עריכת הדף "
אבן האזל/קונטרס בדין קנין כספו בתרומה
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
==ב== ''' מצאנו בנוסח אחר''' ''' דברי ''' הרשב"א במה שכתב דהירושלמי קאי אמתני' קשה א' דהא פשטא דירושלמי קאי אברייתא דמיירי בסתם אשה, ועוד דאלמנה וגרושה דמתני' לא מאכלת, והתינח למאן דמתרץ משום קנס אבל מקודם הא מתרץ דאוכל מאכיל, ועוד דמשמע דר"א קאמר לזה דהא מייתי לזה מר' אלעזר לענין מת והרידב"ז מפרש דכונת הירושלמי דאיכא ב' לימודים מיאכלו יאכילו ומקנין שקנה קנין, והנ"מ דמיאכלו צריך שיהי' אוכל, אבל קנינו שקנה קנין הוא בשביל הרב, וזהו שאמר דמיירי בע"מ שיהי' ולכן לא איכפת לן אם אינו אוכל ולפ"ז מפרש דמתני' מיירי בע"מ שלא יהי', ודבריו תמוהים דהא קתני נכסי מלוג, ועוד דמפרש דר' יוחנן סבר דלא בעינן כלל אוכל אפי' בע"מ שלא יהיה ור"א סבר בע"מ שלא יהי' בעינן אוכל, אבל בע"מ שיהי' לא בעינן אוכל וע"ז מייתי דמתני' מיירי בע"מ שלא יהי', א"כ עכ"פ לר' אלעזר נכסי מלוג מיקריא יש לבעלה רשות א"כ מאי מקשה מנכסי צ"ב אי מכרן אינם מכורים וכי גרע מנ"מ דבודאי אינם מכורים. ''' ולכן ''' נראה דכונת הרשב"א לפרש דיש נ"מ בין דין מה שאשה אוכלת ומאכלת עבדי' בשביל דין קנין וקנינו שקנה קנין ובין דין כל טהור בביתך שמאכלת כדין כהן, דאי משום קנין צריך שלהרב יהיה בזה זכות וכן בדין קנינו שקנה קנין אבל משום כל טהור בביתך נעשית בעצמה כדין כהן, וע"ז מייתי הרשב"א ראיה מדין לאחר מיתה, ואף דהתם לאו משום כל טהור בביתך אלא משום יליד ביתו אלא דמדמה הרשב"א זל"ז ומוכיח דמשום כל טהור לא איכפת לן אם אין להרב זכות כמו לאחר מיתה מיליד ביתו, וכונת הרשב"א לומר דהא דמייתי הירושל' מקודם מימרא דע"מ שיהי' ואח"כ מקשה אמתני' משום דבלא"ה היינו אומרים דקנינו שקנה קנין מאכיל בשביל עצמו ולא בשביל הרב ואז פשיטא דלא שייך אלא היכי דאוכל ולא היכי שהיא חללה, אבל מכיון דאמרינן דוקא בע"מ שיהי' א"כ מוכח דאוכל בשביל הרב וא"כ מה איכפת לן שהיא חללה וע"ז מתרץ דמ"מ דוקא בקנין אוכל, אבל זה דוקא בעבד אבל באשה כשרה דמאכלת בשביל כל טהור בביתך לא איכפת לן אם אין להרב זכות כמו במת. ''' ועכשיו ''' שפיר דר' יוחנן ור' אלעזר פליגי בע"מ שיהי' דבע"מ שלא יהיה אינם אוכלים אפילו אם הראשון אוכל, ובע"מ שיהי' פליג ר' אלעזר ואמר דאינו מאכיל אם אינו אוכל ולכן פריך אנצ"ב, ור' יוחנן סבר דבנ"מ נמי מאכלת מעיקר דינא ולכן בנצ"ב לא קנסו. ולפ"ז צריך לגרוס בירושלמי בדין הוא שיאכל וזה קאי על נכסי מלוג ואח"כ אמר על נכסי צ"ב והן אמרו שיאכל היינו שלא קנסו בזה. ''' והנה ''' לפ"ז הי' אפשר לומר דהרמב"ם מפרש כמו הרשב"א אלא דהרמב"ם חלוק על הרשב"א ולא סבר לדמות אשה כשרה לאוכלת בשביל בנה משום דהרמב"ם לא סבר להא דכל טהור בביתך, ולכן צריך דוקא שיהיה להרב זכות גבי קנינו שקנה קנין וכד' הרשב"א אלא דלא משמע דשיטת הרמב"ם כן. ''' והנה ''' אם היינו אומרים להיפוך דהרמב"ם סובר להא דכל טהור בביתך הי' אפשר אולי לומר דלא הפקיעו חז"ל אלא דיני קנינים אבל לא ביטלו עיקר דיני האישות כשם שלא יתבטלו הקדושין וכשם שלא יתבטלו לענין דין סקילה וחנק, ולכן היא אוכלת משום כל טהור בביתך אבל עבדי' דצריכים לאכול משום דין קנין ובזה הפקיעו חכמים דיני קנין, אלא דצריך ג"כ להוסיף דהיא אינה מאכלת משום דין כל טהור בביתך ויהי' צריך לחלק מדין יליד ביתו דאף בלא דין קנין הוי עכ"פ משום ששיכת להבעל אבל אין לנו בזה לימוד שתאכל וזה דחוק. ''' ולכן ''' נראה לבאר דעת הרמב"ם דאיברא שהוא מפרש כדעת הרמב"ן דמיירי בע"מ שלא יהי' לרבו רשות, הא חזינן דכל זה גבי עבד אבל גבי אשה שקנתה עבדים כתב הרמב"ם בפי' בפ' ז' הי"ח בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל, ולכאורה למה צריך לדין עבדי מלוג הכניסה לו, איברא דבמתני' תנן הכי אבל זהו משום גררא דאלמנה לכה"ג אבל הרמב"ם הזכיר זה מקודם והו"ל להזכיר דינא דברייתא דאשה שקנתה עבדים יאכלו, איברא דרש"י פי' שם נמי שקנתה מנכסי מלוג אבל על רש"י גופי' קשה דגבי עבדים פי' בעל מנת ולמה פי' גבי אשה שהם מנכסי מלוג, ולזה נראה דאפשר לומר דלא דמי דין קנינו שקנה קנין דעבדים מדין קנינו שקנה קנין דאשה, דגבי עבדים כיון שכל העבד הוא שלו א"כ איברא דאין לו זכות בהעבד שקנה משום שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות מ"מ זהו גופא זכות הוא לרבו שהעבד שלו יש לו נכסים וכל מה שיהי' טוב לעבד יהי' גם טוב לרבו כיון דכל גופו שייך לרבו, אבל אשה דאין גופה שייך לבעל אלא דיש בזה דין קנין כספו משום שהיא קנוי' בדין אישות, א"כ לא שייך להבעל זכותה של האשה ולכן דוקא אם יש לו זכות בנכסי מלוג שלה וזה הוא כמן שכתבנו מתחילה דהרמב"ם לא סבר כהרשב"א דדין כל טהור דמי להדין יליד ביתו ובפרט דהרמב"ם לא הזכיר כלל דרשא דכל טהור. ''' ועכשיו ''' שפיר דסובר הרמב"ם דעבדי מלוג של שני' לא יאכלו מכיון דצריך שהאדון יהי' לו זכות בקנינו שקנה קנין ורק דגבי עבד זהו גופא זכות. ''' אכן ''' יש בזה צורך לבאר עוד דלכאורה נוכל לומר דלא דמי מה דיש לו זכות בנכסי מלוג לדין זכות שיש לו בקנין שקנה עבדו דהתם אנו אומרים דמכיון שהוא עבדו זכותו של העבד נקרא זכות של הרב אבל הכא מה שהכניסה לו עבדי מלוג והשיג זכות פירות לכאורה לא שייך לדין קנין שיש לו באשתו וקנין פירות מצד עצמו הא אינו מאכיל בתרומה כמש"כ בתוס', וצריך לומר דהרמב"ם סובר דמה שיש לו זכות פירות בנכסי מלוג הוא מצד קנינו שיש לו באשתו ואף דזכות פירות הוא מדרבנן מ"מ אפשר דגם זה מהני. ''' ובזה ''' שכתבנו דזכות פירות הוא ע"כ זכות בקניני אשתו לא זכות מיוחד על פירות מוסבר בזה מה דאמרינן דאם כתב לה ועודה ארוסה דו"ד אין לי בנכסיך מ"מ אוכל פירות ולא מהני אלא לענין שאם מכרה ונתנה קיים, וגם אם כתב בפירותיך אוכל פירי פירות והטעם דאף שכ' בנכסייך מ"מ אוכל פירות דלא גרע מנכסים שנפלו לו לאחר מכאן, ואם היינו אומרים דהזכות משיג הבעל בהנכסים א"כ למה לא מהני בנכסיך לחוד דהא עכ"פ מנכסים אלו סילק א"ע ואינו דומה לנכסים שנפלו אח"כ דמנכסים אלו לא סילק עצמו, ומוכח דהזכות אינו בהנכסים לחוד דזה יש לו מטעמא דהוי כלוקח אבל יש לו זכות מיוחד באשתו לאכול פירותי' מאיזה קרן שיהי' לה, ולכן אף שסילק א"ע מהנכסים אבל מאשתו לא סילק א"ע. ''' והנה ''' במש"כ נוכל לבאר דברי הכ"מ במה שהק' על הרמב"ם דלכאורה דבריו תמוהים בין במה שהקשה על מה ששני' בעצמה אוכלת דהא בגמ' וברמב"ם איתא להדיא שהיא כשרה ולמה לא תאכל דלא הוי אלא משתמרת לביאה פסולה מדרבנן אבל לענין חילול לא נתחללה [ואדרבה איכא למימר דלא הוי אפילו משתמרת לביאה פסולה לפי שיטת הרמב"ם דמיבמה לשוק פסולה וא"כ פשוט דאיכא למימר דעושה מאמר ביבמתו ואח"כ יבא האח השני תהי' זונה מדרבנן אבל שני' להדיא איתא בגמ' דלא הוי זונה, והחילוק נראה כמו שמצינו חילוק מחלוצה לשני' ובאמת מקשה המל"מ מה בין זה לזה, ואף דלפמש"כ לחלק דבדין חללה מאיסורי כהונה קפדינן על האיסור ובדין זונה כ' הרמב"ם דלא קפדינן על האיסור אלא דהאשה תהא אסורה ולפ"ז לא יתיישב כאן ויש לעיין בזה הגה מכ"י אח"כ ראיתי דהוא טעות דהרמב"ם כתב להדיא גם שני' לענין דין משתמרת לביאה פסולה דרבנן בסוף הפרק ע"כ]. ובזה אמרתי עפ"י ד' התוספתא בפ"ב דיבמות דתניא דאינה כאשתו לכל דבר ולכן יש לומר דאין לה דין אישות כלל רק יותר תמוה קושייתו השני' דאמאי אוכלים עבדי צ"ב וזה באמת פלא דהא עבדי צ"ב אוכלין לגמרי מכחו, אכן עפ"י האמור בירושלמי דלר' יוחנן דאם מכרן אינם מכורין הא בדין שלא יאכלו ורק משום דסבר ר' יוחנן דעבדי מלוג נמי אוכלין מדאורייתא וא"כ שני' דאין עבדי מלוג אוכלין מדאורייתא יש בדין דגם עבדי צ"ב לא יאכלו. ''' איברא ''' דבסוגיא דבבלי איכא מפורש דלא כהירושלמי דהא מסיק דאף דלאו דידיה נינהו הואיל וחייב באחריותן בכחשא ובנפחת דמי' אוכל בתרומה ומייתי ראיה מברייתא דישראל ששם פרה מכהן, אכן לפמש"כ מוכח דהירושלמי פליג ומברייתא דישראל ששם פרה מכהן אין ראיה דהתם אין איסור על הפרה לאכול אלא שהישראל אסור להאכיל וכיון דלהישראל אין נ"מ בכחשא ובפחת דמי' לכן אין איסור, אבל עבד דיש איסור זרות עליו וכיון דאינו לגמרי עבד כהן אסור לו לאכול להלכה כיון דר' יוחנן בירושל' סובר דתלוי בשלו אפשר דכן צריך לפסוק. ''' והנה ''' מה שכתבתי בשניות כיון דעבדי מלוג אין אוכלים לכן סובר הכ"מ דגם לעבדי צ"ב אין לאכול אף דלא דמי דהא עבדי מלוג אין אוכלין משום דלקנינו שקנה קנין צריך שיהי' להבעל איזה זכות ובשניות אין להבעל זכות בהם אבל בעבדי צ"ב הא יש לו זכות אף דאינו יכול למכרם, אכן יש לומר דכיון דבשניות אין להבעל זכות בעבדי אשתו מצד קניינו באשתו, ורק דבצ"ב יש לו זכות בהם מצד ששמה אותם אשתו בצ"ב, נמצא דאין אנו צריכים לדון אלא מצד דין של עצמו וכיון דמצד דין צ"ב סובר הירושל' דאינו אוכל גם בזה אינו צריך לאכול. ''' והנה ''' בירושלמי אמר דנ"מ לענין עבד ערל ותמהו דהוא נגד סוגיא דידן דערל הוי פומייהו דכאיב להו, והנה אף דאפשר לומר כפ"מ שהעיר ח"א דלמסקנא דאמרינן בסוגין קנין אוכל קאמר א"צ להסברא דפומייהו הוא דכאיב להו, אבל מ"מ משמע דלגמ' הוי זה סברא פשוטה וכן כתבו תוס' כעין זה לענין חרש וחרשת לענין חליצה בדף מ"ד ולכן נראה דבאמת מה דמפרש הרשב"א דע"מ שיהי' לרבו רשות הוא דומיא דנכסי מלוג אינו מוכרח וגם קשה לומר כן דא"כ גם בע"מ שיהי' אין לו אלא קנין פירות וא"כ אם מת העבד וגם הרב ג"כ כל הקודם זכה דיורשיו אינם יורשים כיון דאין לו אלא זכות שישמשו אותו, ואין לומר דכונתו שישמשו אותו ואת יורשיו דא"כ הוא קנין הגוף דעבד אין לו תשמיש אחר דלאחר מותו אינו שוה כלום, ולכן יותר הי' מחוור לפרש להיפוך דהאי ע"מ שיהי' לרבו רשות הוא להיפוך שישמש העבד כל ימי חייו, והיינו דיהי' לרבו רשות אלא שישמש את העבד, ונמצא דלהעבד ק"פ ולהרב קה"ג, והנה כתבו התוס' דאפי' למ"ד ק"פ כקה"ג מ"מ אינו אוכל כמו דאינם יוצאים בשן ועין וה"נ נימא להיפך דאפילו למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי מ"מ אינו אוכל דומיא דשן ועין. ''' והנה ''' מדין יום או יומים הי' אפשר לחלק דהתם משום דאינו תחתיו, אבל מדין שן ועין הוי ראי' דהרמב"ם כתב משום דאינו עבדו המיוחד לו, ומוכח דלא דמי לשכירות דהתם ודאי יוצא אלא דק"פ אלים יותר, ולכן אשמעינן קרא דקנינו שקנה קנין שאוכל אף דאין לרבו אלא קה"ג. ''' ולפ"ז ''' שפיר נוכל לומר דהא דאמר עבד ערל שקנה עבדים היינו עבד ערל שעוד לא מל שלהישראל יש לו בו קנין הגוף כמש"כ הרמב"ן ביבמות דף מ"ה והוא קנה עבדים [והנה יש לחקור אם עבד כזה יכול לקנות עבדים לגופן דאין ראיה ממה שאינו קונה עכו"ם דאין לו דין לקנותו אבל עבד שנמכר אפשר יכול לקנות וצ"ע] והנה אף אם נימא דאינו יכול לקנות אלא למעשה ידיו אפשר דכיון דקנה עבדים ע"מ שיהי' לרבו רשות בהן א"כ הרב קונה הקה"ג והעבד קונה הק"פ ומעשה ידיו וכיון דצריך נמי שיהי' בין הקה"ג בין הק"פ של הכהן וכמו הק"פ של הערל ואף דהמוכר עבדו לעכו"ם יצא לחירות אפשר דהיינו בבית עכו"ם אבל זה העבד כיון דעומד לטבול והוא בבית ישראל לא יצא לחירות ועכשיו שפיר דעבד כזה באמת אינו אוכל. ''' והנה ''' יש להעיר דבדין יום או יומים כ' הרמב"ם דראשון אין לו משום שאינו כספו המיוחד והשני מפני שאינו תחתיו ומשמע דאצל השני לא הי' חסרון מדין עבדו המיוחד, ואצל שן ועין כתב אצל הבעל דאין יוצאין שאין לו אלא פירות ואצל האשה שאינו מיוחד לה. ''' והנה ''' הראב"ד בש"מ פירש מה דאמר רבא מאי טעמא דר' אלעזר היינו בזה דממעט מתחתיו דהוא מפני שאינו עבדו המיוחד לו וכונת הראב"ד דבלא זה לא היינו ממעטין מתחתיו כמו שאין אנו ממעטין שכירות, אבל הרמב"ם לא פי' כפי' הראב"ד אלא דכספו המיוחד לו הוא מיעוט על מה דראשון אינו בדין יום או יומים וא"כ סותר בזה דבשן ועין כתב להיפוך דבבעל הוי' פשוט שאין לו אלא פירות, ובאשה משום שאינו מיוחד, ונראה דהחילוק הוא פשוט דבדין יום או יומים אין אחד מעכב את חברו דלא איכפת לו לאחד אם לא ימיתו גם השני ויעשו אותו כבעלים, ואף דיש לו היזק העבד שלו אבל זה אינו דבשביל היזק לא ימיתו אדם וא"כ סבר דבאמת הי' סברא דבשביל ק"פ הי' נמי מיקרי קנין כספו ולזה צריך דרשא דכספו המיוחד, אבל בשן ועין דאחד מעכב את חבירו בזה הוי נ"מ דלראשון בודאי אינם יוצאים דהא מעכב ק"ג של השני אלא דלשני היו יוצאים כיון שעיקרו שלו והוי כמו שחרור דמפקיע מידי שעבוד אלא דמ"מ ילפינן מהא דדרשינן גבי יום או יומים כספו המיוחד דעכ"פ לגבי זה שיצאו לחירות אינו מיוחד להשני וכן להאשה ולא דמי לשעבוד והיינו דאף דנימא דיכול להיות נקרא שלו אבל אינו מיוחד לו לענין הוצאה לחירות, ואפשר דהרמב"ם נמי מודה להראב"ד דעכשיו דכתיב תחתיו בדין יום או יומים אנו מפרשים גם בזה דמיעוטא דתחתיו מגלה לנו דגם לשני אינו מיוחד וזהו שלמד הרמב"ם לדין שן ועין של האשה בשביל שאינם מיוחדים לה.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף