הראיש שהקשה מל פרש"י אפילו בכור באיי נמי גרוע ספי משלמים מהאי סעמא ועוד אמש לא קאמר למעוטי בטר באיי ופירש דה"ה אפילו בטר באיי נמי הר ממונו מהאי סממא ורבינא דאוקמה לפיל בבטר במ"ל לטעמיה דס"ל דבטר משיב משלמים ע"ש ומבואר מזה דס"ל להש"ס דמה שאינו יכול למכור מפ"ב הוי משוס דלאו ממון בעלים הוא ובמק"א הארכחי בזה בסונייח השים דחמורה (דף מ') דמוחיב מהא דרש"א בהמחה פרס לבהמח בטר ומפשר ובדברי הכ"מ שכתב דמדאורייחא לא מחסרא מטר© אלא חמים סי דומיא דחמורה מההיא דבטרוח (דף ל"ב) מניין למע"ג של יסומיס ט' ובדברי הרמב"ם (סיד ממעילה הלכה ס') שכתב דכמוכר עולמו ושלמיו לא פשה כלום ודלא הוו משן בסלים וזה שכסב הרמב"ם בלשון ויראה לי שהשכר מטשר לא עשה כלום וליק לוקס ולטכך אינו לוקה כמוכר חרסי כמים ט' והקשה הנודיב שאס הוא שסק כרבא כלא הוא מפורש בדברי רבא ואיך הוא תולה זה בסברת עצמו, ומפמ"ש מיושב שבא הרמב"ם לחדש לש מה שמוכס מסונייח הש"ס שהשכר מפשר לא עשה כלום והוי במוכר דבר שאינו שלו שאין סס גדר מכירה כלל ודמי לשכר מרמי כמים ויפית ודממילא אינו לוקה ולא נסשב מבר שהוא שצו אלא דל"מ מעשיו משוס דא"ר לא חסטד אלא דנלחה לט השרה לומר דהר כשכר דבר שאינו שלו שאין בזה נדר מכירה ולשכך אינו לוקה:
ועפ"ז מיושב בפשוט מ"ש החינוך לדפח הרמב"ם שהשכר שדהו לצשסוס שניהם לוקץ אע"פ שלא הושלו דבריהם דהייט משם שפסק כרבא דלקי משוס דפבר אמימרא דרחמנא ומ"ש (במצוה שס"א) שהשכר מעשר אינו לוקה שינו משום דהוי כמוכר דבר שא"ש וכמ"ש משא"כ במוכר שדש לצמיסוח דצא שנשא לפמיש הרמב"ן בסה"מ שם בשם הרמב"ם שמסנץ במכל ע"מ שלא סמזירט טובל כדרך שאמרו בשביפיח והיינו משום דפסק כרבא דכי לי הארץ כוי לענץ קדושת הארך ומ"מ שלו הוא ובידו להחנוח דא"כ ודאי משיב שכר דבר שמא שלו אלא שלא הועילו מפשמ כשמכר לצשתוח שלא בדרך סנאי. אלא גס לפמיש החינוך דלא מהני סנאי ביובל וכ"כ המניא שטעוס נופל בספר משר מיע ליד כרמבין ושנס לדעת הרמביס ליס סה סנאי, אכסי לא נחשב מוכר דבר שאינו שלו כגם דכחיב כי לי האיץ דהא שלו מא ובידו למוכרו עד היובל וגם לשכרו לסי שנה תמר שאינו מחר נמבל וגם .כששכר לו סחס שמחר במכל יחזור ויהא שלו .וכיון .דמכירה מי אלא דהוי גזהיכ שאינה נמכרה לצמישס משיה,היו לוקץ אפיס שלא משלו דבריהם [ועפיש המל"מ מההיא דזבשם (דף מ') דקאמר ליהף מעשר למאי כלכחא דלא ליבש נסטס ולמלקא עליה בלא יגאל והרמב"ם לא כתב בלשט אלא המוכר מפשר שאינו בנדר מכירה וכמ"ש משאיכ טאל מפשר דמי ג"כ איסורא כמכירה וכדשכח בסוגיא דחמורה וברמב"ם ודליא דאתי קרא דלא מהני בה גאולה ומכירה וכיון דהא דל"מ פדייה וגאולה הוי מגזה־כ ולא משוס שאינו בנדר גאולה ששר לקי אליבא דרבא וכמ"ש השוס' במשרה בשם רטנו ברוך שאם פדה בסר או מעשר היה לוקה אליבא דרבא משום דעבר אמימרא דרממנא. וא"ש דקאמר בזבחים שם למלקא עליה בלא יגאל והיינו למיד דפק"ש הוי מעשה הגם דלא אחפבד בדיבוריה מעשה וע"ש בנוד"ב רש לי אריטח דברים בזה ואכ"מ]. ומתיישב מה שהביא מיש הכ"מ (פ"ג מהלכות מלוה) והוא מחשובות הריב"ש דדעח הרמב"ם הוא לפסוק כרבא ומיש מדברי הרמב"ם שפסק שמערב ב' הדמים ומזה משרהם ביארתי במק"א ליישב ולא העתקתים בזה לבל יארך הענין יותר מהמדה: